כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי: שיר השירים וגאולת ישראל

דברי רבי עקיבא, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים, מחייבים את הניגש אל שיר השירים לנהוג בזהירות מופלגת, ככהן גדול הנכנס אל קודש הקודשים. להלן אבקש לקחת כמפתח לביאור שיר זה את ההבדל שבין דימויי האהבה שבו לדימויים המצויים – להבדיל בין קודש הקודשים ובין החול – בסיפורי אהבה מערביים.

הסיפור של שיר השירים אינו סיפורו של הדוד הגואל את רעייתו ממיצר, אלא סיפורה של רעיה בעלת תפקיד אקטיבי, שבמהלכו היא מוצאת את עולמה שלה, את שגשוגה ואת תפרחת נשיותה, ונוטלת את גורלה בידיה

הדמות הנשית השכיחה באגדות אהבה מערביות מתאפיינת בפסיביות. קו העלילה הרווח מציג דמות נשית המצפה לגאולתה, שלאחר עליות וירידות מוצאת את מנוחתה בכנפיו של הדוד, מייחלת שישפיע עליה מחסדו.[1] הדמות הנשית אינה מתפתחת במהלך הסיפור אלא נגלית בפני המחזר, שהיה צריך לעבור הרפתקאות וקשיים כדי למצוא את אהובתו. העלילה היא עלילה של גילוי, שבה הכח הפועל הוא הדמות הגברית, ואילו התפקיד העיקרי של האשה הוא לעורר את תשומת לבו לקיומה, בציפיה פסיבית לגאולתה. שיר השירים מאופיין בדמות נשית שונה בתכלית. הסיפור של שיר השירים אינו סיפורו של הדוד הגואל את רעייתו ממיצר, אלא סיפורה של רעיה בעלת תפקיד אקטיבי, שבמהלכו היא מוצאת את עולמה שלה, את שגשוגה ואת תפרחת נשיותה, ונוטלת את גורלה בידיה.

המשתקף משיר השירים, כפי שלימדונו חז"ל, הוא היחס בין האלוקים לעמו. סיפור האהבה בין הרעיה לדוד הוא סיפור היחס בין עם ישראל (הרעיה) לבין הקב"ה (הדוד). להלן אבקש להפנות את הזרקור אל התפקיד של הרעיה במערכת יחסים זו, כפי שהוא מתבטא בשיר השירים, ולהאיר בעזרתה את מושגי הגאולה והתשובה באור חדש.

אין אנו מצפים לגואלנו שייקח אותנו ביד חזקה וינכיח את עצמו עלינו, ובכך ייעלמו כל בעיותינו. להפך, תהליך הגאולה הוא תהליך של התבגרות שלנו, הרעיה, בתוך סיפור אהבה נצחי זה. אנו מצפים למצוא את מקומנו, ולזכות לשגשוג ולעוז בחסות כנפיו של הקב"ה, אולם הוא אינו עושה זאת במקומנו. עלינו לשוב אליו, להוציא את עצמנו מן הניוון ומן האדישות, להיות אחראים לשגשוגנו הכללי והפרטי, ולעורר מחדש את אהבתו אלינו.

שלוש פגישות ושלוש שבועות

שלוש פעמים מתאר שיר השירים מפגש בין הרעיה והדוד, ודרך לשון הכתובים אנו למדים על התפתחותה של הרעיה. במפגש הראשון מזמינה הרעיה את הדוד לגנו, בפעם השניה הם נפגשים בחוץ, ובפעם השלישית לוקחת הרעיה את הדוד אל המפגש.[2]

בפעם הראשונה, תקופה קצרה לאחר ראשית אהבתם, מתואר מפגש בגן. הדוד מביע את תסכולו מהיות גנה של רעייתו נעול: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם (ד, יב). הרעיה המפוחדת הנעולה בגנה מוצאת בעקבות זאת עוז לפתוח את גנה, אך היא פונה אל הרוח שתפיח חיים בבשמים שבגנה: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, ומזמינה את הדוד לבקר בגן: יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו (ד, טז). הדוד המאושר מתרונן: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים (ה, א).

כפי שאנו למדים מניסוחים אלו ומהמשך הפרק, אותה הזמנה לגן, לא זו בלבד שהיא פסיבית לחלוטין, יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, אלא שהרעיה מתקשה להודות שיש לה חפץ אישי בה. מעשה חפוז יש כאן, שהורתו בחשש וסופו בחשש. הרעיה אינה מכירה עדיין בנשיותה ובהשתוקקותה לאהובה.

אכן, אבוי, היה זה יותר מדי עבור הרעיה, והיא תכף מתכנסת לה בעצמה, וכשהדוד מתדפק על דלתה בלילה הבא היא עודה ישנה, אף שלבה ער. הוא מבקש בשפתיים דולקות: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי (ה, ב), אך היא אינה מוצאת בעצמה את היכולת לפתוח לו את הדלת, ומותירה אותו בחוץ לבדו.

תהליך הגאולה הוא תהליך של התבגרות שלנו, הרעיה, בתוך סיפור אהבה נצחי זה. אנו מצפים למצוא את מקומנו, ולזכות לשגשוג ולעוז בחסות כנפיו של הקב"ה, אולם הוא אינו עושה זאת במקומנו

מששבה אליה רוחה היא אוזרת עוז ופותחת את דלתה, אולם בינתיים דוֹדִי חָמַק עָבָר. פתאום מבינה הרעיה את ההחמצה: נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, אך כעת זה מאוחר מדי עבורה: בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי (ה, ו). היא משוטטת כמטורפת, שומרי העיר חושדים אותה בשיגעון או בזנות[3] ומכים אותה, ובניגוד לשלוש השבועות האחרות שהיא משביעה את בנות ירושלים, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, כעת במר ייאושה ובחששה כי דודה יברח היא מתחננת אליהן שדוקא יעוררו את האהבה: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי, מַה תַּגִּידוּ לוֹ? שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי! (ה, ח).

בעקבות החמצה זו מתעוררת אט אט ההכרה של הרעיה בהשתוקקותה. חיים נמסכים בגנה, והיא מספרת לבנות ירושלים: דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם… ומוסיפה: אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (ו, א-ב).

וגם הדוד, לאחר הסרוב הפסיבי של הרעיה, מנסה לברר בעדינות לפני שהוא חוזר אם השתנה משהו, אם הרעיה התבגרה מעט: אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת: הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן? הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים? (ו, יא).

הפעם השניה שונה בתכלית. הרעיה איננה עוד עצורה ונעולה בגנה, אינה עומדת מפוחדת עוד מול נשיותה ומול תשוקתו של הדוד, אלא נענית לחיזוריו ואף מגלה פעולה אקטיבית. היא מכריזה: אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ! (ז, יא), ותכף פונה אל דודה ומציעה: לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים (ז, יב-יג).

רצונה של הרעיה כי ירדו יחדו לשדות ולכרמים לבדוק אם פיתח הסמדר והנצו הרימונים, רומז לגנה הנעול של הרעיה, הגן שהדוד ביקש לבדוק את שלום גפנו ורימוניו. הרעיה מייחלת כי אכן ימצאו שניהם שהגפן פרחה, הנצו הרימונים, ושָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ (ז, יג). אין היא עוד מצפה לבקשה או לתחנונים מפיו של הדוד, אין היא מכריזה כי דודה ירד אל גנו, כביכול היא פסיבית. אדרבא, היא מכריזה כי היא תיתן את דודיה לו. הוי אומר, היא תביא את תשוקתה שלה אל הכרמים.[4]

וכך אכן התגלגלו הדברים: הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, האביב בשיא תפארתו, ופירות האהבה – הדודאים[5] – נותנים את ריחם בשדות, כמו גם שאר הפירות. בוא וראה דּוֹדִי מה שצָפַנְתִּי לָךְ (ז, יד).

משהתעוררה תשוקתה של הרעיה אין היא כבה בקלות. בוערת היא והולכת, ומבקשת את מושאה בכל מקום ובכל עת. ברחובות העיר כמו בבית הולדתה. מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי. אֶנְהָגֲךָ, אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי, תְּלַמְּדֵנִי, אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, מֵעֲסִיס רִמֹּנִי (ח, א-ב).

אולם עדיין נראה כי הרעיה חשה שלא באה העת לממש את האהבה בצורתה המלאה, ומשכך פונה היא בשלישית לבנות ירושלים וגוערת בהן: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ (ח, ד). הלא פעמיים כבר (ב, ז; ג, ה) השבעתי אתכן אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה – שלא תעוררנה את אהבתי וחשקי, הכיצד זה נתתן לאהבתי להתעורר בעוז?

רק בפעם השלישית, אין הרעיה נועלת עוד את גנה, אף אינה מגיבה בהיסוס לחיזוריו של הדוד. בפעם זו הרעיה עצמה היא המעוררת את תשוקת הדוד: מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ, ואז: תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ, שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ, שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ (ח, ה). נוטלת הרעיה את דודה אל אותו עץ תפוח שתחתיו חלה וילדה אותו אמו, ערש ילדותו, ובמקום הזה מעוררת היא את תשוקתו.

אנו עדים לתהליך שעברה הרעיה, מנערה מבוישת מתחילת השיר, החוששת מן התשוקה ומבולבלת מנשיותה, לאשה עוצמתית בסוף השיר, רעיה המודעת לתשוקה, ואינה בושה לעורר את תשוקתו של דודה.

שלוש פעמים (ב, ז; ג, ה; ח, ד) משביעה הרעיה את בנות ירושלים אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. היא משביעה אותן שבועה זו בעתות שהיא חשה כי האהבה מקדימה את זמנה ואין היא מוכנה אל פריחתה המהירה (מלבד אותה הפעם שדודה חמק עבר והיא חששה שלא ישוב, אז השביעה אותן דוקא לעורר את האהבה). שלוש פעמים ולא יותר, שכן אחרי הפעם השלישית תובעת היא מהדוד: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ! כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה! קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה! רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה (ח, ו). ומוסיפה היא ומכריזה כי עור התעוררה האהבה ואין עוד לכבותה: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ. אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה – בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ! (ח, ז).

וכשם שבראשית השיר הוביל הדוד את משחק האוהבים וביקש מן הרעיה להתחבא בין הסלעים ולאחר מכן להיגלות: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ… (ב, יג-יד) אף כך בסופו של מעשה: הרעיה חותמת את השיר בנטילת היוזמה, מובילה את משחק האוהבים ומצווה את דודה: בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים (ח, יד).

שלושה כרמים

בראש השיר אנו פוגשים כבדרך אגב את כרמה של הרעיה. הרעיה שוטחת את תסכולה מכך שבני אמה כופים אותה לשמור את כרמיהם עד שעורה נעשה שחור מחום השמש, ואילו את כרמה שלה אין בידה לנטור: אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ. בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים – כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי (א, ו). הרעיה מוצאת עצמה מרמס לרגליהם של אחיה, מקדישה את חייה למטרה שאיננה שלה, בעוד עולמה שלה מוזנח לחלוטין.

עם התפתחותה של אהבת הרעיה ודודה והתחלפות העונות, אנו מוצאים שוב כרם בשיר: אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים, שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים, וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר (ב, טו). הפעם אין אנו עסוקים בכרם בני אמה של הרעיה, אלא ב"כרמנו" – כרמם של הרעיה והדוד. כאן רמוז כי תוך כדי תקופה זו, תחת חסותו של דודה, מצאה הרעיה את העוז להשיל מעליה את עוּלָם של אחיה, תבעה את עצמאותה, חדלה מלהשחיר עצמה בשמש בנטירת כרמם, והחלה לנטור את כרמה שלה מן השועלים המחבלים בכרמים. והנה – הוא כבר הצמיח סמדר. יושם לב, שאין אומרת הרעיה "כרמי סמדר", אלא "כרמנו סמדר", משתפת היא הדוד בבעלות ובאחריות על כרמה, שכן אין היא עדיין מאמינה שבכוחות עצמה בלבד נוטרת היא את כרמה.

שיר השירים אינו מתאר תהליך של התאהבות פסיבית, שבו האוהב פורס חסות על הנערה האבודה שהוא מגלה. מתואר כאן תהליך של התבגרות, מאהבה מבולבלת ונבוכה אל אהבה הנחפצת, תהליך שבו האשה מצליחה למצוא את מקומה העצמי דרך סיפור האהבה, את כרמה שלה

בסוף השיר כבר מכריזה הרעיה שכרמה שלה הוא, ולא זו בלבד, אלא שהוא הוציא פירות בשווי רב יותר מכרמו הטוב של שלמה המלך: כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים, אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף. כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיו (ח, יא-יב). כרמו הטוב ביותר של שלמה בבעל המון[6] גידל בציר בשווי אלף כסף, ואילו כרמה שלה הוציא פירות בשווי אלף ומאתיים כסף, כך שאת מאתיים הכסף הנותרים יכולה היא לשלם לנוטרי כרמה. לא זו בלבד שאין היא נשזפת עוד מנטירת כרמיהם של אחיה, אלא אפילו את כרמה שלה עצמה אין היא זקוקה לנטור, שכן יכולה היא לשלם שכר יפה לנוטרים. עתה אין היא עוד נבוכה, והיא מעזה לכנות את כרמה "כרמי שלי". אין היא עוסקת בכרמם של אחיה, אף לא בכרמנו – שלה ושל הדוד, אלא בכרמה שלה בלבד.

נמצא אפוא ששיר השירים אינו מתאר תהליך של התאהבות פסיבית, שבו האוהב פורס חסות על הנערה האבודה שהוא מגלה. מתואר כאן תהליך של התבגרות, מאהבה מבולבלת ונבוכה אל אהבה הנחפצת,[7] תהליך שבו האשה מצליחה למצוא את מקומה העצמי דרך סיפור האהבה, את כרמה שלה.

הסיפור אינו מסתיים בכך שהרעיה מוצאת עצמה נחה בכנפיו של הדוד כל הימים, ממתנת ומייחלת שישפיע עליה מחסדו ושיעורר את תשוקתה לפרקים. אדרבא, היא לומדת לעורר את אהבתו ותשוקתו ולתת לה מענה, והיא יוצאת מכנפיו של הדוד תכופות כדי לדאוג לכרמה ולהוציא ממנו פירות ראויים. בתהליך ההתאהבות וההתבגרות מוצאת הרעיה יכולת להיות אחראית לחייה ולשגשוגה הכלכלי.

אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה

שיר השירים עוסק גם בהתפתחותה הפיזיולוגית של הרעיה, ההופכת – תוך כדי מעשה – מנערה לאשה. פסוקים רבים ממשילים את התפתחותה הגופנית של הרעיה לפריחת הגפן ולפריחת עצי השדה, כגון אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים (ו, יא); לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים (ז, יב-יג). אולם בסוף השיר מובאים כמה פסוקים שמִקריאה ראשונית נדמים כמי שאינם מן העניין: אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּה?!ּ אִם חוֹמָה הִיא – נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף; וְאִם דֶּלֶת הִיא – נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז. אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם (ח, ח-י). מי הם הדוברים? ומי היא האחות המדוברת? ומי היא המשיבה "אני חומה"?

בפסוקים מראשית השיר קובלת הרעיה על אחיה, בני אמה: בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים (א,ו). סביר להניח אפוא שאותם האחים מן האם, המזלזלים ביכולותיה,[8] המפקפקים בעצמאותה וביופיה של אחותם הקטנה, המכריחים אותה לשמור את כרמם במקום את כרמה, הם ש'בנדיבות לב' כה רבה דואגים לנישואיה של אחותם בהגיע עת דודים. אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ – אחותנו זו מאחרת בהתפתחותה, מַה נַּעֲשֶׂה אפוא לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּה? וכי מי יחפוץ לשאתה? דאגת הבנים לאחותם אינה כנה ואצילית כפי שהם מציגים, שהרי היא מלאה זלזול.

הפתרון שהם מציעים הוא: אִם חוֹמָה הִיא – נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף; וְאִם דֶּלֶת הִיא – נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז, כלומר, הבה נקשט אותה בבגדים, בתמרוקים ובתכשיטי כסף לחפות על חוסר התפתחותה הגופני עד שלא יוכר לסובבים. האחים משתמשים בשני דימויים לתאר את אחותם: חומה ודלת. ונראה שהן הולכים מן הגדול אל הקטן, כלומר, אם – במפתיע – חומה היא, נבנה עליה וכו', אך אם למצער, וככל הנראה – דלת היא – נצור עליה וכו'. לא זו בלבד שהאחים מזלזלים בהתפתחותה הגופנית, ממעיטים הם ביופיה ובחוזקה באופן כללי.[9]

ובכן, כהרף עין מוצאת אחותם ה'קטנה' בעצמה את אהבתה, את שגשוג כרמה שלה ואת התפתחותה הגופנית, והרי תגובתה לדבריהם: אֲנִי חוֹמָה, אין אני כדלת כמחשבתכם, אלא חזקה ויפה כחומה, וְשָׁדַי התפתחו כל צרכם והרי הן כַּמִּגְדָּלוֹת, אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו – של דודי – כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם. כלומר, על אף שמדמה אני את עצמי – ביופיי, בחוזקי ובהיותי מוגנת – לחומה, ואת שדי למגדלות, שהם (חומה ומגדלות) ביטוי של מלחמה, אף על פי כן מוֹצְאֵת אני בעיניו של דודי, שאין אתם מכירים אותו – שָׁלוֹם. בקיצור מילים רומזת היא לאחיה שני דברים כאחת: ראשית, שאין היא זקוקה לדאגתם המזויפת לגבי נישואיה, שכן מצאה היא לבדה את אהבתה; ושנית, שדודה הלז, לא זו בלבד שאין הוא מזלזל בה, ולא זו בלבד שאין הוא מוצא את שגשוגה ופריחתה מאיימים, אלא אף מוצא הוא בהם גופם "שלום".

אִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא – התעוררות שלמטה

שיר השירים משקף תהליך של התבגרות והתעצמות של הרעיה, מנערה ההולכת אחר אהובה במדבר בארץ לא זרועה, הנתלית בדודה ומצפה ממנו שיפתור לה את כל בעיותיה, לאשה בוגרת, הנושא באחריות לגורלה.

אם נחזור אל הנמשל, אל עם ישראל ויחסו אל הקב"ה, הרי ששיר השירים מתאר את תהליך ההתבגרות של העם, מני מצבם חסר האונים המתואר ביחזקאל:[10] וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, ומני יחסי התלות המשתקפים בהתאוננות לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם,[11] אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ,[12] אל בשלות ובגרות של עם היודע לאהוב אהבת נצח את אלוקיו, לעורר את אהבתו ותשוקתו בעצמו, ומתוך כך להיות אחראי על כרמו – על גורלו – באופן שלם.

אם אנו תופסים את הגאולה כמצב פסיבי מצדנו, כציפיה לישועה שאין בה שום פעולה אקטיבית אלא רק המתנת־עד באפס מעשה, אנו נתקעים במקום נערי ובוסרי, רחוק מגאולה, ותוך זמן קצר נמצא את עצמנו […] מצויים ביחסי תלות, מחליפים פעולות אקטיביות בקובלנות וצמיחה עצמית בתסכול מתמשך

חובה עלינו ללמוד משיר קדוש זה את אופן העמידה הראוי כנגד המציאות, כנגד מציאותנו כעם, וכנגד המושג "גאולה". אם אנו תופסים את הגאולה כמצב פסיבי מצדנו, כציפיה לישועה[13] גרידא שאין בה שום פעולה אקטיבית אלא רק המתנת־עד באפס מעשה, אנו נתקעים במקום נערי ובוסרי, רחוק מגאולה, ותוך זמן קצר נמצא את עצמנו במצבה של הרעיה: שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי – מצויים ביחסי תלות, מחליפים פעולות אקטיביות בקובלנות וצמיחה עצמית בתסכול מתמשך, ובמקום לעצב את המציאות לפי שאיפתנו, נהיה נידונים להחמיץ הזדמנויות שוב ושוב.

אם יש בנו כעם רצון להתקדמות, לצמיחה, לישועה ולגאולה, גשמית כרוחנית, אנו מוכרחים להתעורר, לשאת באחריות, בעוז רוח, בחכמה, באומץ, בעשייה ובאקטיביות, תוך תפילה וציפיה להתעוררות עליונה שתיענה לאתערותא דלתתא זו. רק כך נוכל להינצל ממצב תמידי של תלות, של גלות, ולחיות חיים שיש בהם צמיחה ושמחת העמל, והם מייצרים היענות מצד בן הזוג להרעיף אף הוא מטובו. עצם פעולתו של עם ישראל לתיקונו ולתיקון העולם במלכות ש־די, הוא עצמו מצב של גאולה.

וכן מצאנו בזוהר הקדוש (לך לך פח, א-ב; תרגום להלן):

רַבִּי יְהוּדָה פַּתָח: אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתו. הָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא אִשְׁתְּכַח אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא, דְּהָא לָא אִתְעַר לְעֵילָא עַד דְּאִתְעַר לְתַתָּא. וּבִרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא מִשְׁתַּכְּחֵי אֶלָּא בַּמֶה דְּאִית בֵּיהּ מַמָּשָׁא וְלָאו אִיהוּ רֵיקַנְיָא […]

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב: אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, אֲנִי לְדוֹדִי בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר – וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. אֲנִי לְדוֹדִי לְאַתְקָנָא לֵיהּ דּוּכְתָּא בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. דָּבָר אַחֵר אֲנִי לְדוֹדִי. דְּהָא תָּנִינָן שְׁכִינְתָּא לָא אִשְׁתַּכְּחַת עִמְהוֹן דְּחַיָּיבַיָא, כֵּיוָן דְּאָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה וּלְמִקְרַב גַּבֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אֲנִי לְדוֹדִי בְּקַדְמִיתָא, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ לְבָתַר. אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה – מְדַכְּאִין לֵיהּ.

ובתרגום:[14]

רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח: אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, אֲבָל בַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה תִּמְצָא הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי אֵין מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה עַד שֶׁמִּתְעוֹרֵר לְמַטָּה, וְהַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה לֹא נִמְצָאוֹת אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, וְאֵינוֹ רֵיקָן.

בֹּא רְאֵה מַה כָּתוּב, אֲנִי לְדוֹדִי – וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. אֲנִי לְדוֹדִי בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ – וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. אֲנִי לְדוֹדִי לְתַקֵּן לוֹ מָקוֹם בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. דָּבָר אַחֵר אֲנִי לְדוֹדִי, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ שֶׁשְּׁכִינָה לֹא נִמְצֵאת עִם הָרְשָׁעִים. כֵּיוָן שֶׁבָּא הָאָדָם לְהִטָּהֵר וּלְהִתְקָרֵב לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָז הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אֲנִי לְדוֹדִי – בַּהַתְחָלָה, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ – לְאַחַר מִכֵּן. בָּא הָאָדָם לְהִטָּהֵר – מְטַהֲרִים אוֹתוֹ.

[1] לדוגמא סיפור סינדרלה, בגרסה של שארל פרו, סיפורי אמא אווזה, 1697. התייחסות לאלמנט הפסיביות בסיפור סינדרלה ניתן למצוא בספרה של קולט דאולינג, "תסביך סינדרלה – פחדן החבוי של נשים מאי תלות". יצא לאור בעברית בהוצאת שוקן, 1983.

[2] חלק ניכר מן הפרשנות המובאת בקטע הנוכחי שמעתי מידידי מורי הרב יחיאל מאיר.

[3] רשב"ם פירש: "הכוני ופצעוני, כי חשדוני: למען זימה וגנבה את הולכת וסובבת בלילה."

[4] ראה להלן בקטע "שלושה כרמים" פרשנות נוספת למעשה הירידה לכרם.

[5] ראה בראשית ל, יד, וכן רמב"ן וספורנו שם.

[6] שם המורה על פריון ריבוי (בעל המון היה גם שמו של אל פריון פיניקי).

[7] מלשון הכתוב בשלוש השבועות "עד שתחפץ".

[8] ראה רשב"ם שם.

[9] שם.

[10] טז, ו; בדבר ההקבלה בין נבואה זו ליציאת מצרים ראה מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, ה.

[11] במדבר כא, ה.

[12] שם יד, ב.

[13] ראה שבת לא, א.

[14] מתוך הזוהר המתורגם, ר' פנחס ראובן.

Photo by Jene Yeo on Unsplash