בין היורד לחרדי: מבחן השותפות הישראלית

לפני מספר שבועות התפרסמה ב־ynet כתבה על ישראלים שעזבו את הארץ. אחת המרואיינות, אנה סיצ'אקס, עברה עם משפחתה לפורטוגל לאחר ה־7.10. היא אינה מגדירה את המהלך "רילוקיישן" ואינה משאירה אותו עטוף בערפל של זמניות. "לא עשינו רילוקיישן – בחרנו להגר," היא אומרת. היא מתארת חיים שלווים יותר, ביטחון אישי, זמן למשפחה ואיכות חיים ברמה אחרת. היא מקווה שבתה תגדל לתוך הזהות המקומית ולא תראה בפורטוגל רק תחנה זמנית.

יש משהו חדש בכתבה כזאת ובטון שהיא נכתבת. בעבר, אנשים כאלה נקראו "יורדים". המילה עצמה נשאה שיפוט ערכי. לעבור לגור לארץ היה עליה; לעזוב אותה היה ירידה. יצחק רבין תקף את התפיסה הזו בחריפות בשנות השבעים, בכנותו את היורדים "נפולת של נמושות".

היום השפה השתנתה. היורדים הם יותר ויותר "ישראלים בחו"ל", "עוזבים" או – הכי נפוץ כיום – "מהגרים". המכון הישראלי לדמוקרטיה כבר מציע "לחשב מסלול מחדש מול 'היורדים'", ורואה בישראלים החיים בחו"ל תפוצה ישראלית שיש לטפח את הקשר עמה.

השינוי הזה מתרחש בזמן שהתופעה עצמה מעוררת דאגה של ממש. לפי מחקר עדכני של אוניברסיטת תל אביב, בשנים 2025-2023 יצאו מישראל כ־268 אלף אזרחים לתקופה של שלושה חודשים רצופים לפחות, לעומת כ־183 אלף בתקופה המקבילה עשור קודם לכן. החוקרים מדגישים שזהו מדד של יציאה ממושכת ולא בהכרח של הגירה לצמיתות, אבל המגמה ברורה, ובקרב העוזבים נרשמה עלייה מדאיגה במספר הרופאים, המהנדסים, האקדמאים ובעלי ההכנסות הגבוהות.

גם הציבור הישראלי מבין היטב את חומרת העניין. על פי סקר של אוניברסיטת רייכמן, רוב הישראלים סבורים שההגירה פוגעת בכלכלה, במחקר ובפיתוח, וכמחצית סבורים שהיא פוגעת גם בחוסן הבטחוני ובלכידות החברתית. ובכל זאת, הכותרת שנתנו החוקרים לממצאים קולעת במיוחד: "מודאגים אבל לא כועסים." 55% הביעו הבנה כלפי העוזבים; רק 21% הביעו כעס.

זהו נתון מעניין במיוחד כאשר מציבים אותו מול תופעה ישראלית אחרת.

 

תביעה לשותפות

הכעס הציבורי כלפי החברה החרדית הגיע בחודשים ושנים האחרונים לרמות גבוהות מאד, בעיקר בשל סוגיית השרות הצבאי. אחרי שנתיים של מלחמה, עשרות אלפי ימי מילואים, הרוגים ופצועים ומחסור ממשי בכח אדם בצה"ל, אין בכך פלא. סקרים מצביעים על התנגדות רחבה מאד בציבור היהודי להסדרים המאפשרים המשך אי־גיוס; הציבור הכללי זועם על התנהלות ההנהגה החרדית בסוגיה.

הדרישה המרכזית המופנית אלינו, החרדים, אינה ברובה דרישה לשוויון במובנו המלא. אין בישראל שוויון מלא בנטל ולא יהיה…. התביעה העמוקה אינה לשוויון אלא לשותפות.

כתבתי לא פעם שהדרישה המרכזית המופנית אלינו, החרדים, אינה ברובה דרישה לשוויון במובנו המלא. אין בישראל שוויון מלא בנטל ולא יהיה. חייל קרבי ומי שמשרת בקריה אינם נושאים אותו נטל; מילואימניק שעשה מאות ימים ומשפחה שלא נקראה למילואים אינם נושאים אותו נטל; גברים ונשים, תלמידי ישיבות ההסדר וחיילי סדיר רגילים, תל אביב ומודיעין – אין ביניהם שוויון. גם התרומות הכלכליות, האזרחיות והחברתיות של האנשים אינן שוות.

התביעה העמוקה אינה לשוויון אלא לשותפות.

הישראלי המשרת רוצה לדעת שאנחנו בתוך הסיפור. שאנחנו רואים במדינה הזאת עניין שלנו. שאנחנו מבינים שהביטחון שלה הוא הביטחון שלנו, שהכלכלה שלה היא הכלכלה שלנו, ושהמחירים הכרוכים בקיומה אינם עניינם הבלעדי של אחרים.

לא כל בחור חרדי חייב בהכרח להיות לוחם. אפשר וצריך להתווכח על מקומם של לומדי תורה, על גיל השרות, על מסגרות מותאמות ועל שרות אזרחי. אבל מאחורי הוויכוח הפרטני נמצאת שאלה בסיסית בהרבה: האם אתם אתנו?

זו שאלה לגיטימית. בעיני, היא אפילו הכרחית. 

אלא שכאן מופיעה סתירה המעניינת.

וכאן מתגלה סתירה מעניינת. אותה חברה ישראלית שמתקשה עד מאוד להבין את החרדי מבני ברק או מירושלים שאינו מתגייס, יודעת לגלות מידה לא מבוטלת של הבנה כלפי הישראלי שעוזב את הארץ לגמרי. אלא שצריך לדייק בהשוואה. הגירה ואי־שירות אינם אותו מעשה, ואין להם אותה משמעות מוסרית או אזרחית. הישראלי שעוזב עשוי בהחלט להיות מי ששירת בצבא, שילם מסים במשך שנים, מילא את חובותיו האזרחיות כמקובל, ורק בשלב מאוחר יותר החליט לבנות את עתידו במקום אחר. אינני מבקש אפוא להשוות בין שתי ההכרעות. ההשוואה נוגעת למשהו מוקדם יותר, שקודם לעצם השיפוט: הנכונות שלנו להבין.

כאשר ישראלי עובר לפורטוגל, לפראג או לניו יורק, אנחנו כמעט מאלינו מנסים להיכנס לנעליו. מה הביא אותו להחלטה הזאת? ממה הוא חושש? מה הוא מבקש עבור ילדיו? אנחנו לוקחים ברצינות את יוקר המחיה, את תחושת חוסר הביטחון, את השיקולים הכלכליים, את התסכול מן המערכת הפוליטית. אפשר לחשוב שהוא טועה. אפשר אפילו לסבור שעזיבתו פוגעת במדינה. אבל עדיין אנחנו מוכנים להכיר בכך שהחלטתו נולדה מתוך דאגות אנושיות שאנו מסוגלים לזהות: הרצון בביטחון, ביציבות, בשקט, בעתיד טוב יותר לילדים.

מדוע, אם כן, כאשר מולנו עומד חרדי, אותה נכונות להבין נעלמת לעתים קרובות כל כך?

 

עם איזו ערכים אנחנו מזדהים?

סקרים בקרב האוכלוסיה הישראלית מסבירים מדוע. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, בקרב היהודים, נטייה לשקול עזיבה גבוהה במיוחד אצל חילונים, צעירים ובעלי הכנסה גבוהה. 39% מן החילונים שנשאלו שקלו מעבר לחו"ל, לעומת 3% בלבד מהחרדים. יותר מ־40% מאנשי השמאל ו־35% מאנשי המרכז שקלו עזיבה, לעומת 19% בימין. יוקר המחיה, עתיד הילדים והמצב הבטחוני הם גורמי דחיפה מרכזיים; אצל אנשי שמאל ומרכז גם המצב הפוליטי ואיכות השלטון ממלאים תפקיד משמעותי.

גם עבור מי שאינו שוקל עזיבה, אלה מניעים שהישראלי המערבי מבין היטב.

מי אינו רוצה ביטחון לילדיו? מי אינו רוצה דירה סבירה, משכורת טובה יותר, מערכת ציבורית יעילה וחיים רגועים? מי שרואה סכנה בכיוון הפוליטי של המדינה יכול להבין אדם שאומר 'אינני מוכן לגדל כאן את ילדי'. אפשר להצטער על ההחלטה, אבל ניתן להזדהות עם המניע. גם אם רוב הציבור רואה בתופעת הירידה סכנה לעתיד המדינה, הוא חש שהסיבות לכך לגיטימיות – בפרט המצב הבטחוני וחוסר האמון במערכת הפוליטית.

במילים אחרות: אנחנו מבינים את מי שפועל מתוך מערכת הערכים שלנו. האדם שעובר לפורטוגל משום שהוא רוצה יותר שקט, יותר ביטחון, יותר הכנסה, יותר זמן למשפחה או סביבה פוליטית ותרבותית המתאימה לו – מקבל החלטה שגם אנו יכולנו לקבל. גם אם אנחנו נשארים כאן, אנחנו מבינים את השיקולים.

הסבא הגיע לארץ במחיר אישי עצום, ובעצמותיו בער הרצון ליישב את הארץ ולבנות מדינה יהודית. הבן כבר נולד אל תוך המדינה וקיבל את קיומה כמובן מאליו. הנכד עשוי לשאול שאלה אחרת: אם יש לי דרכון אירופי, מקצוע נייד ואפשרות לגדל את ילדי במקום זול, בטוח ושלו – למה לא?

גם אם איננו אוהבים את השאלה, אנחנו מבינים אותה.

ואת החרדי אנחנו לא מבינים.

כלפי החרדי התגובה היא לעתים קרובות תמיהה עמוקה: מה כל כך מסובך? למה שלא תתגייס? למה שלא תלמד אנגלית ומתמטיקה? למה שלא תשתלב בכלכלה? למה שלא תהיה חלק מן המדינה? במילים אחרות: למה שלא תהיה כמונו?

וכאן השיח הישראלי נכשל. אין פירוש הדבר שהתביעה כלפי החברה החרדית שגויה. להפך, אני עצמי משמיע אותה פעם אחר פעם, הן מעל דפי "צריך עיון" הן בבמות אחרות. אני סבור שהחברה החרדית צריכה לקבל על עצמה הרבה יותר אחריות למדינת ישראל; שמי שאינו לומד תורה במלוא הרצינות צריך לשרת; שעלינו לעבור בהדרגה מתלות לעצמאות כלכלית; ושעלינו לראות את עצמנו פחות כקבוצה החיה לצד המדינה ויותר כחלק מן ה"אנחנו" הישראלי.

אבל שינוי כזה הוא מורכב מכפי שנדמה.

החברה החרדית נבנתה במידה רבה סביב רעיון של הגנה מכל המתרחש בחוץ. היא ביקשה ליצור מרחב המשמר אמונה, הלכה, תורה וזהות יהודית בתוך עולם מודרני מאיים. ההתבדלות אינה תקלה מקרית במערכת, היא חלק עמוק מן הארכיטקטורה שלה.

שרות בצה"ל איננו רק שאלה של הקדשת שלוש שנים מן החיים. גם אם האוכל יהיה בכשרות מהודרת, הפלוגה תהיה לא מעורבת והזמנים לתפילה וללימוד יישמרו בקפדנות, עצם הכניסה לצה"ל הוא שינוי דרמטי שאסור להמעיט במשמעותו.

ולכן שרות בצה"ל איננו רק שאלה של הקדשת שלוש שנים מן החיים. גם אם האוכל יהיה בכשרות מהודרת, הפלוגה תהיה לא מעורבת והזמנים לתפילה וללימוד יישמרו בקפדנות, עצם הכניסה לצה"ל הוא שינוי דרמטי שאסור להמעיט במשמעותו. הצעיר החרדי לובש את מדי המדינה, משרת תחת דגלה, מצטרף למוסד שהוא אולי הביטוי המובהק ביותר של המפעל הציוני, ונעשה שותף ישיר באחריות למדינת ישראל.

זהו שינוי בזהות. שינוי בתודעת האחריות. במובן מסוים, שינוי בתכלית עצמה: מחברה שעיקר מעייניה נתונים להגנה על עצמה מפני המדינה והתרבות הסובבת, לחברה שמקבלת אחריות על המדינה עצמה.

אני חושב שאנחנו כבר בעיצומו של המעבר, ושעלינו לעשות אותו בכוונה תחילה, בשום שכל ובאופן מחושב. יותר מכך: אני חושב שהוא חיוני גם לעתידה של החברה החרדית עצמה. אבל אני מבין היטב מדוע הוא מפחיד. אפשר להבין פחד גם כאשר סבורים שהוא מוביל למסקנה הלא נכונה.

 

להבין אין פירושו להסכים

זו הנקודה שחסרה לי כל כך בשיח הציבורי. אם אנחנו מסוגלים להבין אדם שלוקח את הכשרתו האקדמית, את המקצוע שהחברה הישראלית סייעה לו לרכוש ואת כח ההשתכרות שלו, ועובר אתם לפראג או לליסבון; אם אנחנו מסוגלים להבין משפחה שילדיה לא ישרתו בצבא – אני ער לכך שבדרך כלל מדובר על מבוגרים שאכן שירתו, נקודה רלוונטית אך בוודאי לא מכריעה – ומיסיה ישולמו למדינה אחרת; אם אנחנו אפילו מסוגלים לחשוב כיצד המדינה יכולה לטפח את הקשר עם היורד ולשמור עבורו את הדלת פתוחה – ודאי שאנחנו יכולים לנסות להבין גם חרדי שחושש שהכניסה למוסדות המדינה תערער את העולם הרוחני שלו ושל ילדיו.

הבנה איננה הסכמה. הבנה גם איננה ויתור על התביעה.

להפך, דוקא כאשר אני מבין אדם, אני יכול לדרוש ממנו שינוי באופן שיש לו היתכנות במציאות.

אם רוצים שינוי אמיתי, צריך לבנות מסגרות אמינות, להגן ברצינות על אורח החיים החרדי, לאפשר שרות שאין בו דרישה סמויה להפוך את החייל לאדם אחר, וליצור תהליך שהחברה החרדית יכולה להיכנס אליו מתוך ביטחון ולא מתוך תחושה שהיא נדרשת להתפרק מזהותה.

גם כלפי העוזבים, התגובה הנכונה איננה לחזור ל"נפולת של נמושות". אם יוקר המחיה, תחושת חוסר הביטחון, איכות השלטון או הדאגה לעתיד הילדים דוחפים ישראלים החוצה, מדינה צריכה לשאול כיצד מתקנים את הדברים הללו. העלבון לבדו לא יחזיר אדם מפורטוגל.

כך גם מול החרדים. שנאה לא תגייס חרדים. השפלה לא תיצור שותפות. אם רוצים שינוי אמיתי, צריך לבנות מסגרות אמינות, להגן ברצינות על אורח החיים החרדי, לאפשר שרות שאין בו דרישה סמויה להפוך את החייל לאדם אחר, וליצור תהליך שהחברה החרדית יכולה להיכנס אליו מתוך ביטחון ולא מתוך תחושה שהיא נדרשת להתפרק מזהותה.

ובאותה שעה, אנחנו החרדים צריכים להפסיק להשתמש בפחד כתירוץ לאי־עשייה. אי אפשר לבקש הבנה מן החברה הישראלית בלי להבין גם את החייל שעשה 300 ימי מילואים ואת אשתו שנשארה בבית, את האם ששולחת שוב בן לעזה, ואת הציבור ששואל בצדק עד מתי האחריות תיפול שוב ושוב על אותם אנשים.

שותפות דורשת שני צדדים.

 

ערב יום הכיפורים

יום הכיפורים מזמין כל אדם לעסוק בחטאיו שלו לפני שהוא עוסק בחטאי שכנו.

לנו החרדים יש על מה לעשות תשובה. על שנים שהתמקדנו יותר מדי במה שמדינת ישראל חייבת לנו ופחות מדי במה שאנחנו חייבים לה. על כך שלא פיתחנו בזמן פתרונות ראויים למי שאין תורתו אומנותו במובן המלא של הביטוי. על כך שהתרגלנו לעתים לדבר על ביטחון, כלכלה וחברה כאילו הם עניינם של "הם", בשעה שאנחנו חיים כאן, ילדינו חיים כאן, וגורלנו כרוך לחלוטין בגורלה של המדינה. אחרי ה־7.10 הדברים הללו נעשו קשים הרבה יותר להתעלמות.

אבל גם לחברה הישראלית הרחבה – חלקים מתוכה, כמובן – יש על מה לעשות תשובה.

על הקלות שביקורת, גם מוצדקת, הופכת לעוינות; שתביעה לאחריות עושה ללעג צורת חיים שלמה; שהחרדי חדל להיות אח שצריך לקיים אתו שיח ונעשה אויב שצריך להביס.

יש משהו לא הוגן, ואפילו צבוע, בשיח ציבורי שמעניק הבנה רחבה לישראלי שעוזב את הארץ, אבל מסרב אפילו לנסות להיכנס לעולמו הפנימי של החרדי שנשאר כאן. ושוב, הנקודה איננה שעזיבת הארץ ואי־שירות בצבא מטילות אותן חובות או נושאות אותן השלכות. הן אינן שקולות זו לזו.

הנקודה היא אחרת: המבחן המוסרי של ההבנה איננו אם אנחנו מסוגלים להבין את מי שבוחר בחירות שדומות לאלה שאנחנו עצמנו עשויים לבחור. המבחן האמיתי מתחיל דווקא במקום שבו הזולת חושב אחרת מאתנו, חושש מדברים שאיננו חוששים מהם, ובוחר בדרך שאנחנו עצמנו דוחים. היכולת להיכנס לעולמו גם אז, בלי לוותר על השיפוט שלנו ובלי לבטל את התביעה ממנו, היא אולי מן הצורות העמוקות ביותר של מה שאנחנו מכנים "חשבון נפש".

אפשר לומר למהגר: אני מבין מדוע אתה מחפש ביטחון, שקט ועתיד טוב לילדיך, ובכל זאת אני מצטער שאתה עוזב. ואפשר לומר לחרדי: אני מבין מדוע אתה חושש מן הצבא ומן המפגש עם החברה הישראלית, ובכל זאת אני דורש ממך למצוא דרך להיות שותף. שני המשפטים יכולים להיות נכונים בעת ובעונה אחת.

החרדים יישאו יותר באחריות. החברה הישראלית תלמד שיש יותר מדרך אחת להיות ישראלי. ואולי, אם נצליח להשיב לעצמנו משהו מתחושת הפרויקט המשותף, יהיו גם פחות ישראלים שיחפשו את עתידם מעבר לים.

אולי אם נלמד לדבר כך זה עם זה – פחות מתוך האשמה ויותר מתוך הבנה, בלי לוותר על האחריות ובלי לוותר על האחוה – נוכל להגיע גם לפשרות שאנחנו זקוקים להן נואשות.

החרדים יישאו יותר באחריות. החברה הישראלית תלמד שיש יותר מדרך אחת להיות ישראלי. ואולי, אם נצליח להשיב לעצמנו משהו מתחושת הפרויקט המשותף, יהיו גם פחות ישראלים שיחפשו את עתידם מעבר לים.

כי בסופו של דבר, השאלה העומדת בפני כולנו – חרדים, חילונים, דתיים, משרתים וגם מי ששוקלים לעזוב – איננה רק מה מדינת ישראל נותנת לנו. השאלה היא מה אנחנו מוכנים לתת כדי שהיא תוסיף להתקיים.