האם ראוי לנו לוותר על תפקיד הרב הראשי?

אחי ורעי החרדים,

אני פונה בבקשה ובקריאה אלינו פנימה, בתקווה שלא יאשימוני בנאיביות: הבה נוותר השתא על מינוי רב חרדי מטעמנו לתפקיד הרב הראשי לישראל.

הבחירות לרבנות הראשית עתידות להתקיים בעזרת ה' בתאריך 29 לספטמבר 2024, כ"ו באלול ה'תשפ"ד. הבחירות הללו, בשונה מבחירות קודמות, תופסות אותנו בעיצומה של מלחמת קיום עקובה מדם, צעירי בני ישראל מקריבים את אונם ואת עלומיהם למען בטחוננו. זה לא סוד כי המגזר הדתי־לאומי הקריב במלחמה זו חיילים צעירים הרבה מעבר לשיעורם היחסי באוכלוסיה. מגיע לו שהדמות התורנית העומדת בראש המוסד הרבני העליון הרשמי של מדינת ישראל, שהם רואים בו רגל כס ה' בעולם, תהיה מזוהה עם ערכי ההקרבה והנתינה המובילים את מיטב בניהם למסור את נפשם עבורנו.

איני באה להקטין את תרומתם של יחידים מתוך המגזר החרדי, שהתמסרו לתמוך מבחוץ במערכות המלחמה, במזון מפנק, בביקור חולים, בסעד למשפחות מפונים ומילואימניקים, באספקת ציוד, בקשירת ציציות, כמו גם בפעולות מאתגרות פיזית ונפשית כמו זיהוי גופות (בתור אנשי צבא או חברי ארגון זק"א ועוד) והבאתן לקבר ישראל. אני גם לא מבקשת להכנס לסוגיה הנפיצה אם תורה מגנא ומצלא, ואם אנו אכן ממלאים את חלקנו בשותפות בכך שבנינו יושבים ולומדים תורה ולא מתגייסים. בטור זה אני מבקשת לזרום עם המצב הקיים.

בחרנו, כציבור, שלא להתגייס. לטענתנו, חילון גרוע ממוות וירידה רוחנית מסוכנת מנכות, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו. […] כולנו, למעט אחדים, נוהגים בהתאם לכך

בחרנו, כציבור, שלא להתגייס. לטענתנו, חילון גרוע ממוות וירידה רוחנית מסוכנת מנכות, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו. בשולינו, יש מי שטוען שהצבא הוא 'אושוויץ רוחני'. גם אם אנחנו סולדים מהביטוי, אנו סבורים שהסיכון שבאיבוד הזהות הדתית (או החרדית) והניתוק מבית המדרש גובר על מצות מסירת הגוף והנפש למען עם ישראל, גם בשעה מאתגרת זו. לא כולנו סבורים כך; לא מעט חושבים אחרת. אבל כולנו, למעט אחדים, נוהגים בהתאם לכך.

בהנחה שפינו ולבנו שווים, הרי שמגיע לציבור הדתי־לאומי ולציבור הכללי (והמסורתי בכלל) שבראש המערכת התורנית המדינתית תעמוד דמות שמאמינה בערכיו: בשילוב של ספרא וסייפא ובחיוב עכשווי של מלחמת מצוה שבה גם חתן וכלה יוצאים מחופתם. דמות זו תהיה השראה תורנית לדרך שהציבור הזה מוסר את נפשו ואת בניו עבורנו, למען נשב בטח בארצנו.

הבה לא נמתין שיבקשו זאת מאתנו. קריאה זו אמורה לצאת משורותינו, מאתנו שחרתנו על דגלנו 'נאר תורה' ושמאמינים באמת ובתמים שללמוד תורה, ורק תורה, חשוב יותר וראוי יותר מלהתגייס לצבא. הקריאה הזו אמורה לבקוע מגרונו של מי שלשיטתו עשה עסקה עם עם ישראל שהוא רק לומד, בשעה שאחרים חוגגים סיום מסכת בנפתוליה החשוכים של עזה, על אתגריה הרוחניים והפיזיים.

הקריאה לוויתור מבוססת על אדנים תורניים. היא שואבת השראה מסיפורן של דמויות תורניות מופלאות המקיימות ביניהן, לפי חז"ל, תחרות סמויה, באופן המזכיר את התחרות המתקיימת (בגלוי) כיום בסוגית מינוי הרב הראשי.

לא בושה להכיר במעלתו של אחר

הגמרא (בבא מציעא פד, ב) מספרת על רבי, עורך המשנה, ועל ר' אלעזר בן ר' שמעון בר יוחאי, שני תלמידי חכמים ידועים ומפורסמים בקורות עמנו, שמערכת היחסים ביניהם היתה רגישה. ביתר דיוק, לצד שותפות בית־מדרשית וחידוד סכין בירך חברתה, ניתן לומר שהתנהלה ביניהם תחרות סמויה על 'מי בראש'.

הגמרא מספרת שר' אלעזר הפטיר בפני רבי כי הוא יודע מה הלה עומד לשאול, וענה לו תשובה אף בטרם פתח רבי את פיו בשאלה. עובדה זו החלישה את דעתו של רבי, והוא שיתף את אביו, ר' שמעון בן גמליאל, בעלבון הצורב. ענה האב ר' שמעון לבנו: בני, אל ירע לך, שהוא 'ארי בן ארי', ואילו אתה 'ארי בן שועל'. בעקבות דבריו אלו קבע רבי את האמרה הידועה:

שלושה ענוותנים הם: אבא (ר' שמעון בן גמליאל שכינה את עצמו שועל), בני בתירא ויונתן בן שאול

הגמרא מוסיפה ומסבירה במה התבטאה ענוותנותו של כל אחד מהם. הכתרת אביו אינה צריכה ביאור: מי שמכנה עצמו שועל ואומר לבנו שחברו הוא ארי בן ארי (ואילו הבן רק 'ארי בן שועל') ראוי ללא ספק להיקרא ענו. אך הוא הציג ברשימתו שני ענווים נוספים. בני בתירא, שוויתרו על הנשיאות לטובת הלל כשנוכחו שהוא יודע הלכה טוב מהם, ויונתן בן שאול, שוויתר על המלוכה לדוד כשראה שהעם נוהה אחריו.

יש שעה שצריך להסתכל לעם בעיניים ולראות לאן לבו נוטה: מהן שאלותיו, מהן כמיהותיו העמוקות? מהי הדמות התורנית שאליה הוא נושא את עיניו ושעמה הוא מזדהה?

הגמרא מיד מעוררת את השאלה: איך ניתן לדעת אם הוויתור על המשרה מעיד על ענווה אמיתית? הגמרא תוהה על מניעיהם של בני בתירא ושל יונתן בן שאול: אולי פרישת בני בתירא נבעה מכך שראו כי "הלל עדיף מינייהו", מסיבה עניינית? ואולי פרישת יונתן בן שאול נבעה מהכרה בכך "דגריר עלמא בתר דוד", והוא היה נשאר מנהיג ללא מונהגים? רש"י מפרש שאין לראות בכך ביטוי לענווה אלא לחוסר ביטחון עצמי וחשש למבוכה: "והלכות שהיו נשאלות מהן בבית המדרש נעלמות מהן, ובושין בדבר." כלומר, יתכן שאין כאן ענווה אלא הכרה במציאות והבנה שדבקות במשרה תזיק יותר משתועיל.

כלומר, יונתן ובני בתירא הכירו בעובדה שהעם והקהילה זקוקים בעת ההיא לדמות אחרת. הם הבינו שראוי לוותר ולפנות את מקומם. וכך גם אנחנו.

יש שעה שצריך להסתכל לעם בעיניים ולראות לאן לבו נוטה: מהן שאלותיו, מהן כמיהותיו העמוקות? מהי הדמות התורנית שאליה הוא נושא את עיניו ושעמה הוא מזדהה? בעת הזאת, חובה שבראש הפירמידה של הרבנות הרשמית תעמוד דמות שתשמש מודל לחיקוי, שתעניק עוצמה רוחנית, כוחות להתמודדות, ומענה לשאלותיו ולתהיותיו של העם. ליהדות החרדית יש חוזקות רבות, אך השילוב הנחוץ בין ספרא לסייפא אין לה במידה הנדרשת. זו השעה לסגת ולהניח לקול הרבני של הציונות הדתית להישמע במלוא עוצמתו.

אמון בתהליך

שמא גם מוויתורו של אביו של רבי, ר' שמעון בן גמליאל, יש מה ללמוד לנסיבות שלנו.

הבן יהוידע מוסיף ביאור בדברי ר' שמעון בן גמליאל, שר' אלעזר הוא ארי בן ארי, ואילו בנו, רבי, הוא ארי בן שועל. לדבריו, הענווה שלו דוקא העצימה את בנו:

פירוש, הוא נעשה ארי בשביל שהיה בן ארי, דזכות אביו הגין עליו, ואם כן אין השבח לעצמו אלא מכח אביו. אבל אתה ארי בן שועל, שלא זכית להיות ארי מכח אביך אלא מכח עצמך, ואם כן אתה עדיף מיניה.

כלומר, אביו של רבי הפנה את הזרקור לתהליך הצמיחה שעבר בנו והסב את תשומת לבו לכך שצמיחתו החלה מנקודת פתיחה נמוכה יותר. אף שאין לך אב 'ארי', אמר האב לבנו, גדלת בכוחות עצמך. הענווה שלו שיקפה את התהליך שבנו עבר.

לכל ציבור יש חוזקות. בשילוב הנצרך כיום, הציונות הדתית היא 'ארי בן ארי', דור שני ושלישי לחינוך המשלב בין תורניות לבין מעורבות עמוקה במדינה.

ושמא גם עלינו לתת את דעתנו לתהליך, לשאלת 'מאין באנו', ולוודא שאנו ממשיכים להשקיע, לבנות ולהתקדם. לכל ציבור יש חוזקות. בשילוב הנצרך כיום, הציונות הדתית היא 'ארי בן ארי', דור שני ושלישי לחינוך המשלב בין תורניות לבין מעורבות עמוקה במדינה. לעניין זה, אנחנו איננו 'ארי בן ארי', אך הדבר אינו מקטין אותנו, אלא משקף את השוני בגישה. יש לנו עוד תהליך לעבור.

אם בארזי התורה החרדיים והדתיים תנשוב רוח של אחדות, ויתור וכבוד לחוזקותיו של האחר, בהכרח יושפעו לטובה גם אזובי הקיר, ונוכל לשמש השראה ומודל חיקוי לעם ישראל כולו. והלוואי שזכות ההקרבה הזו מצידנו תעמוד להשבת החטופים והחללים לגבולנו במהרה.

צילום: bigstock