ויוותר יעקב לבדו: החלפת הגדרים החברתיים בהקשבה לקול ה'

במשך מספר עשורים, להיות חרדי משמעו היה לחיות בגן העדן של אזור הנוחות. חיינו במקום שכבר חשבו עבורנו על הכל, סללו לנו מסלול שכל מי שידבק בו יגיע, כביכול, היישר לגן עדן. התרגלנו לכך שמגדירים לנו איך להתלבש, מה לאכול, מה לחשוב, מהו הטוב ומהו הרע. זה היה נוח ושקט, ללא ספק, ואפשר את צמיחתה של הקהילה החרדית בשנים שלאחר השואה. אולם בשנים האחרונות החיים עברו הילוך, ואת המסלול הברור והפשוט החליפו אתגרים ונסיונות שלא שיערום אבותינו.

אחד האתגרים המשפיעים ביותר על אורח החיים החרדי הוא כניסתה של הטכנולוגיה לתוך חיינו. לחברה החרדית יש מערכת יחסים מורכבת ואמביוולנטית עם אתגרי הטכנולוגיה, שמשנה לשנה נכנסת לעומק החיים.

נגמרו הימים שיכולנו לבוא וליצור את הגדרים החיצוניים. הנחש הקדמוני הולך ומתחכם ומייצר עוד ועוד וריאציות אשר מחייבות אותנו ליצור את הגבולות ואת הגדרים בינינו לבין עצמנו

ב"שטיידיגע תורה" השנה (דברי התורה שהרבי מבעלזא אומר בטיש של מוצאי שמחת תורה) התבטא הרבי מבעלזא באופן שנתפס בעיני מהפכני ממש. בשנים קודמות היה הרבי מפרט את ההגדרות ואת ההגבלות הנוגעות לחיי היום יום באופן כללי, תוך התייחסות ספציפית לשימוש בטכנולוגיה. השנה אמר הרבי את הדברים דלהלן:

במשך הזמן ובפרט בדורנו מתעוררות בכל עת שאלות על גבי שאלות על גבי שאלות, ומייצרים כלים חדשים ומטרות חדשות וכדומה, על כן עלינו לדעת כלל אחד, כי דבר העלול להסיר אותנו מריבונו של עולם עלינו להיזהר ממנו, ודבר העלול להרחיק אותנו מרצונו של ריבונו של עולם עלינו להישמר ממנו, שלא ניכשל ולא נלך אחרי כל הדברים הללו. הנה, דרכי היתה לפרט אלו הדברים שיש להקל בהם, ויש דרך נוספת, שאין צורך לפרט הכל, אלא הכל הוא דבר אחד, שכל אדם שיש מעט שכל בקדקודו יודע בעצמו ממה צריך להתרחק, ואיזה דבר אסור להרשות לעצמו. ועל זה צריך להיזהר מאד, כי בכל דור ודור מתחדשים דברים חדשים, הסתרות חדשות וכו', אולם כל אותן הסתרות הן דבר אחד, כי ראשית הכל וסוף הכל להרחיק אותנו מהשי"ת. ועלינו להיזהר עד מאד להתרחק מכל הדברים הללו, וללכת בדרכי השי"ת ולהשתוקק לעשות את רצון ה'.

הרבי בעצם אומר לנו: נגמרו הימים שיכולנו לבוא וליצור את הגדרים החיצוניים. הנחש הקדמוני הולך ומתחכם ומייצר עוד ועוד וריאציות אשר מחייבות אותנו ליצור את הגבולות ואת הגדרים בינינו לבין עצמנו. האמירה הזו לא משאירה אותנו לבד במערכה, אלא מעניקה לנו אבן בוחן: לבדוק האם האופן שאני מתנהל בעולם מקרב אותי להקב"ה או מרחיק אותי? ויודע אדם נפש בהמתו.

בושה מול אשמה

בספרו "שיג ושיח" על פרשת בראשית, כותב הרב יונתן זקס על תרבות בושה מול תרבות אשמה. בתרבויות בושה הערך העליון הוא הכבוד, ואילו בתרבויות אשמה הערך העליון הוא הצדק. הבושה היא הרגשה רעה שלא עמדנו בציפיות שיש לאחרים מאתנו. האשמה היא תחושה העולה כאשר לא עמדנו בדרישות המצפון שלנו עצמנו. הבושה היא מפני הזולת, ואילו האשמה מכוונת פנימה. תרבויות בושה הן בדרך כלל ויזואליות: הבושה עצמה עניינה כיצד האדם נראה, או חושב שהוא נראה, בעיני הזולת. כשחשים בושה, הדחף המידי הוא להיות בלתי נראה, או להימצא במקום אחר. האשמה לעומת זאת פנימית. אי אפשר לברוח ממנה אל השקיפות או אל המסתור. מצפונך מלווה אותך בכל אשר תלך, ונוקף בך גם אם אינך נראה לעין איש.

בדרך זו נוכל להבין את סיפורו של החטא הראשון: הכל עניין של הופעה, בושה, מראית עין. הנחש אומר לאשה: כִּי יֹדֵעַ אֱ־לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא־לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וזה אכן מה שקרה: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם. התורה מדגישה את מראה העץ: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל (בראשית ג, ה־ז). רגש המפתח בסיפור הזה הוא הבושה. לפני האכילה מהפרי, היו שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ (ב, כה). אחרי האכילה הם הרגישו בושה וניסו להסתיר את גופם. כל הרכיבים בסיפור – הפרי, העץ, העירום, הבושה – הם מן הרכיבים הוויזואליים הטיפוסיים לתרבות בושה.

התורה היא הדוגמא העילאית לתרבות אשמה. בניגוד לתרבות בושה, האשמה אינה נוגעת למראית העין אלא למצפון, לקול ה' שבלב האדם

היהדות, לעומת זאת, מאמינה שאלוקים נשמע ולא נראה. מיד לאחר החטא מסופר על אדם וחוה – וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ־לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם. כשהקב"ה קורא, האדם עונה לו: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. ראוי לשים לב לאירוניה המחושבת שבמעשה בני הזוג. הם שמעו את קול ה' מתהלך בגן, ומיד וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ־לֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.(ג, ח־י). אולם אי אפשר להתחבא מפני קול. התחבאות פירושה ניסיון שלא להיראות. זוהי תגובה מידית ואינסטיקטיבית לרגש הבושה. אולם מאשמה אי אפשר להתחבא. התורה היא הדוגמא העילאית לתרבות אשמה. בניגוד לתרבות בושה, האשמה אינה נוגעת למראית העין אלא למצפון, לקול ה' שבלב האדם.

יסוד הבושה ביהדות החרדית

בהתבסס על דברי הרב זקס, ניתן לומר שהטקטיקה שנקט הציבור החרדי עד כה בהתמודדות עם אתגרי הטכנולוגיה התבססה על תרבות בושה. התמקדנו ביצירת צעדים והגדרות ששלחו את המשתמש בטכנולוגיה לרדת למחתרת ולהיות עסוק בהסתרת השימוש. היה עליו להיות בלתי נראה כדי לשמור על עצמו מפני הבושה. יראו אותי? ידעו עלי? דרכי התמודדות אלה הביאו לכך שאנשים עסקו בעיקר בנראות של פעילותם; הם לא עסקו מספיק בשאלות המהותיות: מה זה עושה לי? האם זה נכון לי? האם זה מקדם אותי בעבודת ה' או מרחיק אותי?

הרב זקס מצביע על הקומה הגבוהה יותר שמציעה היהדות, על תרבות האשמה שבה האדם קשוב לקול ה' שבלבו. רעיון זה מתכתב עם האמירה המהפכנית בעיני של האדמו"ר מבעלזא. הרבי כביכול אומר: תתבגרו, אני כבר לא יכול להגיד לכם מה כן ומה לא. אתם צריכים ליצור בתוך עצמכם לב שומע ומרגיש שיחליט מה נכון לכם ומה לא. אתם צריכים ליצור בעצמכם את הגבולות ואת הגדרים. עליכם לצאת מתוך אזור הנוחות שהורגלתם אליו לאזור העבודה העמוקה יותר.

על הפסוק: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר, אומר הרב עזריאל טאובר שבתקופה של "עלות השחר", תקופת סוף הגלות, נשאר "יעקב" לבדו, כל אחד ואחד במאבק עם ה"איש" לבדו. כלומר, האדם נותר אחראי למאבקיו, הן בגשם והן ברוח.

נדמה שהגענו לתקופה הזו ואנו נדרשים להתבגר. עלינו להבין את האתגר, להיות ערניים למאבקים העומדים לפתחנו, ולהתפלל לסיעתא דשמיא כדי לשמוע את קול ה' אשר בתוכנו.

נעשה ונשמע.