צריך עיון > סדר שני > להאמין בילד: אחריות והורות בחינוך מתבגרים

להאמין בילד: אחריות והורות בחינוך מתבגרים

-
הרב יעקב צבי בוצקובסקי אברך, וראש כולל ברשת "אחוות תורה", מחבר הספר "תורתו ואומנותו"

הורים רבים חוששים מהמפגש עם ילדיהם המתבגרים, ונעים בין פיקוח הדוק עליהם לחרדה מוגזמת מעימות עמם. כדי להיחלץ ממערכת יחסים לא בריאה זו, עלינו להפנים שהאחריות על מעשיהם נמצאת בידי המתבגרים ולא בידינו, ולבנות עמם מערכת יחסים של אמון ולא של חשד.

ט"ז אב תש"פ

בין הזמנים. שתי מילים שמעבירות בלב הורים לבחורי ישיבות תערובת רגשות: שמחה על כך שהבן נמצא קצת בבית סוף סוף, ומאידך – חשש. הורים רבים חוששים מהמפגש הישיר עם הבן למשך שלשה שבועות ברציפות. מפגש זה מועד לחיכוכים ואי-הבנות, ציפיות שלא מתממשות, אכזבות וכעסים. מעל לכל, המפגש אפוף בדאגה מפני האדם החדש שמופיע פתאום בסלון הבית. הבן השב הביתה מהישיבה כבר אינו ילד, אלא בחור עם דעות, העדפות והרגלים לא מוכרים. הבחור חוזר הביתה עם הרגלים ומושגים שאינם בהכרח לרוחם של הוריו: שעות קימה שהם אינם מכירים, מוזיקה שאינה לטעמם, ועוד חידושים רבים מסוג זה. ההורים מנסים להשוות את הבן לילד שהם הכירו, וההשוואה אינה מוצלחת.

הבחור חוזר הביתה עם הרגלים ומושגים שאינם בהכרח לרוחם של הוריו: שעות קימה שהם אינם מכירים, מוזיקה שאינה לטעמם, ועוד חידושים רבים מסוג זה. ההורים מנסים להשוות את הבן לילד שהם הכירו, וההשוואה אינה מוצלחת

חשש זה קיים בכל בין הזמנים, ובתקופת הקורונה הנוכחית הוא מתעצם שבעתיים. לא רק שתקופת שהות הבנים בבית התארכה הרבה מעבר לטעם הטוב, אלא שגם האתגרים שהיא מזמנת התעצמו מאד. הבחור משועמם, אבל הוא כבר אינו קשוב להוריו כבעבר. ההורים צופים בו גדל, ועומדים בצד נבוכים: האם להתערב, לנסות לאכוף עליו משמעת? האם להניח לו לנפשו?

מחנכים רבים אומרים כי הבנים היום צריכים שמירה הדוקה; הרחוב היום כל כך קורץ ומלא פיתויים, וחלילה לעזוב את הנער לרגע. הוא זקוק לפיקוח והכוונה מסביב לשעון. מצד שני, אומרים אחרים, אסור להכביד את עולנו על הילדים. אם לא יהיה לנער טוב בבית, הוא עלול לצאת לרחוב. עלינו "להכיל", הם אומרים לנו, לסבול את כל השטויות של הנערים, ואף לתת להם אשראי פתוח, שלא יברחו חלילה. כך, בין הפטיש של החשש מרחוב והסדן של החרדה מפני נטישת הבנים, הפכנו להורים רועדים, מפוחדים, לא סומכים על עצמנו, ובעיקר, לא סומכים על הילדים שלנו. אנו חיים בתחושה שצריך לשמור עליהם כמו על כלי זכוכית שבירים, וכי כל דבר קטן עלול להסיט אותם מהדרך.

בתווך, משהו בסיסי מאד בחינוך נאבד לנו: אמון, אמון בעצמנו ואמון בבנינו.

 

עצמאות ביראת שמים

הניסיון לשאת נערים מתבגרים כאשר ישא האומן את היונק אינו בר-קיימא. גם אם סכנות הרחוב בימינו גדולות ועצומות, אין אפשרות לשמור על ילדינו "שמירה מעולה". המציאות מוכיחה שלא ניתן להשאיר את הבנים המתבגרים כמו אפרוחים הצמודים לכנף המגוננת של אמא תרנגולת. לא כל ימינו נעמוד ונפקח עליהם. הם חיים את חייהם הרחק מאיתנו, פיזית ותודעתית, ואין לנו יכולת להתעדכן בכל רגע נתון מה קורה אתם.

ייעודו של החינוך אינו אפוא לשמור על הילד שמירה מעולה כמו ששומרים על שור מועד, אלא לתת לו כלים להיות אדם עצמאי, כזה שמבחין בכוחות עצמו בין טוב לרע, ודבק בטוב ומתרחק מהרע גם ללא שוטר ומושל

ייעודו של החינוך אינו אפוא לשמור על הילד שמירה מעולה כמו ששומרים על שור מועד, אלא לתת לו כלים להיות אדם עצמאי, כזה שמבחין בכוחות עצמו בין טוב לרע, ודבק בטוב ומתרחק מהרע גם ללא שוטר ומושל. כפי שאנו מחנכים את הילדים לגלות עצמאות בהתנהלותם האישית ככל שהם מתבגרים, כך גם עלינו לעודדם להיות עצמאיים ביראת שמים.

בסופו של יום, האדם הוא השומר של עצמו. הרי אין מעל האדם הבוגר נוכחות רציפה של אבא או משגיח שישמרו עליו מלעבור עבירה. למה אנו, ההורים, איננו מדלגים חלילה על קריאת שמע, או לחילופין צופים בסרט מלוכלך? כי נטועה בנו מחויבות עמוקה לשמירת מצוות ולהימנעות מעברות. כיצד אפוא נצפה שהבן שלנו יפתח תודעה של מחויבות לחיי תורה ומצוות אם איננו נותנים בו אמון שהוא מסוגל לכך?

הקב"ה מצפה מהורים שיעצבו אצל הילדים תפיסת עולם בסיסית לפיה עבירה היא דבר חמור שאסור לאפשר לו לקרות, ומצוה היא דבר שחייבים לעשות. זה התפקיד הבסיסי של מצות חינוך. ואכן, באופן כללי אנחנו מצליחים בכך. בחור רגיל לא יחלל שבת במזיד, ולא יבטל מצוות עשה של קריאת שמע בשאט נפש. הוא מרגיש מחויב למצוות. הוא קלט במשך כל שנות ילדותו שעברה היא דבר אסור ומצוה היא דבר מחייב.

האם הוא נכשל בעברות? אין ספק. אבל גם אנחנו נכשלים בעברות. נכון אמנם שבחור בדרך כלל מועד לכישלונות רבים יותר מאשר אדם נשוי, כי יש עליו פחות אחריות וחייו אינם יציבים עדיין, אך השאלה אינה האם הוא נכשל, אלא האם יש לו מחויבות פנימית לתורה. השאלה היא האם כשהוא עושה עברה מצפונו מייסר אותו על כך; האם הוא חי במודעות שחייבים להניח תפילין ולקרוא ק"ש כל יום; האם הוא מצטער על יום שבו הוא לא התפלל ערבית. לרוב מוחלט של הבחורים יש מחויבות פנימית לשמירת תורה ומצוות הרבה יותר ממה שנדמה לנו. לבחורים יש יראת שמים בסיסית, והרבה הרבה יותר מבסיסית. הם רכשו אותה בילדותם בבית ההורים, ובאמצעות החינוך שהוענק להם בתלמוד תורה ובישיבה.

השאלה אינה האם הוא נכשל, אלא האם יש לו מחויבות פנימית לתורה. השאלה היא האם כשהוא עושה עברה מצפונו מייסר אותו על כך; האם הוא חי במודעות שחייבים להניח תפילין ולקרוא ק"ש כל יום; האם הוא מצטער על יום שבו הוא לא התפלל ערבית

פעמים רבות, ההורים מעירים לילד תדיר על עניין מסוים, קימה לתפילה בזמן לדוגמא, שנראה להם שהוא מזלזל בו. אולם, זלזול זה אינו מעיד בהכרח על ירידה רוחנית ומחסור ביראת שמים. לעיתים, הבן מרגיש שלא סומכים עליו, שמונעים ממנו את עצמאותו, ודווקא משום כך הוא מתריס ומגלה מרדנות. להתרשמותי, רוב הבחורים המפגינים מרדנות של גיל הנעורים אינם חשים מרמור כלפי היהדות או קושי אמיתי בשמירת תורה ומצוות. מה שמפריע להם היא התחושה ששוללים מהם את הבגרות בשם התורה. הם חשים שהתורה הפכה להיות עסק בינם לבין האב או המשגיח. הם מרגישים שהדמויות הסמכותיות בחייהם לוקחים אחריות על התורה שלהם, על המצפון שלהם, ומנסים לכבול אותם, להקטין אותם ולקחת את עצמאותם, כדי שיוכלו לוודא שהם עומדים בדרישות הרוחניות שהם מציבים. כשאביו מעיר לו על שלא התפלל בזמן, הבן מרגיש שהתפילה נהפכת למשהו שהוא עושה בשביל אביו ומחמתו. כביכול, התפילה אינה חובתו לבוראו אלא חובתו לאביו. כתוצאה מכך, הוא מתמרד ודוחה מעליו את התפילה. אין לבן שום בעיה עם התורה; הוא חונך לשמוע בקולה. הבעיה שלו היא עם הפיקוח שחונק את עצמאותו.

 

להטיל את האחריות על הנער

הפתרון נמצא בהישג יד: להטיל על הילד את  האחריות לתפקודו הרוחני. כמובן, אין זה אומר שעל ההורים להניח לבן לנפשו ולחשוש מלבקר את דרכיו. אולם, הם צריכים לדבר אתו כפי שמדברים עם אדם בוגר, ולא לנזוף בו כמו שנוזפים בילד. צריך שיהיה ברור ששמירת תורה ומצוות אינה דרישה של ההורים, והיא אינה חובת משמעת. עול תורה ומצוות מונח על כתפי הנער גם ללא הוריו ומוריו.

כאשר ברור גם להורים וגם לבן כי הציפיה לשמור תורה ומצוות נובעת מציווי הקב"ה ולא מהסמכות ההורית, הבן יהיה מסוגל לשמוע מהוריו הערות מכבדות בתחומים הנוגעים להלכה. המסר שהבן ישמע לא יהיה: 'נא להיכנע לי', אלא 'לא ראוי לנהוג כך כיוון שכך צוותה התורה

כאשר ברור גם להורים וגם לבן כי הציפיה לשמור תורה ומצוות נובעת מציווי הקב"ה ולא מהסמכות ההורית, הבן יהיה מסוגל לשמוע מהוריו הערות מכבדות בתחומים הנוגעים להלכה. המסר שהבן ישמע לא יהיה: 'נא להיכנע לי', אלא 'לא ראוי לנהוג כך כיוון שכך צוותה התורה'. הערה זו מעניקה לבן תחושה של כבוד ואמון. הוא שומע שההורים מכבדים אותו ומאמינים בו, הם סבורים שהוא אדם בוגר שחפץ לעשות טוב, ולכן בוודאי ירצה לשמור את התורה ולהתרחק מעבירה.

בכדי שגישה זו תצליח, יש צורך שההורה עצמו ירגיש מחויב למה שהוא דורש מבנו לעשות, ושלא יערב ענייני משמעת וכבוד בדרישות ההלכתיות. כמובן, מותר להורים להטיל על ילדיהם משמעת ולדרוש מהם לכבד את כללי הבית. כל עוד הם נמצאים בביתו, אדם יכול לדרוש מילדיו סדר יום, קימה בשעה סבירה, השתתפות בארוחות, ונשיאה בעול במטלות הבית. אולם, חשוב להפריד בין דרישות אלו לבין הציפיה מהילד ללכת בדרך התורה ומצוות ולהיות זהיר בקלה כבחמורה. חשוב שהילד יבין שעול מצוות מוטל על כתפיו בתור אדם בוגר, בין אם הוריו תובעים זאת ממנו ובין אם לאו.

עלינו לתת אמון בילד, להפנים שיש לו רצון לעשות טוב ויש בו יראת שמים. ועלינו לתת לו כבוד, להבין שיש לנו עסק עם בחור צעיר ולא עם ילד, והוא פרטנר לשיחה רצינית

לב העניין הוא נתינת אמון בילד. העלונים מסביב מפחידים אותנו, ההורים, מפני הניסיונות העצומים שיש בדורנו, טכנולוגיה, חברה ירודה וכדומה. הסיפורים המפחידים שאנחנו שומעים מולידים אווירה של חוסר אמון. ההורים מתחילים להתמלא חשד: מי יודע מי הבן שלנו באמת והיכן הוא באמת נמצא? מי יודע אילו עבירות הוא עובר כשהוא מחוץ לשדה ראיתנו? חוסר אמון זה גורם לחשוש מכל בלורית שהתארכה או כיפה שהתקטנה, מכל קימה מאוחרת, ומבכל ביטוי של חוסר חשק ללימוד. כל אלה הינן תופעות נורמליות לחלוטין, אבל הלחץ הפנימי גורם להורים לחשוש: הנה, כבר עומד לצוץ הסיוט מול עינינו. הפחד הזה גורם לתגובות לא מאוזנות, תגובות של אנשים חרדתיים. או שאנחנו חוששים להעיר לבן גם על דברים שבאמת צריך להעיר לו; או שלהיפך – אנחנו מעירים לו על כל דבר קטן וחונקים את העצמאות שלו. כך הולכת לאיבוד היכולת להגיב בצורה פשוטה ומאוזנת: לשוחח עם הבן בבגרות על כך שפעולות מסוימות אינן ראויות, אסורות, או עלולות להזיק לו.

אולם, למרות הרושם המתקבל מהפחדות העלונים, לבחורי ישיבות יש יראת שמים פנימית, הרבה יותר ממה שנדמה לנו. עלינו לתת אמון בילד, להפנים שיש לו רצון לעשות טוב ויש בו יראת שמים. ועלינו לתת לו כבוד, להבין שיש לנו עסק עם בחור צעיר ולא עם ילד, והוא פרטנר לשיחה רצינית.

 

לא לפחד מהילד

סיפר לי פעם ידיד, כי כאשר הוא שלח את בנו לישיבה קטנה, היה נראה שהלה אינו מתחבר כל כך ללימוד. "רעדתי מפחד על עתידו" הוא אמר לי, "אבל לא העזתי להעיר לו על כלום". כמו הורים רבים, הוא חשש שניצני המרד של בנו הסורר יהפכו למרד גלוי, לו רק יעז לומר לו מילה. מי שהעמיד את אותו ידיד על מקומו הייתה בתו בת השתים-עשרה. הוא סיפר כי יום אחד היא אמרה לו: "אבא, אתה מפחד מאלחנן…".

זו טעות בסיסית. אלחנן לא רוצה שיפחדו ממנו. הוא רוצה אבא שיודע להגיד בביטחון שדבר פלוני הוא אסור הלכתית או מזיק. הוא לא רוצה אבא שיחנוק אותו, אבל הוא משווע לאבא שידריך אותו. הוא רוצה להיות רציני, והמדד המשמעותי ביותר בעיניו לרצינות היא ההערכה של אביו

זו טעות בסיסית. אלחנן לא רוצה שיפחדו ממנו. הוא רוצה אבא שיודע להגיד בביטחון שדבר פלוני הוא אסור הלכתית או מזיק. הוא לא רוצה אבא שיחנוק אותו, אבל הוא משווע לאבא שידריך אותו. הוא רוצה להיות רציני, והמדד המשמעותי ביותר בעיניו לרצינות היא ההערכה של אביו. חשוב לו לשמוע מה אבא שלו אומר.

בחור מתבגר הוא איש. הוא אדם ברשות עצמו. זוהי טעות לנסות לכרוך אותו לחגורתנו. ניסיון זה לא יצליח, ואף יזיק ויצור תגובה הפוכה. אולם בחור ישיבה שגדל בבית עם יראת שמים ספג מינקותו מחויבות עמוקה לקב"ה ולתורתו. הוא רוצה להצליח בתורה ויראת שמים לא פחות ממה שהוריו רוצים. אפשר לתת בו אמון. אפשר לדבר אתו בגילוי לב מתוך אמון. הוא ישתף פעולה כל עוד ברור לו שאיננו מנסים להפקיע ממנו את בגרותו החדשה, שאנחנו נכונים בהחלט לאפשר לו לגדול.

ואנחנו יכולים לאפשר. אחרי שחינכנו את הילד עד גיל מצוות, כשהוא היה תחת ידינו, ונטענו בו מושגים של מחויבות לקב"ה ולתורתו, סיימנו את חלק הארי של תפקידנו. לא לחינם אנו מברכים בבר המצווה "ברך שפטרנו מעונשו של זה". אם התורה פטרה אותנו מעולו, אז עלינו לפטור את הילד מעולנו. העול עבר ממנו אליו, ועכשיו התור שלו לעשות את העבודה. ואפשר לסמוך עליו שהוא יעשה אותה. גם אם סגנון לבושו עדכני, שפת הדיבור שלו שונה ושעות הקימה שלו מוזרות בעיננו – הוא עדיין בחור רציני. יש לו יראת שמים שאותה הוא מתרגם בדרכו למציאות החיים שלו.

התפקיד שלנו הוא לשחרר, לתת לו לנהל את חייו בעצמו. עלינו להפנים שהעברות והמצוות שלו הם עסק בינו לבין הקב"ה, והתפקיד שלנו מעתה ואילך הוא להדריך אותו ולייעץ לו, לא לפקח עליו על כל צעד ושעל. מעל לכל, עלינו לתת בו אמון שינהל את חייו כמו שצריך, כי גם הקב"ה נותן בו אמון. הוא זה ששלח אותו לחיים עצמאיים.

 תמונה: MARK NEYMAN, לע"מ.

2 תגובות על “להאמין בילד: אחריות והורות בחינוך מתבגרים

  • הרעיון נכון מאוד, אבל הטענה שעפ"י התורה מגיל 13 הנער אחראי לעצמו נסתרת לכאורה מהגמרא במסכת קידושין (ל,א)
    "א"ל רבא לר' נתן בר אמי: אדידך על צוארי דבריך משיתסר ועד עשרים ותרתי. ואמרי לה: מתמני סרי עד עשרים וארבעה.
    כתנאי:"חנוך לנער על פי דרכו" ר' יהודה ורבי נחמיה. חד אמר: משיתסר ועד עשרים ותרתין. וחד אמר: מתמני סרי ועד עשרים וארבעה:"
    ופרש"י: "אדידך על צוארי דבריך – בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך השיאו אשה משיתסר שנין הגיע זמן לכנוס ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו לשון אחר אדידך על צוארי דבריך בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות ואיזה זמנו משיתסר ועד עשרים ותרתין בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט וזה עיקר:"

  • הבעיה שנוגע בה הרב בוצקובסקי היא נכונה ואמיתית, אך לדעתי אינה מגיעה מתוך חוסר אימון בלבד אלא נובעת מטעות בסיסית בהגדרת תפקידנו כמחנכים.

    כהורים אנו חשים שמתוקף סמכותנו:
    א. עלינו לשלוט על המעשים של ילדינו,
    ב. על ילדינו לעשות כל אשר אנחנו מצווים אותם מתוך הכרת הטוב,
    ג. על ילדינו לדאוג לשם הטוב שלנו ושל משפחתנו.

    וכאשר הילד המתבגר מתחיל להחליט לעצמו והופך פחות ממושמע, לפתע מכה בנו התחושה של חוסר שליטה, השינוי מתפרש אצלנו כחוצפה וחוסר הכרת הטוב, ולפעמים מעל הכל, כאשר המתבגר מתחיל לנהוג שלא לרוחנו לעין כל, מתעוררת בנו תחושת בושה כאילו ההתנהגות שלו משקפת את חוסר השליטה שלנו ועליבות החינוך שנתנו לו.

    הורה שחש תחושות אלו ונוהג מתוכם ועל פיהם, כמעט בטוח שסופו להרוס הרבה יותר מאשר לתקן, תחושות אלו מולידות כעס גדול וכתוצאה מכך גורם לפעולות פוגעניות בעצמאותו של המתבגר ובעיקר הרסניות ליחס והקשר המשפחתי, ובמקרים מסוימים עד ניתוק גמור.

    רבים מדי הם אותם יועצי חינוך למיניהם שימשיכו להטיף על הצורך בהגברת הסמכות ההורית לנער המתבגר.
    זכורני, כאשר בנינו בן ה-14 (עד גיל זה הוא היה ממושמע מאוד) החליט שלא עוד נכתיב לו מה לעשות וכי הוא חפץ לעשות את בחירותיו לבד, הלכנו לשאול בעצת אחד מאותם יועצים, והעצה שנתן לנו היתה שכאשר אנחנו נותנים לילד פקודה אנחנו צריכים להסתכל עליו 'בעיניים קשוחות ביותר' כדי שיידע שאין לו ברירה…..

    הנכון הוא כפי שכתב הרב, תפקידנו בחינוך לעשות ככל יכולתינו לדאוג שילדינו המתבגרים יעשו את הבחירות הנכונות, אך בסופו של דבר הבחירה בידם בלבד. אין זה מחובתינו או זכותינו להכתיב להם מה לעשות.

    כאשר נפנים אמת זו, נתפנה לתת לילדינו את התמיכה הנכונה בכל מצב בו הם נמצאים כדי שימצאו את הכח לבחור נכון.

    לא נחוש חוסר שליטה כי באמת אינם אמורים להיות תחת שליטה. נבין שפעולתיהם אינם מתוך חוסר הכרת הטוב ושאינם מעריכים כל שעשינו בשבילם אלא הם פועלים מתוך הזכות הבסיסית שנתן להם הקב"ה לבחור. כמו כן תחושות הבושה ורגשות האשם יעלמו, שכן אנו אכן עשינו וממשיכים לקיים את מה שנצטוינו לעשות.

    כיום ברור מעל לכל ספק שגם החינוך הטוב והמושלם, אינו ערובה להצלחת הילדים ולבחירתם בטוב!!!

    כאשר מתבגר בוחר בדרך שאינה טובה, התפקיד החשוב שלנו הוא דווקא להעצים את הקשר האוהב והמקבל ולהוכיח שוב ושוב שאין במעשיו כדי להעיב על אהבתינו אותו כהוא זה, ושאנחנו נמשיך לנהוג אליו ולתת לו בדיוק כפי שאנו נוהגים לכל ילד אחר (ולפעמים אפילו מעט יותר, שהרי הוא במצב המצריך תמיכה נוספת).

    לצערינו ישנם הורים שחושבים כאילו גישה זו תתקבל כהסכמה או נתינת לגיטימציה להתנהגות המתבגר, אך המנוסים בינינו יודעים שמחשבה זו הבל, המתבגר יודע טוב מאוד שהתנהגותו אינה לרוחנו, וכאשר על אף כל זאת אנו מחזקים אתו את הקשר, זוהי הפעולה היחידה שבכוחה בסופו של דבר להביאו לתקן דרכיו ולחזור לדרך העולה בית ה'.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל