צריך עיון > סדר שני > הבית היהודי > בול-פגיעה: כמה מחשבות על פגיעות ועל היחס אליהן

בול-פגיעה: כמה מחשבות על פגיעות ועל היחס אליהן

פרשת הידוען שסרח עוררה ברבים תחושות קשות והציתה דיון חברתי סוער בשאלה איך ראוי להתייחס למקרים אלו. כמה מחשבות בשולי הפרשה על החינוך שיכול למנוע את הישנות המקרים, על הטיפול הראוי במקרים שכבר התרחשו, ועל התגובה החברתית הראויה למקרים אלו.

כ"ח כסלו תשפ"ב

מה לא נכתב, נאמר ונהגה, בצקצוק שפתיים ובגלגול עיניים, על פרשיית הידוען שסרח?

גזל ועריות הנפש מחמדתן, כמאמר חז"ל, וחימוד זה מוצא שפע עניין, כך נראה, בגלגול פיסות מידע ולִחשוש פרטים עסיסיים בנושא, ואולי גם בכתיבה, בשיח ובהגות רציניים ומעמיקים יותר. ניחוח המים הגנובים וגוני הצהוב הזורח אופפים כל עיסוק במעשים מעין אלה. מתוך זהירות שלא ליפול למלכודת זו, אבקש להתבונן במתבקש מאתנו בעקבות הדברים. אעשה זאת מבעד לשלוש פרספקטיבות: חינוכית, טיפולית וחברתית – אם תרצו, בשלושה כובעים שאני חובשת ביום יום בעבודתי בייעוץ חינוכי, בטיפול בקליניקה ובקבוצות שיח שבתוך עמן הן ישובות.

את דברי אני כותבת בהיותי מצויה בעולמן של מתבגרות ונשים בשדה החינוך החרדי. אין ספק שניתן להבין פרספקטיבות נוספות, אך לי אין אלא מה שעיני רואות.

 

היי צנועה: פרספקטיבה חינוכית

פגיעות בנושאי צניעות הן תופעה החוצה מגזרים וממוססת גדרות. האפוטרופוס על העריות הגיש את התפטרותו כבר מזמן, מכל הקהילות והחברות גם יחד. מלאכת עידונו של הדחף מאתגרת בכל מקום. אולם כל תרבות נושאת עמה מאפיינים מקומיים המאפשרים לפגיעות להתרחש. במקרה שלנו, חלק מן השיח החינוכי שסופגות בנותינו עלול להיות מקדם פגיעה. ברצוני להתעכב על שיח חינוכי זה, המלא בכוונות טובות, אך עיוור למציאות הקשה, ההופך את בנותינו לטרף קל לאנשי בליעל.

כל תרבות נושאת עמה מאפיינים מקומיים המאפשרים לפגיעות להתרחש. במקרה שלנו, חלק מן השיח החינוכי שסופגות בנותינו עלול להיות מקדם פגיעה

מדובר בשיח המשלב שני אלמנטים: הראשון מדבר את שפת הצניעות במונחי הימנעות מחטא ובושה בגוף ובנשיות. השני ממקם את האישה מתחת לאיש בהיררכיה, כניזונה ממנו ערכית ורוחנית וכתלויה בו.

אם מסרי הצניעות ששומעת הנערה הצעירה נסובים אך ורק סביב אזהרות העונש, חטא פיתוי הגברים ואימתו של הדחף, אם האמהות והמחנכות מתייחסות אליו בשתיקה ובהתעלמות במקרה הטוב או בעוינות ובהכחדה במקרה הקשה יותר, אם בתקנוני הצניעות נפרטים לפרטי פרטים צורה, צבע, נפח וקווי המתאר של הגוף כסמני המכשלה והעוון – הרי שלאט לאט מחלחלת אל עמקי תודעתה התפיסה שיש לה במה להתבייש, שעליה לשמור מרחק מעדנת רגשותיה ומֵרוך החוויה הפנימית של חיבור לגופה. עולם שלם של תחושות גוף ונפש, המתעוררות לקראת ראשית ההתבגרות והאמורות להיות כר פורה, רענן וירוק להקמת בית בריא, יציב ומאושר, עלול לרדת אל המחתרת, להיצבע בצבעי שחור של אשמה, חרדה והימנעות.

גיל ההתבגרות הוא גיל התעוררות היצר, ובו רב הבלבול והספק באשר לעולם החוויה, התחושה והריגוש. שלב התפתחותי זה מלווה תמיד בבושה ובאשמה. ואכן, יש מקום לבושה. אין זה מן הנכון לפרוע אותה עד תום, כבתרבות החילונית. בושה טבעית זו מתעלת את הדחף לכיוונים של התפתחות ועשיה, מפרידה בין הראוי ציבורית לבין הנעשה בסתר, ומשמרת את מעיין החיים שבלבו של היצר להשקיית קשר של קיימא בין איש לאישה. אולם מנגד אסור להעצים בושה זו, להפוך אותה למפלצת פנימית שאינה מאפשרת ספונטניות, משובת נעורים, חיים, שמחה ונועם.

נערה שהפנימה כי גופה הוא מוקד החטא ועלומיה הם אזור סכנה, לא תצליח לקרוע את מסווה ההשתקה שפורשים עליה תוקף או תוקפת. יתרה מזו, התוקפים עלולים להשתמש בטיעוני חטא כדי להמשיך ולקיים את מסכת הפגיעה ואת קשר האילמות. משפטים דוגמת "את מצילה אותי מן החטא", או "את שגרמת לחטא" הם חומר בעירה דליק על מדורה שגציה הראשונים ניצתו אי אז בגערות על תקנון שהופר או נאום חוצב להבות על האיסור ועונשו.

נערה שהפנימה כי גופה הוא מוקד החטא ועלומיה הם אזור סכנה, לא תצליח לקרוע את מסווה ההשתקה שפורשים עליה תוקף או תוקפת

ברבים ממקרי הפגיעה שנחשפתי אליהם בשנות עבודתי היו הנפגעות צנועות יתר על המידה ובושות בגופן הרבה מעבר לבנות גילן. ניתן לטעון כי אלו פועל ישיר של הפגיעה ולא גורם לה, טענה שאכן מתקבלת בהחלט על הדעת ומגובה בידוע לנו על טיבן הנפשי של פגיעות. עם זאת, ברי כי שיח המתווך לבנות את הצניעות מתוך עולם המושגים של חטא קדמון, אשמה וגיהנום (שיניקתם מן הנצרות) מעלה מאוד את רמת הסיכון של בנותינו ליפול טרף למניפולציות של חוטאים היודעים להשתמש בשפה דתית בדרך לחילול כבודן ולרמיסת נשמתן.

אל שיח זה מצטרפת לעתים רבות צורת מחשבה הממקמת את האישה במדרגה פחותה מן האיש. רבים וטובים נתנו דעתם על שורשיו של רעיון ההיררכיה בין איש ואישה, כפי שהוא מובע במקורותינו, ואין זה המקום לעסוק בהשתלשלותו של העניין ואף לא במודלים נוספים הנזכרים במקורות היהודיים. ברצוני להצביע כאן על נזק ממשי הנגרם מן ההתוויה על יחסי מרות ואדנות בין המינים, בהקשר של פגיעות מיניות.

"לא יכול להיות שאת הספר הזה כתבה אישה. כישרון כזה שמור רק לגברים. אין לי ספק שבעלה עומד מאחורי הדברים." כך שחה לי לא מזמן מחנכת כבודה. היא משוכנעת שנשים לעולם עומדות בצל הגברים. באיזה אופן מתייצבת מורה זו בכיתה? מהו השדר שהיא מעבירה לתלמידותיה על כוחה של אישה? (כמובן, חוץ מן הכוח לשתוק בכל מצב ובכל עת…)

זוהי אמנם דוגמא אחת, אך היא מייצגת משב רוח מצוי בשדה החינוך, כי האיש לעולם חכם יותר, יודע יותר, צדיק יותר, מבין יותר. איני שוללת תופעה זו מכל וכל, יש בה לדעתי מקֶסֶם הנעורים המשליך על בני המין השני תכונות מופת כדי לאפשר התקשרות זוגית ומשפחתית חמימה והישענות על בן זוג חזק ויציב. אולם האדרה מוקצנת של הגבר על חשבון האישה מובילה פעמים רבות לתחבולות של עושי עוול. חינוך קיצוני לכניעה, לשתיקה, לקבלת עול חסרת בקרה של דמויות סמכות, משמש פתח שדרכו נכנס השטן של הניצול.

האדרה מוקצנת של הגבר על חשבון האישה מובילה פעמים רבות לתחבולות של עושי עוול. חינוך קיצוני לכניעה, לשתיקה, לקבלת עול חסרת בקרה של דמויות סמכות, משמש פתח שדרכו נכנס השטן של הניצול

את המשפטים הבאים אמרו לי נשים שנפגעו, כשניסו להבין כיצד הגיעו אל פי הפחת:

  • הוא הראה לי ברמב"ם שמותר. כשניסיתי להתווכח, אמר לי: ממתי בנות מבינות ברמב"ם?
  • הוא אמר שיש דברים שרק גברים יכולים להסביר.
  • הוא צדיק אמיתי, אמר שהוא הצינור לשפע שעובר אלי. וגם המורה אמרה לנו שהאיש הוא השער לשפע של האישה…

דברי אוון אלו נזרעו בשדה שתלמיו נחרשו במילים המקטינות את האישה מלכתחילה והמסברות את אזנה בדבר החיוב שלה לציית, להתכופף ולהיות לעזר, אף עם עזר זה פונה נגדה.

מלאכת החינוך לשותפות עם האיש, לוויתור במצבי מריבה, להרכנת ראש מול דעת תורה ורצון השם כפי שנמסר על ידי חכמינו, אינה פשוטה. אסור לפרק את התשתיות העמוקות ביותר שעליהן נשענת מערכת החינוך. טוב מאוד כי נחנך את בנותינו לעבודת מידות ולגמישות בקשר עם הבעל, להישענות  על כתפיים רחבות ולקבלת עול. אולם כל זאת חייב להיות מלווה בחינוך להקשבה אישית, בחידוד המחויבות לפעול מול עוולות, בנתינת כלים של שיח ובפתיחת פתח לאפשרות של עמידה על הצורך הבסיסי ועל הנוחות הקיומית הראשונית כנשים.

חינוך לצניעות? אכן! אולם תוך הכנסת מוטיבים של פנימיות, עמידה מול השם, אמת, מודעות, ערך עצמי ודימוי עצמי, כבוד לצלם האלוקים שלי ושל זולתי, מתינות ואיפוק. כדאי מאוד לצמצם מילים הבאות מעולם תוכן שלילי: חטא, עוון, החטאת גברים, גוף, זימה, רימה ותולעה.

חינוך לצניעות? אכן! אולם תוך הכנסת מוטיבים של פנימיות, עמידה מול השם, אמת, מודעות, ערך עצמי ודימוי עצמי, כבוד לצלם האלוקים שלי ושל זולתי, מתינות ואיפוק

חינוך לכבוד חכמים, כבוד הבעל וכבוד התורה? בהחלט! אך בשום אופן לא על חשבון כבוד עצמי בסיסי, מחיקת האני או השתקת צרכים פיזיים, נפשיים ורוחניים.

בשולי הדברים אעיר על תופעה קרובה, המכינה את הקרקע למקרי ניצול: הרצאות של רבנים על אודות הליכות האישה. אין ראוי שרבנים ישבו מול נערות צעירות ויפסקו להן בהלכות איפור וסלסול השיער. כיוצא בו, לא טוב הוא לגברים להפוך לכותל דמעות לנערות מבולבלות המחפשות דמויות אב או חתן, הממהרות להשתפך למרצֶה התורן לאחר ההרצאה. נראה לעתים כי דמויות גבריות, חכמות וחשובות ככל שיהיו, אינן משערות איזו השפעה מאגית יש להן על נערות צעירות, מבולבלות מחמת הגיל, הריגוש וההילה. פעמיים שהיתי בחדרו של פוסק הלכה מפורסם, שקיבל טלפונים מנשים השואלות על הליכות אישה וצניעותה. הוא העביר בחטף את השיחה פעם לאשתו הרבנית ופעם אלי, באמרו לשואלת: "כדאי מאוד שתמצאי אישה לשוחח אתה על כך, אני גבר ואיני מתאים לדברים מן הסוג הזה."

 

היי בוחרת: פרספקטיבה טיפולית

שיח הנִפְגָּעוּת המושפע ישירות מקמפיין ה-MeToo הקורא לנשים לחשוף את מעללי הרוע של הפוגעים. החשיפה עשויה אמנם לכבס באוויר הפתוח את כתמי ההשפלה וההתעללות, אולם אימוצה של גישת הנִפְגָּעוּת בעיניים עצומות נושאת בכנפיה גם הקטנה והחלשה.

אכן, חובה עלינו לנסח שיח מוגנות, כבוד וצניעות, שירפא את הדרוש ריפוי ויגן על הזקוק להגנה. אולם אסור ששיח זה יורכב מפסוק המוטלא על אג'נדה עכשווית. עליו לינוק את מימיו ממחשבת הנצח של קיומנו. שיח המוגנות היונק את מקורות השראתו אך ורק מתרבות המערב מוותר על קומת הנשמה, ומייתר את השאיפה לחברה בעלת אידאלים רוחניים שמעבר לזכויות הפרט.

הפנמה עמוקה מדי של מחשבת הפגיעה מולידה חווית חולשה ונמיכות ומעודדת תוקפנות וחוסר אמון. גם אם נקודתית יש ברגשות אלו תועלת זמנית, הן מחלישות את מערכת החיסון הנפשית לטווח הארוך

בעבודתי הטיפולית עם נפגעות אני מוצאת שהפנמה עמוקה מדי של מחשבת הפגיעה מולידה חווית חולשה ונמיכות ומעודדת תוקפנות וחוסר אמון. גם אם נקודתית יש ברגשות אלו תועלת זמנית, הן מחלישות את מערכת החיסון הנפשית לטווח הארוך.

אדגים: יומיים אחרי התפוצצות הפרשיה האחרונה כשלה אל חדרי מטופלת, שכבר סיימה טיפול מזמן. היא נפגעה בילדותה פגיעה חד-פעמית על ידי קרוב משפחה וטיפלה בעצמה באופן מיטבי. אולם מפעם לפעם היתה משתאה, האם אין עוד איזו שכבה נסתרת שאינה יודעת עליה, או תסמינים החבויים ממנה? האם היא כבר לגמרי החלימה? כשניסיתי לבדוק באחד מרגעי חולשה אלו מה מביא אותה להטיל ספק בעצמה, אמרה לי בהיסוס: "כולן מסביבי כותבות, יוצרות, משתפות, מנחמות ומתנחמות זו בטוּרה של זו ואישה בבלוג חברתה, על דרך החתחתים שהן עברו כדי לשרוד את הזוועה שבפגיעה. אני אכן התקשיתי, אבל בסך הכל אני בסדר, לא?" צחקנו אז עד כמה גדול כוחה של המדיה וכמה היא יכולה לעורר ספקות עצמיים. כעת חזרה שוב, בוכיה וחפוית ראש. העולם אכזרי, הגברים נצלנים, המטפלים מושחתים, אין על מי לסמוך, מה יהיה ומה יקרה? אחרי כרבע שעה של מבחר ציטוטים מן הכתבות, הטוקבקים, הסטטוסים והווטסאפים, שאלתי אותה בעדינות כמה זמן היא צריכה כדי לבכות את עוולות העולם לפני שתוכל לחשוב אתי מחשבות אחרות שאינן עוד מאותו דבר. היא חייכה קמעא ואמרה: "עוד שלושה טישואים." נוסף על השלושה פרגנתי לה שניים נוספים כבונוס, ואז צללנו אל השאלה לאן היא רוצה להתפתח. בסופה של הפגישה היא הפטירה: "העולם השתגע. בסך הכל אני די בסדר, אבל כל כך הרבה דיבורים גרמו לי לחשוב שאני לא."

יומיים אחר כך קיבלתי הודעה ממטופלת שהלכה אף היא לאיבוד בעקבות המלל הלא נגמר בקבוצות השיח על רשעותם של נבלים ואומללותן של נפגעות. במילים קצרות, נטולות אמפתיה אם כי ממקדות מחשבה, שאלתי אותה מה היא חושבת על הדברים, כיצד היא רואה את חוויותיה? האם היא יכולה לכתוב על כך דבר מה, או רק מעשיהם של אומללים ברשעותם מכוונים את צעדיה? תחילה נעלבה. יום למחרת כתבה לי: "משכת אותי מביצת הרחמים העצמיים וחוויות הקיפוח והבלבול אל הניסיון להגדיר לעצמי דרכי פעולה ומחשבה."

לתחושתי, שיח הנִפְגָּעוּת המבקש לטהר את הנפגעות מאשמה ומבושה סופח אליו בדרך אלמנטים של התקרבנות. אלמנטים אלו מעניקים כוח אדיר לפוגעים, תוך החלשתן של הנפגעות. עם מטופלות בראשית הדרך יש אמנם צורך ביתר אמפתיה וסבלנות. אולם אצל נשים בוגרות, שכבר מצויות בשלבים מתקדמים של הטיפול, חשוב להתעלות משיח הנִפְגָּעוּת ולנהל שיח מפותח יותר.

שיח המפריד בין אשמה לאחריות דווקא מעצים. הוא מעניק לאישה תחושה שיש לה יכולת לבחור, שאצבעותיה יכולות עכשו לפרוט אחרת על הקלידים, שלא הכל תלוי רק בגחמותיו של איש מעללים

אינני מבקשת להמעיט ולו כחוט השערה מעוצמתו של חטא הפגיעה, אולם פמפום השיח הזה בוקר וערב, חצות כבאשמורת, בכל פורום אפשרי, יש בו אפקט של החלשה. הוא גורם לנפגעות לראות בכל גבר נצלן ונכלולי ולהכנס לתבניות חשיבה של מנוצלות, חסרות, מסורסות, פגועות על ידי העולם, וחסרות יכולת לבחור את חייהן. שיח טיפולי אמור לייצר איזון, להפריד בין האשמה והבושה לבין היכולת לקבל אחריות על החיים.

כאשר מטופלת מעלה אשמה בחדר, איני ממהרת להשתיק את הקול הזה ולהשליך את האשמה אך ורק על הפוגע. אני שואלת: היכן לדעתך טעית? התשובות מפתיעות: "חשבתי שמישהו יפתור את בעיותי", "התמכרתי לתשומת לב", "רציתי לשאת חן".

"אם אני לא אשמה בכלום," אמרה לי פעם מטופלת, "אז אין לי באמת כוח, ואין לי בחירה. כי הכל תלוי בידיו. אבל אם גם לי יש אחריות בסיפור, אז גם אני יכולה לתקן, ואז ממילא יש בי יכולת לחיות אחרת…"

באופן עמוק, שיח המפריד בין אשמה לאחריות דווקא מעצים. הוא מעניק לאישה תחושה שיש לה יכולת לבחור, שאצבעותיה יכולות עכשו לפרוט אחרת על הקלידים, שלא הכל תלוי רק בגחמותיו של איש מעללים. חשוב עם זאת להדגיש, כי כל זאת נכון לשלבים מתקדמים בטיפול. כמו כן, חשוב להפריד בין אופן השיח עם נשים שנפגעו בילדותן המוקדמת ובין אלו שנפגעו בגיל מבוגר יותר.

ברי לי כי דברי אלו עלולים לקומם את מי שעל דגלה חרותה אג'נדה חד ממדית, שעיקרה הוקעת פוגעים-גברים תחת כל עץ רענן. אולם אם ברצוננו לעזור לנפגעות לחיות חיים בריאים לאחר הפגיעה, עלינו לתת בידיהן אחריות. ממד האחריות מגדיל את החירות של הנפגעת ומאפשר לה לשקם את תחושת הבעלות על נפשה ועל גופה.

 

היי ענווה: פרספקטיבה חברתית

אנשים רבים וטובים מלכלכים את ידיהם בשפיר ובשליה כדי לבער את הרע מישראל. במישור הרבני, המשפטי, המשטרתי, ההסברתי, החינוכי, הטיפולי והעיתונאי, כולנו עושים את מלאכתנו לשם שמים. אולם, כדרכם של יצורי בשר ודם, מתגנבת לה לעתים גם מוטיבציה קטנה כגרגר חרדל שאינה באה רק ממחוזות התום והטוב. על מוטיבציה הזו אני רוצה להתעכב – לא על מנת לבער אותה, שכן בהִבָּטלה תכלה האנושות, אלא כדי להיעשות מודעים לה ולנסות בכל זאת לפעול גם מעבר לה.

פעילה חברתית העושה דברים חשובים כתבה בימים האחרונים כי פרשיה זו מסמנת קו פרשת מים בנצחונן של האליטות החרדיות החדשות על פני הישנות. לא אכנס לניתוח סוציולוגי העוסק במאבקי כוח, בהגמוניה שלטת, בכוחה של הרשת ובתרומתו של הפמיניזם למלחמה בפגיעות. כן אבקש לחשוב על התועלת שבהתהדרות בנצחון בני האור על בני החושך.

מצוה גדולה היא לדאוג לכבוד המחנה ולבטחון ילדינו, אך חיוני שהדבר ייעשה מתוך מחויבות לדבר השם ולתורתו, ולא חלילה כדרך להתמתג ברשתות החברתיות או להתפרסם כידועני רשת

מי שמבקש להוביל תהליכים של שינוי והתפתחות, אמור להבין כי הצהרות מפוצצות, קריאות תיגר פרובוקטיביות, העמדת קבוצות מובחנות של רעים וישנים מול טובים וחדשים, אינן דרכים שכדאי ללכת בהם בבקשנו תיקון עולם.

אין ספק שכוח צעיר ורענן בשילוב אמצעי תקשורת טכנולוגיים והבנה המגובה בהשכלה ובידע עשויים לקדם תהליכי צדק בחברה שלנו. אולם הדבר חייב להיעשות בתודעת רצף עמוקה ובכבוד אמיתי, שאינו מס שפתיים, לערכי הצניעות, הענווה, המיתון והאיפוק היהודיים. אכן, מצוה גדולה היא לדאוג לכבוד המחנה ולבטחון ילדינו, אך חיוני שהדבר ייעשה מתוך מחויבות לדבר השם ולתורתו, ולא חלילה כדרך להתמתג ברשתות החברתיות או להתפרסם כידועני רשת. הדברים הללו נכונים הן במישור הערכי והן במישור הטקטי.

פרויקטים רבים נפרשים כרשת ביטחון וצמיחה בקהילותינו, אנשים טובים באמצע הדרך ואף בשוליה עמלים כדי לעשות את החברה שלנו טובה יותר, איכותית ודורשת השם. לא כי נגהו עליהם אורות הבמה אלא כי את ה' ואת אחיהם הם מבקשים.

בבואנו לתקן קמעא קמעא את הסדק שנפער בנו, הבה נסגל ענווה, מתינות ותודעת נצח.

Photo by Silvan Arnet on Unsplash

24 תגובות על “בול-פגיעה: כמה מחשבות על פגיעות ועל היחס אליהן

  • תודה רבה. נהניתי. קול שפוי בשעת השיגעון ואיבוד עשתונות

  • יישר כוח, קול חשוב, ממתן, מדבר את קולן של נפגעות שזכו להכרה בפגיעה ולתהליך משקם.
    מתחברת להעברת רגשות אשמה לאחריות וליציאה מעמדה קרבנית לעמדה אסרטיבית. וכן, חשוב לזכור שפגיעה מינית יכולה להרוס חיים, לא חייבת, אפשר לצמוח ממנה .
    בוודאי שאין מקום לשיח רכילותי כוחני שמייצג את המצע עליה מושתת ההתנגהגות הפוגענית.
    תוהה אם כל השגעת בקולות נובעת מתסכול ותחושת חוסר אונים מקולות כאובים שלא הצליחו להישמע או שלא קיבלו הכרה ואוזן קשבת, תסכול וכעס שהותמר לשיח מתלהם תוקפני ואגרסיבי. אי אפשר להתעלם מזה.
    מאמינה שבמידה ונשכיל לייצר את השינויים בהתוויה החינוכית כפי שהוצג במאמר יש סיכוי גדול יותר בע"ה לירידה בהיקף התופעה.
    אציין כי הכתבה מתייחסת לפגיעות של בנות ואינו נותן מקום לתופעת הפגיעות של הבנים.
    יישר כוח על המאמר חכם ושנון.

  • מאמר יפה כל כך וחשוב כל כך
    גם נוגע בנקודות הנכונות וגם שומר על איזון ולא נסחף לטרלול החושים השולט
    יישר כח
    הערה אחת: לדעתי אין כל טעם בהשארת ההיררכיה הגברית, אני מאמין שהכותבת היתה חייבת לכתוב זאת מפני הבמה, אבל באמת שום דבר רע לא יקרה אם הזוגיות בחברה החרדית תהיה שוויונית לגמרי

    • למשה שפירר, מה זה היררכיה גברית שיוויון מה זה השטויות האלו מה עם השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה וכו', עוד מעט תדרוש שיויון לעיניים ולאוזניים כי יש היררכיה שעיניים יותר למעלה, איש ואשה זה אחד כל המושגים שיוויון והיררכיה הם מושגים גויים אין את זה ביהדות

    • זוגיות 'שיוויונית' מנוגדת למהות האנושית ולטבע האדם, והיא לא קיימת בשום מקום – כולל אצל מירב מיכאלי – . השואפים אליה כבר בדרכם להכחדה עצמית.
      גם בקרב היהודים כל אלו שנסחפו אחרי רוח הזמן כבר כחודים. חבל שלא כולם לומדים מהניסיון של עצמם, לפחות.

    • כל הכבוד על האומץ היושרה והדאגה הכנה.
      הדברים כל כך מדויקים!
      היית מורה שלי. וכל כך חבל שחינכו אותי כך!
      מקווה שתדאגי לשינוי אמיתי ונוכח בנושא!

  • כל דבר קיצוני הוא לא טוב חוץ ממה שכתוב במשנה אבות פ"ד מ"ד, רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. הדשדוש בנושאים האלו כבר הפך לטירוף, זה לשון הגמרא כתובות נ"א ע"ב, אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון, ובתוספות שם אין להקשות מאסתר דהות שריא למרדכי (מגילה דף יג:) דצדקת גמורה היתה. לא רואים גברים ברחוב חוטפים נשים ואונסים אותם, בטח לא במגזר החרדי, ורוב מקרי התקיפות נוצרים כשיש קשרים ולא דואגים לרסן אותם. לא בכל מצב יש נאמנות לאשה שהיא נאנסה, הטירוף הפמיניסטי והשוביניסטי הם דברים פסולים ביהדות, חד משמעית יש לנו תורה שקובעת איך להתנהג, ברגע שהשכל האישי קובע אין שום הבדל בין כיפה שחורה או פאה או מטפחת על הראש אין הבדל ביניהם.

    • מה שהבאת בשם אבוה דשמואל מלמד, בפעם המי יודע כמה, שההלכה היהודית הינה לא יותר מפיתוח של התפיסות שהיו מקובלות בעולם העתיק, לטוב ולרע, כולל הדברים האפלים והשפלים ביותר. בעצם, באופן לא מודע, בדבריך אתה יורק לבור ממנו אתה שותה, ועושה שמאמינים יגדירו כ"חילול השם". אבל אתה מתוכנת מילדות לכל זה ואין לזה כנראה כבר תקנה, כמו שנאמר: "you can't teach old dog new tricks". אישית, לא מבין בהלכה ולא מוצא בה עניין מיוחד, אבל אפילו אני מהרשועים ארורים מעריך אותה יותר ממך, ותן לי להמר שדבריו אבוה דשמואל לא התקבלו להלכה.

    • ללא ספק ההלכה כמו כל דבר אנושי הושפעה מהתפיסות בנות זמנה. אין בזה שום פחיתות ואין שום יתרון לתפיסה שרווחת כיום – להיפך לעיתים רבות התקופות אחרות ובפרט חז"ל מכונני ההלכה, ידעו להביט למציאות בעיניים ללא פחד… חוששני שלבני הזמן הזה אין את התכונה הזו…

  • מקסים! יישר כח

  • וואו. מקיף, יסודי, מעמיק. ממשיג בבהירות. תודה על המאמר הזה.

  • הרבה מלל ,,בעית הצביעות הכללית במחננו שבו מחביאים או מתייחסים לתוקף כלקורבן ומחפאים על הכל בתרוצים של הוא עשה תשובה, אסור למסור ,מה יחשבו ,חילול ה' . המחשבה שראשי הקהילה מבינים הכל בקיצור הנורמות שחוזרות במחננו

  • מאמר חשוב.

  • מאמר פשוט מעולה!
    תענוג לקרוא!!
    כל מילה בסלע. במעט מלל, לשון רהוטה ונקודת מבט מקצועית ועתירת נסיון מושמע כאן קול המאיר נקודות מבט מרעננות, נכונות כ"כ, מאוזנות ומקדמות תיקון עולם.
    תודה לכותבת!!

  • תודה על מאמר חכם ובהיר.
    נגעת בטיפה מן הים במה שיש עוד לדבר על אודותיו, בזהירות ובעדינות: הרצון הנשי "למצוא חן בעיניו". "חשבתי שמישהו יפתור את בעיותי", "התמכרתי לתשומת לב".
    כי כן, וכמו שנרמז גם בתגובות לעיל, בציבור החרדי הנפגעות לרוב אינן נחטפות מרחוב חשוך למרתף מפחיד.
    ויש המתהלכות חסרות וצמאות, מנסות למלא את הכמיהה אל הצד השני, כאשר הגבולות נשחקים אט אט.
    היי ברוכה וכתבי עוד, בבקשה!

  • מצויין!
    די מגוחך להמשיך להתייחס לאישה כאל נחותה אינטלקטואלית מן הגבר בהקשר החרדי בעוד שכל מי שקצת מחובר למציאות יודע כי באופן כללי הבחורה החרדית הממוצעת משכילה יותר חכמה יותר מסודרת יותר ובוגרת יותר מהבחור החרדי הממוצע ולראייה מגוון היוזמות הצצות חדשות לבקרים שמנסות בנואשות לשמור על מעמדו של הגבר החרדי בביתו.

  • בתור חוזר בתשובה לציונות הדתית שעוסקת רבות במחשבה ולימודי אמונה והשקפת היהדות על הראשונים והאחרונים שבחכמי עמנו מאד שמחתי לראות את האתר שלכם שמציג חשיבה והגות חרדית. רק כמעט תמיד אני מרגיש שבחצי מכמות המילים היה אפשר להעביר את אותו מסר. לפעמים יש הרגשה שאם זה לא בכמות מסויימת של מילים אי אפשר לכתוב מאמר וחבל כי זה מונע ממני להיכנס

    • גם אני מצטרף להנ"ל.

  • אתה שוב מנסה להקטין נשים שנפגעו ומתעלם מהפגיעות בחברה החרדית. כאילו כל מי שלומד תורה הוא צדיק וזה ממש רחוק מהאמת. נשים צריכות להרגיש שוות לגברים בחכמה, בהבנה, בהשכלה ביכולות ורק אז יוכלו להתגבר על נסיונות פגיעה. אישה שחונכה כשפחה תתן שיעשו בה כל דבר שהגבר רוצה. וזה כולל בתוך הזוגיות.

  • המאמר חשוב ומאיר עיניים אבל עדיין את נותנת לאישה מקום נמוך מהגבר וזאת נקודת ניצול הן ע"י הגברים גם בתוך זוגיות והן ע"י נשים שמחלישות את הנערות ומחפשות לשלוט בהן בדרך של חינוך לצניעות. צניעות היא לא שפלות. ודווקא בציבור החרדי הנקודה הזאת חלשה ומחלישה. אישה או נערה שחושבת שהיא שווה פחות מגבר תמיד תסבול מגברים שירצו לשלוט בה, בבית, בעבודה ובכל מקום אחר. את החינוך הזה צריך לשרש אין לו מקום בעולם המודרני לצערנו. ולא בגלל הצורך להיות מודרני אלא בגלל שהעולם עבר שינוי שמריך התאמה.

  • המאמר כתוב בבהירות ומעורר נקודות חשובות.
    במאמרך את מעבירה ביקורת על דרך חינוך לצניעות שיוצרת ריחוק רגשי של הנערה עם גופה ויכולה להביא לפגיעה
    השאלה שלי אם הדבר כל כך ברור לאנשי המקצוע. והיום כמעט כל סמינר מלווה באנשי מקצוע למה רואים פחות תוצאות בשטח. הרי המורות עוברות השתלמויות וימי עיון וזה בדיוק החומר לו הן אמורות להחשף.
    הכוונה כללית ופרטית כיצד למנוע פגיעה על ידי החינוך
    אני לא מכירה אותך אבל כפי שאת מעידה על עצמך כאשת שטח אני מצפה שתרימי את הכפפה ותצאי בסדרת הרצאות למורות ולמנהלות שמסבירות את הדבר הבסיסי הזה. כל כך כואב לי לשמוע ששוב אסרו סוג כזה של חצאית או תיק בלי לתת לבנות את הכלים האמיתיים לחיים

  • כשקראתי את המונח "פגיעות בנושאי צניעות" במקום המונח המקובל והמקצועי "פגיעות מיניות" עשיתי חיפוש בכתבה עבור המילים מין ומיניות. שמחתי לראות שאת מכירה את המונח הנכון גם אם נמנעת מלהשתמש בו יותר מפעם או פעמיים. איך אפשר לטפל בבעייה כה רצינית אם חוששים מהשפה המתאימה?

  • מאמר מצויין, אבל חסרה בו זווית חשובה. במה שקשור בחינוך לצניעות, יש להוסיף חינוך לאמינות. כלומר לחנך את הבנות לספר על מה שקרה להן, לגרום להן שהמחנכים/ות יאמינו להן. אם לא מדברים על אימון הנשים לא יפתחו לספר.
    הרבה פעמים כאשר הן מרגישות שלא מאמינים להם הן נאלמות דום. וזה הפתח לפגיעות נוספות מצד הפוגע.
    אימון ואמונה זה כל הסיפור.

  • תודה על הדברים
    אני חושבת שנגעת בנקודה שלא רבים מעזים להתייחס אליה: תרבות האונס החרדית.
    בכל חברה קיימים פקטורים המאפשרים פגיעות מיניות, אצלינו אלה כנראה האדרת הצניעות ו"כל כבודה"
    לא אומרת שאלה לא ערכים חשובים, אלא שההתייחסות אליהם שווה בדיקה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל