בסוף פרשת משפטים מתוארת הברית שנכרתה בין הקב"ה לבין בני ישראל. ברית זו נכרתה בצרוף "ספר הברית", שבו תוכן מיוחד. לדעת רש"י, ספר הברית כלל את התורה מבראשית ועד למעמד הר סיני, ואילו לדעת הרמב"ן הוא כלל את עשרת הדברים ואת המשפטים.
במאמר זה אבקש להציע תוכן נוסף לספר הברית, כפי שעולה מפשוטי המקראות, ולבאר את החשיבות של תוכן זה לזמנינו אנו. אוסיף לבאר שתוכן ספר הברית, שיסודו עניינים שבין אדם למקום, מטרתו לאפשר חברה שיסודה צדקה ומשפט, כפי שמבואר במשפטים עצמם.
מהו ספר הברית?
כדי להבין את מהותו ותוכנו של ספר הברית, עלינו לעמוד תחילה על סדר הפסוקים מפרשת יתרו ועד סוף פרשת משפטים.
מיד לאחר מתן תורה – אחרי מעמד הר סיני – ביקשו בני ישראל ממשה שהוא ידבר עם העם: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ־לֹהִים פֶּן נָמוּת. וכך היה:
וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ־לֹהִים. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם… וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי… (שמות כ, טו–כא, ב)
מכאן ממשיכה התורה להביא דיבור אחד ארוך הנמשך עד קרוב לסוף פרשת משפטים (כ, יח–כג, לג). רוב הדיבור עוסק בענייני משפט בין בני אדם, אך בסוף נוספו כמה מצוות שאינן משפטיות, כגון שבת ושמיטה ושלוש רגלים, ביכורים ואיסור גדי בחלב אמו.
לאחר מכן מגיעה פרשת הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ… וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי (כג, כ), שבה מבטיח הקב"ה להביא אותנו ארצה, לסייע לנו להוריש את העמים ממנה ולהעניק לנו ברכה. הבטחה זו כרוכה בחובה מצדנו: עלינו לדאוג שלא יישאר בה זכר לעבודת אלהים אחרים, וכן לא לכרות ברית עם יושבי הארץ עובדי אלהים אחרים ולא להרשות להם לגור בה: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם (כג, לג).
ספר הברית כולל רק את "דברי ה'", את העניינים שנוספו על המשפטים, ולא את המשפטים עצמם
בסוף פרשת משפטים מגיע משה רבנו ומביא את דברי ה' אל העם: וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים, וַיַּעַן כָּל הָעָם… כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה. (כד, ג). יש כאן חלוקה לשני נושאים: דברי ה', והמשפטים. ואכן, כך ראינו במאמר הארוך של פרשת משפטים, שכולל תחילה את המשפטים שבין אדם לחברו (עד "ושש שנים תזרע את ארצך", כג, י) ולבסוף את "דברי ה'" שאינם משפטים.
בפסוקים הבאים, הסוגרים את פרשת משפטים, מופיע מעמד של ברית:
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר… וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים… וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת, וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם. וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (כד, ד–ח).
כאמור, הראשונים נחלקו באשר לתוכנו של ספר הברית. אך לפי ההצגה דלעיל, נראה כי ספר הברית כולל רק את "דברי ה'", את העניינים שנוספו על המשפטים, ולא את המשפטים עצמם. כלומר, רק עליהם נכרתה הברית – על שבת, שמיטה, שלוש רגלים, ביכורים, איסור בשר בחלב, וכיבוש הארץ וטיהורה מעבודת אלילים.
על אותם הדברים נכרתה ברית, באופן המקובל בתקופת המקרא: חלוקת דבר לשני חצאים והליכה באמצע, כמו שמצאנו בברית בין הבתרים (בראשית טו, יז) וכן בהפטרה שבימי ירמיהו (ברית של שחרור עבד עברי בשנה השביעית לעבודתו, ירמיהו לד, יח). באופן דומה חילק משה את הדם לשני חצאים, חצי זרק על המזבח, ואז קרא את ספר הברית בין שני החצאים. לאחר מכן זרק על העם את החצי השני, ובכך כרת עמם ברית על אותם דברי ה'.
חטא העגל וברית כפולה
מדוע דוקא דברים אלו – שבת ושמיטה ושלוש רגלים וביכורים – נלווים לברית הזאת? הסיבה הפשוטה לכך היא שאלו דברים המעניקים צביון יהודי־ציבורי בארץ, באופן שניכר שבארץ הזו עובדים את ה' אלוקי ישראל, בה שובתים בשבת ובשמיטה, בה חוגגים כל העם יחד שלוש פעמים בשנה, ואת ביכורי הארץ מביאים מכל המקומות אל המקדש.
ואכן, הכתוב מזכיר את אותם הדברים שוב בפרשת כי תשא, אחרי מעשה העגל, כאשר ה' התגלה למשה ולימד אותו י"ג מידות של רחמים:
שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי… כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר… כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן… אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר… כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה… שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת… רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה'… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל (שמות לד, יא–כז).
הרי לן שהקב"ה חזר על אותם הדברים ואמר לו לכתוב אותם, כי על פיהם כרת אתו ואתנו את הברית. מדובר באותם הדברים ממש, עד שהקורא בתורה לפעמים מתבלבל בקריאה מרוב דמיון, כמעט חזרה מלאה על אותן המילים.[1] כך נכתב אז ספר הברית השני.
כיון שהברית של מתן תורה נכרתה על נושאים אלו, הרי שזה העיקר החשוב ביותר שחובה עלינו לקיים: לכבוש את כל ארץ ישראל ולבער ממנה כל פולחן לאלוהים אחרים
כיון שהברית של מתן תורה נכרתה על נושאים אלו, הרי שזה העיקר החשוב ביותר שחובה עלינו לקיים: לכבוש את כל ארץ ישראל, לבער ממנה כל פולחן לאלוהים אחרים ולעשות בה את עבודת ה' כדרך כללית ציבורית של העם, כפי שראוי ל"ארץ ה'"!
הברית והמצוה
כשנכנסו ישראל לארץ, הצטוו להשלים את הכיבוש ואת ביעור עבודה זרה ממנה. אולם הם לא עשו כן. השאירו מקומות לא כבושים ועשו גבולות עם האמורי, כמתואר בתחילת ספר שופטים. ואז כתוב שם:
וַיַּעַל מַלְאַךְ ה'… וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם – וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן. וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי. מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם? וְגַם אָמַרְתִּי: לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ (שופטים ב, א–ג).
יש מקום לשאול: אחרי שהקב"ה נשבע לתת לנו את כל הארץ, איך הכריז פתאום כי "לא אגרש אותם מפניכם"? התשובה ברורה: אני אמרתי לא אפר בריתי אתכם – ואתם לא תכרתו להם ברית, אלא תתצו את מזבחותיהם. כיון שאתם הפרתם את חלקכם בברית, גם אני איני מחויב עוד לחלק שלי בברית. היכן נכרתה הברית שמתנה את זה? זהו ספר הברית בפרשת משפטים, וספר הברית השני בפרשת כי תשא. אם כן הוא הופר אז, בדור השני לכניסה לארץ.
אלא שעדיין יש לשאול: אמנם את הברית הזאת אנחנו הפרנו ולכן הקב"ה אינו מחויב לה, אבל הרי הוא כרת כבר שתי בריתות עם אברהם אבינו לתת לנו את כל הארץ, ואיך התעלם מזה?
לעניין הזה נראה שהכוונה היא שלא יקיים את הברית אז, באותה נקודת זמן, אלא בזמן מאוחר יותר, כשנשוב לשמוע בקולו. כן כתוב בתורה בפרשת שופטים:
וְאִם יַרְחִיב ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים (דברים יט, ח–ט).
כלומר, אפילו הגבולות שמתוארים בפרשת מסעי (במדבר לד, א–יג), שה' ציוה שנכבוש (כולל כל מדינת לבנון של היום), אינם כל הארץ שנשבע בברית בין הבתרים (בראשית טו), אלא רק מה שהבטיח בברית המילה: "ארץ כנען" (בראשית יז). הקב"ה לא התחייב לקיים אותה דוקא אז כשנכנסו לארץ, אלא ככל שנקיים דבריו יותר ונשליט בחלק מהארץ את דברו ונאבד ממנה כל פולחן אחר, כך יתן לנו יותר ממנה.
ככל שניטיב ללכת בדרכיו, דרכי החסד המשפט והצדקה, ונחיל אותם על החלק שכבר נתן לנו, כך ינחיל אותנו עוד עד שינחילנו את כל הארץ
הבטחה זו שמורה לתמיד: ככל שניטיב ללכת בדרכיו, דרכי החסד המשפט והצדקה, ונחיל אותם על החלק שכבר נתן לנו, כך ינחיל אותנו עוד עד שינחילנו את כל הארץ.
יש להוסיף כי בספר דברים, אותם "דברי ה'" של ספר הברית נקראים באופן פשוט בשם 'המצוה'. במאמר אחר (העוסק בחומש דברים), ביארתי כי במשנה תורה משה רבנו מחלק את כלל המצוות לשלשה חלקים: 'המצוה', 'החקים' ו'המשפטים' (עיין דברים ה, כז; ו, א; ועוד). חלק 'המצוה' (מפרק ו' עד סוף פרק יא, מ"שמע ישראל" עד אחרי "והיה אם שמוע") עניינו להפוך את ארץ כנען לארץ ה' שבה יראים, אוהבים ועובדים רק אותו יתברך ולא אלוהים אחרים. היא הנקראת בלשון יחיד 'המצוה' – מצוה אחת כללית לעשות את כלל הדברים האלו, שנכתבו כבר בספר הברית הראשון בפרשת "הנה אנכי שולח מלאך" ובספר הברית השני בפרשת "הנני גרש מפניך את האמרי".
נמצא שחלק 'המצוה' הוא בעצם שינון וחיזוק ופירוט של דברי הברית הזאת שנכרתה בסיני.
בין אדם לחברו, בין אדם למקום
בכל התורה מצאנו שני נושאים כלליים גדולים שהקב"ה דורש מאתנו. האחד הוא לעבוד את ה' בכל מיני דרכים, ביראה ובאהבה, בקרבנות ותפילה. השני הוא לעשות חסד, משפט וצדקה. חז"ל כינו את החלקים השונים "בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו".
לאורך כל המקרא מפורש שוב ושוב שעיקר רצון ה' מאתנו הוא החלק המכונה "בין אדם לחברו", לעשות משפט וצדקה
לאורך כל המקרא מפורש שוב ושוב שעיקר רצון ה' מאתנו הוא החלק המכונה "בין אדם לחברו", לעשות משפט וצדקה, ככתוב עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח.(משלי כא, ג), וכתוב הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' (ירמיהו ט, כג).
עד היכן הדברים מגיעים? כאשר ה' מפרש ביד זכריה נביאו ומסכם את כלל נבואות בית ראשון מה שלח אז ביד עבדיו הנביאים לדרוש מאתנו, אמר לעם, מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם (זכריה ז, ט–י), והוסיף שבגלל שלא שמעו לדברים אלו באו החורבן והגלות.
גם משה רבנו, כשבא לסכם את התורה בספר דברים, הקדים: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים ד, ח), ומשמע מכאן שעיקר התורה הוא חוקים ומשפטים – וכן בפסוקים רבים אחרים במשנה תורה. וכבר פירש הגר"א שמשפט הכוונה דין, לפסוק במקרה מסוים בין בני אדם.
יש אפוא לשאול: למה אנו מוצאים את המשפטים שבין בני אדם רק בפרשות משפטים וכי תצא, ועוד כמה משפטים ספורים בסוף פרשת אמור, ואילו רוב ספר ויקרא עוסק בסדרי הקרבנות והלכות טומאה וטהרה? אם המשפטים הם עיקר רצון ה', מדוע חלק המצוות שבתורה עוסק ברובו בקרבנות וטהרה?
כאשר בני האדם החלו לעבוד אלוהים אחרים, הם הצמידו להם סיפורי אכזריות ורוע שמלמדים את האנושות ללכת בדרכי התועבות שלהם במקום בדרכי יושר וטוב
נראה שהתשובה לכך היא שמצד עצמו, אין צורך לה' שנעבוד אותו, כפי שעולה מפסוקי המקרא: "אם צדקת מה תתן לו" (איוב לה,ז), ונאמר "אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה" (תהלים נ, יב). ואולם, כאשר בני האדם החלו לעבוד אלהים אחרים, הם הצמידו להם סיפורי אכזריות ורוע שמלמדים את האנושות ללכת בדרכי התועבות שלהם במקום בדרכי יושר וטוב, ובכך משחיתים את העולם ומובילים את האנושות לרוע ושחיתות עד כדי חורבן. זו הסיבה שיש התנגדות כה חריפה לעבודה זרה ולדרכיה.
אברהם אבינו הבין שבורא העולם רוצה צדקה ומשפט בעולם, ורצה להקים משפחה בעולם שעובדת את ה' אלהי הצדקה והמשפט והולכת בדרכיו, כמו שנאמר עליו, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט), ולכן כרת איתו ה' את הברית "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם – והייתי להם לאלהים" (בראשית יז, ז – ח; הצד שלנו בברית זו הוא מילה). כלומר, אהיה להם לאלהים על ידי שאנחיל להם את ארץ כנען להפוך אותה לארץ ה' שבה עובדים רק אותי והולכים בדרכי הטובים לעשות צדקה ומשפט.
מסיבה זו ציווה הקב"ה שלא נלמד את דרכי עבודתו מדרכי עבודת אלהים אחרים, ככתוב, "ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני. לא תעשה כן לה' אלהיך, כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם" (דברים יב,ל – לא). מאותה הסיבה אף הוצרך לפרש בתורה כל פרט ופרט הקטן ביותר בהלכות קרבנות וטומאה וטהרה, כי אסור ללמוד אפילו פרט אחד קטן ממה שידוע כבר מהגוים, וממה שהכירו בני ישראל במצרים או מה שיכירו בכנען, אלא הכל חייב להיות על-פי התורה מהתחלה עד הסוף בכל פרטיהם.
לכן בספר ויקרא, שהוא 'תורת כהנים', אנו מוצאים את כל הפרטים שהכהנים צריכים לדעת לעבודתם. אבל אין זה אומר שחלק זה חשוב יותר מפני ריבוי פרטיו, אלא העיקר הוא להעמיד משפט צדק בכל הארץ.
מה חובתנו בעולמנו
עולה אפוא כי ספרי הברית וחלק 'המצוה' שבמשנה תורה מייצגים את עיקר החזון של אברהם אבינו בעולם ודרכי הגשמתו בפועל. יש בהם הזהרות ברורות וחוזרות שאם לא נעשה את כל זאת, נסבול מאוד מהגויים שיישארו בארץ ואף נאבד מעל הארץ הטובה ונצא לגלות, כי הארץ ניתנה לנו על מנת לקיים את החזון הזה ותישאר שלנו רק אם נקיים אותו.
פרשת משפטים, למרות שלא נכתבה בספר הברית, היא אכן העיקר, והברית היא על הקמת המסגרת הנדרשת לשם קיום המשפטים האלה שהם דרכי הצדקה והמשפט של הקב"ה
בריתות אלה הם אף המסגרת שבה יתקיים חזון אברהם אבינו להקים עם עובדי ה' שישמרו דרכו לעשות צדקה ומשפט, שהם העיקר. אם כן, פרשת משפטים, למרות שלא נכתבה בספר הברית, היא אכן העיקר, והברית היא על הקמת המסגרת הנדרשת לשם קיום המשפטים האלה שהם דרכי הצדקה והמשפט של הקב"ה.
וכן אחרי הקללות במשנה תורה נאמר:
"ושמרתם את דברי הברית הזאת… אתם נצבים היום כלכם לפני ה'… לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר ה' אלהיך כורת עמך היום למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים… פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם… והבדילו ה' לרעה… ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה" (דברים כט,ח – כ).
כלומר הקב"ה כורת ברית על הקללות שנאמרו כבר, לומר שהן יחולו בין על יחיד או משפחה או ציבור שיעבדו אלהים אחרים. הרי שגם הברית של ערבות מואב היא על הדבר הזה שלא לעבוד אלהים אחרים – כאשר התועלת והמטרה היא לעשות צדקה ומשפט.
עולה מכאן כי החובה הגדולה ביותר עלינו כיום הזה היא לעסוק וללבן היטב את הסוגיא הזו: מה בדיוק מוטל עלינו לעשות בארץ ישראל כדי להפוך אותה לארץ ה' כחזון התורה, ובאלו אופנים הדברים ראויים להיעשות? ברור כי יש דברים שאינם פשוטים, שכן ישנם כמה וכמה עממים שונים השוהים בינינו, וצריך בזה בירור מקיף שאין כאן מקומו. לעת עתה, אסתפק בתובנה שמתוקף הברית, מוטלת עלינו החובה לבער מן הארץ כל עבודה זרה המשחיתה את דרכנו, וכן כל תופעה אחרת המנוגדת לערכי התורה הבסיסיים של צדקה ומשפט – ולמרבית הצער, רבות הן – שהם המטרה הבסיסית שעלינו לשאוף אליה תמיד.
הלוואי שנקיים בעצמנו את 'ספר הברית' ונזכה לטוּב ה', "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט).
[1] אלא, שאת החלק על כיבוש הארץ ואיבוד זכר לעבודת אלהים אחרים, הקדים לחלק של שבת שמיטה ושלש רגלים, שלא כמו בפרשת משפטים. ונראה שזה בגלל שבמעשה העגל הפרו את הברית, ולכן כשם שהוצרך לכתוב לוחות חדשים במקום אלו ששבר, כך הוצרך לכתוב ספר ברית חדש במקום זה שהופר. ולכן הוסיף בו "אלהי מסכה לא תעשה לך" (לד, יז), כי בעשרת הדברות נאמר "לא תעשה לך פסל כל תמונה" (כ, ד – באמת הוא אמור להיות פסוק ג במניין שלנו, ואכמ"ל), ואילו הם עשו עגל מסכה, מה שאינו מוגדר לא פסל ולא תמונה, לכן הדגיש בפירוש שגם זה אסור. בנוסף, הפסוק הוסיף פדיון בכורות, ולכן אמרו חז"ל שבגלל מעשה העגל הוחלט שעבודת המקדש לא תהיה על ידי הבכורות אלא על ידי שבט מיוחד.
בתמונה: ארץ ישראל היפה
בן ציון היקר, יפה כתבת.
יישר כוחך
יישר כח. כדאי גם להוסיף את דברי הנצי״ב בתחילת פרשת משפטים : ״ואלה המשפטים. באשר הזכיר אבוא אליך וברכתיך הבא ע"י קרבנות הסמיך לזה
המשפטים. דהנהגת המשפטים מביאה ברכה לעולם כמו שיבוא להלן בפסוק אלהים לא
תקלל וגו' מלאתך ודמעך.״