אנוסים. מונח זה הציף בשבועות האחרונים את המדיות השונות העוסקות בחרדים. סרט דוקו של רשת "כאן" ששודר לפני שבועות אחדים, "במסתרים", הביא את סיפורם של "חרדים בעל כרחם", החיים כלפי חוץ כחרדים ובסתר אוכלים נבלות ביום כיפור. הסרט הנ"ל הצטרף לכתבה שפרסמה שירה אלק, יוצאת המגזר הליטאי, במוסף "הארץ" בתחילת החודש שעבר, בכותרת "'אני כבר לא דתיה, אבל בחוץ אני חרדית מושלמת': סיפורם של האנוסים החדשים" (הארץ 5.11.20). פרסומים אלו הסעירו את הרוחות בפורומים חרדיים אחדים ועוררו גל דיונים נרחב: הללו מגלים אמפתיה והללו מגנים את הצביעות; אלה מבקרים את האנוסים, אלה מבקרים את האונסים, ואלה מכחישים בכלל את התופעה.
תופעת קצה זו, וליתר דיוק – הדיון בה, עוררה בי מחשבות על סוגיה רחבה בהרבה ואקטואלית מאד – ערך הבחירה בחינוך החרדי. לטעמי, השאלה החשובה איננה מה מספר האנשים המחללים שבת אך ממשיכים לחבוש שטריימל ולהשתייך בפומבי לקהילה הדתית. השאלה החשובה היא מה מקומו של חופש הבחירה בחינוך שלנו
תופעת ה"אנוסים" אינה מתייחסת למה שאנו קוראים לו "קאלטערס", או "פראסטערס", או "חרדי-לייט" או כל כינוי גנאי אחר המוצמד לאנשים המתרשלים בקיום מצוות. ה"לייטים" אינם רואים בעצמם צדיקים אלא חוטאים, וטבעם של חטאים להיעשות בסתר. האנוסים, לעומת זאת, אינם רואים בעצמם חוטאים. אדרבה, מדובר באנשים המאמינים לכאורה כי הדת היא כוח רע וכופה, ואילו הטוב והאור נמצאים בעולם החילוני. עם זאת, הם מסתירים את דבקותם ב'אמונות האמיתיות' של החילוניות, מכוח לחצה של החברה הדתית.
הדיונים על התופעה הרעישו אמנם את המרחב הווירטואלי, אך איני יודע אם ההיקף המספרי שלה מצדיק את ההד הרחב שהיא זוכה לו. אני מתקשה להאמין שיש הרבה אנשים ההולכים בשבת בבוקר לבית הכנסת וטליתם מסתירה את הסמארטפון שאתו יעבירו את זמן קריאת התורה בשירותים. מדובר בדיסוננס קשה, ואני מניח כי רוב רובם של אלו שאיבדו את אמונתם בדרך התורה מחליטים לעזוב את העולם החרדי.
עם זאת, תופעת קצה זו, וליתר דיוק – הדיון בה, עוררה בי מחשבות על סוגיה רחבה בהרבה ואקטואלית מאד – ערך הבחירה בחינוך החרדי. לטעמי, השאלה החשובה איננה מה מספר האנשים המחללים שבת אך ממשיכים לחבוש שטריימל ולהשתייך בפומבי לקהילה הדתית. השאלה החשובה היא מה מקומו של חופש הבחירה בחינוך שלנו. לתופעת האנוסים, אף אם היא מצומצמת בהיקפה, אין מקבילה של ממש בעולם החילוני. חילונים המתחילים להתעניין ביהדות עשויים להרגיש חוסר נעימות לספר על כך להורים ולחברים, אך אין מדובר בהסתרה שיטתית של אמונותיהם מפני החברה. הרעיון של הסתרת הדעות האישיות נראה מופרך לאדם החילוני, וגם הצורך שלו להסתיר קטן בהרבה משל האנוס החרדי.
בחינוך החרדי נראה שאין ערך ממשי לבחירת האדם. החינוך שלנו מחנך לעשות: לשמור שבת, לקיים מצוות, להתלבש בצורה מסוימת, לשלוח את הילדים למוסדות אלה ולא לאחרים. אולם, בתוך כל זה, האם אכפת לנו אם האדם בוחר בכך, כלומר מזדהה עם פעולותיו? האם משנה לנו אם האדם מקבל את הנורמות של הקהילה מרצון או מתחושת כורח? חוששני שהתשובה לכך היא שלילית.
ערך הבחירה בחינוך החרדי
בכל חברה יש נורמות מקובלות, והדירוג המעמדי של האדם ייקבע לפי העמידה בהן. האדם הוא יצור חברתי, והוא רוצה להתקבל במעגל החברתי שהוא משתייך אליו. כדי לזכות בכבוד, במעמד כלשהו בחברה, על האדם לפעול על פי אמות המידה החברתיות המקנות מעמד. בנקודה זו הציבור החרדי אינו שונה מכל חברה אחרת. עם זאת, החברה החרדית מאופיינת בכמה מרכיבים ייחודיים המבטאים הן את העדר הערך לכך שהאדם יבחר, כלומר ירצה לנהוג כפי שהוא נוהג ויזדהה עם פעולותיו, והן את צמצום מנעד אפשרויות הבחירה במסגרת אורח החיים החרדי.
הרובד הראשון שבו בא לידי ביטוי העדר ערך הבחירה הוא הרעיוני. החינוך החרדי אינו רואה ערך בהזדהות אישית של האדם עם דרכו בחיים. אם בעולם החילוני ערך זה ונגזרותיו הם כמעט היחידים שקיים קונצנזוס לגביהם, הרי שמהשיח החינוכי החרדי ומעולם המושגים שלו הוא נעדר לחלוטין. מושגים כמו "חופש מצפון" או "זכויות" מנוצלים אולי באופן ציני בזירה הפוליטית החרדית מול הממשל הליברלי, אך בשיח היומיומי ובעיקר בשדה החינוך הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא.
רעיון הבחירה החופשית בחינוך החרדי אינו זהה לרעיון הבחירה המבטא רצון והזדהות פנימית. בחינוך החרדי, האדם הוא בעל בחירה, אבל מנעד הבחירה שלו הוא בינארי: האם לקבל על עצמו את אורח החיים החרדי או להתכחש לו ולחטוא. מושג הבחירה הזה שונה מאד מעקרון חירות הבחירה החילוני. בעולם הכללי, חופש בחירה משמעו פתיחת האופקים בפני רצון האדם; רצונו של האדם חופשי, והאדם נקרא לממש אותו באופן המלא ביותר. לעומת זאת, בעולם החרדי יש רק בחירה אחת אפשרית: בחירה להישמע לנורמות של הקהילה. כל בחירה אחרת איננה לגיטימית, ואף איננה מוגדרת בחירה, אלא כניעה לפיתויי היצר.
הרעיון היהודי של "עשייה לשמה" מבטא הערכה להזדהות אישית של האדם עם פעולותיו ולאמונה פנימית שהוא עושה את הדבר הנכון בעיני אלקים ולא רק בעיני אדם – כלומר, לעשייה הנובעת מרצון פנימי עמוק של האדם. במילים אחרות, מי שמוותר על רצונו מחמת ציווי ה', הוא אדם בוחר, ובתנאי שההכרה שזהו רצון האל היא הכרתו האישית
לא מזמן סיפרה לי אשה חרדית מאחת הקהילות הגדולות והשמרניות במגזר החרדי, בוגרת מוסד חינוכי מפורסם בשמרנותו, כי בגיל 24, והיא אמא לשלושה ילדים ומורה במשרה מלאה, היא הלכה להשלים לימודי תעודה ב"שבילי בית יעקב". בתהליך הקבלה היא נדרשה לענות על שאלונים. דרישה זו גרמה לה בזמנה אי נוחות רבה. באותה שעה לא הצליחה להבין מדוע גרמו לה שאלונים אלו אי נוחות רבה כל כך. לאחר ימים אחדים היא נזכרה כי בשאלון הופיעה שוב ושוב השאלה "מה דעתך…" ביחס למקרה זה או אחר. "לראשונה בחיי," אמרה לי, "ואני אמא לשלושה ומורה במשרה מלאה, קיבלה דעתי נוכחות של ממש." מובן שמקרה כזה משקף את הקצוות הקיצוניים של החברה החרדית, אך עדיין יש באנקדוטה זו כדי להמחיש למה אני מכוון ב"העדר ערך הבחירה".
חשוב להדגיש כבר כאן, כי אף שאני מתייחס בביקורתיות להעדר ערך הבחירה בחינוך החרדי, איני סבור שעלינו לאמץ את הרעיון הליברלי הרדיקלי, שהערך היחיד האמור להנחות את האדם הוא מימוש עצמי, וכי ערך זה מעניק משקל אחיד לכל בחירה של האדם, ללא אפשרות להעדיף אובייקטיבית דרך חיים אחת על פני אחרת. אני מדגיש את ההבדל שבין העולם החרדי לעולם המערבי, אך בין שתי האפשרויות הקוטביות יש גם דרכי ביניים. ניתן לדעתי לאמץ היבטים מסוימים של ערך הבחירה, גם בתוך מסגרת המחנכת לכך ששמירת תורה ומצוות מובילה את האדם לחיים הטובים ביותר, ושהציות לרצון ה' אינו התנדבות וולונטרית אלא חובה גמורה. הרעיון היהודי של "עשייה לשמה" מבטא הערכה להזדהות אישית של האדם עם פעולותיו ולאמונה פנימית שהוא עושה את הדבר הנכון בעיני א-להים ולא רק בעיני אדם – כלומר, לעשייה הנובעת מרצון פנימי של האדם. במילים אחרות, מי שמוותר על רצונו מחמת ציווי הא-ל – הוא אדם בוחר, ובתנאי שההכרה שזהו רצון ה' היא הכרתו האישית ולא שאחרים הכירו בכך במקומו בלי שהוא יזדהה עם זאת.
העדר ערך הבחירה ברובד הרעיוני בא לידי ביטוי בעולם המעשה בדמות מנעד אפשרויות בחירה צר מאד. בפני האדם החרדי עומד היצע מצומצם מאד של סגנונות חיים. הגבר החרדי מחונך לכך שיש דרך ראויה אחת בלבד: לימוד בישיבה ובכולל. קיימים סגנונות חיים נוספים, אך הם אינם נחשבים, ובמקרים רבים מי שיבחר בהם ייחשב סוטה מדרך המלך, איש 'שוליים'.[1] לבת החרדית היו עד לאחרונה שתי אופציות: להיות עקרת בית, או לעסוק (נוסף לכך) בהוראה. כיום יש אמנם "מסלולים" נוספים בסמינרים, אך קשה לומר שהם משקפים בחירה אוטונומית בסגנון חיים שונה.[2] בעולם המערבי, לעומת זאת, כבר מגיל צעיר מאד מעודדים את הילדים לסגל סגנון אישי. כל ילד אמור לפתח תחביב אישי, טעם ייחודי במוזיקה וספורט מועדף. בהמשך פתוחים בפני האדם סגנונות חיים שונים ואופנות שונות, שדרכם הוא אמור לבטא את אופיו ואת העדפותיו התרבותיות. אופציות התעסוקה העומדות בפניו מבטאות גם הן בחירה בסגנון חיים. אדם יכול לבחור בקריירה מוזיקלית, להיות הייטקיסט, או לפנות לעולם המחקר האקדמי. כמובן, לא בפני כל אדם פתוחות כל האפשרויות, אך האידאל החברתי הוא לאפשר לכל אדם מנעד בחירה גדול ככל הניתן.
לחץ חברתי כמכבש רב עוצמה
הדבר ההופך את העדר ערך הבחירה בחינוך החרדי לגורם עוצמתי כל כך בעיצוב חיינו, הוא ההיקף והכוח של הלחץ החברתי החרדי. כאמור לעיל, לכל חברה יש נורמות, וכדי לזכות בכבוד עליך להתאים את עצמך להן. עם זאת, בחברה החילונית מתמקד הלחץ בעיקר בדברים כמו הכוונה לקריירה מוערכת או דחיפה לשירות צבאי משמעותי, ובאופן עדין יותר, בדחיפה להתאים לאופנות הרווחות. בחברה החרדית, לעומת זאת, הלחץ מקיף את האדם באופן טוטלי עד שלית אתר פנוי מיניה כלל. כותבי קוד ה"ס'פאסטנישט" בחברה אינם נחים לרגע. אם הנער סמוך לפרקו, הוא חייב כמובן להתאים את עצמו היטב לנורמות השולטות, שמא חלילה תרד קרנו בשוק השידוכים. אם הוא עדיין לא הגיע לפרקו, הרי שיש לו אחות בשידוכים. ואם הוא כבר נישא בשעטו"מ, הרי שאוטוטו יש לו ילד, שצריך להתקבל למוסד, וגם הוא הרי יהיה עוד מעט בשידוכים.
הלחץ החברתי מתעצם בעטיים של החיים הקהילתיים התוססים. הם מצמצמים את המרחב הפרטי של האדם ומקשים עליו לברוח מעיניה הבוחנות של החברה. הלחץ החברתי מקיף באופן טוטאלי כל כך את חיי האדם החרדי, עד שכמעט אין פינה שבה נחלץ האדם ממורא אדם ויכול לחול עליו קצת "מורא שמים". עובדה זו נכונה בעיקר בקהילות החסידיות – בהן יש חשיבות גדולה לנראות של היחיד בקהילה (בחסידויות שונות אף נוצר צורך להצדיק איכשהו היעדרות מטיש או מחתונת בן האדמו"ר). זאת לעומת הקהילות הליטאיות – בהן אין הווי קהילתי פעיל, וקיומו של הפרט עלול להישכח.[3] (עד שאולי יוציא לאור קונטרס בעייתי, שיפנה לעברו את חציהם הביקורתיים של שומרי החומות – האברכים הערניים העומדים על משמר ההשקפה הטהורה.)
בעולם הלא חרדי, אדם שהוא נון-קונפורמיסט המתעלם מלעג החברה יכול להתלבש כראות עיניו ושלום על ישראל. בחברה החרדית הוא עלול להפוך לפרסונה נון-גרטה, הוא עלול לסבול סנקציות משמעותיות, אף שלא מרד בערכים של החברה אלא סירב להיגרר אחר האופנות שלה. איש לא ירצה להשתדך אתו, וחמור מכך, הוא עלול להיות מודר ממוסדות הקהילה
אלמנט נוסף המעצים את הלחץ החברתי הוא הנופך הדתי המתלווה אליו לעתים קרובות. שלילת מרחב הבחירה הפרטי מחוזקת ומחושקת לא אחת על ידי טיעונים דתיים ממש או לפחות בעלי זיקה דתית. רבים מכללי ה"ס'פאסטנישט" מוצדקים בטיעונים בעלי ניחוח דתי – "לא מתאים לבן תורה", "לא מתאים לבת ישראל כשרה", "רחובי", "לא משלנו", "ניכר שחסר שם בהשקפה", "ערליכער ייד לא היה מתנהג כך" וכיוצא באלו, אף שהם בהגדרה כללים חסרי בסיס הלכתי.
באמצעות הנופך הדתי, סטייה מהתקן החברתי אינה עברה חברתית גרידא, היא הופכת גם לפשיעה אידאולוגית. בעולם הלא חרדי, אדם שהוא נון-קונפורמיסט המתעלם מלעג החברה יכול להתלבש כראות עיניו ושלום על ישראל. בחברה החרדית הוא עלול להפוך לפרסונה נון-גרטה. הוא עלול לסבול סנקציות משמעותיות, אף שלא מרד בערכים של החברה אלא סירב להיגרר אחר האופנות שלה. איש לא ירצה להשתדך אתו, וחמור מכך, הוא עלול להיות מודר ממוסדות הקהילה – לא יקבלו את ילדיו למוסדות הלימוד, ולעתים הוא עצמו יורחק מבית הכנסת ומשאר השירותים הקהילתיים.
הלחץ החברתי החרדי אינו רק אופנה חברתית שהכל רוצים להיות חלק ממנה (כמו עגלות הבוגבו הממלאות את חדרי המדרגות בבני ברק ובירושלים). הוא מקבל לעתים גושפנקא דתית בקול קורא רבני מרובה חתימות. הנופך הדתי יכול להצדיק פגיעה והדרה של נון-קונפורמיסטים. אם אדם מחליט לרכב על אופניים (לא חשמליים, כמובן) או ללבוש חליפה בצבע הלא נכון, הוא עלול להיפסל בעקבות כך מלבוא בקהל. ולא רק הוא, אלא גם כל הנלווים אליו. אופי החיים הקהילתי החרדי גוזר כי ה'עברות' החברתיות של האדם אינן גובות מחיר ממנו בלבד, אלא משליכות עמוקות על סביבתו. האב החובש כובע מוזר עלול להתקשות להכניס את ילדו לחיידר בשכונה. הנער הצעיר, הרווק, המתלבט בדרכו, סוחב על כתפיו את הלחץ שאחותו לא תתקבל לסמינר, שלאביו יהיו בושות בבית הכנסת ושלאחיו יהיו "בעיות בשידוכים". הבחורה שרוצה לקנות לעצמה חצאית ג'ינס עלולה לגרור את משפחתה כולה למערבולת טובענית, ולפעמים אף טראגית.
למעשה, אם נסכם את הנאמר עד כה, בציבור החרדי הלחץ החברתי לקנות "שם טוב" אינו נובע רק מהצורך לקבל כבוד מהסביבה, אלא תלוי בו עצם השרדותו של האדם בקהילה, המתבטא בקבלה למוסדות וביכולת שלו להקים משפחה. הקבלה למוסדות והשידוכים הם כלי אכיפת הנורמות והדרישות החברתיות. אלה הן הסנקציות שחרדים רבים יהיו מוכנים לשלם כל מחיר כדי לא להפגע מהן, ולא לפגום בשם הטוב שלהם ושל משפחתם. זאת נוסף לענישה המופעלת לפעמים בצורה גלויה ומכוונת גם כלפי מי שאינו רוצה להזדקק עוד לשירותי החברה החרדית, מוסדותיה ושידוכיה. כך למשל ניתן לחזות במלחמת עסקנים בתושב פלוני על מנת שיעזוב את העיר, בהתגייסות מסיבית של קהילה לניתוק קשר בין ילדים להוריהם הסוררים וכדומה. עיון בסיפורם של חלק מהעוזבים את החברה החרדית ובמחירים שנדרשו לשלם על מימוש בחירתם ממחיש את קיומה של הכפייה יותר מכל.
כל הנתונים האלו הופכים את הלחץ החברתי החרדי מתופעה חברתית מתבקשת למכבש רב עוצמה, המבטל את ערך הבחירה האישית ואת הצורך בהזדהות פנימית עם אמונותיה של החברה. תופעת ה"אנוסים", הכופרים באמונות העמוקות של החברה אך שומרים מכל משמר על הנורמות החברתיות החיצוניות שלה, אינה אלא קצה קרחון של העיוות שיוצר הלחץ החברתי בחברה החרדית
כל הנתונים האלו הופכים את הלחץ החברתי החרדי מתופעה חברתית מתבקשת למכבש רב עוצמה, המבטל את ערך הבחירה האישית ואת הצורך בהזדהות פנימית עם אמונותיה של החברה. תופעת ה"אנוסים", הכופרים באמונות העמוקות של החברה אך שומרים מכל משמר על הנורמות החברתיות החיצוניות שלה, אינה אלא קצה קרחון של העיוות שיוצר הלחץ החברתי בחברה החרדית.
אין זה אומר שהחרדים משתייכים לקהילות שלהם בעל כורחם, כפי שאולי רומזת התעמולה הסובבת את סוגיית האנוסים. רוב החרדים מזדהים עם ערכי הליבה של היהדות החרדית, שהם חיי אמונה ושמירת תורה ומצוות בהידור. ככל הנראה, הם היו ממשיכים לשמור שבת ולאכול אוכל כשר גם לו היינו מסירים מהם את כל המנופים של הלחץ החברתי. חרדים אינם מדליקים את האור בשירותים בשבת גם כשאיש אינו רואה, והם אפילו לא יחתכו שם בחשאי את נייר הטואלט. אלו שאינם מאמינים ששמירת תורה ומצוות היא דרך חיים טובה עוזבים לרוב את החברה החרדית ואינם ממשיכים לחיות חיים כפולים כאותם אנוסים. ועדיין, תופעת האנוסים חושפת את המחיר של העדר החינוך לבחירה בחברה שלנו. הלחץ החברתי החרדי הפך לכוח כה משמעותי, עד שגם אלו שאיבדו לגמרי את האמונה בדרך, ממשיכים להשתייך אליה מטעמי נוחות גרידא. האם כך אנחנו רוצים שחיי אמונה ייראו?
תוצאות אי הבחירה
יהיו מי שישאלו: האם אכן הבחירה כה הכרחית? האם ויתור על מנופי הלחץ האמורים לא יגרום לריבוי נשירה ולהתפוררות החברה החרדית? ראשית, דומני שיש להטיל סימן שאלה גדול מעל הטענה שלחץ חברתי הוא מכשיר יעיל לגרום לאנשים לשמור מצוות. הנחה זו מוטלת בספק גדול ונזקיה מוכחים. אולם, גם אם נניח שעם ריסון מנופי הלחץ אכן תתרחש עזיבה, של החברה החרדית או אפילו של תורה ומצוות חלילה, עדיין יש לשקול מולה את מחיר הוויתור על ערך הבחירה, הן מההיבט הפסיכולוגי-נפשי והן מההיבט הערכי-דתי.
העדר חינוך לבחירה אישית מביא לחוסר אותנטיות, לאחד בפה ואחד בלב, לטאטוא בעיות מתחת לשטיח בשל הלחץ החברתי, לתסכול ולתחושת נתק מהערכים שהאדם חי לפיהם. עלינו להודות ביושר שתופעות מסוג זה אכן שכיחות בחברה שלנו, והן נפוצות הרבה יותר מתופעת ה"אנוסים"
בהיבט הפסיכולוגי, העדר חינוך לבחירה אישית מביא לחוסר אותנטיות, לאחד בפה ואחד בלב, לטאטוא בעיות מתחת לשטיח בשל הלחץ החברתי, לתסכול ולתחושת נתק מהערכים שהאדם חי לפיהם. עלינו להודות ביושר שתופעות מסוג זה אכן שכיחות בחברה שלנו, והן נפוצות הרבה יותר מתופעת ה"אנוסים". ניקח לדוגמא את הנורמה המוכרת של "שני פלאפונים". האם אנשים המחזיקים בשני פלאפונים אינם סוג של "אנוסים"? אנשים אלו מנהלים חיים כפולים ואינם מזדהים עם ההתנהגות שהם מקפידים עליה למראית עין. חיים כפולים אלו מולידים ציניות ומרירות, ואינם תורמים, בלשון המעטה, לאושרו של האדם וליציבותו הנפשית.
יבוא הטוען ויגיד, אף על פי כן – אנו מוכנים לסבול את הקושי הנפשי ובלבד שנצליח למנוע נשירה ועזיבה מוחלטת של הדת. כאן נכנס ההיבט הערכי-דתי. איזו תועלת ישנה בדתיות מאולצת? החפץ להשם בעולות וזבחים? התעלה לריח ניחוח מנחתו של אברך הנאלץ ללכת למנחה-מעריב כדי להחזיק את נישואיו? האם לא עדיף מיעוט אנשים הדוגלים בערכי הדת בלב שלם ובנפש חפצה מריבוי אנשים שלבם בל עמם? נוסף לכך, כשאנו מניחים במוקד השאלה את אלו שיעזבו את הדת אם יוסרו מנופי הלחץ, אנו שוכחים את המחיר העצום שמשלמים הנשארים, ויתרה מכך, את אלו המואסים בחרדיות דווקא בגלל העדר הבחירה. הלחץ החברתי מביא אנשים איכותיים, רגישים ובעלי רמה להיפלט רגשית מהחרדיות ולחיות את חייהם ברמה דתית גבוהה אך קרה ומאולצת. הריחוק הפסיכולוגי הנובע מהעדר החינוך לבחירה מתבטא בחיים הדתיים של כל אדם ואדם בחברה, והוא הופך את החיים הדתיים עצמם לענין מנוכר, שהאדם אינו מרגיש הזדהות אישית עמו. הציניות של האדם אינה נעצרת ביחסו למנגנוני הקבלה בסמינרים. היא מופנית לבסוף לעצם ההידור במצוות, לציציות הארוכות של אברך פלוני ולאתרוג המהודר של חסיד אלמוני.
גם מבחינת כבוד שמים וכבוד שומרי הדת יש לכך עדיפות. אורח החיים החרדי, והידור במצוות וביראת שמים, ייחשבו בעלי ערך גבוה הרבה יותר אחר שכבר לא יהיו סממן של כפיפות לנורמות קהילתיות. יתרה מזו, עצם ההנחה שאם תתאפשר בחירה ינהרו המונים אל מחוץ לגבולות החרדיות היא הנחה של חולשה, המזלזלת מאד בנכסים האידאולוגיים והתרבותיים שיש לחרדיות להציע. מכאן אולי אכן תצא הקריאה שאת המאמצים המוקדשים למניעת פרצות בחומת הדת, יש להקדיש להדלקת נרות של חכמה וחמימות בתוך הבית פנימה. שינוי כיוון כזה יביא לכך שאף אדם החפץ חיים לא ירצה לעזוב את התורה, ולא נצטרך לעמוד על המשמר למנוע נשירה בכוח.
יבוא הטוען ויגיד, אף על פי כן – אנו מוכנים לסבול את הקושי הנפשי ובלבד שנצליח למנוע נשירה ועזיבה מוחלטת של הדת. כאן נכנס ההיבט הערכי-דתי. איזו תועלת ישנה בדתיות מאולצת? החפץ להשם בעולות וזבחים? התעלה לריח ניחוח מנחתו של אברך הנאלץ ללכת למנחה-מעריב כדי להחזיק את נישואיו? האם לא עדיף מיעוט אנשים הדוגלים בערכי הדת בלב שלם ובנפש חפצה מריבוי אנשים שלבם בל עמם?
חשוב להדגיש: אינני רואה בחופש הבחירה ערך אבסולוטי הגובר על ערכים אחרים. בגרסא הקיצונית של ערך זה, האותנטיות של הבחירה היא אמת המידה העיקרית לטיבו של אורח חיים כלשהו. גישה זו עומדת בסתירה לאמונה שהתורה מורה לאדם את דרך החיים הטובה ביותר. עם זאת, דומני שהאמונה בתורה אינה סותרת את ערך הבחירה במובן צר יותר שלו, המייחס חשיבות להסכמה הפנימית של האדם והרואה חוסר שלמות במעשים טובים הנעשים מתוך אילוץ חיצוני. בחירה מסוג זה לא רק שאינה סותרת את ההקשבה לצו התורה, אלא אף יש בכוחה להוביל אליו. רק אדם המחפש אמת פנימית יתאמץ להבין מה באמת הקב"ה רוצה ממנו, ומה באמת הדבר הנכון לעשות, גם כאשר אין עליו כל לחץ חברתי לכך. אדם הכוסף בכל לבו לקיים את רצון ה' הוא אדם בוחר, אך בתנאי שהוא עצמו רואה בפעולה מסוימת רצון ה', ולא עושה אותה רק משום שגורמים עלומים החליטו כי רצון ה' הוא שנערות ילכו בחצאית מאריג זה ולא אחר.
אינני מתעלם מכך שיהיו מחירים שהחברה החרדית תצטרך לשלם עבור מתן מקום לבחירה ולהזדהות אישית. ללא ספק, החברה החרדית לא תישאר במתכונתה הנוכחית אם תאמץ ערכים אלה. ביהדות החרדית של ימינו, שמירת הדת ושלמות הקהילה קודמות לערך בחירת הפרט, על כל המשתמע מכך. עם זאת, חובה לתת את הדעת על המחיר הגבוה של העדר הבחירה, מחיר שנגבה הן מאלו שאינם עומדים בלחץ והן מאלו העומדים בו, אך מאבדים את הלהט ואת ההזדהות הפנימית. מודעות למחיר זה היא שלב מקדים הכרחי לכל ניסיון נוסף לחזק את מנופי הלחץ הקהילתיים.
[1] ראה מאמרי בעניין זה, מאבק מעמדי ודחייה לשוליים, צריך עיון, כ"ד בתמוז תש"פ.
[2] ראה בענין זה את תגובתה המפורטת של הגב' לאה פישהוף, תנו להן לבחור!, צריך עיון, כ"ד בטבת תשע"ט.
[3] עיין מאמרו המחכים של אלי שטרן, במה אנחנו קהילה, צריך עיון, ב' בשבט תש"פ.
תמונה: לע"מ
כבר אמרו חסל עבדא בהפקירא ניחא ליה.
כל הרעיון של עבודת השם זה להיות עבד של השם ולא של התאוות.
ועל כך גאוותנו.
עבודת המידות ורוממות הנפש וזיכוכה בלימוד תורה בעמלה של תורה וקיום המצוות גם כשקשה גם כשלא נוח.
כל הסיפור של אינדיבידואליזציה זה תרבות מערבית מתיוונית ואין לה ולא כלום עם יידישקייט ומסורת אבותנו.
תמיד יש שוליים וחלשים יותר ביידישקייט והלכה ויש מצווה לקרב אבל ודאי שהם לא הדבר הראוי לסמל ודוגמה לאיך יהודי שומר תורה ומצוות צריך לחיות.
הנך מתכבד לחזור ולקרוא את טור הדעה שוב. אם לאחר מכן תגובתך עדיין תיראה לך מן העניין, הרי שיהיה עליך לקרוא את הטור שוב. ושוב. עד להבנתך המלאה את מהותו של הטור אותו מן הסתם קראת תוך שבראשך מתרוצצות טענות נגד רבות מספור עד שלא יכולת להתרכז בתוכן הדברים.
ניכר שלא קראת/הבנת את המאמר.
לחרדי אמיתי?
אתה בהחלט צודק שמטרתינו היא לא לחטא ולכן זה טוב שיש עלינו את "האח הגדול" וכל שום וחניכא דאית ליה
אבל אם זאת היא מטרת הא-ל אז אדרבה בואו נסגור את עצמינו בגואטמלה ונשים לעצמינו ראש אח גדול שיבקר את מעשינו וישמרינו מן החטא
ונהיה אחר אריכות ימים ושנים כתינוק בן שנתו שלא טעם טעם חטא ועם דעת של תינוק בן שנתו שלא טעם טעם חיים
ומכיון שהנך גר בארץ ישראל כנראה ולא סוגר את עצמך בכפר
מובן שדעתך שאין רצונו של א-לוהינו בדרך שהנך מכריז עליה
עד היום לא הבנתי את הטענות על הדת שהיא שוללת את האינדיבידואליות, עד התגובה הזו שמוציאה שם רע לדת, ליהדות ולחרדיות בפרט.
לא לחינם כתבת "חסל" במקום חז"ל,
על כך נאמר לא זכה נעשית לו סם המוות…
מה הקשר בין הזדהות פנימית שמחויבת בשביל מצוות של חובת הלב, לבין אינדיבידואלית מערבית שהכותב הנכבד היה צריך להסתייג ממנה לעייפה, רק בשביל להוציא מלב המלעיזים השטחיים שאתה נמנה עימם.
ולמען ה' מה אתה עושה פה, אתר זה מיועד לאנשים חושבים, ולא לאלו שחושבים שהם חושבים..
נפלא ביותר
בעולם מתוקן כתבה כזו היתה מתפרסמת בעיתונים המבשר/ המודיע/ יתד או לפחות בעיתון משפחה
בינתיים לא זכינו.
אשריכם צריך עיון על התכנים הנפלאים כן ירבו
לדעתי זה משקף כמה גם אנחנו אנוסים.
בשביל לקרוא טורי דעה שאנשים רבים מזדהים איתם, אנחנו יכולים לקרוא זאת רק באתרים. בעיתונים הס מלהזכיר, הם יודעים מצוין שיצא עליהם, פשקווילים חתומים על ידי גדולי הדור, שיורידו להם במכירות.
העולם לא מתוקן עדיין … אבל יש אנשים טובים 😉
צודק 100%
אני חולק על חרדי אמיתי לקיים מצוות זו לא הבעיה וגם לא עמל התורה, אבל קודם כל נורמות בציבור החרדי [הליטאים רגועים יותר בחיצוניות והחסידים רגועים יותר בפנימיות] בסך הכל יש הבדל גדול בין הדור החדש של החרדים [גילאי 50 ומטה] לבין התקופה בה אני גדלתי כילד בחור ואברך ואחד שהשיא את ילדיו [יש לי עוד מעט נכדים בשידוכים] בתקופת ילדותי הייתה גם הייתה בחירה תנועת פא"י למשל הייתה גדולה מאוד ורוב החרדים המבורגרים השתייכו לתנועה הזאת היא בפירוש הייתה שונה מהמזרחי בלבוש ובהברת התפילה ולא ראתה במדינה ערך קדוש אבל המושג אמונה עיוורת בגדויילים או חומרעס לא היה שם [וטוב שכך] מאז בעיקר אחרי המהפך של מלחמת יום הכיפורים החלה התופעה באינטנסיביות לשלוח בחורים לישיבות [עד אז הרבה שלחו לישיבה בסגנון הישוב] ויותר חיי כולל וכמעט אין יותר חרדים שמשרתים בצבא [כשאני הייתי ילד אבי ז"ל וחבריו למרות שהם למדו בישיבות חרדיות נט לא בסגנון הישוב הם שרתו בצבא], בתקופה שלי רוב החרדים גרו יחד עם חילונים אותי כילד שלחו הורי לגן ממלכתי דתי [בית ספר עברתי כמובן לחינוך העצמאי] היו שם ילדים חילונים ראיתי את חייהם חלקם היו אפילו חברים שלי [תבינו לפני קרוב ל60 החילונים של אז לא היו כמו החילונים של היום, לדוגמא לא היה נפוץ כל כך יחסי מין מחוץ לנישואין] והייתה לי בפירוש בחירה להיות חילוני אולי אבי ואימי והמשפחה הקרובה לא היו מרוצים מזה במיוחד אבל לא היה מצב שהיו מנדים אותי החברה אז הייתה יותר פתוחה [תתפלאו לשמוע גם בחוגי הקנאים היה יותר פתוח מהיום] הסיבה שבכל זאת נשארתי חרדי לא הייתה כלל הפחד של מה יאמרו או הפחד משידוכים [לא הייתה לי שום בעייה לקרוץ לבנות גם חרדיות בזמני לא היה מרחק כזה בין בנים לבנות גם בגיל מאוחר יותר], ואם כך תשאלו מדוע בכל זאת אני מנהל אורח חיים חרדי לחלוטין [אין לי סמארטפון ולא טבלט ואיני אוכל במסעדות ואני בפירוש נזהר והספאסט נישט] כי בפירוש ראיתי את אורח חיים החילוני מאוד קרוב ולא ראיתי שכל כך טוב להם [מה שהספקתי לראות כילד בן 11 בהתחלה הבחור והבחורה החילונים היו מתחבקים ומתנשקים והיה נראה שהם זוג הכי מאושר שיש לא עברו חדשים מועטים וכבר ראיתי אותם מחלון ביתי מכים מכות רצח אחד את השנייה זה לא כל כך קסם לי להיות חילוני כילד כבר הבנתי שבן אדם חייב שיהיו לא גבולות אחרת הוא יותר גרוע מבעל חי. אבל לפי דעתי [כן יש לי דעת חד משמעית ותמיד הבעתי את דעתי] כל החומרעס והנערווים גם של החסידים וגם של הליטאים הבני ברקים גורמים חזק לאנוסים ואפילו לנשירה גלויה ואסביר את דברי. נתחיל מאברהם אבינו תרח לא חינך אותו שיש בורא לעולם הוא בירר את זה ביסודיות כתוצאה מכך הוא היה מוכן להישרף חי למה כי היה שווה לו להיאבק על אמונתו עד כדי כך שאמונתו גדולה מהחיים וחייבים למסור את הנפש. לעומת זאת כל החומרעס והנערווים אין לזה שום קשר לתורה זה פשוט כרטיס כניסה להשתייך לחברה מסויימת היות וזה לא דבר של אמונה לא רואים שום סיבה לשמור על זה וכמובן שהם לא תמיד [או תמיד לא] יודעים להבדיל ממילא הם גם לא מקפידים על הלכות מעיקר הדין. הטעות העיקרית של החרדים במקום לתחיל לחשוב מחוץ לקופסא מתחילים לתקוף ולהחרים ולנדות בעיברית פשוטה קוראים לזה לכבות שריפה עם נפט, כח הכוחנות הזאת לא מונעת כלום במקרה הטוב ובמקרה הגרוע היא גורמת מוטיבציה נגדית. ושיהיה ברור הטרור שהמאפיה החרדית עושה לציבור הפורשים לא די שהיא לא תגרום להם לחזור אלא ההיפך, שיהיה ברור היא לא תמנע מאלו שחושבים לנשור לעצור [נשארים אנוסים כי כיף להישאר בחממה החרדית לא כי הם מפחדים]אלא בדיוק הפוך אלימות גורמת לדווק. ולקינו היה לי מגיד שיעור בישיבה קטנה שאמר לי כדאי לך ללמוד שאם לא אני אעשה לך בזיונות [זה סיפור משנות ה70] לא רק שהוא לא הצליח לשכנע אותי אלא שיום אחד התפרצתי עליו ואמרתי לו לך לעזאזל אני מצפצף עליך הרסתי לו את כל המשמעת בשיעור עד שנאלץ להתפטר כי גם בחורים אחרים איבדו את הפחד ממנו והעמידו אותו במקום בכח לא הולך נקודה
פשוט מתוק.
מתפלל לחזרת השפיות, ושתחזור חרדיות נורמלית.
מאז עידן הרב שך ותרבות ההשתקה, כולנו גדלנו בצורה לא בריאה. כאברך כולל עד לפני כמה חודשים, אני יכול לומר שזה יצר הרס וחורבן, עבודת ה מתוך "מלומדה" והרבה עיסוק בלזייף. חינוך ללימוד שמושתת על הפחדות של "ביטל תיירה", מניב לומדים לא מחוברים, שהדבר היחיד שמעניין אותם זה להוכיח כישרון (לא מכליל, אך זו הרוח השלטת..)ואז מספרים לך שזה בסדר ומתוך שלא לשמה וכו..
אברכים רבים כמוני, מכולל דיי מכובד. היו לומדים הרבה יותר טוב וברמה רוחנית הרבה יותר גבוהה. אם היו יכולים גם ללמוד וגם לעבוד. לחוש סיפוק כפול מתורה ומעשייה , ולא לנייעס את עצמך לדעת שלושת רבעי סדר, ואז ללמוד קצת בשביל לא להרגיש גרוע… כמי שהיה בכמה כוללים, וראה הרבה אברכים חסרי מעש וסיפוק, אני יכול לומר שלצערי אברכים רבים, הינם אנוסים ללא ידיעתם. היות ושיקרו עליהם ותחת אווירת הלחץ החברתי והשקרים הרווחים, שנמצאים בתת מודע הקולקטיבי שלנו. הם בקושי מסוגלים לחשוב בצורה בריאה, ולחיות נורמלי. אונסים את כלל שבטי ישראל, לחיות כשבט לוי. בה אני התייעצתי עם אחד מתלמידי החזוא, והוא האיר את עיני. וכמו כן ידוע לי איש מפי איש מהחזוא, שאמר שזה מתאים רק לדור או שנים.
היום לעבודה יש קונוטציה מודרנית, שלא בצדק, ולכן הרבה חוששים מתיוג שלילי.
על זה נאמר , כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. (מי שקצת יודע מה המצב אצל המון אברכים צעירים, שאיבדו את המצפן שלהם, מבין עד כמה זה נכון)
כותב המאמר מגיע מנקודת הנחה שבחירה משמעותה בלבחור בין להיות חרדי לחילוני אבל ודאי שאין זה עבודת החיים שלנו כי מה אמור לעשות בנאדם שנולד להורים חילונים איזו עבודה יש לו בעולמנו למה שירצה לשייך את עצמו למגזר אחר ולא מוכר (יותר נכון מוכר לרע מהתקשורת…) ודאי שהניסיון במסגרת החיים שלך כחרדי או כחילוני לעשות את הטוב בפרשת השבוע וישב אנו מוצאים את הניסיון הקשה של יוסף עם אשת פוטיפר ניסיון שבגללו עד עצם היום הזה יוסף מוכתר בתואר הצדיק ולכאו' ידוע שדמות דיוקנו של אביו עמדה לו בשעת ניסיונו וכדברי רש"י בפרשה ושואלים המפרשים איזו בחירה הייתה ליוסף אם בסוף דמות אביו היא זאת שהצילה אותו?! ולומדים מכך שבמסגרת עבודת החיים הקב"ה מעמיד ניסיונות שאדם יוכל לעמוד בהם ושמה נמצאת הבחירה של האדם ולכן על החרדי הממוצע העבודה היא להגיע מהמקום החרדי ומהלחץ החברתי ושם לעבוד את ה' מה גם שבהרבה דברים אין את הלחץ החברתי כמו לשוה"ר וכו' ואותם אלו שאנוסים לרוב זה מגיע מעצלות מסוימת ולא מכפירה בחיים התורניים.
אתה פשוט לא בעניינים…
אשריך, תמשיך לקרוא עלוני "משמרת השלום" ולעשות מבחנים…
מאמר מעולה.
יישר כח.
אני חושבת שמציאות החיים כיום, שאי אפשר באמת להיות נבדל מהעולם הכללי. בעידן האינטרנט, מחייבת אפשרות של יותר בחירה,
דת בשל בורות כבר אינה אפשרית
לחנה, וגם לא רצוי ולא בריא, שיטת תלמידי החת"ם סופר הטיילונג היה לשעתה ולגופו של עניין [שוה מאמר בפני עצמו] אבל זו לא דרך קבועה, בחוגי החרדים בארצות הברית בוויליאמסבורג ובמונסי הלכו עם השיטה הזאת אבל היא מיתפוצצת להם בפנים [אין לי שום עניין לדבר לשון הרע על קהילות ולפרט אבל רק שתדעו שניתוק הוא לא הדרך], כל דבר הוא טוב לשעתו ואסור להקיש מזה לדורות למשל בגליציה ופולין לא שהתנגדו לשיטת תלמידי החת"ם סופר השיטה פשוט לא התאימה לשם ובגליציה ופולין בליטא ובכלל במזרח אירופה השיטה הזאת הייתה גורמת להתבוללות למשל שבהונגריה הניאולוגים התרחקו יותר והיו חייבים להיפרד
נכון.
במיוחד שיש לך במרשתת אתר מדהים כמו צריך עיון..
מאמר מחכים מאוד, כתוב בצורה יפה, נעימה, עם מסר חשוב ביותר.
יש לי הרבה מה להגיב בנושא כאחד שעוסק בתחום כבר כמה שנים, אך כעת אסתפק בהערה אחת:
1. יש הרבה מאוד אנוסים, אי אפשר בכלל לתאר כמה.
וברשות כותב המאמר, רובם המכריע כן בוחרים להישאר בחרה החרדית.
כי יש להם אישה. או בעל. יש להם ילדים. יש להם הורים.
הם לא יוכולים לעזוב, גם אם הם מאוד היו רוצים.
אלו שיוצאים הם ממש השולים של האנוסים,
אני יכול להוכיח את זה, אבל אין הזמן עכשיו מספק.
האנוסים- אין מידע עליהם, כי רובם נשארים בגדר "במסתרים" לפעמים עד יום מותם, חוץ מחבר או שניים, נאמנים וקרובים, אין אף אחד בעולם שידע על איבוד אמונתם, בדרך כלל, גם לא נוות ביתם.
זה כואב, זה עצוב, זה הזוי.
אבל זאת מציאות.
אלה שכן מחוברים לרשת, כבר מוצאים לעצמם הרבה יותר קבוצות, חברים, אבל יש גם כאלה שבאמת חיים במסתרים. לגמרי.
איך זה קורה להם?
יש כאלה שזה שאלות שכבר התחילו להציק בישיבה קטנה, יש כאלה שבדרך לכולל פעם עברו בצומת ספרים, וראו כריכה של "יש אלוקים?" ושם זה התחיל. הרוב המכריע של תופעת האנוסים בדורינו, היא כפועל יוצא מהתפשטות האינטרנט.
וכך אברך או אשה צדיקה שהייתה תמיד בטוחה שהיהדות היא הדרך היחידה הריאלית בכדור הארץ, פתאום גילתה, שיש הרבה מאוד אנשים חכמים בעולם שבכלל לא מאמינים בקיומו של אלוקים למשל.
האם יש דרך למנוע את התופעה?
ישנם שני כיוונים מרכזיים, אחת היא זאת שעליה מבוסס המאמר של הרב משה שפירר, לפתח את יכולת הבחירה בעולם החרדי.
הרי היום אין לאברך יכולת (ברוב המקרים) אפילו לבחור אם הוא רוצה להיות חסיד או ליטאי, או לבחור לעצמו חסידות מסויימת, הוא יגרור על עצמו זעם (קדוש) של בני משפחתו, של ההורים שלו, החברים יסתכלו עליו בתמהוניות, בשיפוטיות עד כדי הפסקת קשרים חברתיים. וזאת בעיה רצינית כפי שהרחבתם עליה.
יש עוד כיוון, והיא ספציפית יותר לבעיית האמונה, שהיא עומדת בסדר יומם של חלק גדול מהאנוסים.
שלא קיבלו מעולם מענה מספק בשאלות שהציקו להם, כי היה אסור לשאול. או היה מפחיד לשאול.
הפתרון לכאורה הוא לעודד מענה בשאלות של אמונה. בישיבות או בסמינרים.
אבל בפתרון טמונה גם בעיה, כי אין ספק שזה יגרום לעידוד של שאלות. ורבים כאלו שאולי היו מדחיקים את העיסוק בשאלות, יתעוררו כן לפתח שיח בנושא. ולא כולם יגיעו לאותה מסקנה. יהיו כאלה שיאבדו את האמונה. השאלה מה גובר על מה?
הרב יצחק
יישר כח על התגובה המפורטת והאיכותית
ועוד הארה קטנה:
יש גם הרבה אנוסים למחצה לשליש או לרביע.
מה הכוונה?
כאלו שמציקות להם שאלות, שהם לא בטוחים בכלל בצדקת דרכם.
(ואני לא מדבר על שאלות על המנהיג שלהם, או על דרך הקהילה שלהם, שכאלה יש לאלפים, אך זה לא בגדר אנוסים.)
אלא על שאלות בסיסיות ממש.
אבל הם מבינים שלא כדאי להם לחקור את זה לעומק, כי יתכן שלא ימצאו תשובות שיניחו את דעתם, ואז מה הם יעשו? אנה ילכו?
ולכם הם מעדיפים להדחיק. להתעלם.
זה לפעמים קשה להם מאוד. זה הורס את כל חוויות היהדות. את העונג של שמירת מצוות.
אך הם נתונים בכף הקלע.
כמה כאלו יש ?
רבים מאוד.
האם ניתן בכלל לכמת את זה?
לחלוטין לא.
ולמה?
כי יש כל כך הרבה דרגות בזה.
האם ניתן בכלל להגדיר אדם אם הוא מאמין או לא?
אמונה היא חוויה. וכל אחד חווה אותה ברמה אחרת.
אם נחלק את זה לאחוזים (למרות שזה לא זה)
יש אמונה של מאה אחוז, והיא של הצדיקים
יש של אפס אחוז והיא של האינם מאמינים. ויש את כל האמצע.
נניח שרוב החרדים נמצאים איפשהו בין 70 ל- 90 אחוז.
וזה מאפשר להם לחיות חיי אמונה תקינים, ליהנות מלימוד התורה וקיום המצוות.
אבל יש חלקים גדולים, שנמצאים מתחת ל- 50 אחוז ומטה.
ושם זה כבר מסוכן מאוד. כי הם מרגישים בכלל לא בטוחים במקום בו הם נמצאים. אלא סוג של כפייה.
כי כאן נולדתי. כי ככה חינכו אותי. אז אני חייב להישאר כאן.
האם זה בריא?
כואב מאוד. אבל כל מי שמתעסק בנושא, יודע שזה פני הדברים.
השם יזכה אותנו ללכת בדרך אמת כל חיינו. ויאיר את עינינו.
חנוכה שמח ומאיר!
התובנה החשובה ביותר שנאמרה בנושא
מידי חריף ומידי אמיתי אני הייתי מגדיר את זה במילה אחת "עצלות"
חזק.
ומה שהכי כואב שלפעמים רבות, אלו דווקא אנשים יותר אינטלגנטיים וחושבים.
אך יש להם מצפון, והם מפחדים לתת נוכחות לספקות האמיתיים שלהם. היות ויהיה להם קשה לחיות עם זה, ובצדק.
ולחמודי שכינה זאת עצלות, זו שיפוטיות שלא במקומה, אתה לא מבין את הדינמיקה הרגשית הזו.
נאמר חכמים הזהרו בדבריכם, ק"ו לשאינם חכמים..
"הגבר החרדי מחונך לכך שיש דרך ראויה אחת בלבד: לימוד בישיבה ובכולל. קיימים סגנונות חיים נוספים, אך הם אינם נחשבים לדרכים שראוי לבחור בהן, ובמקרים רבים מי שיבחר בהן יחשב לסוטה מדרך המלך, לאיש "שוליים". "
אני חושב שאין בעיה 'לחנך' לכך שזאת הדרך היחידה, עיקר הבעיה היא 'להכריח' את הדרך הזו.
כשאני אומר 'להכריח' אני לא מתכון למישהו שבזדון עומד ומכריח, אלא ל'כורח המציאות',
כיצד אמורה להיות אפשרות בחירה האם להישאר במסגרת ישיבתית או לצאת ללימודים גבוהים או לעבודה, כאשר אין לאף בחור את ההשכלה הבסיסית והפשוטה ביותר??
ישר כוח כתבה יפה מאד!
כל מילה בסלע.
נושא כל כך רגיש וטעון
כל הכבוד שפתחת אותו והבאת אותו לדיון. ראיתי את התחקיר שכאן עשו על החרדים האנוסים וכל כך זיעזע וכל כך כאב…
כי למצב כזה מגיעים כשיש קיצוניות פנימית חברתית שמסתירה אתהאינדיבידואל ורואה רק קולקטיביות.
סיקרת בצורה רחבה ויפה את הנושאים
זה נושא לדעתי שקשור אישית לכולנו במה אנחנו אנוסים כי ככה כולם? ועד כמה?
בגלל מאפייני החברה שממש כמכבש זו עבודת השם שלנו כיום!- להבדיל בין מה ששיננתי בעל פה לבין מה שליבי מאמין ומרגיש ומתוך החיבור הפנימי- לקיים!
מוזר אבל יש כאן סתירה מובנית בתוך המאמר
מצד אחד הוא מתאר מצב של אנשים שעושים מה בא להם, ורק עוטים תחפושת חרדית, ומאידך גיסא הוא טוען לחוסר יכולת בחירה בתוך המגזר החרדי, לי באופן אישי, דוקא מרגיש שכיום שהאפשרות לחיות בתוך העולם החילוני על רוב המשתמע מכך, ולהשאר במראה חרדי, מפחיתה באופן ניכר את הכפיה הסביבתית החברתית, ונותנת מקום הרבה יותר גדול לבחירה האישית שבאה מהחיבור הנפשי הפנימי האמיתי והעמוק יותר.
אגב אם אינני טועה לא שמעתי מאותם "אנוסים" טענות בדבר איזו שהיא כפיה חברתית אלא כל מיני טיעונים על כך שכביכול הדת מגבילה אותם או חוסר אמונה בצדקת הדרך, הוי אומר הבעיה שלהם היא עם עצם הדת, ולא עם מה שמסביב, מה שמצביע על בעיה בתפיסה ובחיבור שלהם לדת,
כך שהפיתרון לבעיה הזו מצוי בתחום אחר, של חינוך על בסיס הבנה יותר יסודית ויותר ברורה ומעוגנת בצורה רחבה של שרשי האמונה וקיום התורה והמצוות,לא בשטחיות אלא בהבנה עמוקה שכלית ורגשית,
כל מילה בסלע ממש כתבה שגנבה לי את המילים מהפה שאני כבר זועק זמן רב ואני מקווה שתנגישו את הכתבות המאלפות שלכם בעלונים לציבור רחב הכלוא בתוך הספאסט נישט שאין להם דרך לקרוא זאת פשוט תודה רבה רבה על הכתבה הנפלאה רואים פה יסודיות אמיתיות ושבכל אשר תפנו תצליחו
יישר כח מוישי
כל מילה בסלע וביותר דברים נכונים ממש ועל דא קא בכינא שאין הדברים יכולים להתפרסם בראש כל חוצות מפני היד שנשתלחה במחננו
לכל המגיבים היקרים!
ממש תודה על הפידבק. יישר כחכם.
נקווה שהדיון בנושא טעון ורגיש זה יביא לתוצאות חיוביות, של דיוק עצמי וחיבור פנימי לאורחות חיינו. שנזכה להגיע למצב שפינו ולבנו שווים ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם
אתמול בחרתי לקנות סיגריות בקיוסק ולשלם רק חצי מחיר. לתדהמתי, המוכר החילוני! הזמין לי משטרה… ואני הקטן שואל מדוע המוכר כמי שגדל על ערכי הבחירה החופשית לא ראה לנכון לתת לי לממש את זכותי לבחור???
לדעתי, כותב המאמר ניסה לגעת בנקודה כואבת על התערטלות פנימית בערכי החברה החרדית אבל המושג בחירה לא קשור לכאן בכלל!!!
בחירה במהותה:
1. חייבת שתהיה נתונה למסגרת חוקים וכללים.
2. שונה מהמושג חירות הלקוח מעולמות התוכן של חכמת האומות.
3. טומנת בחובה מערכת של מחיר מול תמורה.
העובדה שאדם טוען איני יכולתי לעשות מה שבא לי או להיות חילוני כי יזרקו לי את הילד מהחיידר אינה צמצום בחירה אלא העדר "בולס" וסליחה על הגסות אבל מי שלא מוכן לשלם על הסיגירות שהוא קונה שלא יתלונן שמזמינים לו משטרה.
או אם תרצה אסיים את הסיפור מראשית התגובה – המוכר אמר לי שממש לא ניסה למנוע ממני את הבחירה כי כשבנאדם רוצה לקנות סיגיריות הוא בוחר האם הוא משלם עליהם בכסף או במאסר.
העקרונות האלו הם הכרח לחיים מתוקנים שנהוגים בכל חברה והתקבצות אנשים מיום הרת עולם והם משקפים את יכולת הבחירה שניתנה לנו גם בעבודת ה'.
אני מאמין שניסית לגעת ולטפל בתרבות ההפקרות העולמית שקיימת אצל כולנו גם כחרדים אבל אין לה דבר עם יכולת הבחירה… כמה חבל שבדרך לדיוק עצמי וחיבור פנימי כדבריך אתה מלעיט את קוראיך בטעויות קרדינליות ומסיט לגמרי את הביקוש לאמת כפי שאפשר לראות מהתגובות הנלהבות ובצדק.. נתת לכל מי שמתמודד עם בעיה אישית ופנימית איצטלה נוחה ורחבה מאד להסתתר מאחוריה ולא לתקן בעצמו כלום כי לא הוא הבעיה אלא החברה החרדית הלוחצת ובא לציון גואל.
בכל מקרה את כותב מוכשר והיה תענוג לקרוא את התזה שלך.
מה אתה מציע למעשה? אם אפשר פירוט
מה הסיבה שאף אחד פה במגיבים בוודאי כותב המאמר לא מתייחסים לדרך האמיתית שהוכיחה מוכיחה את עצמה מול כל האתגרים והיא לימוד חסידות חב"ד שיטתי (לא צריך להיות חבדניק או חסיד בכלל בשביל זה) זה שייך לכל יהודי ויהודיה באשר הם וזה מוכיח את עצמו שזאת הדרך היחידה האמיתית היום להיות מחובר באמת להקב"ה לתורה ולמצוות
לדעתי התופעה הרבה פחות מקיפה, ומהוה יותר משאלת לב של החילונים יוצרי הכתבה מאשר מציאות, מסיבה פשוטה.
בן אדם שבאמת לא מאמין בכלום – לא ירצה לחנך את הילד שלו כן להאמין ולהיות סגור בחברה החרדית וכו'.
אם הוא מוכן לסבול את זה לעצמו, הוא לא ירצה להפיל את זה על הילדים שלו.
רק אם אדם הוא כן מאמין רק שהוא חוטא, אז "אין אדם חוטא ולא לו" – והוא ירצה שלפחות הילד שלו כן יהיה צדיק.
אבל מי שאיבד את האמונה – לא ירצה שהילד שלו יהיה כלוא לנצח בשקר מבחינתו.
לכן אני מאמין שזה שטויות, היקף התופעה פצפון עד כמעט לא קיים.
ר' יענקב פרידמן מישיבת תפרח (מי שלא מכיר חבל. מדובר בה"משגיח" של הדור. )
כמו שיש תינוק שנשבה בין העכו"ם. יש חילוני שנשבה בין היראים.
וכל מילה מיותרת……
הגדרה חריפה מאוד איני בטוח שלרבי יעקב פרידמן יש זכות יוצרים על האימרה הזאת
מבלי להכנס כאן בכלל לעצם הנכונות התיאורטית של המאמר, ורבים מדומיו, במסגרת מכובדת זו והדומות לה, השאלה שאני תמיד שואל היא – למי בדיוק מכוונים הדברים? כל הקריאות והביקורת על ה"חברה החרדית" או אפילו החסידית או הליטאית, על "עולם התורה", או כל כלל אחר, גורמים לכותבים ולקוראים הרבה פעמים הרגשה טובה, שיש מי שמבין וחושב כך. זו מטרה חשובה כשלעצמה, אך לדעתי מדובר בבזבוז משווע של כחות, אנרגיה וזמן.
בכל דור, לכל תקופה ולכל ציבור, יש את המאפיינים שלו, החסרונות והיתרונות. עיון בהיסטוריה של עם ישראל מוכיח שהחסרונות שקיימים היום, אינם רבים (בלשון המעטה) מאלו שהיו בעבר – על כן לא השגנו ישועה..
השאלה היא מה אתה מתכוון לעשות עם כל המחשבות האלו, מלבד לקרוא לישות הבלתי מוגדרת "החברה החרדית" לשנות את דרכיה.
במוחי עבר פעמים רבות הרעיון של הקמת קהילות ויישובים, שיתנהלו על פי עקרון אחד – ההלכה, וזו בלבד! דהיינו בחיים הציבוריים והפומביים, יהיו כללים הלכתיים מחייבים, שייקבעו ע"י רבנים מורי הוראה, שזה תפקידם.
מה שקורה בתוך הבתים בכלל, ומחוץ להם – כל עוד אינו מנוגד לפסקי ההלכה (ולא ה"השקפה"), לא יהיה רלוונטי. מוסדות החינוך יקבלו כל תלמיד/ה במקום.
מי שלא יחפוץ בפהרסיא ובמוסדות ציבור שמתנהלים עפ"י הלכה – ממילא אין לו מה לחפש ביישוב כזה.
בעיני רוחי אני רואה הרבה תמונות איך יראו החיים היפים ביישובים כאלו. רמת ה'דתיות' של היישוב / הקהילה תיקבע בהתאם לרמה ההלכתית בה מעוניינים התושבים – מקהילות שבהן ההלכה המחייבת היא רק מה שלכתחילה ומוסכם על פוסקים המחמירים, ועד לקהילות שבהן כל דעה הלכתית מקובלת. כאמור כל זה לגבי התנהלות הקהילה או היישוב, שכל מי שמצטרף מודע להם ובוחר לחיות שם, ולא "מענישים" אף אחד שעוזב..
במקומות כאלו תיאסר הכניסה ל'מגידים' ומטיפי מוסר, לשוטרי הקהילות למיניהן, אל דאגה – הם יאלצו להגיע לשנור..
אני יכול להמשיך – אך כל עוד אינני מקים יישוב או קהילה כזו, אינני מגייס ציבור ורבנים – על מי בדיוק אני מלין?
אגב – כנראה שיש יישובים כאלו בעיקר ביו"ש, ואולי גם במקומות אחרים השייכים לציבור ה'דתי לאומי', יש יישובים שבהם אכן יש הרבה יותר בחירה.
בקיצור – אחזור לנקודת הדברים – אין טעם בביקורת על "חברה" או "ציבור" – הבו לנו אנשי מעשה או בשפת המשורר "אל תגידו יום יבוא הביאו את היום"…
לשלמה בן חיים, הרעיון שלך הוא אדיר, אבל כעיקרון כל ה"מחמירים" עליהם נאמר שו"ת הלכות קטנות חלק א סימן רצ
והמחמיר אינו אלא מן המתמיהים. מה שכן צריך ללמוד לעומק את הגמרא ומרן הבית יוסף פוסק בתחילת חושן משפט [לצערי הרב קשה לי לאתר את זה] שפוסק שהכי מתאים בלימוד שלך לגמרא פוסקים כמוהו לא להחמיר ולא להקל את אשר הקלת החמרתי החמרת הקלתי, חייבים ללכת עם ההלכה לא כל מיני דתות חדשות של ה300 שנים אחרונות שאולי היו טובות לשעתם [למשל עולם הישיבות דרך תלמידי החת"ם סופור ודרך החסידות] היום שלשת הדרכים האלו מזיקות מאוד והורסות את היהדות בנזק מצטבר שלאט לאט הוא מורגש, חייבים חד משמעית לחזור לדרך של להיות צמוד לשולחן ערוך [שכחת גם הדרך של ה70 שנה אחרונות של חיפוש חומרעס היא גם בעייתית]
בלי להכנס לדיון על עצם התוכן של הכתבה
אבל שמתי לב שמשום מה מי שתופס אותו הכתבה ומרגיש בנוח איתה זה אנשים שגם ככה מחפשים איך לברוח מהציבור החרדי…
כל מיני "לשעברים" למינהם ואנשים אכולי שנאה עצמית לעצמם ולסובבים אותם..
הכתבה הזו מעודדת יציאה בשאלה וכל הדומה לזה במסווה של כביכול דאגה לרצון ה' ולפנימיות של כל אחד ועוד כל מיני מילים מתייפיפות כאלה.
בבקשה אל תציגו עצמכם כחרדים כביכול וכאוהבי ה' כחזיר שפורש טלפיו ואומר ראו כשר אני
תניחו לנו לחיות כפי שאנחנו בוחרים אוהבים לחיות
פשוט עזבו אותנו לנפשינו!!!
וה' יאיר עינכם ויפתח לכם שערי תשובה.
תלוי מאיזה נקודת מבט אתה מסתכל על זה הכתבה היא לא פרשנות היא צילום מצב, מספרים על רבי ראובן גרוזובסקי זצ"ל [בטעות מיחסים את הסיפור לרבי יוסף חיים זוננפלד והמופתי] שאחד מראשי האידשיסטים [קבוצה קיצונית שהתעקשו על שפת האידיש אבל הורידו לגמרי את היהדות אני חושב שאלו גם היו הבונדיסטים] אמר לו שנינו נילחמים נגד הציונות אולי נילחם ביחד, ענה לו רבי ראובן חס ושלום אני נילחם נגד הגויישקייט של הציונות ואתה נילחם על טיפת יידישקייט שעוד קיימת בציונות גם את זה אתה רוצה להרוס, ולגופו של עניין אני למשל תוקף חזק את ההנהגה החרדית ואיני מסתיר זאת בפרט את הפולחן העיוור סביב הגדויילים כוונתי שחייבים לבד לעמול על הסוגיא ולא להסתמך על הגדוילים [קראיתי במוסף יתד נאמן על ר"מ בישיבה שהיה תלמידו של הגרא"מ שך וסיפר לרבו שהוא מביא בשיעוריו את האבי עזרי, שאל אותו הרב שך אם הוא מעיין גם במקורות שהוא הביא ענה לא התלמיד יש לי אמונת חכמים ברבי, ענה לו הרב שך זו לא אמונת חכמים זו עצלות, אני בפירוש אוחז שחייבים לעבוד על עצמנו להתקרב לבורא עולם ולא להישאר ברמה הרוחנית שנמצאים בה, אבל חייבים לעמוד בתורה לבד ואי אפשר לסמוך על גדויילים במיוחד לצערנו בתקופה האחרונה שהרבה גדוייילים מזלזלים בהנחיות מי שסומך עליהם יורש גיהנום חד משמעית, עייןתוספות בבא בתרא י' ע"ב ד"ה עליונים
יישר כח על המאמר הקולע
ללא ספק הנקודה נכונה וכואבת
אך אין דרך בה ניתן לפתור את הבעיה ו'לפתח' את ההזדהות האישית מתוך בחירה ללא לפורר את כל הדרך של שמירת תורה ומצוות
מה שכן נותר זה לעבוד כל החיים על הפנימיות של עצמך ולא של אחרים
מה לגבי אנוסים יראי שמים, הוא ליטאי ורוצה להיות חסיד, או שהוא חסיד כזה ורוצה להשתייך לחסידות אחרת, האם יש חיה כזאת או אני היחיד?
קראתי והתרגשתי. המאמר הביא לידי ביטוי סוגיות שאני מתחבט בהן כבר שנים ארוכות, והוא ממש האיר את עיני.
היה חסר לי מה כן אפשר לעשות. זה מאוד קל לבקר, אך מה שחשוב לי זה להבין איך אפשר לבנות חברה מתוקנת, ולא רק להתמקד בבעיות הקיימות.
מקווה מאוד שבמאמרים עתידיים יתייחסו גם לזה.
יישר כח
הקורונה הציפה את הבעיה המרכזית שעליה הצביע הכותב, והיא העדר בחירה, עם זאת אני סבור שלא צריך להרחיק לכת וליצור דיון על קבוצת אנוסים שאינם מאמינים (שאיננו יודעים כלל מה מספרם), לאור המצב ניתן למצוא בחורים ואברכים רבים שתוהים על עצם היותם בתוך מסגרת של ישיבה/כולל.
אם נכונים הנתונים על 30 אחוז של בחורים שלא חזרו לישיבות, זה יכול ללמדינו שלכה"פ האחוזים הללו לא היו צריכים להיות שם מלכתחילה, חייבת להיות הבנה והסכמה שלא כל אחד יכול לשבת וללמוד, ולפעול להקמת מסגרות ללימודי מקצוע מתאימים (בלי צורך לכבס ולקרוא להם 'ישיבות'),
אחוזי הנשירה הם איתות לגל של חשיבה והבנה שיש צורך לפעול בנושא, ויפה שעה אחת קודם.
שמעתי מפי גאון יליד בתי נייטין שאמר שהגרז״ר בנגיס שהיה מדרי אחת הדירות שם היה אומר שלא די שמגוריו בבתי נייטין גם רבנותו כולה נייטין כלמר מכריכים, מכריכים אותו שלא להביע דעתו האישית ולחתום פה ולחתום שם למרות שאין דעתו כן.. גם על הגרי״צ דושינסקי שמעתי שחתם להם לקנאים על קריאה שלא הסכים עימה ואמר נסיון זה הוא למעלה מכוחותי לעת זקנה אחרי חיים שעשיתי בהרבצת תורה והנהגת קהילות כי אם אסרב פעם לרצונם של הקנאים הם ידביקו עלי כרוזי שאני קל שבקלים, מילא כבודי ובושתי אך מה יחשבו תלמידי שהעמדתי למאות.. תמצית העניין הוא שהכוחנות והדורסנות יצאה מגבולות הקנאות והפכה למרכיב מרכזי של החיי יום יום בחברה החרדית בה המרווח לאינדיבנדואליזים הלך והצטמצם עד שנעלם לגמרי, לא עוד הברייטקייט שהייתה בישיבת חברון אלא משטרת ההשקפות האלימה של רבי שמואל אויערבאך שידע איך סולחים לבעלי עבירה תהיה חטאתם אשר תהיה אבל לא היה מסוגל להכיל איש שחשב אחרת ממנו.. ולהזכירכם שהאניסות פשתה בימי האינקוויזיציה והאוטו דה פה. ומה שקורה אצלנו הוא שהאנוסים מכרסמים במצפון האמוני של הדור החרדי יותר ממה שהצליחה התרבות הסובבת. וכמו שהסבתות היו אומרות: מיט געוואלד גייט דאס נישט..
אתה צודק בכך שיש לחצים וכו' ושעבודת ה' לא תהיה כך. אבל אל תשכח – אתה אדם בוגר ויכול לשקול בהגיון. נוער – שהסביבה שלו מתנדנדת ושואלת ומחפשת את עצמה יגרום לו ג"כ לחפש את עצמו, אבל אם הסביבה תהיה די יציבה הוא פחות יתבלבל. לגבי הפנימיות – אכן צריך חינוך מיוחד לפנימיות ולהראות לכל ילד את הדרך שלו, ואם יש לחץ בקהילה או באזור – לשקול לעבור דירה ליישוב חרדי או קהילה מתפתחת. ככה גם שומרים על הנוער והילדים ולא מבלבלים אותם (תחשוב כמה לא טוב יהיה לנוער כשהוא יתחיל להתבכבש עם עצמו מה הוא רוצה ללבוש ומה הוא אוהב לעומת שהקווים ברורים, ומי שקשה לו – יעבור למקום פחות לוחץ)
לראש הישיבה, אין הנדון דומה לראיה בקניית סיגריות בחצי מחיר זה לא בדיוק בחירה כמו למשל בין לשמור שבת או לא, אין כמעט עיר שאין בה תחנת משטרה ופה בפירוש אין לך בחירה כדי לשלם חצי מחיר אתה חייב להיות אחד שאיבד את הבחירה כי ההיגיון אומר שלא 99% המוכר יזמין משטרה אלא 100% כמו שתגיד למשל בחירה להשתמש בזרם חשמלי חי כשאני רטוב ועוד "בחירות" כאלו, לעומת זאת מצוות בין אדם למקום אתה רואה את המושג היום יומי של צדיק ורע לו רשע וטוב לו אתה רואה אנשים צדיקי יסוד עולם מסובלים בייסורים ולהיפך רשעים שחיים בגן עדן עלי אדמות, אתה רואה אברכים [ברוב המקרים] עניים שרצים מגמ"ח לגמ"ח לעומת זאת בעלי מקצועות חפשיים שלא לדבר אנשי עסקים כבדים שלא יודעים בדיוק איפה לבזבז את הכסף [חוץ מלתמוך בלומדי תורה] ילד ואפילו ילד שלא גדל אם הוא לא עמל בתורה ולא לומד ספרי מוסר וכו' הנטייה השכלית [לאפוקי מלגנוב שזה נטייה טבעית בניגוד לשכל] פה חייבים שיהיה מתוך בחירה [במאמר המוסגר כמי שנוסע בעיקר בתחבורה הציבורית כמעט ולא ראיתי אנשים שיעלו בלי שיתקפו את הרו קו אי אפשר לומר שזה מתוך בחירה כי אף אחד אינו מעוניין לשלם 180 שקל קנס במקום הסכום המזערי של הנסיעה ולפעמים במעבר זה אפילו אפס תשלום] שמעתי פעם וורט חזק היצר הרע משלם במזומן והיצר הטוב בצ'ק דחוי, עכשיו נתקדם עוד שלב, גם בבחירה יש בחירה יחסית, למשל אדם שנולד בחברה חרדית כמעט ואין לא בחירה בין לשמור שבת או לא [כשהוא מתדרדר זה כמובן ממשיך אבל לא פה מתחילה ההדרדרות שלו] לעומת זאת אם הוא לא אברך למשל הבחירה שלו היא בין להחזיק סמארטפון או לא כי גם אם הוא יחזיק סמארטפון בעיני ציבור גדול מאוד זה לגיטימי, או למשל כשהוא בחור בשידוכים האם להחליט על ללמוד כל החיים או לא [גם לא בגלל בעיות פרנסה אלא כתפיסת עולם אידיאולוגית או שלא מחפש צידקויות חדשות מספיק מה שחייבים] או למשל אחד שגדל ברחוב רשב"ם בבני ברק ומחליט שהוא כן משתשמש בחשמל בשבת או חסיד שמחליט לאכול בפסח מצות מכונה ועוד ועוד בזה בפירוש יש בחירה, ועוד יותר למשל הגלישה שלי כרגע באינטרנט אני מתוך בחירה אוחז שאין שום עבירה בזה [אלא אם כן יש את המושג ביטול תורה באיכות, אבל גם את זה אין לי כרגע כי לפעמים המוח צריך לנוח] אני בשיטה נגד אמונה עיוורת בגדויילים כל זמן שאינם מביאים נימוק הלכתי מפורש, כתבתי באתר הזה איני זוכר אפילו כמה פעמים שהדין של לא תסור וככל אשר יורוך נאמר רק על הסנהדרין, פה בפירוש יש בחירה אינך יכול לאסור על בן אדם לגלוש באינטרנט כל זמן שאינו רואה ראיה אסורה, אני כותב כאן דבר חריף שמעולם לא כתבתי כאן נגד האיסור של האינטרנט אי אפשר להשוות את זה בכלל למה שאומרת הגמרא בבא בתרא נ"ז ע"ב, א"ר יוחנן משום ר' בנאה בכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה ועוצם עיניו מראות ברע א"ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא אי דליכא דרכא אחריתא אנוס הוא לעולם דליכא דרכא אחריתא ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה. כי באינטרנט אינו חייב לגלוש באתרים לא צנועים אפשר להתקין חוסם פרסומת [כמו שאני התקנתי] ואם תאמר הוא יכול מעצמו לגלוש וחייבים לפקח עליו כאן יש לי תשובה חריפה מאוד נגד כל מי שאסר את האינטרנט כי לפי היחס הזה צריך לנתח כל נולד כדי שלא יוכלו לצבע עבירות וכו'.
לחמודי היקר,
ראשית תודה על התגובה ועל ההזדמנות לחדד את טענתי…
כפי שכתבתי ומשום מה התעלמת בחירה במהותה הינה נגזרת של חוקים וכללים אחרת מדובר בהפקרות. כפועל יוצא מזה בחירה, תמיד! תהיה "יחסית" כפי שכתבת. העובדה שלחלל שבת לא נושא מבחינתי לא שוללת את הבחירה בתחום הזה אלא רק הופכת אותה לקלה יותר… כפי שניסיתי להסביר בחירה במהותה היא שאלה של מחיר מול תועלת. בעיניי התועלת שתצא לי מחילול שבת (נניח כאדם שמעשן…) לא שווה לי – וכבר בשלב התחלתי מאד של השאלה – את המחיר של חילול שבת ולא נכנס כרגע למאפיינים של המחיר זה יכול להיות גם כאדם מאמין הגיהנום שמצפה לי בעקבות זה, וגם כחרדי לא מאמין (אם יש חיה כזו) את הפחד שיזרקו לי את הילד מהחיידר…
בכך שלא עישנתי בשבת אף שסובייקטיבית יש לי מכך תועלת בגלל גובה המחיר אני בעצם ב ח ר ת י !!!
ולא משנה כמה הבחירה הייתה קלה כל עוד יש מחיר מול תועלת יש כאן בחירה
אני ממשיך עם הדוגמא של הקיוסק – אם אין תחנת משטרה בקוסמוס שלנו אין כאן בחירה אלא הפקרות!! הניסיון שלך להסביר למה אין בחירה במקרה הזה בסך הכל גלגלה את השאלה מהמוכר לחוקר בתחנה… אז בשבילך אשאל אחרת – "שאלתי את החוקר בתחנה איך אתה כאדם חופשי מעז לכלוא אותי נגד רצוני בגלל שבחרתי לא לשלם על סיגריות"… עכשיו זה יותר טוב?…
בטח תענה (ולשם אני מכוון) שיש חוקים ולפי החוק אני צריך לשבת במעצר – האם זה שולל את יכולת הבחירה שלי? ממש לא! זה ממסגר אותה אם לא היה חוק לא היה מחיר לתועלת בצד השני וממילא אין כאן בחירה אלא שוב הפקרות.
גם בחירה למות היא בחירה הקב"ה אפי' נתן אותה כדוגמא כשבא להעניק לנו את יכולת הבחירה ולכן מה שכתבת על הרטוב ליד שקע חשמלי זה עדין בחירה אף שיתכן מאד שהיא קלה בשבילך אני דווקא מכיר אחד שהבחירה היתה מאד קשה בשבילו אם לחיות או לא כדי לברוח ממהחלטה האמיצה לגעת בחשמל חשוף ולתת סוף לחיים האומללים שלו לשיטתו הוא בחר כמו תמיד בחייו בלברוח הוא העדיף לקחת 30 כדורי שינה וללכת לישון…
מקווה שהבנת את הכיוון ולא אצטרך ללכת על כל דוגמא שנתת ולהסביר למה כל מה שאתה מתאר נקרא בשפה חופשית "בחירה".
ואגב, אי אפשר "לאבד" בחירה היא חלק מאיתנו כל עוד יש בנו דעת (לכן אמרת אמש אתה חוננתנו בחונן הדעת…) אף אחד גם לא יכול לקחת לך אותה, מי שחושב אחרת שיגיד לי כי אני מוכן לקנות…
בקיצור השתדלתי לכתוב ברור מקווה שהבנת את הרעיון
כל האמור לעיל היא תגובה עקרונית ויכוח על תפיסה וכו'
אכן, בסוף התגובה שלך הגעת אם הבנתי נכון לבלבול האישי שלך בנושא האינטרנט כן או לא…
רציתי לומר מס' דברים:
ראשית העובדה שאתה מגיב כאן מעל דפי המרשתת מעידה כי כבר בחרת להשתמש באינטרנט… בלי להיכנס לטיבה של בחירה זו אתה צריך לשמוח על היותך "בוחר". לא כל ברואי הא-ל זכו לכך…
יחד עם זאת הטיעונים הפומביים שלך לצידוק הבחירה רק מגחיכים אותך וסליחה על השיקוף… אבל כשאדם בוחר אין שום צורך בהגנה על הבחירה זה חלק מהמתנה הנקראת בחירה אתה חייב דין וחשבון רק לעצמך.
בחירה אינה כוללת בחובה בירור הלכתי כמו זה שניסית לעשות כאן. בעיניי ותקן אם אני טועה אחרי שבחרת להשתמש באינטרנט ומצפונך העיק עליך החלטת לרדת לשורש הענין ולפתוח בחיבור הלכתי האם יש בזה בעיה או לא. אתה בכיוון הלא נכון ידידי אתה לא חייב הסברים ולא חייב לעקם את ההלכה בפני הבחירות שלך בדיוק מכזה סוג של בחירות מתחיל החורבן וחבל. כשקראתי את דבריך צף בזכרוני הסיפור על ההוא שבא לרב עם שאלות באמונה שאחרי דו"ד אמר לו הרב שהשאלות שלו הם בעצם תירוצים ועל תירוצים אין צורך לענות תשובה כך מקובל לפחות…
אני כן בחרתי לענות לך כדי שלפחות תדע מה הכיוון ולא תמשיך לספר לעצמך את כל מה שמונע ממך לממש את יכולת הבחירה שלך בעולם הזה –
למרות שהתפיסה כי מצוות ככל אשר יורוך וכו' נאמר על הסנהדרין מוצאת את מקומה בדעות הראשונים ובצירוף ההנחה שאתה לא מגדיר עצמך כקראי הנצמד לתורה שבכתב בלבד אתה מוזמן להרחיב את ידיעותיך בתחום ולמצוא בצד החולקים על תפיסה זו גם את המסקנה כי בסופו של דבר יש חיוב לשמוע בקול חכמים גם אם לא מצד לא תסור או ככל אשר יורוך אלא מטעמים אחרים וממילא הדיון על כך הוא יותר תיאורטי כי בשורה תחתונה גם מי שאוחז בתפיסה שהצגת היה נפגע מאד מהשימוש הציני שעשית בדבריו…
כתבת בסוף, "ואם תאמר הוא יכול מעצמו לגלוש וחייבים לפקח עליו כאן יש לי תשובה חריפה מאוד נגד כל מי שאסר את האינטרנט כי לפי היחס הזה צריך לנתח כל נולד כדי שלא יוכלו לצבע עבירות וכו'."
אשתדל לחסוך משאר הקוראים את מה שהייתי עונה לך באחד על אחד אבל העוז לכתוב "חריפות" על התשובה שלך נובעת שוב מהבורות העמוקה שאתה שרוי בה ביחס לשאלה המקורית בדיון כאן – בחירה מהי?
למעשה הקב"ה נתן לך יכולת לבחור בין טוב לרע בין השאר גם ביחס לאינטרנט בעצם העובדה כי קיבלת את היכולת הפיזית הנפשית והמנטלית להשתמש בדברים שהוא יצר וביניהם גם האינטרנט ומאותה סיבה ממש שחפץ לתת לך יכולת בחירה הוא גם הוריד אותך לעולם ללא הניתוח הנ"ל שביקשת לעשות כדי שתוכל לממש את הבחירה שלך ולהשתמש בו לדברים הטובים שיצר בעולמו ולא השליליים.
אם קשה לך עם זה אתה במקום טוב כולנו על הרצף של הבחירה לפעמים היא קשה לא כמו עם הסיגיריות…
היה מיותר לציין שאתה "בשיטה נגד אמונה עיוורת בגדויילים כל זמן שאינם מביאים נימוק הלכתי מפורש" – בהיסטוריה שלנו היו עוכרי ישראל שייצגו את השיטה הזו הרבה יותר טוב ממך וגם הם לא חשבו שגדול הדור הוא סוג של ויקיפדיה…
הייתי מצפה מכותב רהוט שכמוך שיבחר את הטיעונים לפני שהוא נוגע בסוגיות יסודיות כאלה ליהדות.
אגב, למען הסר ספק ומפני חילול הקודש – אינני ראש ישיבה ואף לא דומה. חושבני שהנטיה שלי להגיב כאן לך ועל המאמר נבעה מיצר פולמוסי ונסיון לברר את האמת. גם אני מתמודד נצחי במרחב הבחירה.
בכל מקרה הדעות שלי הן רק שלי והנה הם עומדות כאן לפניכם לניתוץ.
בהצלחה לכולנו.
לראש הישיבה, על הסיגריות זו כלל לא בחירה, כי ברגע שאתה מזיק למישהו אחר אזי הניזק נוטל ממך את הבחירה כי זכותו למנוע ממך להזיק לו אז ממילא אין לו בחירה, כלפי מה הדברים אמורים, האם אתה למשל יכול להחליט לבוא לגור בבית שלי, כמובן שלו, לא כל דבר שאתה יכול לבצע נקרא בחירה כי אם בטוח ימנעו ממך זו לא בחירה וגם אם אין בקוסמוס משטרה למי שלמד קצת הלכות בחושן משפט על הדין של כל דאלים גבר יודע שאדם שבטוח שהחפץ שלו נלחם בעוצמה יותר חזקה ובנוגע למה שאמרת על ככל אשר יורוך אם הספר ויואל משה הוא "עוכר ישראל" אז אני גאה להיות עוכר ישראל הוא בנוגע לאי השתתפות בבחירות מביא את הרמב"ם הזה ובכלל את תקרא לפני כל בחירות את טיעוני העדה החרדית נגד הבחירות תקרא שם שהם כותבים שהפוסקים שלהם מנמקים בהלכה מדוע אסור לבחור בעוד שהאגודיסטים [הכוונה לכל מחייבי הבחירות ולאו דווקא אגודת ישראל] אומרים קלישאה חדשה בשם "דעת תורה" שאין לה שום מקום בהלכה כמו שאין שום היתר הלכתי לא להתחתן באלול שזה איסור של ביטול פריה ורביה, טוב שאמרת לי שאינך ראש ישיבה אתה פשוט מקל עלי את העבודה אבל אין יותר מידי טעם להתוכח איתך כי אתה לא חושב בכלל לבד אתה מתוכנת על ידי המודיע יתד המבשר והפלס כך שאין יותר טעם להתווכח עם מתוכנת כמו שאין טעם להתווכח אם מאמיני דת "שלטון החוק" ודת "בית משפט אמר את דברו" אתהם המצאתם דת חדשה שיותר נוח לכם לטווח הקצר לתפוס את הישיבע בוחרים אבל זו דרך קצרה וארוכה, אני אומר שוב שהאיסור של האינטרנט הוא דבילי לחלוטין אני חושב שאיני צריך לתרץ את עצמי אלו שאסרו צריכים לתרץ את עצמם עם הפרעות נפשיות שיש להם בשם האידישקייט אותי למדו שפרום זה ראשי תיבות פיל רישעות ווייניג מצוות
שכחתי להוסיף טיעון הרבה יותר אימפולסיבי למשל העבירה החדשה שהוכרעה כיום שזו מצווה "בין הזמנים" אין לזה שום היתר וזה לשון הגמרא סוכה כ"ח ע"א, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הרהר במבואות המטונפות ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ולא אמר הגיע עת לעשבת קמ"ז ע"ב, אמר רבי חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה כי הדר אתא קם למיקרי בספרא בעא למיקרא החדש הזה לכם אמר החרש היה לבם בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה מוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו, ועוד גמרא שבת קמ"ז ע"ב, אמר רבי חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה כי הדר אתא קם למיקרי בספרא בעא למיקרא החדש הזה לכם אמר החרש היה לבם בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה, וזה לשון של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה, עיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים', לא יזכר ולא יפקד, רק כל העתים שוים לטובה, יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שכתוב (יהושע א, ח) 'והגית בו יומם ולילה'. ועוד כתב של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה, כח. בודאי מי שלומד דבר יום [ביומו], זמן ובין הזמנים, גמרא פירוש תוספות עם כל הדקדוקים, ובפרט דקדוקי רש"י, כי בכל דיבור ודיבור של רש"י יש בו נסתרים, עניינים מופלאים, כי חיבר החיבור שלו ברוח הקודש. צאו וראו ברש"י על התורה, שהקורא סובר שהוא קל, ראו במזרחי ובכל מפרשי דבריו ותמצאו נפלאות. ורש"י על הגמרא גם כן הוא [כך], כולם מרועה אחד נתנו. ואחר כך יעיין בגמרא פירוש תוספות, בקושיות ותירוצים, ואחר כך לתרץ כנזכר לעיל בדרכים אמיתיים. ודבר זה יהיה נוהג זמן ובין הזמנים, ולא יזכר ולא יפקד שם 'בין הזמנים', ויעקר מן העולם, אז תהיה תורתנו תורת ה' תמימה.
כל יהודי חרדי באשר הוא צריך לעבור באיזשהו שלב בחייו תהליך של בירור פנימי, ויפה שעה אחת קודם.
לשאול את כל השאלות, לחקור את כל החקירות, לברר את כל הרגשות בלי לפחד. רק ככה אפשר להגיע למקום של בחירה אמיתית, מתוך אהבה, חיבור והזדהות עמוקה לזהות היהודית ולבורא עולם.
הבעיה נעוצה בחינוך החרדי, שלא יודע לחנך לחשיבה עצמאית ולחקירה רעיונית.
ואני באמת לא מבינה למה מפחדים מזה כל כך. הרי יש לנו ביד את האוצר האמיתי והנפלא עלי אדמות. אז למה אנחנו צריכים לפחד משאלות תהיות וקצת חשיבה עצמאית?
יש להכיר בכך ש-
שיוך חברתי (במקרה דנן, החברה החרדית) אינו יכול ללכת בד בבד עם הנחיה לאמונה, או לערכים נתונים, ולא משנה איזו אמונה ואילו ערכים.
לפיכך, השתייכות לחברה מגובשת בעלת קוי אופי נתונים, לא יכול להיות מולד, ואם הוא מולד, חזקה שיהיו סוטים בין בגלוי ובין בסתר.
יש בארה״ב קבוצת נוצרים הקרויים ״כת האמיש״.
קבוצה זו היא בעלת מאפיינים ייחודיים ושמרניים מאוד, ובמראם החיצוני הם דומים מאוד לחרדים.
אחד מחוקי הקבוצה הוא שנער שמגיע לגיל בגרות, יוצא לתקופת מה (חצי שנה או שנה, לא זוכר) לסוג של ״חופש״, אל מחוץ למסגרות של הכת.
הוא הולך לחברה הכללית הפתוחה, מתערב בה, ״וטועם״ ממנעמי החופש.
לאחר תקופת חופש זו, הוא מחליט האם להישאר בחוץ, או לחזור לקבוצת האם.
ואם הוא חוזר לקבוצת האם, אז הוא מקבל עליו מבחירה חופשית את חוקי הקבוצה.
ואם הוא מפר את חוקי הקבוצה לאחר שחזר אליה מרצונו, אז הוא מנודה ע״י הקבוצה, אבל אם החליט להישאר מחוץ לקבוצה, ולא לחזור אליה מהחופש, אז הם שומרים איתו על קשר, ומכבדים את הבחירה שלו.
שיוך מולד לקבוצה נתונה, סותר בהכרח בחירה חופשית.
לכן שני אלה לא יכולים לשכון יחדיו, בניגוד למה שהחברה החרדית מדמה לעצמה.
סליחה,אבל זו פשוט כפירה מה שאתה אומר.
אתה משווה את "הבירור העצמי" בדת הנוצרית שהיא שקר גמור ומסולף לאופן שכך כל יהודי שומר הלכה ומאמין צריך לעשות???תתבייש בכלל על עצם ההשוואה.
ודיייי כבר.הגיע הזמן להיות תמימים ולא לשאול כ"כ הרבה שאלות."תמים תהיה עם ה' אלוקיך"
המאמר נוגע בסוגיה רגישה ובעלת חשיבות.
ראוי לשים לב לעובדה, כי הכללים הבלתי כתובים הללו כדוגמת לבוש חרדי, לימוד במוסדות מסוימים ועוד, שומרים עלינו כציבור מאוחד. על פי דעתי, המחיר שהחברה החרדית תיאלץ לשלם, תמורת הנכונות לפתיחות מחשבתית ומתן מקום לבחירה, תוך יצירה של קהילה הטרוגנית ומגוונת יותר, הינו ללא ספק הויתור על שיוך לקבוצה מאוחדת, שיוך המעניק לנו כוח.