צריך עיון > סדר שני > "אני ישנה ולבי ער": נשירה בקרב נערות חרדיות

"אני ישנה ולבי ער": נשירה בקרב נערות חרדיות

whatsapp-image-2019-11-28-at-7-46-24-pm
חנה לאה רוטנברג רכזת תחום נערות בסיכון, עמותת "עלם" ו"קידום נוער"

תהליך ההידרדרות של הנערות שיוצאות לרחוב מהיר ומבהיל. בתוך פרק זמן קצר מאד, נערה עוברת ממראה של בת סמינר שמורה לחזות רחובית פרוצה ומוקצנת ומידרדרת לדיוטא התחתונה ביותר. אלא שפעמים רבות, מאחורי החזות המרדנית של נערות אלו מסתתרות קריאה נואשת להקשבה ורצון עז למצוא מקום מבטחים.

ל חשוון תש"פ
 

חמישי בלילה. אחרי חצות. עלטה סמיכה אופפת אזורי מגורים מנומנמים, רוגע מאחז עיניים עוטף את העיר, מחפה על מחוזות אפלים, רחוקים מן העין, רחוקים מן הלב.

מרכז העיר. כיכר ציון. כיכר החתולות. המולה. רעש. מוזיקה קצבית, פרועה. צחנת אלכוהול זול מתערבת בעשן מחניק של סיגריות ונרגילות. בלדרי סוחרי הסמים משחרים לטרף הקל – בני נוער, ילדים בני 13, 14 ו-15 המתנודדים שיכורים, מסוממים, מנוצלים ומופקרים ב"ירושלים של מטה", הנושקת לשפל של זנות ועבריינות.

אלו המחזות שאני פוגשת על בסיס קבוע, מדי יום חמישי, במסגרת עבודתי בעמותת על"ם, הפועלת בשיתוף פעולה עם מחלקת קידום נוער בעיריית ירושלים. יחד עם צוות מתנדבות, אנו עושות את דרכנו בסמטאות החשוכות, תרות אחר נערות אובדות ואבודות, מחפשות את קשר העין שיוביל אותנו גם אל הלב והנשמה.

הן נמצאות שם בהמוניהן, חלקן עדיין לבושות כנערות סמינר צנועות, ואילו חלקן האחר כבר לא ניתן לשיוך למחוזות מוכרים. לעתים, חזות חיצונית של קצה רצף בוטה ופרובוקטיבי היא סימן היכר למגזר המקור

הן נמצאות שם בהמוניהן, חלקן עדיין לבוש כנערות סמינר צנועות, ואילו חלקן האחר כבר לא ניתן לשיוך למחוזות מוכרים. לעתים, חזות חיצונית של קצה רצף בוטה ופרובוקטיבי היא סימן היכר למגזר המקור. אנו חולפות בדרכנו על המוני נערים בחולצות לבנות ישיבתיות ובחורים בלבוש חסידי, לצד אחרים בקרקפות מגולחות או צבועות; ישנם גם אלה שהותירו סממן דתי: פאת ראש בצד אחד בלבד, או כרבולת ירוקה שלצדיה מתנוססות שתי פאות מסולסלות.

במפגש הראשון שלי אתן הן מבטאות לרוב דחייה ואף עוינות גלויה: "מה את עושה פה בכלל?", הן שואלות, מתקשות להבין את הקשר שלי, אישה חרדית, לחיי הלילה בעיר.

"מה דוסית? עד לפה הדוסים ירדפו אחרינו?!" הן תוקפות אותי בכעס, הודפות כל ניסיון לקיום אינטראקציה אישית, מנסות להעביר מסר: "ברחנו מהחרדים, תנו לנו שקט, אל תרדפו אחרינו גם לכאן!"

החשדנות כלפי גבוהה ומאיימת: "עד כמה אפשר לסמוך עליה? היא בכלל מבינה משהו? מסוגלת לקלוט את החיים שלי?"

אחת מבנות לוויתי הקבועות היא מתנדבת העושה רושם "מורתי" קונבנציונלי. הן מתקשות להתמודד עם זה. אבל אחרי שהחליפה באחד המפגשים את כיסוי ראשה למטפחת, הנערות ביקשו ממנה לחזור לפאה: "תישארי עם הפאה, זה מגניב, רואים שאת כזאתי דוסית כמו מורה בסמינר, אבל את אחרת, את מקשיבה לנו, את מבינה אותנו… זה דווקא כל הקטע שאת ככה עם הפאה."

עם הזמן, אני רואה שמשמעותי עבורן לקבל את התמיכה וההקשבה דווקא מאתנו, בעלות החזות החרדית, המעוררת אצלן כל כך הרבה אנטגוניזם, שממנה הן ברחו וממנה בחרו להתרחק.

בהמשך הן עשויות גם להביע דאגה לגורלנו הרוחני: "תלכו מפה, זה לא בשבילכן המקום הזה, זה סתם ידרדר אתכן. חבל עליכן, למה באתן לפה?" אנו רואות את ביטויי האכפתיות לערכינו הדתיים גם בהערות אגב, כמו: "לא בטוח שזה עם הכשר", או "אל תיקחו את זה, איך תברכו ברכת המזון?"…

 

קונפליקט פנימי

את הפרדוקס הזה, שבין הרצון להרגיש זיקה של שייכות לבין הניתוק העז בפועל, אנו פוגשות גם בשיחות אתן. "ברור שהייתי רוצה להתחתן עם בן תורה," עשויה להגיד נערה הרחוקה כמטחווי קשת מכל סממן דתי. נערות בעלות חזות חילונית מוקצנת יכולות לתאר רגעי "התחזקות", "קרבת אלוקים" ושאיפות רוחניות.

"הכי טוב שאני אמות עכשיו," אומרת ד', נערה בת 19. "עד עכשיו, שמונה עשרה שנה הייתי ילדה טובה ועשיתי מה שצריך. ככל שאני אגדל יותר, רק יהיו לי יותר עברות, עדיף שאמות עכשיו ואז יהיה לי פחות גיהנום."

נערה אחרת רואה את הערכים הדתיים חיוביים וערכיים, אך עם זאת, אינה רואה את עצמה יכולה לעמוד בהם: "אני יודעת שצניעות זה דבר טוב. אני לא מסוגלת, זה לא בשבילי. הלוואי שהייתי יכולה, זה לא מתאים לי, אני לא יכולה להיות שייכת."

נערה אחרת רואה את הערכים הדתיים חיוביים וערכיים, אך עם זאת, אינה רואה את עצמה יכולה לעמוד בהם: "אני יודעת שצניעות זה דבר טוב. אני לא מסוגלת, זה לא בשבילי. הלוואי שהייתי יכולה. זה לא מתאים לי, אני לא יכולה להיות שייכת."

"אני עוד אחזור בתשובה, אל תדאגי, אני אהיה בסוף בסדר," הן אומרות בווריאציות משתנות, שהמשותף להן הוא פער קוטבי בין המראה, ההתנהגות והידרדרות המהירה במדרון, לבין השאיפה הפנימית, התקוה המפעמת והאמונה היהודית הממשיכות לחיות ולבעוט בקרבן.

"אני לא שונה או מיוחדת, הסיפור שלי דומה לסיפור של הרבה בנות אחרות." כך מתארת א', נערה בת 19, בווידוי אישי מצמרר: "תמיד הייתי ילדה מאתגרת. הלימודים לא באו לי בקלות. קראו לי חצופה או מופרעת, או בשם המקצועי 'הפרעת קשב וריכוז'. למסגרת היה פתרון קל: 'לא מתאימה – לכי!' בהתחלה ניסיתי מאד להשתנות, להתאים את עצמי למערכת ולעשות הכל כדי להישאר. זה עזר לי קצת לשרוד עד כיתה ט'. ואז אמרו לי 'לכי', לכי מהסמינר. אז הלכתי. לא בגלל שרציתי. רציתי מאד להישאר. בסוף המקום היחיד שיכולתי ללכת אליו היה הרחוב. לא בחרתי בתחנה הזאת, רציתי להרגיש שייכת. הרחוב מקבל את כולם, את ההומלסים בני השישים ובנות סמינר כמוני שלא מצאו את המקום שלהן. הרחוב מסוכן לנערות. כשחברות שלי למדו למבחנים, אני למדתי על וודקה וגראס. כשהן יצאו לקנות בגדים, אני הלכתי לקנות כמה רגעים של 'סאטלה'. מה רציתי באמת כל הזמן? להרגיש שייכת, להרגיש מסגרת. רציתי בית, רציתי ביטחון. אני מבינה שלא נלחמו עלי. ויתרו עלי מאוד מהר. אני כבר במקום אחר היום, מקווה שאהיה בסדר. אבל כשאתן פוגשות נערות אחרות תדעו שהן זקוקות למקום שיקבל אותן, לפינה חמה שבה הן יכולות להיות עצמן. תקשיבו להן, תאפשרו להן להיות מה שהן. אולי להוציא בת מהמסגרת נותן פתרון ונותן שקט, אבל הנערה יוצאת למסע של בדידות, חוסר שייכות וכאב. תנסו למצוא בשבילה עוד רגע, עוד פתרון. אל תזרקו אותה לרחוב!"

 

התמות המרכזיות העולות במפגשים עם הנערות מתייחסות לקיומו של פער גדול בין המציאות החיצונית לתחושה הפנימית שלהן: האמונה הממשיכה להיות נוכחת בחייהן חרף הנסיבות המורכבות; האמביוולנטיות הגבוהה כלפי עצמן וכלפי הדת; הכעס הגדול כלפי הממסד הלימודי החרדי; והמרירות כלפי היחס שקיבלו במסגרות החינוך

התמות המרכזיות העולות במפגשים עם הנערות מתייחסות לקיומו של פער גדול בין המציאות החיצונית לתחושה הפנימית שלהן: האמונה הממשיכה להיות נוכחת בחייהן חרף הנסיבות המורכבות; האמביוולנטיות הגבוהה כלפי עצמן וכלפי הדת; הכעס גדול כלפי הממסד הלימודי החרדי; והמרירות כלפי היחס שקיבלו במסגרות החינוך. "היא ראתה בכלל מה קורה אתי?" הטיחה נערה כאובה. "רק את הגרביים שלי, אם הם לפי התקנות או שלא. על זה היא מדברת אתי, קוראת לי לשיחה? על מה שאני לובשת? היא יודעת מה עובר עלי בבית, מה קורה אתי בלילה?"

נערות רבות מתארות חוויה של "שקופות": חוסר תשומת לב והתייחסות אישית. לא שמו לב להן, למה שעובר עליהן, למה שהן זקוקות.

 

מדוע הן כועסות?

המפגשים האלו, הקולות והצבעים, הולכים אתי כל השבוע. זעקת הכאב הפנימית הבוקעת מעמקי הלב השבור, הקריעה האינסופית בין הפנים ובין החוץ, האמונה האיתנה לצד תהומות הייאוש, הכעס והזעם לעומת אהבת האלוקים. הניכור, התלישות, חוסר השייכות לעומת החיבור הפנימי וההזדהות עם ערכים יהודיים. אני הולכת עם המחשבות, התהיות, הלבטים ומנסה לפענח את הקונפליקט הזה, ובעיקר – את הזעם הנורא כלפי הממסד החינוכי.

כל נערה היא עולם מלא. לכל אחת ואחת סיפור ייחודי ומורכב וקשר סבוך ומפותל עם משפחתה, עם הקהילה ועם רבונו של עולם. אולם, אם יורשה לי לתאר איזה רושם כללי, גם אם ראשוני, שעולה בי מהמפגש עם נערות אלו, הרי שהוא הכעס והטינה הבלתי מוסתרים כלפי הממסד. הם מפנים כלפיו אצבע ואומרים: אני מאשימה! ואני תוהה: עד כדי כך? מדוע?

רגשות קשים כלפי הממסד שכיחים בקרב נוער נושר. אולם להתרשמותי, בקרב נוער נושר חרדי יש עצימות ובולטות מיוחדת לרגשות אלו, שלא ניתן למצוא באוכלוסיות אחרות. אני שואלת את עצמי: למה דווקא אצל בני נוער חרדיים אנו מוצאים טינה עזה כל כך לממסד?

הסבר אפשרי אחד הוא תחושת הבגידה שהם חשים. החברה החרדית מחויבת לחסד, אכפתיות ועשייה למען הזולת. היא אמונה על "כל ישראל ערבים זה לזה" – סולידריות עם אלו שבמצב של כאב ומצוקה. כמו מבטיחה: אנחנו נהיה כאן בשבילך בזמני מצוקה. האם זהו הגורם לכעס הגדול של הנוער כלפי הממסד? אולי דווקא ההבטחה של הקהילה החרדית, הביתית, החמה, הדואגת – דווקא היא מאכזבת אותם. הם שואלים את עצמם אם יש לקהילה אפשרות לראות אותם מעבר להתרסה כלפי הדת שהם מפגינים. בני נוער אחרים לא הרגישו מעולם זיקה עמוקה ל"קהילה", ולכן הם אינם מרגישים כה נבגדים. דווקא ההבטחה של החברה החרדית, היא שגורמת לאותם נערים ונערות להרגיש נבגדים.

אולי דווקא ההבטחה של הקהילה החרדית, הביתית, החמה, הדואגת – דווקא היא שמאכזבת אותם. הם שואלים את עצמם אם יש לקהילה אפשרות לראות אותם מעבר להתרסה כלפי הדת שהם מפגינים.

פעמים רבות מאד, היציאה לסביבה שאינה חרדית אינה מעידה על חוסר אמונה, אלא על משבר הקשור ליחסים מורכבים בתוך הבית, טראומה, לחץ חברתי, סקרנות או קשיים במסגרות החינוך. כאמור, אצל רבות מן הנערות שאני פוגשת יש רצון סמוי להיות שייכות. גם כשהן יוצאות, גם כשהן כבר מאד רחוקות, הן עדיין מנסות להרגיש קשורות; ואולי דווקא לכן הן כל כך כועסות, כל כך מתריסות.

אני רוצה להפנות אל אנשי החינוך שלנו את התיאורים הכואבים של הנערות האבודות, ולשאול: מה היינו יכולים לעשות אחרת כדי לתת להם לחוש שייכות, משמעותיות ורצויות?

אני רוצה להפנות את הזרקור אל התהליך, ולעורר רגש, אולי יותר מאשר מחשבה. תהליך ההידרדרות של הנערות שיוצאות לרחוב מהיר ומבהיל. בתוך פרק זמן קצר מאד עוברת נערה ממראה של בת סמינר שמורה לחזות רחובית פרוצה ומוקצנת, ושם מידרדרת עד לדיוטא התחתונה ביותר. המעבר הקיצוני והחד מהחיים השמורים בבית, בסמינר ובקהילה אל חיי הרחוב, מפרק את הנערות לחלוטין, ובמהירות הבזק.

איני יודעת מה ניתן לעשות, אבל לעתים אני מרגישה כי היד שלנו קלה מדי על ההדק. האם כל הנערות הללו היו חייבות להיפלט לרחוב? האם באמת לא היה אפשר למצוא להן מקום בממסד החרדי? אני מכירה בצורך של המערכות להגדיר גבולות ולשמור עליהם, ויחד עם זה מרגישה שחשוב להבין כי אתגור גבולות אינו נובע מהתרסה, אלא מקושי בהתמודדות. קשיים רגשיים מתבטאים בעזיבת סממנים דתיים. הידרדרות רוחנית מצביעה על מצוקה. גם נערה שכבר אינה בעלת חזות דתית כלל עדיין עסוקה באופן מתמיד בסוגיות דתיות, בקונפליקט פנימי, בקריעה בין העולמות. האם לא היה אפשר למצוא לה מקום "בפנים"?

אני שואלת את עצמי כיצד ניתן להעביר מסרים אלו לכלל העוסקים בחינוך במערכות החינוך החרדי, על מנת להגביר את מודעותם, להעמיק את הבנתם ולהעצים את רגישותם לחוש את השדר שמעבר למילים, להתנהגויות ולמראה. לשים לב לנשמה.

 

59 תגובות על “"אני ישנה ולבי ער": נשירה בקרב נערות חרדיות

  • כל מילה של הכותבת אמת לאמיתה. וכל הכותבים האחרים שיסיטו את הנושא פשוט לא מסתכלים במראה …..
    אין היום כופרים או מינים. כולם בעלי תאווה, אך אצל הצעירים שלנו ברור ופשוט שמדובר בתאווה עטופה בעוד משהו.
    ואם רק נדע להכיל ולספק את ה"עוד משהו", נוכל להתמודד עם התאווה.
    וחוץ מזה האם חלקנו אנו הבוגרים / מבוגרים לא חוטאים… מדוע אנו מסתכלים עליהם בחומרא?
    תודה לכותבת הנכבדה. נכון לבנות וגם לבנים.

    • ה"עוד משהו" מגיע לפני התאווה!והוא בדרך כלל פגיעה רצינית שלא כל כל קל לתת לה מענה כשלא יודעים על קיומה…
      כאן באמת מוסדות הלימוד החרדים צריכים לתת דין וחשבון. הם לא רואים את התלמידות באמת.
      אחוז גבוה מן הנושרות עברו חוויות של התעללות. לפעמים הבית ממנו הן מגיעות אינו מקום בטוח עבורן הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית. הסמינר הקלאסי אינו מאפשר קרבה מספקת עם אנשי הצוות באופן שיאפשר לבת הזקוקה לעזרה הזדמנות לשתף. הם יוצרים דיסטנס בכוונה תחילה. הם מנחיתים כללים בלי ליצור מצב בו הבת תוכל לבחור מרצון להכיל את הכללים הללו על עצמה. אצלם יש נושאים שאינם לדיון ואין סיכוי שיתפתח בכתה שיח עליהם. לצערי הרב אלו הנושאים החשובים ביותר לבנות מתבגרות.
      כשהמחנכת של בת היא "האדם האחרון שהייתי רוצה לדבר איתו" ו"אכפת להם רק מהגרביים שלי" כבר אי אפשר לקרוא למקומות האלו מוסדות חינוך אלא בתי חרושת לתעשיית חרדיות צנועות ומצטיינות בלבד.
      השבת יודעת שאין לה סיכוי לעמוד ברוך הגבוה או כשהיא מזהה שאין לה למה לצפות מהממסד, הדרך משם לרחוב קצרה ביותר.

    • יפה מאד נכון ואמיתי
      אבל צריך לתת את הדעת על המצב שבנות אלו גורמות בעצם נוכחותן במוסדות הלימוד
      בדרך כלל יש להן בעיות מורכבות ורחבות ועם כל הרצון הטוב להכיל אותן ולטפל בהן בינתיים נוצר מצב שהחברות מושפעות ומידרדרות איתן
      די מובן שהצעד הראשון שעושה המוסד זה להרחיק את הבנות האלה מהשאר

    • המערכת החרדית אינה מכילה רעיונות חדשים ואינה נותנת ביטוי לנערות ו או נערים במצוקה – כל מי שמהווה בעיני הרב או הקהילה איום מורחק ואחת דתו להמית בעיקר אם הוא או היא בעלי סימנים או סממנים לאוטיזם מכל סוג שהוא כמו בעיקר ובמיוחד תסמונת סוואנט אלו סובלים מהיותם שונים והופכים לבודדים בתוך חברה תחרותית חסרת סבלנות זמן וידע מקצועי וזה מה שלדעתי מוביל בנות לרחוב – כשגיוס לצבא הוא עדיין לא אפשרי בשבילן לדעתי הכי טוב שתקום קבוצת תמיכה לנערים והנערות הללו שיוכלו לחזור לתפקד כאנשים בוגרים בהצלחה חג אורים שמח
      ותודה על הכתבה

    • שבוע טוב
      בתור בחור שהייתי נחשב לנושר אבל בפנים לא הייתי כך בחיים תמיד ידעתי מה מותר ומה אסור .
      בזמן שכל החברה מסביבי היו באמת נושרים חוץ מיחידי סגולה כולם היו להם חברות מעשנים שותים ומנסים לחיות בעולם האחר חלקם יותר חלקם פחות .
      ואני יכול להעיד על עצמי ויעידו עלי כל מי שמכיר אותי שלעולם לא עישנתי כל סוג מנרגילה עד סמים או שתיתי כל סוג של משקאות חריפים או קיללתי מישהו במילים גסות ולעולם לא התחלתי עם בחורות אפילו שכולם מסביבי היו כך יצאתי מהישיבה כי הייתי משועמם ולא מצאתי את עצמי.
      אני חושב שחייבים ללמד מגיל קטן הרבה מוסר הגות ומחשבה יהודית ויש ספרים מתקופת הגאונים ראשונים ספרי שלמה המלך החכם באדם מסכת אבות אני מדבר על שיעורים ממש כל גיל והרמה שלו והכי חשוב ישיבה קטנה וגדולה להקדיש לזה שיעור עם מפרשים ופרטי פרטים זה הכלים הכי טובים שיש לתת לילד ולבחורים בישיבות .
      ועוד דבר שלמה המלך "כותב חנוך לנער על פי דרכו"
      תקשיבו כל מי שעוסק בחינוך ובישיבות בכלל אתם חייבים לתת לבחורים זמן התפרקות אי אפשר להגיד לבחור שאסור ואסור וזה לא מתאים לאורך חיים חרדי זה לא הולך טוב פעם אולי היה מספיק אבל היום כולם חכמים יש עולם מסוכן שרחוב אחד רחוק מהישיבה אתה פוגש עולם הפוך חייבים שהבחורים יהיו חזקים מנטאלית שלא יפלו מכל דבר וידעו להתמודד וללכת נגד הזרם לא משנה איפה הם יהיו .
      השיטה של היום זה להרחיק ולהשאר בגטו החרדי זה יפה והלוואי שזה יהיה ראלי הבעיה שצריך להיות במשרד הפנים להוציא תז וזה לא מקום חרדי מספיק שיראה או ישמע משהו שימשך או מסקרן בחור כבר יכול להיות שרגל אחת בחוץ וזה כבר בגיל 16 והחיים לפניו וכל מקום שהולכים קופת חולים דואר משרד רישוי ועוד ועוד צריך לבנות בחורים שידעו איך לברוח ולנקות עצמם מדברים שרואים או שומעים שיהיו חזקים ברוח היהודית .
      ועל זה נאמר במסכת אבות "תלמד כדי שתדע מה שתשיב לאפיקורוס"
      כיום ברוך השם אני כבר אבא לילדים ומשתדל לתקן את הנראה לי לנכון בהכוונה של רבנים כמובן ..

    • צודק במאה אחוז !
      אין אדם שסותה מהיהדות או מכל דת אחרת ,אלא מאי נוחות או מכל בעיה אחרת (גשמית כמובן)
      אם ניהיה קשובים לצרכים של כל בחור או בחורה ולא נתרכז רק ב'שם' של המוסד , נצליח להציל כמה נפשות מהרחוב .
      צריך להכניס לתודעה שלנו שלא כל בחור או בחורה הוא בדיוק כמו שרצינו , העולם בו אנו חיים כיום נותן הרבה אופציות שונות ממה שהתרגלנו ,
      אבל ברור שאין אדם שאוהב את הרחוב ורוצה ליחות בו ,הרחוב הוא רק מקום מלות למסכנים ..

      הפתרון יהיה להקים מקום כמו רשי לבנות ..
      אז להט להט האנשים ישנו את הגישה ויתחילו לקבל גם את השונה קצת !

      גם ההורים צריכים להבין שאין עליהם חובת חינוך אלא עד גיל מסויים , ואחר כך אין המצווה או העבירה של הבן שלהם חובה עליהם !
      החובה שלהם זה לתמוח ולתמוח לתת לילד סביבה נוחה והוגנת !!

    • זה כל כך נכון ןעצוב ובאמת בעיקר המציאות שהמיסגרות החרדיות לא יודעות להכיל מציאות חריגה וסטיה מהמקובל ווזה התוצאות זה עצוב כי היה אפשר לימנוע המון מהמיקרים אם קצת הכלה והקשבה ולא לתת ישר את תחושת הדחיה והניכור כי אתה לא בידיוק עומד במיסדר ומצדיע כמו כולם

  • היי.
    מאמר יפה שכתוב באופן מיוחד במינו.
    מזכיר קצת את "שירה גאולה" של נועה ירון.
    כאחד שלמד בעבר עם נוער טרום נשירה, לעיתים באמת אמרתי לעצמי ולאלוקים "מדוע באמת שהילד בן ה-16 הזה, יישאר דתי בכלל אם כל מה שדתי כעת כבר לא מדבר אליו? מה יכול לגרום לו לאהוב את הדת?"
    המשכתי לעבוד איתם כי הם נהנו מנוכחותי ומהיחס שנתתי להם ומי יודע, אולי היתה זו ערובה למשהו בעתיד.
    הייתי מאד שמח לראות פרק ב' למאמר זה, שנותן את התשובה לשאלה הנ"ל. האם מדובר בארומה רגשית נוחה והשכל יגיע אחר כך? איך מוצאים את המילים כדי להסביר לנער או נערה שהם נמצאים במסלול הידרדרות מטורף כשהם כבר שם?
    ודבר נוסף- יישר כח על כך שאתן שם, זה באמת מרגש לשמוע.

  • אהבה, חום, אמפתיה וסבלנות אינסופית, אינני לא מכיר דרך אחרת לשמור נערים ונערות שולים, בסיכון להידרדרות לתהום שבצידי הדרכים.

    בתור בחור ישיבה, צעדתי לא פעם על אותם שולים על חשבון הסדרים. אינטרנט לא היה אז, אבל היו ספריות, משחקי וידאו וקולנוע. הלבוש והמראה החיצוני לא השתנה (מלבד בקולנוע) אבל בפנים הייתי בודד, בקונפליקט ובבריחה מכאב פנימי ומהמקום שבו גדלתי.
    בשלב מסוים ההורים שלי גילו דברים שהסתרתי, הפיצוץ היה בלתי נמנע, אבל במקום לסגור את העינים ואת הלב ולזרוק אותי החוצה, הם הקשיבו והבינו.
    סיפרתי על הכל, לא רק על סרטים, ספרים ומעשים אסורים, אלא גם על הניצול והפיתוי לפני גיל בר מצווה.

    הורי התאמצו ומצאו את האדם המתאים לעזור לי להשתקם נפשית, רוחנית ולהשתלב בנתיב התנועה הרגיל של הציבור החרדי, כתלמיד ישיבה מן המנין.

    זה היה לפני -27 שנה, למפרע התברר שהשיקום היה חלקי וארעי מפני שהוא זיהה רק חלק מן הבעיה. למרות המבנה ההשקפתי האיתן והשכנוע השכלי, מעבר לכל ספק סביר בדרך התורה בצידקת אורח החיים החרדי, מתחת לפני השטח הבסיס הנפשי נותר שביר וכירסמה בי מחלה ממאירה של בריחה מהמציאות לעולם של ריגושים והתמכרויות.

    האם יפלא שבית שנבנה על יסודות כאלה ובו אשתי ואני גידלנו ילדים חרדים "סטנדרטיים", לא כולם\כולן משתלבים בנתיבים המקובלים?
    בשנים קודמות חשבתי הפיתרון לבעיית הנשירה היא לא להיות נוקשה ומגביל מדי, להיות קצת פתוח וכך חשבתי שאני עושה.

    אצלנו זה לא עבד, הפתיחות לא מנעה נשירה מהמיינסטרים החרדי, אדרבה, להיפך!
    ולא שאני טוען שסגירות ונוקשות הם הפיתרון, ממש לא.
    אלא שלפעמים, במקרה שלי, פתיחות הייתה סוג של התחמקות מעבודה קשה ורגשות טעונים, מסווה לבריחה ממעורבות, מנוכחות קבועה בחיי ילדי.

    וכעת אני מועסק בשיקום הריסות, המעסיק זה אבינו שבשמים, שברוב רחמיו נותן לי הזדמנות שלישית, רביעית וחמישית לתקן כל עוד הנר דולק.
    יש הרבה הריסות לשיקום, לפנות את הכאב וההתמכרויות ולמלא את החורים השחורים ביסודות הרוחניים והרגשיים שלי ברוח אלוקים.
    שיקום שלום הבית הרגשי והכלכלי.
    ועל בסיס זה אני מקווה לסייע כמיטב יכולתי לשקם את ההריסות בנפשות של בני ובנותי בכל אשר ילכו, למעט ככל האפשר בשפיטה ולהרבות האהבה, הבנה נתינה ללא תנאי, סבלנות כפי שרציתי שיתנו לי כשהייתי במצבם.
    חוץ מבת אחת נשואה, כולם עדיין בבית למרות שחלק מהבנות הבוגרות, לא נראות חרדיות . בת אחת חילונית לכל דבר, בהופעה חיצונית, עם אלרגיה לכל דבר של דת, בעוד שבת אחרת היא "בית יעקב" למופת מכל בחינה, בלימודים, תפילה, יראת שמים וכו'
    בן מחונן מאוד, שחי בעולם משלו, וקשה ביותר לתקשר איתו, גם כשהוא לא נעול בחדרו או רתוק למסך.
    בת יצירתית, כשרונית ומצליחה שנפלה בפתאומיות לדיכאון כואב מאוד.

    עולם חסד ייבנה בכאב, לראות את הבת שלי סובלת נפשית ואני אובד עיצות לעזור לה, כואב מאוד, אבל לפחות הצלחתי להעביר לה מסר מלב אל לב שהכאב שלה הוא גם הכאב שלי, שהיא לא צריכה לברוח למקומות אחרים ומסוכנים, שאני אוהב אותה ללא תנאים.
    יסורים של אהבה.

    • כואב, כואב, כואב מה שאתה מתאר…
      יעזור לך הקב"ה לשיקום נפשי, רוחני, רגשי וכלכלי עם כל הילדים
      ותרווה מהם רוב נחת דקדושא בבריאות ובשמחה!

    • ליבי אתך, אני פשוט מעריץ את היכולת בשלב הזה של החיים עם הנתןנים שאתה מתאר, לאזור כח ולעבוד את עבודת החיים, אתה פשוט גיבור שראוי למדליה – ה' עמך גיבור החיל!!!

    • קראתי את מה שכתבת , אני חושב שהמקור לכל הצרות בציבור שלנו זה הבאת ילדים בסיטונאות ללא כל פיקוח , וסלילה על הבוטות . תראו אנחנו במאה ה 21 ולא יתכן ילודה כזאת ללא סבל לכל אחד ואחד , מה שהיה נכון בשטייטלאך של מזרח אירופה מלפני מאה שנה לא מתאים היום כלל , כל אחד מביא המון ילדים ללא שום הבנה לגבי מה צפוי לו בהמשך החיים , וזה אך טבעי שעוד עשרות אחוזים מהציבור החרדי יכתבו פוסט כמוך .
      הפתרון היחיד לכל מכלול הבעיות שיוצאות מהציבור החרדי זה צמצום דרסטי של הילודה בהשגחת הרבנים כמובן ובחתימתם , כי ברגע שצמצמת את הילודה ל 2-3 ילדים במשפחה אוטומטי יש הרבה פחות בעיות לטיפול , פחות בעיות רגשיות שזה מקור כל הרוע , יותר תשומת לב לכל אחד ואחד , חינוך יותר טוב , פחות עצבים בבית , ועוד עד אין סוף .
      זה הפתרון היחיד ואין בלתו.
      וכל עוד ימשיכו לומר שאסור לקחת מניעה רשמית בהוראת הרבנים , המצב ימשיך להתדרדר

    • וואו, חזק ואמץ, גיבור החיל. הלוואי שהקב"ה יסייע בידך ותראה הרבה, הרבה טוב. האחריות שאתה נוטל על כתפך מעוררת השראה. וגם ההכרה בכך שאתה לא אחראי על *הכל*, וכי בסופו של יום ילדיך, משפחתך, ואפילו חלקים בחיים שלך – תלויים בנסיבות וגורמים שלא אתה קובע.

    • יישר כח אחי על הפתיחות הכנה בחיטוט בעברך.
      אך ציינת שבחינוך בתא המשפחתי הנוכחי, שהמעבר לדרך חינוך יותר פתוחה לא היתה כדרך סלולה עם מטרות,ומעורבות אישית.
      אלא יותר עם בריחה ממחוייבות ומעורבות בחיי הילדים כאילו יגדלו כמו פרח בר.
      ולעניות דעתי זו הטעות !!
      פשוט לקחת מכל שיטת חינוך ,את מה שמתאים לכם כמשפחה עם חזון לאופי הבית , כללים ברורים לחיים משותפים עם מעורבות גם של הילדים בחיי המשפחה ובמשק הבית כ״א לפי כוחו/ה וכשרונו/ה.
      ומזה להפיק בית כשר ונאמן בישראל עם בסיס יציב שאין צורך לריגושים מזדמנים בחוץ , כי מדברים על הכל בכנות ובפתיחות.
      וכמובן תפילה לקל עליון לסייעתא דשמייא.

    • אני מכירה בחורה שלמדה באחד הסמינר הנחשבים וסילקו אותה בצורה מבישה מהסמינר בגלל מעשה שקרה והיא לא היתה קשורה אליו אלא שתי בנות של מורות חשבות מהסמינר.
      אף מסגרת לא רצתה לקבל אותה.
      והיא היתה (ועדין) זרוקה כמו חתול רחוב.
      והבנות של המורות כמובן נשואות היום לבחורים מיוחסים…

    • אח יקר. קח עצה טובה ובבקשה בבקשה תתיחס למה שאכתוב. יש בית כנסת של חסידות אשלג ברחוב שד"ל בבני ברק. לומדים שם פנימיות התורה בצורה מדהימה.זה ירפא אותך אין לך מושג עד כמה. ( חוץ מיזה שהאדמו"ר הוא מלאך אמיתי וכדאי להתיעץ איתו ולקבל ברכה.)

    • בקשר לדיכאון . אני חושבת שחוץ מתרופות. יש תרופה טבעית שלדעתי יכולה לעזור. אנחנו בנויים מנשמה וגוף. הנשמה זה חלק אלוק ממעל והיא רק נותנת. הנשמה מרגישה עצבות שהיא מתנוונת ולא עושה כלום. מנסים לתת לה רק אוכל של גוף. ולא מתייחסחם לצרכי נשמה. נכון שהחיים קשים לפעמים וצריך להתמודד אבל בן אדם שמשמח אחרים לפחות פעם ביום יתחיל להרגיש שמחה של נתינה. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. שתתחיל לשמח מישהו במילה טובה, בחיוך, בעיצה טובה, אולי ללכת לבית חולים לשמח חולים, אולי ללכת לחתונות שאין מי שישמח אותם להביא אביזרים ולשמח, היא תרגיש שצריכים אותה פה בעולם, לשמח בני משפחה בזה שהיא פחות עצובה היום והיא תתחיל להרגיש יותר שמחה.

  • מאמר נוקב ועם זאת כל כך נכון אנחנו צריכים להתבונן לנפש שלהם במקום להכניס אותם ואותנו למסגרות כל היום. מקווה שיחול שינוי במסגרות הסמינר ובנקודת המבט של צוות ההוראה.

  • כל מילה בסלע. מאמר אמיתי ונוקב. עלינו כחברה מוטלת האחריות לחשבון נפש נוקב בנוגע ליחסינו לילדים ובני הנוער החרדים. הדורות השתנו, איתם גם כללי המשחק ומה שהיה טוב ומתאים לדור של פעם(ולא בטוח שאכן התאים)לא יהיה טוב לדור של היום, כנראה. יש צורך בהמון עידוד, הכלה והעצמה.
    חוקים וכללים חייבים להיות בכל מקרה. ולוואי שנצליח.

    • בס"ד
      בתור אב לשתי נושרות (שבפירוש לא מתנער מהאחריות שלי בעניין), קראתי וכמעט בכיתי…
      אז ככה… א) הסמינרים (והכיתות הגבוהות ביסודי) בחלק מבתי יעקב מתנהלים בצורה שלא היתה מביישת את הקג"ב של רוסיה בשיא הקומוניזם. מעקבים, ציתותים, חקירות, עידוד הלשנות… ועוד. אהבה? הבנה? לא בבית ספרנו! ב)נושא הצניעות מוגזם ללא כל פרופרוציה ונוכנס לגרונן של הבנות כמו אווז בפיטום. ג)אין כל קשר בין עולמן של המורות לזה של חלק מהבנות. המורה מזדעזעת משמיעת שירי שווקי, בזמן שחצי כיתה מאזינה לשירי גויים.
      כל עוד המערכת הזו לא תשתנה מהיסוד (!!) לגמרי(!!) אנחנו נמשיך ונראה חלילה עוד נשמות טובות זרוקות לרחוב. הלוואי שמורות ומנהלות יקראו את הדברים (אם הן לא עסוקות בשכתוב תקנון מחמיר כרגע…)

      בדמעות, ידידיה

  • שלום וברכה. מאמר נוקב ואמיתי. הדברים ידועים אך חבל שאין תהליכי שינוי והפנמה בקרב הממסד החרדי. אני רוצה להוסיף שיש כאן גם את האחריות ההורית והרקע ממנו מגיעה הנערה. הקשר עם הבית וההורים משמעותי פי כמה ותנאי הכרחי ליציבות הריגשית של הנערה והיכולת שלה להתמודד עם הממסד החרדי ועם אתגרי הגיל. כיום יש מסגרות המאפשרות מניעה של הדרדרות כזו קיצונית….

  • אנטיגונזם כלפי המערכת בקרב נוער מנותק קיים גם במגזר הדתי לאומי וגם בחילוני,
    ככלל נשירה מלווה בכעס כלפי מסגרת/בית ספר/הורים/קהילה/קיבוץ וכו'
    המבנה הסגור של החברה החרדית מדגיש את השונות בין המראה החיצוני של המנותק לחברה ממנה התנתק.

  • בהכרות לא שטחית עם העולם החילוני לעניות דעתי אין קשר למספר הילדים. אפשר לראות משפחות גדולות עם ילדים מושקעים ומשפחות קטנות עם ילדים מוזנחים (גופנית ורגשית). לפעמים דווקא מספר ילדים גדול יותר נותן תמיכה רגשית ומורלית רחבה, וגם מכריח את ההורים להיות יותר קשורים לבית ולהשקיע יותר בילדים. הבעיה היא בעיה לגמרי לא פשוטה, יש לה סיבות רבות, ובל נשכח גם את היצר הרע 🙂 גם לו יש צד בעניין. כמובן שהשיתוף הווירטואלי גם גורם להידרדרות (מכירה אישית אנשים ונשים שעזבו את הדת בגלל חברה רעה וירטואלית) והסרטים הזמינים שמראים מציאות אחרת. כמובן שלפעמים זו מצוקה רגשית או הזנחה, לא טוענת שלא, אבל שוב – אין לדעתי ומן ההכרות בשטח קשר לעניין. להורים שלוקחים על עצמם עול גופני, רגשי וכלכלי בהגדלת משפחה לשם שמיים – יש סיעתא גדולה משמיים.
    ולך אב יקר ומתמודד – אל תירא ואל תחת!!! הבאת לעולם ילדים רבים מתוך רצון לגדל אותם בדרך השם ועל כך תבורך. מה שקורה להם עכשיו מצער מאד אבל עם תקווה ואמונה והרבה תפילה עוד תראו נחת יהודית אמיתית בעזרת השם.

    • התורה היא המחייבת ולא רגשות של רפורמים.
      מה שהתורה אומרת זה סוף פסוק בלי ויכוחים.
      צריך כמה שיותר ילדים בעם ישראל.
      כמו שכתוב בגמרא אין בן דוד בא עד שיכול כל הנשמות שבגוף.

  • מאמר יפה מאוד
    הבעיה הגדולה היא שאין מספיק טיפול בטרום נשירה
    אין שיח פתוח בהמון נושאים עד הנשירה

  • יש לי הצעה ,ואני מקווה שהים תעזור במשהו,

    בפעם הבאה שמתקשרים להתרים אותכם אחד מארגוני הקירוב כגון

    ,לב לאחים ,הידברות,ערכים,וכו

    פשוט תשאלו אותם אם יש להם מחלקה של נוער מתמודד,

    ואם לא אל תתרמו עד שהם פותחים אחת כזו,

    לסיכום בואו נשקיע גם בקירוב קרובים ,ולא רק בקירוב רחוקים

    • צודק!

    • יש, ללב לאחים יש את לב שומע, ולהידברות יש הרצאות להורים לנוער מתמודד, וגם לצוהר

    • גם לערכים יש סמינר להורים לילדים מתמודדים. מומלץ!!

  • קודם כל נשקיע בקירוב קרובים כמו שכתוב עניי ביתך קודמים מערכת החינוך יש לה חלק נכבד מאד בנשירה מחפשים חיים קלים מוכנים לקלוט רק תלמידות או בחורי ישיבה שהם מושלמים לא מוכנים להתמודד עם נער או נערה שמעדו קל להם לזרוק אותם לרחוב ועל זה הם יתנו את הדין עצוב מאד שככה החברה שלנו נראת במקום לעשות חסד מחפשים בחוץ להחזיר בתשובה לא שאני מזלזלת חלילה אבל נראה אותם מתמודדים עם הקיים

  • אין ספק שחלק ניכר מהבעיות היו נפתרות קודם זמנן לולא ה"מסחרה החינוכית" הקיימת כיום בציבור החרדי. בנוסף לכל מה שצויין במאמר ובתגובות, מסחור החינוך החרדי הינו שורש פורה ראש ולענה. כאשר בוחנים כל בחור לפני ישיבות וכל נערה לפני סמינרים את מיתוגם ייחוסם ו/או שם משפחתם, ולא את אופיים אישיותם, כשרונותיהם ויכולותיהם, אלא לפני פרמטרים חיצוניים גרידא, וכשאין התייחסות והקשבה לקול הפנימי של כל בחור ונערה, אי אפשר לבוא אליהם בטענות.

  • ממליצה מאוד על הספרים של פנינה לשם
    הם פשוט הצלה לנערות שלנו
    תוכלו לראות כאן-
    https://pninaleshem.com/%D7%93%D7%A3-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA/

  • וואו זה נכון .
    פעם ראשונה שסוף סוף מישהי/ו מעלה את הבעיה. עיקר הטענה פה זה על ההבדל בין נערים לנערות מצד אחד פחות בכמות יחסית ומצד שני יותר דרסטי ומהיר .
    כמו כן התחברתי לטענה בדבר ניתוק ממעורבות רגשית בחיי הבנות תוך כדי שלא נמנעים מ"להציק" להן בעניין הגרביים שאינן בדיוק בתקנות המורה המשגיחה.
    אבל ראשית הפתרון יהיה – להקים סמינרי רש"י לבנות . ודי למבינים. והקריאה והטענה בזה מוטלת על נשים. במיוחד לאור הנסיבות שמדובר בבנות מפורקות והגברים החרדים נרתעים מלהתעסק עם כאלו בנות משלל סיבות. אל תחכו שרבנים ועסקנים יעשו את זה. זה לא מעניין אותם כרגע. תפתחו ורבנים גדולי תורה אמיתיים יאשרו ויחזקו את ידיכן. כך פעלה גם שרה שנירר. בקיצור- אני קורא לכותבת המאמר וחברותיה- "קריינא דאיגרתא איהו להווי פרוונקא" – קומי ותחליטי שאת פותחת סמינרי רש"י לבנות והכוחות והמוחות והנפשות הטובים והטובות כבר יבואו ויעזרוכן.

    שריפה! אחיות, – שריפה !

    מהרה חושו נא ! גלו אחריות נשית מסוגה של שרה שנירר ממש! היא לא פתחה סמינר בגלל שכולן היו צדקניות . היא פתחה בגלל שמצבן התדרדר.
    חושו נא ! נגבה אתכן ונעזור לכן ממונית ורוחנית לא פחות מלישיבות הבנים המתמודדים.
    חושו נא אחיות יקרות!

  • כאחת מאלה, מעולם לא עזבתי את הדת, כמו שעזבתי את החברה, מפני הבושה, ואז התחיל הראש לעבוד כדי להסביר לעצמי למה אני מתנהלת באופן כזה או אחר (אני היום ספקנית, לא מאמינה) ובכלל בסופו של יום, כל אדם בוחר באיזה שרק הוא רוצה לחיות בו, האם זה יכל להמנע? חד משמעית! (וכפגועה מהממסד, מהאמינות ומהאמון), אין מה לאמר, חוץ מכתבה מצוינת.

  • כמובן שאי אפשר להתכחש שבנשירה לפעמים המוסד אשם או שבטעות הכירו את החבר/ה הלא נכון.
    אבל יש עוד משהו שאנו כהורים לפעמים ךא מחנכים על אוטומט ולא מבינים את הילדים מבחינה רגשית. לא אגיד שאני טוב בזה אבל מנסה ולעת עתה יש לי קשר טוב עם בנותי.
    וכמובן שכולי תפילה שהן תשארנה שומרות תורה ומצוות

  • הסמינרים דואגים רק לשם שלהם ולא לבנות באמת

  • חשוב לתת מענה לבנות, אבל גם הורים צריכים מענה. חבל שאין קבוצת תמיכה להורים מתמודדים, זה היה יכול להציל את הבנות הרבה יותר.

    • יש קבוצות תמיכה להורים ע"י מהות שביחידה למתבגרים

  • את אלופה ומצילה חיים.
    הרבו כמותך בישראל.
    תעבירי לבנות אלו שהן בנות של מלך העולם והן מיוחסות. והוא אוהב אותם לא משנה איך הן נראות. לא לפי המעשים אלא לפי היחוס.

  • החלום שלי להקים חינוך חובה להורים במדינת ישראל. מערכת חינוך שתחייב כל הורה לילד לקבל סדרות של הכנה לבניה רגשית ופיקוח על הורים. המערכת תותאם לכל המיגזרים. כולל כולם
    לדעתי ממה שאני רואה באזורים החרדיים ביותר בירושלים שוררת הזנחה רגשית קשה של ההורים את עצמם והזנחה ריגשית ואיומה של הילדים. במסווה של קהילתיות .
    בעיה נוספת שלא נותנים עליה את הדעת בכלל וגורמת לעתים לנשירה בציבור החרדי
    היא ילדים מחוננים ומוכשרים שלא מקבלים את הטיפוח והקידום לו הם צמאים. לא ממלאים את הפוטנציאל שלהם ונתפסים במערכת החינוך החרדי המשוחד וחובב הפרוטקציות הזולות . כילד בעייתיים וחסרי ריכוז על לא עוול בכפם.
    עצוב ונורא.
    תסלחו לי על ההשוואה אבל גם באירופה טרום המלחמה גדולי הדור לאת הבריחושב את כולם לארץ ישראל. גם היום גדולינו ומחנכינו מובילים אותנו לסוג של שמד.
    מציעה לכם לטייל קצת בכיכר ציון לפנות בוקר ולהיוכח במה שקורה שם

  • אתן עושות עבודת קודש!!
    צריך לעשות עבודה בתוך הסמינרים והת"תים והישיבות כדי להציל את הבנים והבנות לפני שיגיעו לרחוב!!

  • שמי דודו ולפני 15 שנה הכרתי בחורה כזו בכיכר החתולות למדתי בישיבה בבית וגן והיינו במוצש הולכים לכיכר לפיצות וכאלה יצאתי עם בחורה בשם שרה 3 שנים עד שהתגייסתי לנצח ואז נפרדנו כי אבא שלה לא הסכים שתתחתן עם בחור שעשה צבא מה שאני אומר זה שהחיים של הבחורות הללו ככ מסובכים כי וואלה יכולנו להרים בית יפה בישראל אבל ההורים שלהן של כל הבחורות ההן הן הן מקור הצרות שלהן!!!

    • בסד
      ניסחת את זה בצורה בהירה ומדויקת. מצד אחד ההורים זו הבעיה מספר 1.
      מצד שני מערכת החינוך(אם בכלל אפשר לקרוא לה כך) זו הבעיה מספר 2.
      מוסדות הלימוד מייצרת רובוטים. אפס סובלנות ואיכפתיות לנפש. הכל חיצוני ומי שנפשו זועקת נזרק החוצה שלא יפריע ח"ו לבית החרושת הזה.
      וההורים רובם חסרי כלים ויכולת להתמודד עם זה כי גם הם תוצר של אותה מערכת "חינוך" קלוקלת.
      לצערי לא נראה שיש כיום דמות תורנית שתיצור מהפך דרסטי בעולם החרדי. יישר כח לאנשים הפרטניים שמבינים את גודל החורבן ומנסים להציל מעט מן השריפה.

    • נכון. אבל לפי ההלכה הבת לא חייבת להקשיב להורים עם מי להתחתן.

  • אכן סוגיה לוהטת!! הדברים דברי טעם וכתובים בצורה מכובדת ומכבדת,
    יש בנותן טעם להוסיף את הצורך בהדרכה הורית בישיבות ובסמינרים , העולם היום יותר מורכב מאי פעם וההורים לא ממש מצליחים להדביק את הפער בטכנולוגיה מול הדור הצעיר וכן גם הצוות החינוכי לא ממש מבין עם מה התלמידות מתמודדות ולמה הן חשופות.. כולם רודפים את האינטרנט אך גם כולם משתמשים.. ויש צורך ברבנים אמיצים כדי להגדיר מחדש את הגבולות.

  • שלום. אכן מצב הדור והבנות כמובן לא פשוט. גם אני למדתי בסמינר מסויים ובאמת לא היה מספיק דגש על הדברים האמיתיים והיום לתורה ולהתמודדות שלנו לעולם. כל הרעש היה סביב צבע גרביים לבין צבע סוודר ולא באמת הסתכלו על הבחורה ומה היא עוברת ובכלל זה הרבה אצלנו קצת הרפו או שפשוט עזבו ואת מוצאת אותם ברמות תחתונות. אבקש ואתפלל שיעשו כמה שיותר למען בנות ישראל ביתנו ביטוי לרגשות ויחזקו את נפשם להתמודד חיובית מול המצב.

  • לא לקרא להם נושרים, הם לא עלים יבשים, משהו או משהו גדע את הענף שהם היו עליו, אפשר להציל להחזיר אותם להכות שוב שורשים ואז הם יפרחו להיות עצים עם פרות או נותני צל פורחים. מוסדות החינוך חייבים היום ליצור בתוך המערכת למודי מחשבים קורסים לעבודות שרות בבתי חולים, ועוד עבודה מעשית. נערים ונערות אילו נשמות טובות צריכות הרבה הגנה בגלל נפשם הרגישה, יכלו לתרום לזולת ולהיות מאושרים מהעשיה והנתינה, לעבור את גיל ההתבגרות עם רוחב והבנה עצמית.(ככה גילדתי את שמונת ילדי) יהיה קל יותר להם. כדי לעזור התלמדים האילו ולחסוך במוסדות חינוך עם שם מוקצה , כבר בכתה ז-ח להתחיל לחלחל להם שהם מסוגלים לתת לחברה יותר ממה שבאמת הם מרגשים. לא יעזור לחפש אותם שהם כבר בבוץ המזוהם, לפעמים חס ושלום ……….מאוחר….

  • תודה!
    לא נראה לי צריך להוסיף הרבה מעבר…

  • כאחת שעושה שיעורים בביתה לבחורות סמינר מתמודדות…
    העצה שלי היא להרים את הכפפה ולהכניס שיעורים של מחזירים בתשובה לסמינרים בדחיפות.. לחזק את ההשקפה של הבנות
    לבנות של היום יש שאלות ותהיות ופשוט במסגרת הסמינר אסור לשאול!!!
    בנות מסמינרים טובים עוברות דברים לא פשוטים ופשוט אין מענה..
    מדברים בשיעורים גבוה גבוה .
    כשבת אומרת לי בסוף שיעור תודה ממש נהנתי שיכולתי לדבר על מה שמפריע לי בלי שיחשבו שאני פרחחית .. בסמינר לא הייתי מעיזה לדבר על זה… אני מרגישה שהלוואי שהייתי יכולה לפעול משהו למען זה שיהיה מענה לזה בסמינר. שנשמע בשורות טובות

  • לא קראתי את כל מה שכבר כתבו לפני, ואם אני כופל – סליחה עם הקוראים….
    אני מתעסק המון עם נוער שנמצא עם "האף כלפי מעלה", דהיינו שהגיע ממקומות נמוכים יותר, אבל בחר להתחזק ולהתעלות. קשה לומר את המילים 'להתחזק ולהתעלות' לאנשים שעדיין נמצאים עמוק בשפל המדרגה, אבל לפחות יש להם את הרצון הראשוני לעתיד אחר.
    את מה שכתוב כאן – אני מכיר מהם, כמי שהולך "לבלות" עם אותן הנערות. הגרש"ד פינקוס זצ"ל כבר אמר פעם "למה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים כרת" (ואמרו לי שכבר החזו"א זצ"ל אמר זאת).
    המציאות אכן קשה, נוקבת ומטלטלת, וככל שאני מכיר קשת רחבה יותר של בחורים – כך אני מגלה סיפורים שהם יותר ויותר מסמרי שיער.
    הלחץ שקיים במסגרות, יחד עם הקושי להכיל את האחר – ודאי עושה שמות בציבור החרדי. אין ספק שגם חום, אהבה ואכפתיות הם "תרופת סבתא" שיפה מאוד כוחם לבטל או לכל הפחות להקטין את הסכנות הללו. אני רואה בצורה מוחשית וברורה איך שקשר אישי, מענה מותאם והמון אכפתיות יכולים להעלות את כל הבחורים (ומן הסתם גם הבחורות) מאותם מקומות אפלים.
    אבל, וזה אבל גדול – תמיד נשאר בסופו של דבר "אדם בעל בחירה". ראיתי בחורים שהצוות השקיע בו ימים ולילות, דיבר איתו "בגובה העיניים" וממש בשפה שלו, מצא ערוצי תקשורת וליווה אותה במשך שנים (!!!) ולבסוף הוא חזר אל חיק הרחוב. אין תרופת פלא לתאוות, ואסור להאשים את הממסד או ההורים. אין ספק – כל אחד יתן את הדין על מה שעשה או לא עשה כראוי, אבל בסופו של דבר – כל אדם אחראי על עצמו ובוחר בראש ובראשונה – עבור עצמו.
    חובתו של הורה ליצור קשר חם, קרוב ופתוח עם הילדים שלו. ההורים הם ה"ברומטר" הראשוני וההכרחי ביותר לילדים, ואם הילד לא יכול לדבר עם אבא או אמא – אין כל פלא שאיננו ניגש לדבר עם המשגיח או רה"י (וכנ"ל בצד הבנות – המורה או המנהלת). מעקב אחרי התקדמותו/הדרדרותו של הילד/ה – יכולים להקדים רפואה למכה, ויש היום לא מעט מקומות שעוזרים ומסייעים בהתמודדות של נוער נושר, הכל ממסגרות מיוחדות ועד לחונכים וכדו'.
    וכמובן – שלא נשכח גם להתפלל לבורא העולם על האוצרות שהפקיד בידינו, ככלות הכל – הוא שותף שלנו בגידולם, ויש לנו "זכות תביעה" מהשותף לסייע לנו ב"עסק השותפות" שהוא הנשמות היקרות שהוריד הקב"ה לעולמו.

    • כל הכבוד כל מילה במקום

  • פוסט כואב מאוד. הגדרת את הכאב בצורה מקיפה. פוסט חשוב מאוד מאוד!!! אני חושבת שלמערכת הבית ספרית אין יכולת להתמודד, והיא מגיבה מתוך פחד . אני חושבת שאם היו מחזיקים בכל מוסד חינוכי פסיכולוגית/מטפלת רגשית שהיתה נותנת מענה מקצועי לתלמידה, זה היה מונע הרבה נשירה. ולמה חשוב בבית הספר מענה מקצועי, כיון שלפעמים הבעיות של התלמידה נובעים דוקא מתוך הבית, ולא תמיד יכול להיות שיתוף פעולה עם הבית מבחינת שיתוף האתגרים (כי בבית מעדיפים לשמור על סודיות) או באין אפשרות כלכלית להורים לשלוח את בתם לטיפול /יעוץ .

  • אני מסכימה מאד עם תגובתו של ידידיה ורוצה להוסיף את העיקר:
    לצערנו הרב מוסדות החינוך לא מחנכים!!!
    הם עסוקים בתחרות פרועה על השם שלהם.
    וכל קבוצה רוצה להוכיח שהמוסדות שלה הטובים ביותר.
    וכל מוסד צריך להראות שאצלו ה"חומר" הטוב ביותר. ה' ישמור …אבל ככה הצוות מתנסח….
    והתלמידים מתחנכים מצוין ומבינים טוב מאד מה באמת חשוב בחיים.

  • שלום לכולם כולם צודקים המאמר מצוין דבר אחד חסרתם חברים -דבר ראשון שקורה משהוא תמיד מחפשים אשמים אף אחד לא רוצה לקחת אחריות . כמה נוח לקחת את נושא הנושרים ולכמת אותו ולתת לו סטטיסטיקות 40% חו"ש 30% הפרעות קשב 30% נפגעים וכו .תנו את הדעת יש כאן מהלך משמים נוער שב די.אן אי שלו חקקו לו שוותי ה' יורד כל כך?! כן לנוער הזה יש תפקיד לרדת לביבים למקומות המטונפים לעשות עבודה שאף אחד לא יכול-יש להם כוחות נפש המוצאים יקר מזולל. .מצבים הזויים הם מוכיחים מי הוא המלך בעולם. מי הם . צריך הרבה אורך רוח וסבלנו אין סופית וכשילדנו מתנהגים בצורה הנוראית ביותר זה הזמן להראות להם כמה אנחנו אוהבים.
    אבל הורים אתם תהיו חזקים אל תרדו למקומות נמוכים ילד צריך הורה חזק ואיתן אילן גבוה לטפס עליו שוב.
    חכו עד יעבור זעם ותפילות ודמעות הם טל תחיה של הילדים הללו.
    הורים לילדים חולי סרטן לא זורקים את אותם ואומרים להם הנסיון הזה קשה לי תתמודד אלא עושים הכול בשבילם זה אותו דבר!!!
    לכול אחד יש את זכויות היוצרים להכיר את הקב"ה ולאו דווקא בדרך שהחרדים קבעו שחור לבן שולחן שבת תורה זה כן וזה לא -כל זה מוכיח שי הרבה דרים למקום!
    בהצלחה לכולם
    אבא יקר בבקשה תלמד שיטת שפר ע"מ שתוכל להחזיר לעצמך את הסמכות ההורית ולא תרגיש אומלל כלכך מול הצנות שילדיך מעבירים אותך כשאתה תכיר שוב במקומך הם ידעו מה הכיוון.

  • כותבת המאמר ירדה לעומק ותורף סוגיית הבנות שמחפשות את עצמן. חושבני שהיא, ביחד עם בעלה, מהומבילים בהקמת מסגרות מהפכניות ומוצלחות לנוער ובני ישיבות לתפארת. ירימו את הכפפה מדיבורים למעשים להקים מסגרות עבור בנות ישראל.

  • מי באמת ירים את הכפפה? ויקח על עצמו את העול הזה של מוסד לבנות?

  • לעצרי.שאלה שתעצבן כמה אנשים.מעניין כמה ספרדים/ות וכמה אשכנזים/ות יש במצב זה. גם לי היית כמעט אותה בעיה וביקשתי מהבית ספר בכיתה י"ב שיסלקו אותה עם מכתב כך שאוכל לפנות למשרד החינוך ולבדוק מה אפשר לעשות.מאז הכל הסתדר …

  • שלום,
    כבר הגבתי ואני רוצה להוסיף עוד נקודה קטנה/ גדולה. בנות ובנים שהמסגרת החרדית לא מתאימה להם שילכו לבתי ספר עם מסגרת פחות נוקשה. חברה התורה ביקשה: שבת ,כשרות בכול המובנים, צניעות בכול המובנים. יש אולפנות טובות, יש ישיבות תכוניות טובות ,שלא יבישו שום ישיבה חרדית. ממלא ביהדות מתחזקים וגודלים. בשום מקום בתורה לא כתוב על שטימל או כובע כזה או אחר. בתורה כתוב לשמור את התורה וללכת בדרכה. מה שהביאו מארופה זה לא כרטיס לגן עדן. עדיף ילד שיהיה במסגרת התורנית שמתאימה לו ולא חס ושלום חוזר בשאלה ומדרדר עד למטה. רבנים ,מנהלים ,הורים והחברה, די מספיק עם מה יגידו ? חשוב מה יש לילד לאמר ואיפה אנחנו עוזרים לו למצא תשובות למה שהוא שואל….(אולי שילמדו איך אנחנו מחנכים בארצות הברית…) גם כאן לא קל אבל יש קשר עם הילדים. הבית חייב לתת גב לילד ולא לשכן.
    בברכה

  • הייתי מציע זוית קצת שונה עם נקודה למחשבה.
    אין ספק שכותבת המאמר וצדיקות שכמותה עושות עבודה קודש מופלאה והן שליחות של כל אחד ואחת מאיתנו.
    אך ברצוני להעלות נקודה שיש לתת עליה את הדעת.
    המגיבים השונים הפנו אצבע מאשימה כלפי ההורים, המורים, המערכת, הדור וכו', יחד עם זאת ישנה התעלמות מוחלטת מהנערים והנערות בעצמם.
    אסביר את דברי, הרי שאין ספק שאדם מוערך בעיני סביבתו הקרובה ובעיני עצמו יכול לגייס תעצומות נפש מופלאות ולהגיע למקומות מדהימים, מידי פעם יש לנו את ההזדמנות לראות תלמיד או תלמידה שלא היו 'משהו', בלשון המעטה, פתאום פורחים ומגיעים להצלחות יוצאות דופן, מה שמלמד אותנו שאנחנו יודעים מעט על יכולותיו של כל אדם.
    וכאן אשאל, האם בזה שאנחנו מאשימים את פלוני ואת פלמוני, את ההורים ואת המערכת, אנחנו בעצם אומרים לחניך: "תראה, אני מסתכל עליך ובעצם חושב שאין לך שום כוח או סיכוי לשרוד יחס או אירוע כזה בעצמך, אני פשוט חושב שאתה סתם עוד אחד שמיועד לנשירה וזה המסלול הטבעי שבו אתה אמור להיות". אולי דווקא לחשוב קצת אחרת ולומר לעצמנו: "נכון, ארע כך וכך, אבל זה קטן עליך והיכולת שלך בעיני הרבה יותר גבוהה" המציאות בה אנו חיים שמסירה כל אחריות ויכולת מהחניכים בשלוש או ארבע אותיות באנגלית, כאלה או אחרות, היא בעצם מעמידה את החניך באור מוחלש ומשפיל.
    בואו נאמין שאנו יודעים מעט מאוד על היכולות הקיימות בכל אחד ובעצם אין לנו אמונה יותר גדולה מזו בכל אחד ואחת.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל