קיצוץ בתקצוב המעונות לאברכים: צעד לגיטימי או עוול היסטורי?

ימים קשים עוברים עלינו. כן, על כל חובשי הכיפות השחורות. הציבור הכללי לא מבדיל בין "החרדי הנחמד" שעשה צבא, עובד בהייטק ושולח לממ"ח ובין "החרדי המזיע", האברך השמנמן שנגרר כל בוקר עם חמישה ילדים ושקית של אושר עד בדרך לכולל (למען הסר ספק, אני מהזן השני). מבחינתם, החרדים כולם בורים, משתמטים, גנבים, ובאופן כללי די מיותרים.

בסכסוך החרדים־נגד־כל־השאר, כמעט כמו בסכסוך הישראלי־פלשתיני, יש הסבורים שצריך לפתור בעיה נקודתית: למסור שטחים, או להתגייס. לטעמי, הוויכוח הוא עמוק ואין דרך לפתור אותו. יש צורך לחיות אתו, 'לנהל את הסכסוך'. איך כותב מיכה גודמן בספרו 'מלכוד 67' (שאמנם הודה כבר בשגיאותיו העמוקות)? פתרון קבע בסכסוך עם הפלסטינים דורש פשרות שאף צד לא מסוגל לתת. צריך למצוא דרך לחיות בינתיים כיריבים, לא לחפש פתרונות קסם.

אבל זהו נושא רחב הראוי למאמר משלו. בדברי כאן אבקש להתמקד בקו השבר האחרון, במכה האחרונה שהונחתה על חלקים מהציבור החרדי: "גזרת המעונות" שמה, או "הפסקת מימון למשתמטים שחיים על חשבוננו". הקורא מוזמן לבחור את הטרמינולוגיה, זה לא באמת משנה.

אינני מדבר כעת על הצדק באי־גיוס חרדים. דעתי האישית היא שאסור לחרדים להתגייס, גם אם תקום מסגרת הכוללת מקווה כל שעתיים ולימוד בתענית דיבור, אולם אני מקבל את העובדה שהמבט של המדינה שונה. זכותם לחשוב שחרדים מחויבים גיוס ולפעול באופן אקטיבי לממש זאת. השאלה היא אם קיצוץ בהנחת המעונות הוא כלי לגיטימי או מעשה נבלה.

בראשיתו, סבסוד מעונות היום נועד לעזור למשפחות ובעיקר לנשים לצאת לשוק העבודה. כיון שעלות שכר הלימוד במעון גבוהה, לא תמיד השתלם לנשים המאמץ שביציאה לעבודה, לכן המדינה ספגה חלק מהעלויות בהתאם למשכורתם של בני הזוג, כדי ללעודד יציאה לעבודה שמגדילה את הכנסות המדינה (אם הכנסות ישירות ממסים, ואם הכנסות עקיפות של הפחתת קצבאות והגברת כח הקנייה). בהתאם לכך, ההשתתפות לא ניתנה במקרה שאחד מבני הזוג אינו עובד. אם יש מי שישמור על הילד, אין כל עילה לממן לו בייביסיטר. מטרת ההשתתפות אינה לפנות זמן לבני הזוג, אלא להגדיל את שיעור ההשתתפות בשוק העבודה.

בשל העובדה שרבים מבני הציבור החרדי הם אברכים מבחירה, יושבים ולומדים במהלך כל היום, הרי שהם אינם אמורים להיכלל בסבסוד: אין כאן מיצוי כושר השתכרות. יתכבד הבעל וישמור על העולל בזמן שבת זוגו עובדת

בשל העובדה שרבים מבני הציבור החרדי הם אברכים מבחירה, יושבים ולומדים במהלך כל היום, הרי שהם אינם אמורים להיכלל בסבסוד: אין כאן מיצוי כושר השתכרות. יתכבד הבעל וישמור על העולל בזמן שבת זוגו עובדת. זו גם היתה טענתו של שר האוצר לשעבר אביגדור ליברמן בממשלה הקודמת.

יש שתי דרכים שונות לדחות טענה זו. אפשר לראות בתופעת האברכות אקסיומה. בהתאם לכך, כמו שלא נפסול משפחה שבה אחד מבני הזוג לא מתפקד, כך לא נפסול משפחה חרדית שבה הבעל לא מסוגל לעבוד או לשמור על הילדים. הוא "לא מתפקד", יש לומר, כיון שהוא שקוע בלימוד תורה. אפשר להתעצבן על כך, אבל המדינה בחרה להכיר במציאות במקום לנסות לשנות אותה.

יש שיאמרו שהתשובה היא אחרת: המדינה בחרה להכיר בלימוד התורה. יש לה עניין בלומדי תורה. לכן, חרדי שלומד תורה אינו פנוי לשמור על ילדיו, ואדרבא: יש לעודד אותו להמשיך ללמוד. על כן גם הוא יקבל השתתפות במעונות היום כדי שיוכל להמשיך ולשקוד על תלמודו.

בחודשים האחרונים, בשל העובדה שחרדים עד גיל 26 אינם רשאים לשבת על ספסל הלימודים שכן אי־שירותם בצה"ל לא הוסדר חוקית, שללה מהם המדינה את הנחת המעונות. אם הם אינם אברכים על פי חוק, לא מגיעה להם ההשתתפות. וכך פרצה הסערה. התומכים טענו כי צעד זה ראוי נכון ומחויב, הסיוע מהמדינה מעודד חרדים להשתמט ויש צורך לעצור אותו. היו שהציעו גם שלילת הנחות בארנונה, שלילת הבטחת הכנסה, ואפילו שלילת קצבאות ביטוח לאומי עד שהחרדים ייכנעו ויתגייסו. ואם לא יתגייסו? שירעבו על חשבונם, לא על חשבוננו.

החרדים טענו כי מדובר בהרעבת ילדים חרדים אך ורק בשל היותם חרדים. מה הקשר בין חטאיו של האב להתעללות בפעוט חסר ישע?

החרדים טענו כי מדובר בהרעבת ילדים חרדים אך ורק בשל היותם חרדים. מה הקשר בין חטאיו של האב להתעללות בפעוט חסר ישע? הוסיפו ואמרו כי צעד זה יחזיר את תעסוקת הנשים החרדיות לאחור עשרות שנים, והרי כל האינטרס של המדינה הוא להגדיל תעסוקה, כדי להגדיל את הכנסותיה.

לטעמי, יש כאן שיח חרשים. המצדדים אינם עונים על טענות המתנגדים, וכן להפך. יש כמה סיבות לשלול תקצוב, או לבצע כל סנקציה אחרת. אנסה להסביר את הסיבות השונות לכך ולעשות קצת סדר בנושא.

 

עונש

ההסבר הפשוט ביותר הוא ענישה. אם אדם עובר על החוק ולא משרת, יש להעניש אותו על כך. אי אפשר להתעלם מרמיסת החוק, יש לייצר הרתעה מכאן ולהבא. אין עברה בלי גמול, זוהי חובה חברתית.

תומכי גישה זו סבורים שלא רק שהפגיעה מוצדקת אלא יש להרחיב אותה. יש לשלול ממי שאינו משרת כל תקצוב ממשלתי, לשלול ממנו את הזכות לרשיון נהיגה. הקיצוניים יוסיפו שגם את זכות ההצבעה. אי־השתתפות במאמץ המלחמתי היא פגיעה בבטחון המדינה, ועל פגיעה משלמים.

גם בקרב החרדים יש רבים המאמינים בגישה זו, גם אם לטעמם חרדים לא צריכים להתגייס. הם מתלוננים על כך שילדים נענשים על חטאי הוריהם ואינם מבינים איך אפשר להתעלל בחסרי ישע. כלומר, הם תופסים את הקיצוץ בתור עונש, אך טוענים שיש להעניש את העבריין ולא את ילדיו.

לטעמי, מופרך להגדיר את הקיצוץ בתור עונש. היחידה שזכאית לקבוע עונשים על עברות פליליות היא הכנסת, וזאת באמצעות חוק העונשין. בין המשפט אינו אמור להעניש שלא על פי חוק. הוא יכול להכריע מה גובה העונש מבין האפשרויות המוצעות לו בחוק, אך לעולם לא לייצר עונש. בהתאם לכך, בית המשפט כמובן אינו מתיימר לטעון שהקיצוץ הוא ענישה.

 

אינטרס

למה המדינה מממנת מעונות יום? כי יש לה אינטרס בעיסוק ההורים בזמן הזה. במקרה זה אין לה אינטרס בלומדי התורה. היא אינה מעוניינת בלימוד תורה (של צעירים מחויבי גיוס), אז למה שתממן אותו? הטיעון מתבסס על ההנחה שעד היום המדינה מימנה את האברכים וגם כעת היא מממנת הנחות למבוגרים שבהם בגלל ערך לימוד התורה.

טיעון זה גם מסביר מדוע סטודנט באוניברסיטה ממשיך לקבל תקצוב מלא בהיותו עריק והעריק העובד מקבל הנחה במעונות, ומדוע האברך לא זכאי לכך.

מתנגדי הטיעון הזה (ביניהם שר האוצר של מדינת ישראל) טוענים (ובצדק) שהגישה לא נכונה. הסיבה שהמדינה מממנת את מעונות היום לאברכים אינה האינטרס שלה בלימוד התורה, אלא האינטרס שלה להפיק את המרב ממצב נתון. אם אברכים לא יצאו לעבוד, ואני סבור שזו הנחה סבירה במבט המאקרו, הרי שגם אם אנחנו זועמים על ההשתמטות (ואף נפסיק את תקצוב הישיבות) יש לממן את מעונות היום. אין לוותר על עבודת הנשים בגלל השתמטות הגברים.

אם זה היה הטיעון, מתנגדיו היו צודקים בוודאות. היחידה שתקבע מה האינטרס של המדינה היא המדינה עצמה. אם כעת יש לקובעי המדיניות במשרד האוצר אינטרס לא להפיל ממשלה באמצע מלחמה, זכותם להמשיך לתקצב בשל כך את מעונות היום. אין לאף גוף שיפוטי סמכות לקבוע מה המדינה צריכה לרצות, למעט מקרים שהרצון אינו חוקי. זה לא המקרה שלפנינו.

 

צדק

הגיוס לצה"ל נוגד את אורחות החיים שלכם? טוב ויפה. למעשה, אתם נותנים למדינה פחות. אנשים אחרים מסכנים את חייהם ואתם ממיתים עצכם באהלה של תורה. זה לא אותו הדבר, ומי שנותן פחות מקבל פחות. אם אתם לא שווי חובות, לא תהיו גם שווי זכויות.

הרבה אנשים טוענים זאת, בגלוי או במובלע. שמעתי טיעון זה פעמים רבות, בעיקר מצד אנשים מהמגזר הדתי־לאומי. מכבדים את גישתכם לחיים, מצפים ממכם לשלם עליה מחיר. על בחירות, תהיינה אשר תהיינה, משלמים.

יש לציין שהם לא לבד: רבים מהציבור החרדי סוברים כן אף הם, הלא הם העדה החרדית ושותפיה. מבחינתם, הם חיים כאן כסוג של 'ד'ימים', משלמים דמי חסות ולא זכאים לכלום. לא נוטלים מקצבאות הביטוח הלאומי, לא תקציבי חינוך, כלום.

דרך אחת היא טענת תורה מגנא ומצלא, 'אנחנו גדוד שמציל נפשות יותר מכל גדוד בצבא'. גם אם טיעון זה נכון, זכותם של החילונים לחלוק עליו

החרדים עונים על כך בשתי דרכים. דרך אחת היא טענת תורה מגנא ומצלא, 'אנחנו גדוד שמציל נפשות יותר מכל גדוד בצבא'. גם אם טיעון זה נכון (פורסם לאחרונה מאמר על כך בבמה זו), זכותם של החילונים לחלוק עליו. לא יתכן שכל קבוצה במדינה תחליט מה מגן עליה. גם החרדים לא יאפשרו למאמיני מפלצת הספגטי המעופפת להגן על המדינה באמצעות מסננות משובחות.

הדרך השניה היא לטעון שהמסים שהחרדים משלמים רבים יותר ממה שהם מקבלים. כלומר, בשל הקיפוח התקציבי, החרדים לא מקבלים לחם חסד שראוי למנוע מהם, אלא את זכותם בדין. מיותר להכביר על מופרכות טיעון זה, ופורסמו על כך מספיק מחקרים. אציין רק כי מי שחושב שהמדד הוא תקציבים ישירים מול מס, אין לו מושג מה היא מדינה.

למרות זאת, אני סבור כי טיעון הצדק לא מחזיק מים. חלק נרחב מאזרחי המדינה לא משרתים בצבא. ערבים, חרדים, חלק לא קטן מהנשים. אי אפשר להגדיר רק את החרדים סוג ב', בעוד האחרים כולם הם סוג א'. בין אם המדינה מוותרת מרצון על שירותם ובין אם הם לא מסוגלים לעשות זאת מצד אמונתם, כולם צריכים להיות שווים. אם הגיוס לצבא הוא מגדיר מהותי בזכויות אזרח, אין אפשרות לתת יחס מועדף לאף אחת מהקבוצות שאינן משרתות. התייחסות בלתי שווה לקבוצות שונות ביחס לציפיות גובלת בגזענות.

 

היגיון סלקטיבי

הטיעון פשוט. קיימת סתירה מהותית: איפה אותו אברך חרדי אמור להיות כעת, בבקו"ם או בבית המדרש? אם המדינה סוברת שמקומו בבקו"ם, אין לה אפשרות בידה השניה להכיר בשהותו בבית המדרש. לא משנה מה האינטרס שלה, מקומו כעת בצבא, כלומר שמבחינת המדינה הוא לא בבית המדרש. אין בעיה לממן אברכים, אך כאן מדובר באדם שאינו 'אברך' אלא 'עריק'. כל עוד המדינה לא קובעת בחוק תקצוב ייחודי לעריקים, אין לה אפשרות להתייחס אליו כאברך לעניין תקצוב.

הטיעון הזה הגיוני, לצערי. גם אם אני מתנגד לגיוס חרדים לצה"ל, אני לא יכול להתעלם מכך שזכותה של המדינה לחשוב אחרת, ואם כן, חובתה שלא להתייחס לעריק כאברך. הבעיה היא שלהיגיון אסור להיות סלקטיבי.

עריק לא יכול להיות סטודנט. האם זה מנע מהאוניברסיטה תקצוב במהלך עשרות השנים האחרונות? עריק לא אמור לעבוד, הוא אמור לשרת. האם נמנעה ממנו הנחה במעונות יום אי פעם? האם עכשו, אחרי פסיקת בג"ץ, מישהו הפסיק תקצוב לסטודנטים עריקים? האם כעת, כאשר חרדים מתחת לגיל 26 לא מקבלים הנחה במעונות, אדם חילוני באותו הגיל שלא התייצב אבל עובד במאפיה איבד את הסבסוד?

יתרה מכך, במכתבו של המשנה ליועצת המשפטית גיל לימון נכתב במפורש על הפסקת התמיכה לחרדים מחויבי גיוס הלומדים במוסד תורני בלבד. אם אותו חרדי יוצא לעבוד הוא זכאי לתמיכה, אבל כל עוד הוא לומד היא נשללת ממנו.

אפשר לטעון שיש בסיס לאכיפה הסלקטיבית. המספרים שונים לגמרי, הבדל בולט בין יחידים לבין חברה שלמה. מנגד, הצדק אמור להיות עיוור

אפשר לטעון שיש בסיס לאכיפה הסלקטיבית. המספרים שונים לגמרי, הבדל בולט בין יחידים לבין חברה שלמה. מנגד, הצדק אמור להיות עיוור. אם אתה משתמש בהיגיון הבריא, הוא צריך להיות שווה לכולם. אי אפשר להפנות אותו כלפי מגזר אחד בלבד. האם כשל האכיפה הסלקטיבית פוסל את הטיעון? לא בהכרח. הוא ודאי פוגם אותו.

אוסיף שלטעמי גם השיקול ההגיוני שייך לכנסת יותר מלבית המשפט: מותר למדינה להכיל מורכבות במקרים מסוימים. אוכל לקבל את דעתו של מי שחושב אחרת.

 

בריונות: מנוף לחץ ושיטת 'אל קפונה'

אנחנו זקוקים לחרדים בצבא, נעשה הכל כדי לגרום לזה לקרות. אם מה שנדרש הוא קיצוץ במעונות היום, נעשה את זה. אם צריך לחייב אותם לחבוש כובעים אדומים, נעשה גם את זה. נגזור מס מיוחד על שטריימלך, נעלה את מחיר המשקפיים. כל דבר שיגרום להם להבין: או שתתגייסו, או שנמרר לכם את החיים.

רבים אוהבים את החלק הזה. הם שמחים להמציא רעיונות להציק לחרדים, ולא רק ביחס לשרות הצבאי. אם לא תלמדו ליבה, נקצץ לכם את ההנחות בארנונה. אם תפלו נשים לרעה, לא נממן ארועי תרבות. כל אחד וההנאות שלו.

כדי להסביר את הבעייתיות בזה, נמשיך לטיעון האחרון, ל'שיטת אל קפונה'. במשך שנים ניסו בארה"ב להכניס את המאפיונר אל קפונה לכלא, ללא הצלחה. התברר כי איש לא ראה אותו בפעילות פלילית, ומי שכן ראה נהג למות באופן פתאומי.

אי לכך, הצליחה ממשלת ארה"ב להאשים אותו בהעלמת מס כלשהי, וגזרה עליו עונש מאסר ארוך בשל כך. העונש היה חמור באופן חריג ביחס לעברה, אבל הוא כמובן לא היה על העברה הזאת, אלא על שלל מעלליו. לעתים, כשאין ברירה, כשהצדק מופר באופן בוטה, ניתן להשתמש בכלים לא אתיים במיוחד כדי להגיע למטרה.

אם אין אפשרות להכניס מאה אלף אנשים לכלא, אפשר לטפל בהם בדרכים אחרות. לא משנה אם זה חוקי לחלוטין או מוצדק במיוחד. בתמונה הכוללת זו הדרך היחידה לטפל בהם, אז זה מה שאנחנו עושים.

את שני הטיעונים האחרונים ניתן להגדיר במילה אחת: בריונות. אני יותר חזק, לכן אעשה את מה שאני חושב, ארביץ למי שחושב אחרת. אין מה לעשות, הצדק המופשט גובר על הכללים והעקרונות.

בריונות אינה תמיד עוול. יש מקומות שמה שצריך הוא מקל גדול. אבל בדרך כלל היא עוול. אף אחד לא רוצה לחיות במדינה שמי ששולט במוקדי הכח עושה מה שהוא רוצה. מקום שבריון יכול לפעול כרצונו כי לטעמו אין ברירה הוא מקום עצוב מאד.

לכל מוחאי הכפיים, מעודדי האומץ: זכרו איך נראה המערב הפרוע, מקום שהחוק כשל ואת מקומו תפסו בוקרים על סוסים שאכפו את הצדק שלהם. זה נחמד כאשר האכיפה הזו מופנית כלפי אנשים אחרים, אבל יום יבוא והבריונות תופנה אליכם

חמור מכך, אם ממשלה נבחרת מתנהגת בבריונות זה הרע במיעוטו. אפשר להחליף אותה, ולכן ממשלות חוששות מהפעלת כוח מוגזם. אבל אם יועצת משפטית ואפילו בית משפט מתנהג בבריונות, זה אסון. אין לאזרחים מנוף לחץ נגדי. אין לנו דרך למנוע מהם שימוש בכח. מה נעשה אם מחר יחליטו שאי הכרה בזכויות הלהט"ב היא סיבה לשלילת זכות הצבעה בבחירות, או שסרוב להשתתפות בשוק העבודה הוא סיבה לאיסור הוצאת רשיון נהיגה? בריונות היא הפך הצדק, לכן צריך לעצור אותה כשהיא קטנה.

הבעיה שלנו היא שהיוצעת המשפטית לממשלה נוהגת בבריונות חסרת רסן. אולי עתירות המוגשות נגדה עוד יצליחו למתן את המצב; יתכן שבית המשפט חושש יותר מהפעלת בריונות באופן דומה. זה טרם קרה.

אז לכל מוחאי הכפיים, מעודדי האומץ: זכרו איך נראה המערב הפרוע, מקום שהחוק כשל ואת מקומו תפסו בוקרים על סוסים שאכפו את הצדק שלהם. זה נחמד כאשר האכיפה הזו מופנית כלפי אנשים אחרים, אבל יום יבוא והבריונות תופנה אליכם. אתם תהיו מי שלא ימצאו חן בעיניהם. ואז, כמילותיו המפורסמות של מרטין נימלר: "כבר לא נותר מי שידבר בעדי."

 

תמונת שער: bigstock