מתן תורה וחג הקציר: מקשר של אהבה לברית של שותפות

מאז ומעולם נחוג חג השבועות בתור "זמן מתן תורתנו" – היום שעמדנו כולנו למרגלות הר סיני וקיבלנו את התורה. ואולם, במקרא עצמו נזכר חג השבועות באור שונה: חג הקציר, זמן הבאת הביכורים. כך למשל בספר שמות: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה (כג, טו). וכך בספר במדבר: וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (כח, כו).

כיצד מתיישבות שתי המשמעויות הללו?

היא המקום שאנו קוצרים ומביאים ביכורים, והיא גם המקום שהתורה מתממשת בשלמות

אבקש להציע כי החוט המקשר בין שתי המשמעויות הללו – מתן תורה מזה והקציר והביכורים מזה – הוא ארץ ישראל. הארץ הקדושה. היא המקום שאנו קוצרים ומביאים ביכורים, והיא גם המקום שהתורה מתממשת בשלמות. חג השבועות הוא אפוא חג המימוש – חג שבו מתחיל תהליך ההתגלמות של התורה בעולם.

 

ברית התורה של הולדת תולדות

הקשר שבין עם ישראל לקב"ה לא נוצר במעמד הר סיני. הוא החל כבר ביציאת מצרים, כאשר בחר בנו ה' לעמו. זהו הארוע המכונן שאליו אנו שבים שוב ושוב – הבסיס הראשון והיסודי לזהותנו הלאומית.

למרות זאת, התגלות ה' בהר סיני נותרה בלב התודעה שלנו בתור עם, עד שכינתה אותה המשנה "יום חתונתו" – היום שהבחירה האלוקית היתה לברית מחייבת. כיון שהקשר עצמו נוצר כבר ביציאת מצרים, מהי החשיבות המרכזית של מעמד הר סיני?

התשובה היא: הברית. התורה עצמה מתארת את שיאו של המעמד לא בעצם ההתגלות, אלא בכריתת ברית בין ה' לעמו – ברית שבה נכתב "ספר הברית", נשפך "דם הברית", והצדדים קיבלו עליהם את תנאיה ברצון. הקשר שהתחיל בגאולה קיבל צורה משפטית, מחייבת, במעמד הר סיני. ויש בכך מעלה יוצא דופן.

בפתח חלק אבן העזר, העוסק בענייני אישות ומעמד אישי, מציין ה"טור" שני יסודות בנישואין. האחד – עצם הקשר: "לא טוב היות האדם לבדו", וחיי הזוגיות באים לפתור את בדידותו של האדם. השני – פרי הקשר: המשפחה, הדורות הבאים, ההמשכיות.

ביחס שבין הקב"ה לישראל, אפשר לומר ששני היסודות הללו מתקיימים בשלבים: יציאת מצרים היא החסד הראשוני, הלידה של הקשר, הבחירה הפשוטה בעם, בלי תנאים ובלי מערכת. חג הפסח מבטא קשר כזה, פשוט ועמוק: אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אומר הפסוק בתהלים, הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ. עלינו לקיים את הצד שלנו (לדעת לקבל), והוא יקיים את שלו (הנתינה האינסופית).

הקשר של פסח הוא אפוא קשר של אהבה. כפי שכתבו רבים, על קשר זה נאמר הפסוק בהושע (ב, כא) שאנו קוראים בשבת שלפני שבועות: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. פסח הוא זמן של אירוסין, אהבה פורצת ומלאת עוצמה, אך (עדיין) ללא פירות.

במישור האנושי, המסגרת של קשר הנישואין היא הבית והמשפחה; לתוכם נכנסים התולדות. במישור הלאומי־רוחני, המסגרת היא התורה

חג השבועות הוא כבר שלב אחר – שלב של ברית ושותפות. חמישים יום של הכנה מביאים אותנו אל קשר בוגר, שלם, קשר נישואין שמוליד תולדות: קשר שמגלה את השפע האלוקי בתוך העולם ובונה אותו בכל רובדיו. זהו "יום חתונתו", יום שבו ניתן לנו הכלי למימוש הקשר – התורה.

במישור האנושי, המסגרת של קשר הנישואין היא הבית והמשפחה; לתוכם נכנסים התולדות. במישור הלאומי־רוחני, המסגרת היא התורה – התורה והארץ שבה היא מתממשת באופן מלא. ארץ ישראל.

 

תורה והארץ הטובה

אין מעשה אנושי המבליט את טוב הארץ יותר ממעשה הקציר. בשעה שאדם קוצר את יבול שדהו, הוא חש ביתר שאת את ברכתה של אדמה, את הנס שבארץ. הכרה זו מתבטאת במובהק במצות הבאת הביכורים, שבה אנו מצווים להצהיר את שבח הארץ מתוך הודאה והכרת הטוב, לאחר שירשנו את הארץ, ישבנו בה וקצרנו את ראשית תנובתה:

הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקיךָ, כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ […] וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדוֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'. […]

הקציר, לצד דברי ההודאה הנלווים אליו בהבאת הביכורים, שזור בחג השבועות ובברית שהוא מציין. כשם שהאדמה מצמיחה את פרי הגפן והתבואה, כך היא המצע למימוש פירות הרוח. מחוץ לגבולות הארץ אין השותפות הגדולה שבין הקב"ה לעמו יכולה להתממש בשלמות.

אמיתתה הפשוטה של עובדה זו שבה וחוזרת בספר דברים, ובמילים ברורות: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה (דברים יב, א). כפי שלימד הרמב"ן (ויקרא יח, כה), מטרת קיום המצוות בארצות הגולה היא שלא תהיינה זרות לנו בשובנו ארצה: "הציבי לך ציונים."

מכאן שגם שמחת התורה של חג השבועות כרוכה בשמחת הארץ, ולהפך. אי אפשר להפריד בין השתיים – כל אחת מהן זקוקה לאחרת לשם השלמה. התורה זקוקה לארץ – בלעדיה אין היא יוצאת מן הכח אל הפועל. והארץ זקוקה לתורה – בלעדיה, היא מקיאה את יושביה, וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם (ויקרא יא, יד). הארץ, כדברי הרמב"ן (שם), אינה סובלת חטאים.

פרי האדמה, פירות המצוות התלויות בארץ, ובסופו של דבר גם הילדים – הדורות הבאים הנושאים את שמנו ואת בשורתנו – כולם תלויים בארץ.

רעיון זה עצמו עולה במלוא עוזו במגילת רות, הנקראת בשבועות. אלימלך חשש מפני הרעב ועזב את הארץ לטובת שדות מואב. אולם הקמת שמו (ההמשכיות שלו) היתה תלויה דוקא בשיבה אל הארץ – רות השבה עם נעמי לבית לחם. שם, בתוך התרבות המוסרית של גמילות חסדים וקדושת השדות, שמתוארת במלוא הדרה בפרקי המגילה, מתרחש המפגש בינה לבין בועז. ממנו תצא אותה שושלת מלכות שתחיה את שמו.

פרי האדמה, פירות המצוות התלויות בארץ, ובסופו של דבר גם הילדים (הקשורים לברית נוספת, ברית המילה) – הדורות הבאים הנושאים את שמנו ואת בשורתנו – כולם תלויים בארץ.

 

העלאת הטבע

מדוע ארץ ישראל כה חיונית לקיום התורה? בתמצית: מפני שהיא שלנו. ובפרישה רחבה יותר: מפני שהיא המרחב שבו אנו יכולים להחדיר ממד של קדושה לתוך הטבע ולהעלות את העולם הגשמי אל המעלה האלוקית.

חג הפסח, המציין את הגאולה הפלאית ממצרים ואת התהוות האומה הישראלית, מאופיין באכילת מצה – מאכל 'חיפזון' שאינו טבעי, החורג ממסגרת הסדר הרגיל שבו אנו אוכלים חמץ. גילוי ה' מתרחש מעבר למסגרת הטבע. חג השבועות לעומת זאת הוא חג השותפות – חג שבו אנו מקבלים את התורה כדי לתקן את העולם עם הקב"ה – והוא מאופיין בלחם: שתי הלחם.

בפסח, העל־טבעי פורץ אל תוך הטבע. בשבועות, הטבע עצמו עולה ומתרומם אל העל־טבעי.

בפסח, העל־טבעי פורץ אל תוך הטבע. בשבועות, הטבע עצמו עולה ומתרומם אל העל־טבעי.

לשם תהליך התרוממות זה נדרש עם ספציפי: עם ישראל. עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ (ישעיהו מג, כא). והעם הזה מצריך ארץ מסוימת: מרחב גשמי שבו ניתן להגשים את השותפות המיוחדת שבין ה' לישראל במלואה. מרחב זה אנו מכנים כיום מדינה יהודית.

בהעדר הארץ, ניתן לקיים את התורה במישורים פרטיים או קהילתיים – אך הדבר רחוק מתכלית השליחות. כמאמר הכתוב: מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם, אֵין תּוֹרָה (איכה ב, ט). כדי להעלות את הטבע נדרשת מסגרת טבעית משלנו – ארץ ומדינה. שם, בירושלים שבמרכז הארץ, נפגשים שמים וארץ.

רוב שנות ההיסטוריה חיינו מחוץ לארצנו. חז"ל מדגישים כי אין בכך חלילה כדי לבטל את הקשר הנצחי שבין הקב"ה לעמו. ואולם, קשר זה התבטא בעיקר בממד הראשון – בעצם הקשר, בהשגחת ה' ובעבודת העם. הממד השני, של התולדות וההגשמה, המתין לשובנו אל הארץ.

והנה, אנו כבר כאן.

 

האימפקט הגדול

הגמרא (סנהדרין צח, א) מלמדת כי "אין לך קץ מגולה" מפריחת ארץ ישראל, "שנאמר: 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל'" (יחזקאל לו, ח). כאשר אנו חוגגים את קציר התבואה, הרי שגאולים אנו. וכאשר מציינים את הקציר בחג השבועות, יודעים אנו שמתחיל מחזור חדש של שותפות בין אדם לא־לוהיו – מחזור חדש של נשיאת פירות התורה. על פי המשנה (ראש השנה ד, ב), שבועות הוא יום דין על פֵּרוֹת הָאִילָן – ובמובנו המושאל, יום שבו אנו נידונים על יכולתנו להשפיע על העולם.

עלינו לוודא שמדינתנו לא תהיה חלילה "מדינה יהודית לא־יהודית", אלא מדינה הטבולה בהתרוממות ובתיקון שההליכה בדרך התורה תובעת.

מששבנו אל מולדתנו, האחריות בידינו. עלינו לשאוף למימוש ערכי התורה לא רק ברמה האישית או הקהילתית, אלא ברמה הלאומית של מדינה יהודית. עלינו לוודא שמדינתנו לא תהיה חלילה "מדינה יהודית לא־יהודית", בלשונו האירונית של יצחק דויטשר – מי שכינה את עצמו ואת חבריו "יהודים לא־יהודים" – אלא מדינה הטבולה בהתרוממות ובתיקון שההליכה בדרך התורה תובעת.

כלומר, מצווים אנו לנהל את מאבק הטוב ברע – לא רק עבורנו, אלא עבור העם כולו, ועבור האנושות כולה. על כך נכרתה הברית בסיני. לשם כך קיבלנו את התורה.