המו"צ החטיבתי: חרדים והלכות צבא

יהודה איזנברג היה בחור צעיר שעמד לפני גיוס לצבא. הוא חשש מהדילמות ההלכתיות שיעלו במהלך שירותו וחיפש רב שיוכל לפנות אליו בשאלות הקשורות לצבא. הוא פנה לביתו של רב בני־ברקי ידוע באותם ימים ושאל אם יוכל לענות לשאלותיו. הרב השיב בחריפות: "אם אתה הולך לצבא הכל מותר לך, צא מביתי." בעקבות זאת, פנה איזנברג לרב שלמה מן־ההר. בהמשך הוא גיבש מתוך השאלות והתשובות עם הרב מן־ההר את אחד החיבורים החלוציים בספרות ההלכתית הצבאית, את הספר "דיני צבא ומלחמה".^[1]

הוא פנה לביתו של רב בני־ברקי ידוע באותם ימים ושאל אם יוכל לענות לשאלותיו. הרב השיב בחריפות: "אם אתה הולך לצבא הכל מותר לך, צא מביתי."

סיפור זה מזכיר לנו כי בדיונים העכשוויים על גיוס חרדים לצבא עולות גם שאלות באשר לפסיקת ההלכה בענייני הצבא והמלחמה.^[2] האם אמורים להיות מאפיינים ייחודיים לגישה החרדית בנושאים אלו, או שמא אין הבדל עקרוני בין שומרי ההלכה בעניין זה? מעבר לשאלות יסוד ביחס לציונות ולעצם שאלת הגיוס, האם יש הבדל בשאלות הלכתיות ספציפיות כמו דיני עירובין במחנה צבא?

כמו כן, גם אם יש הבדל עקרוני, האם הוא נעוץ ביחס לעצם הגיוס לצה"ל, בשלילת הלגיטימיות של עצם השהות ההלכתית בצבא החילוני כפי שמשתמע מתגובת הרב הבני־ברקי? או שמא ההבדל נעוץ בגישות כלליות יותר בהוראה ובפסיקת הלכה בעולם החרדי?

נושאים אלו מורכבים ורבי פנים, והם חורגים מגבולותיו של מאמר יחיד. לפיכך אין בכוונתי להציג תשובות חד־משמעיות או לערוך סקירה ממצה של כלל העמדות בנושאים השונים. תחת זאת אבקש להציע מספר נקודות למחשבה ולדיון.

במאמר אטען כי אין סתירה עקרונית מהותית בין מאפייני הפסיקה ההלכתית החרדית לבין מאפייני הפסיקה הצבאית. כדי לבסס טענה זו אתמקד במקרי קצה של פסיקה צבאית הנוגעים להיבטים נפשיים של הלוחמים. באמצעות ניתוח מקרים אלה אבקש להראות כי גם בסוגיות רגישות אלו, הגבולות בין גישות הפסיקה המגזריות השונות אינם חדים וברורים כפי שניתן היה לצפות.

עם זאת, חשוב להדגיש כי מעבר לפער המציאותי הנובע מכך שסוגיות צבאיות לרוב אינן נוגעות באופן מעשי לציבור החרדי, קיימים גם הבדלים עקרוניים מסוימים בין הגישות השונות. אולם, כפי שאוכיח, ברוב המקרים הבדלים אלה אינם מגיעים לכדי פער מהותי או סתירה בלתי ניתנת לגישור. לרוב, ההבדלים נובעים מנקודות מבט שונות ומדגשים מגוונים, ולא מעקרונות הלכתיים מנוגדים באופן קוטבי.

 

"כאשר אין גבול לפרצות": פסיקת הלכה חרדית

פסיקת ההלכה החרדית היא נושא מורכב ורב פנים, המשקף את מורכבותה של החברה החרדית עצמה. כפי שקשה להגדיר את החרדיות במונחים חד־משמעיים, כך גם קשה לאפיין את פסיקת ההלכה החרדית באופן מוחלט. עם זאת, ניתן לזהות מגמות ומאפיינים מרכזיים המשפיעים על אופי הפסיקה ועל תהליכי קבלת ההחלטות ההלכתיות בעולם החרדי.

פרשנות מחמירה וקפדנית של ההלכה: נטייה לאמץ את הפרשנויות המחמירות ביותר של ההלכה היהודית

בעבר, כאשר חוקרים וסוציולוגים ניסו לאפיין את החרדיות, הם התמקדו במספר מאפיינים מרכזיים:

• מחויבות עמוקה ללימוד תורה: התפיסה שלימוד התורה הוא ערך עליון בחיי היהודי.
• דבקות במסורת יהדות מזרח אירופה: שמירה על מנהגים, לבוש ואורח חיים המזוהים עם הקהילות היהודיות במזרח אירופה לפני השואה.
• פרשנות מחמירה וקפדנית של ההלכה: נטייה לאמץ את הפרשנויות המחמירות ביותר של ההלכה היהודית.
• עמדה אנטי־ציונית או לכל הפחות מסתייגת: הסתייגות מהרעיון הציוני ומהמדינה היהודית המודרנית, המחליפים את הגאולה הדתית בגאולה חילונית.

כבר הצביעו על כך שמאפיינים אלה, למרות חשיבותם, אינם ממצים את מלוא המורכבות של העולם החרדי.^[3] אחת הסיבות לכך היא שרוב הציבור החרדי המזרחי, שהיה לחלק משמעותי מהחברה החרדית בישראל, אינו מתאים באופן מלא למאפיינים אלה. החרדיות המזרחית, שהתפתחה בהקשר היסטורי ותרבותי שונה, מציגה דפוסים ייחודיים של שמירת מצוות ופסיקת הלכה. עם זאת, נדמה שלא ראוי להתעלם מהבסיס האינטואיטיבי והמשמעותי שמאפיינים אלה מספקים. גם אם אינם בלעדיים או מוחלטים, הם בהחלט משקפים מגמות רווחות בעולם הפסיקה החרדי.

כדי להדגים מספר מאפיינים מרכזיים בפסיקה החרדית, נבחן דילמה הלכתית מעניינת שנידונה על ידי הרב יצחק זילברשטיין בספרו "שיעורי תורה לרופאים" (חלק ב, סימן צז).

השאלה עוסקת באפשרות להתיר לרופא מנתח לעשן סיגריה לפני ניתוח של חולה מסוכן בשבת, כאשר הרופא מרגיש שהעישון ישפר את ביצועיו במהלך הניתוח החיוני.

הרב בצלאל ז'ולטי דן בשאלה זו והתקשה להתיר את העישון, בשל הקושי להעריך במדויק את מספר הנשיפות הנדרשות לרופא כדי לשפר את יכולתו לנתח, והחשש שהרופא יעשן יותר מהנדרש.

הרב זילברשטיין מביא אסמכתא לעמדה זו מתשובת החתם סופר בעניין אשה שנזקקה לייבום, ואח בעלה, המייבם – האמור לחלוץ לה ולהתירה להינשא לאחרים – היה רק בן שש. לטענתה, המגובה בעדות הרופאים, אם היא תישאר עגונה עד שיגדל הנער ויגיע לגיל מצוות, אפשר שתחלה ותסתכן. החתם סופר השיב שאין להאמין לרופא אלא באדם שהוחזק בחולי, אך לא באדם הנראה בריא המתלונן על כאבים. יתרה מזאת, גם אם נאמין לרופאים, הרי שהבועל עובר איסור על כל בעילה, ולא הותר אלא להצלת נפש. מי יוכל לשער איזו בעילה היא להצלת נפשה, ואם די לה פעם אחת בחודש? ואם יבוא עליה פעמיים, שניהם עוברים על איסור תורה. כמו כן, אם תתרפא, מי יכפה עליו לגרשה? הוא יישאר עמה כל ימיה באיסור.

הרב זילברשטיין מעיר כי דברי החתם סופר דורשים ביאור נוסף, שכן לכאורה במצב של סכנה מידית היה מקום להתיר את האיסור למרות החששות לעתיד. אולם העיקרון המנחה הוא הימנעות מפריצת גדר באיסורי תורה כאשר אין גבול ברור לפרצות אלו. הוא לומד מדברי החתם סופר שאי אפשר להתיר איסור תורה עבור הצלת נפש, כל עוד לא ניתן למדוד ולשקול במדויק כמה פעמים צריך לעבור את העברה כדי להציל מהסכנה, וגדולה מזו – אם אין בידינו לוודא שכאשר תחלוף הסכנה ייפסקו העברות, אין להתירן כעת.

מפסיקת הרב ז'ולטי ומדברי הרב זילברשטיין ניתן להציע מספר מאפיינים מרכזיים של הפסיקה החרדית.^[4]

הראשון הוא נטייה להחמיר מספק, גם במקרים של פיקוח נפש. מאפיין שני, הקשור לראשון, הוא פסיקה ל"בני תורה" ולא לציבור כולו: הפסיקה המחמירה מתמקדת ברף גבוה של שמירת מצוות בהתאם ל"משנת חסידים", ואינה מתאימה בהכרח לציבור הרחב. ניתן לראותה מכוונת לקהילה מסוימת ולא לעם כולו. כפי שכותב הרמח"ל לגבי מידת הפרישות: "שאי אפשר לאומה שתהיה כולה שוה במעלה אחת, כי יש בעם מדרגות מדרגות איש לפי שכלו" (מסילת ישרים יג).

יש לפסיקת ההלכה קושי להכיר בצרכים נפשיים: הפסיקה מתקשה להתחשב בצרכים נפשיים או פסיכולוגיים כשיקול הלכתי משמעותי

מאפיין שלישי הוא הסתמכות על מסורת יהדות מזרח אירופה, הידועה בנטיות הנ"ל: ההסתמכות על תשובת ה"חתם סופר" מדגימה את המחויבות למסורת הפסיקה של יהדות מזרח אירופה, ובמיוחד להמשכיות המאבק האורתודוקסי בתנועות הרפורמה. זהו במידה רבה המשך מאבקה של ה"דת" ב"חיים" (בניגוד לגישת "תורה וחיים" או "תורה עם דרך ארץ") והפרדת התחומים.^[5]

באותה הדרך, ניתן משקל גדול לחשש מ"פריצת גדר", יצירת תקדים שעלול להוביל להקלות נוספות בעתיד. גישה זו מדגישה את חשיבות השמירה על גבולות ברורים בפסיקת ההלכה, במיוחד בנושאים הקשורים לצרכי הנפש, אשר דורשים הרבה ולעתים מתנגשים עם תביעות התורה, אך קשים לכימות ולבדיקה.

לבסוף, יש קושי להכיר בצרכים נפשיים: הפסיקה מתקשה להתחשב בצרכים נפשיים או פסיכולוגיים כשיקול הלכתי משמעותי. היא משקפת גישה שמרנית הרואה בענייני הנפש צרכים של האדם המודרני שאינו מחויב למטרות התורה.^[6]

 

"הכנסת שיקולים פסיכולוגיים בהוראה כוללת היא פרצה"

כעת נשוב לפסיקת ההלכה הצבאית. נדמה שהדיון ההלכתי המשמעותי במלחמה הנוכחית נסב על פסק הרבנות הצבאית באשר ליציאה להתרעננות בשבת.

בתקופה הראשונה של המלחמה שהו כוחות צבא גדולים ביישובים, בשטחי הכינוס ועל קווי הגבול בצפונה ובדרומה של ישראל במשך שבועות ארוכים. בתום השבועיים הראשונים אפשרו המפקדים לחיילים במספר גזרות לצאת לחופשת התרעננות כדי לאגור כוחות לקראת התרחבות המערכה. יציאות אלו התרחשו בימים הסמוכים לשבת ונמשכו לשבת עצמה. לעתים נקבעה היציאה לחופשה ליום שישי עד שבת, ולעתים היתה בשבת.

לקראת שבת פרשת נח, ובהמשך עם הפסקת האש לקראת פרשת ויצא, פרסמה הרבנות הצבאית מסמך הנחיות שקבע שאם לא ניתן בקלות לדחות את היציאה למוצאי שבת, מותר לצאת להתרעננות בשבת, וזאת כדי לשמור על חוסנם הנפשי של הלוחמים.

פסיקה מחודשת זו עוררה דיון סוער. בהמשך פרסמה הרבנות הצבאית מאמר שכתבו סא"ל הרב אודי שוורץ, רע"ן הלכה, וסרן הרב דודי גרינפלד, מפקד בית המדרש להלכות צבא, המנמק את הפסק בהרחבה רבה.^[7]

הפרשן יאיר אטינגר טען כי פסיקת הרבנות הצבאית בנושא נסיעת חיילים בשבת מדגישה את הצורך באי־תלות של הרבנות הצבאית ברבנות הראשית, שלה אוריינטציה חרדית יותר. זאת לדבריו משום שהרבנות הצבאית מכוונת לפסיקה ממלכתית עבור הציבור כולו, בניגוד לגישה החרדית.^[8] אולם לפסק ההלכה עלו התנגדויות משמעותיות לא רק מרבנים חרדיים. רבנים צבאיים במילואים ובדימוס ופוסקי הלכה בציונות הדתית טענו לפריצת גדר ולהתרת איסורי שבת לרבים.^[9] עם זאת, נראה כי אטינגר צודק בטענתו שלאדם החרדי הפסיקה הזו נראית בלתי סבירה בעליל.^[10]

מאפייני הפסיקה החרדית שהוזכרו קודם לכן רלוונטיים במיוחד לפסק הלכה זה. החשש לפריצת גדר בהיתר נסיעה בשבת לכלל הלוחמים גדול לאין ערוך מהיתר עישון למנתח ספציפי, ובמקביל קיים קושי משמעותי במדידת הצורך הנפשי שביציאה הביתה. כמו כן ברור שפסק זה אינו נוטה להחמיר ואינו מביא בחשבון מסורות פסיקה הלכתיות.

אולם בבחינת עמדות החברה החרדית כלפי הפסיקה הצבאית ואפילו בנוגע לשיקולים הנפשיים של הלוחמים מתגלה תמונה מורכבת מכפי שנדמה.

אחת הפסיקות המוקדמות בתחום ההלכה הצבאית, שהתייחסה לצרכים נפשיים ולחשיבות שמירת רוח הלחימה, עסקה בפינוי חללים במהלך מלחמת יום הכיפורים. מטרת הפסיקה היתה למנוע פגיעה במורל הלוחמים שנאלצו לראות את גופות חבריהם מוטלות בצדי הדרכים.

בעת ההיא, כאשר הרב יהושע בן מאיר ששימש רב אוגדה הורה לחיילי יחידת הקבורה הפיקודית (שחלקם היו חרדים) לפנות את החללים, היו שהתקשו לקבל את פסק ההלכה ואמרו לחבריהם שהם "יפרסמו נגדם מודעות בבני ברק שהם נסעו בשבת על פי פסק הלכה של רב צבאי, רח"ל".^[11]

פעולה זו זכתה לביקורת חריפה בתקשורת החרדית, שהרב חילל את השבת שלא לצורך. אלא שבקרב הפוסקים החרדים היו מי שהכירו בחשיבות השיקולים המורליים והנפשיים בפסיקה הצבאית

אירוע אחר של ביקורת מצד הציבור החרדי כלפי פסיקת ההלכה הצבאית התרחש בשנת 2008.^[12] הרב הצבאי הראשי דאז, הרב אביחי רונצקי, הצטרף למפקדים שהוזעקו לרצועת עזה בשבת בעקבות דיווח על חדירת מחבלים. פעולה זו זכתה לביקורת חריפה בתקשורת החרדית, שהרב חילל את השבת שלא לצורך. אלא שבקרב הפוסקים החרדים היו מי שהכירו בחשיבות השיקולים המורליים והנפשיים בפסיקה הצבאית.

אם נחזור להתנגדות של הקברנים ביחידת הקבורה הפיקודית הצפונית, נאמר שכדי להתגבר על חששותיהם נקט הרב יהושע בן מאיר צעד יוצא דופן. הוא הבטיח להם: "לא אשוב לביתי בטרם אפנה למורי ורבי, הגרש"ז אויערבך, לשאול אם צדקתי. יתכן שהרב אויערבך יפסוק אחרת, אך אם יקבע כי טעיתי בשיקול הדעת בהתאם לספקות שהיו לי ברגע נתון, אני מקבל על עצמי להימנע מלפסוק הלכה לעולם." כפי שהבטיח, לאחר האירוע פנה הרב בן מאיר להגרש"ז אויערבך. הרב אויערבך אישר את פסיקתו והסביר כי אכן היה זה מקרה של פיקוח נפש המצדיק את היציאה ביום טוב.^[13]

אולם לא הגרש"ז אויערבך בלבד נתן את דעתו למורכבות של שאלות צבאיות.^[14] אף תלמידו הגדול הרב יהושע נויבירט, מחברו של הספר "שמירת שבת כהלכתה", כתב בנושא זה דברים מחודשים ומרחיקי לכת ביותר. בשיעור בפני רבנים צבאיים שהתפרסם בקובץ "קשת" דן הרב נויבירט בסוגיות הלכתיות הנוגעות לנסיעת רב צבאי בשבת. הוא התייחס לנושאים כמו העלאת נוסעים נוספים לרכב בשבת במסגרת נסיעת הרב הצבאי, ואף בשאלת שירת זמר לפני היציאה למשימה. שימו לב לדבריו המחודשים (ההדגשות שלי):

ביחידה שלמה הזזה ממקומה אין לעשות חשבונות את זה צריך ואת זה לא. כיון שכל אדם נמצא בצבא על מנת לעשות החטיבה שלמה, לרב צבאי תפקיד אפילו להעלות המורל.

שאלה: מה בענין זמר השר לפני יציאה למלחמה? תשובה: אם יכול לשפר את המורל יכול בהחלט שכן, אבל עדיין יש לעיין בדבר. הרב הצבאי יכול לנסוע אפילו כששלחו לו רכב מיוחד להביאו מהבית, כי לא פעם קורה שנזקקים לו לאיסוף חללים וכו' אשר התירו משום שיפור המורל של הנשארים.

החשיבות שייחס הרב נויבירט לשמירת המורל של החיילים התבטאה מספר שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת שלום הגליל. הרב נויבירט, שכבר היה ידוע כמחבר הספר המשפיע "שמירת שבת כהלכתה", פרסם מאמר בכתב העת "המעין" (כרך כג, גיליון ב) בכותרת "בעיות הלכה במלחמת שלום הגליל". במאמר זה הוא הציג היתר מחודש בנוגע לכתיבת שיבוץ קרבי בשבת:

רישום ה'שיבוץ קרבי'… מטרת הרישום: א. מפקד היחידה יודע מי ומי ההולכים… ב. קורים מקרים, ר"ל, שהרכב נפגע פגיעה ישירה ואי אפשר לזהות את החללים רק על ידי רישום מדויק… אבל ה'שיבוץ קרבי' מועיל לחייל עצמו אשר יוצא לפעולה קרבית תוך פחד, ח"ו הוא יפגע, ומי יודע לזהות אותו… הרי אפשר לומר בוודאות שרישום זה מעלה את המורל של החייל הלוחם.

חשוב להדגיש שנימוקו של הרב נויבירט אינו מבוסס רק על שיקולי פיקוח נפש מסיבות פרקטיות של ניהול כוח אדם. הוא מדגיש: "למטרה זו יתכן והיה מספיק ברישום מספרים גרידא, כך שיכולים לחשבן את כוח האדם שיצא לפעולה, וכמה נשארו כאן למטרה אחרת." הנימוק המרכזי הוא מורלי ונפשי:

הרישום לצורך החייל עצמו, כדי להעלות את המורל שלו, לתת לו את ההרגשה שהוא לא מספר גרידא בצבא, אלא הוא צלם אלוקים אשר התורה מחייבת להחשיבו כבריאה מה', דבר זה נחוץ מאד.

בהמשך דבריו, הרב נויבירט מרחיב את הדיון ומשווה את יישוב הדעת הזה של החייל ליישוב הדעת של יולדת וחולה, שנפסק כסיבה מוצדקת לחילול שבת בהלכה. הוא גם מציע דרכים לצמצם את האיסור, כמו כתיבה בשינוי במידת האפשר, מתוך רצון למצוא פתרון הלכתי שיאזן בין צורכי המלחמה לבין שמירת השבת.

פסיקה זו, אף שלא התקבלה למעשה על ידי כל הפוסקים, בעיקר בשל הערכות מציאות שונות, היא הכרה בחשיבות המורל של הלוחמים כשיקול הלכתי.

יש דוגמאות נוספות לפסיקות מעין אלו, אולם מה שרציתי להדגיש הוא שאפילו בנושא זה, שלכאורה קל לפוסק חרדי שמרן להתנגד לו, אין לומר כי ההתייחסות החרדית שוללת באופן גורף שיקולי מורל בצבא.

 

"מכונים בשם לוחמיא"ל"

אכן, נראה כי תרומתה של הפסיקה החרדית להלכות צבא משמעותית יותר מכפי שרבים מעריכים.^[15] ניתן אפוא לטעון כי אין בהכרח סתירה מהותית בין העולם החרדי להלכה הצבאית.

הגרש"ז אויערבך הוא דוגמא בולטת לכך. ניתן לראותו פוסק מרכזי בהלכות צבא, ואולי אף בעל השפעה רבה יותר מהרב שלמה גורן, שנחשב לסמכות מובילה בתחום זה. פסקיו של הגרש"ז הם תשתית לרבים מהפסקים בנושא, כפי שהודגם גם במאמר זה. השפעתו של הגרש"ז ניכרת גם בספר המכונן "הצבא כהלכה", שפרסם הרב יצחק קופמן בשנת תשנ"ב. חיבור זה מבוסס במלואו על פסיקותיו של הגרש"ז, והוא אף הביע בעצמו רצון לראות חיבור מקיף בהלכות צבא יוצא לאור.

אולם הגרש"ז אינו היחיד. ניתן למצוא פוסקים חרדיים נוספים שהשפיעו רבות על הפסיקה הצבאית. גם כיום ניתן לראות זאת בפסיקותיהם ובהדרכותיהם של רבנים כמו רבי אביגדור נבנצל, רבי אשר וייס, הרב מרדכי הלפרין ואחרים.

אך למרות התרומה המשמעותית של הפסיקה החרדית להלכות צבא, עדיין ניכרים הבדלים מסוימים בין הגישה החרדית לציונית־דתית בהתייחסות לסוגיות הלכתיות צבאיות.^[16]

הרב קופמן לעומת זאת התקשה לקבל עמדה שעלולה למנוע מאנשים יראי שמים מלשמש בתפקידי פיקוד בצבא

אחד ההבדלים הבולטים מתגלה בהקשר לספרו הנ"ל של הרב קופמן, "הצבא כהלכה". בעת כתיבתו התעוררה שאלה הלכתית מורכבת שחשפה פער בין עמדות. על פי פסיקתו של הגרש"ז אויערבך נוצר קושי משמעותי ליהודי ירא שמים למלא תפקיד פיקודי בצבא. הרב קופמן לעומת זאת התקשה לקבל עמדה שעלולה למנוע מאנשים יראי שמים לשמש בתפקידי פיקוד בצבא. נקודה זו קשורה כמובן לתפיסה הערכית ביחס למדינה ולצבא, ולשאיפה הציונית־דתית לנהל מדינה על פי עקרונות התורה.

מכוח זה נראה שפוסקים חרדים פחות ייטו לעסוק בדילמות עקרוניות. אמנם היו שדנו והעמיקו בסוגיות כאלו, אך לרוב, אם יבררו היבטים הלכתיים של מלחמה, למשל אם היא מוגדרת מלחמת מצוה, יהיה זה בירור מעשי נקודתי, ולא דיון בשאלה העקרונית. דוגמא טובה לכך היא תשובתו של הר"מ פיינשטיין על מלחמות מצוה (שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן עח):

הנה כמדומני שידוע דרכי לכתר"ה אשר איני ממהר להשיב אף להשואלים אותי ולדברים שלא נשאלתי לא שייך כלל שאשיב אף שהיה זה שאלה פרטית בדיני איסור והיתר וכל תשובותי אף להשואלים אותי היו רק בענינים פרטיים שנוגע להיחיד ששאל אותי ודוקא כשלא היתה פגיעה לאיזה רב, ושאלה כללית לא השבתי מעולם לא בכתב ולא בעל פה, ואולי שמעו ממני מה שאמרתי לתלמידי מה שאני סובר שענין מלחמה כיון שנוגע לפקוח נפש צריך ציווי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג ע"ז, ורק כשנפלו העכו"ם על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה דהוא להצלה עשו מלחמה בבית שני, ולא דנתי כלום אף לא במחשבה איך להכריע כי לא שייך שישאלו ממני מי שבידם במלכות השולטת בא"י ענינים אלו והיה עצם הנידון לפני בזה רק לבטלה וגם לא ברור לפני איך לדון וכ"ש שלא שייך לפני להשיב, שלכן אנו בטוחים רק על השי"ת שהכל הוא רק בידו ומתפללים אליו שירחם עלינו ועל כל ישראל ויהיה הכל לטובה וגם ישלח לנו בקרוב משיח צדקנו.

לעומת זאת, פוסקים מהזרם הציוני־דתי עשויים לראות חשיבות רבה יותר בבירור שאלות עקרוניות אלו, גם כאשר אין להן השלכה מעשית מידית, משום שבעיניהם יש ערך בגיבוש עמדה הלכתית כוללת באשר לסדרי המדינה ולמוסדותיה.

הבדל משמעותי נוסף (הקשור גם לקודם) הוא בעניין שימוש בנכרים כפתרון הלכתי. בחלקים מהציונות הדתית, ובפרט אצל הרב גורן שפסיקותיו כאמור נוגעות לענייני צבא,^[17] ההיזקקות לנכרים לפתרון בעיות הלכתיות היא בעייתית מאד:

עלינו לברר בעיה עקרונית חשובה ביותר, שיש לה השלכות על שטחי הלכה שונים.

האם התורה ניתנה לעם ישראל מתוך מגמה שעם ישראל יקיים אותה, ישמור עליה, וייעזרו באומות העולם שאינם מצווים על תרי"ג מצוות בביצוע כל אותם השירותים והמלאכות שאנו לא נוכל לעשותם? כלומר, האם נוכל לקיים את המצוות על סמך זה שהגויים ימלאו את התפקידים האסורים עלינו לעשותם, כך שרק על ידי גויים יתאפשר לנו לשמור על התורה, או שמא התורה ניתנה לנו כדי שנקיים את כולה מבלי להיזקק לנכרים שיפרו אותה. אנו נמלא את המשימות הקשות ביותר המוטלות על המדינה בהיותנו עם עצמאי בארצנו, באשר תקוים בנו נבואת התורה "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב", "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".

ביתר בהירות עלינו לשאול: האם ההלכה מאפשרת לנו לקיים את התורה על פי הערכים המקודשים של "תורת חיים" ושל "וחי בהם", מבלי להיזקק לנכרים שיעשו את האסור עלינו לעשות? ננסה להוכיח שתורתנו היא תורת חיים, והיא נותנת חיים לעושיה ותוחלת טובה לשומרי מצוותיה, ואפשר לשמור שבת, לשמור שנת שמיטה, לפי ההלכה המקודשת, וכן לקיים את המערך הרפואי בארץ ישראל העצמאית, כולל לימוד אנטומיה וחכמת הרפואה, מבלי להיזקק לשאינם בני ברית. זוהי אחת השאלות האידאולוגיות החשובות ביותר המנסרות בעולמנו מאז תקומת ישראל בארצו (תורת המדינה עמ' 329).

לעומת זאת, החרדים יקבלו ואף יעדיפו פתרונות המבוססים על שימוש בנכרים, אולי כמו אותו צבא שאת דמותו שרטט כבר זקני רבי עקיבא יוסף שלזינגר:

אלו השומרים ברגלם מכונים בשם שומריא"ל, ואלו הרוכבים בסוסים, השוכנים שם, בפרט בלילה, בדרכים ושדות, מכונים בשם לוחמיא"ל. ועל פי חוקי הממשלה יר"ה יהיה כוחם קבוע. בשבת קודש צריכים להשכיר ולהעמיד שומרים מן משרתיהם בני נוח. וכלי זינם יהיה תמיד מוכן גם בשבת קודש, באופן שאם ישמעו קול תרועה בחצוצרות לסימן שיאספו כולם על המשמר. וכהאי־גַוְנָא ישגיחו לפרקים אם הכל על המשמר. וכזה גם בשבת קודש מותר, כמבואר בשלחן ערוך, וכתורה יעשו. ("חברא מחזירי עטרה ליושנה", ירושלים תרלג, דף כט).

 

סיכום

בניגוד לדעה הרווחת, תרומתם של פוסקים חרדיים לשאלות בענייני צבא היא משמעותית ומשפיעה. במיוחד בולטת בכך דמותו של הגרש"ז אויערבך. פסיקותיו הן תשתית לרבים מהפסקים בנושאי צבא והלכה. השפעתו ניכרת לא רק בקרב הציבור החרדי, אלא גם בפסיקה הצבאית הרשמית ובחיבורים מרכזיים בתחום.

פוסקים חרדיים נוספים כמו הרב יהושע נויבירט, הרב אשר וייס והרב מרדכי הלפרין תרמו גם הם תרומה משמעותית לשיח ההלכתי בנושאי צבא. פסיקותיהם מדגימות גמישות והתחשבות בצרכים המיוחדים של המציאות הצבאית, לרבות שיקולים נפשיים ומורליים של חיילים.

עם זאת, אין להתעלם מההבדלים בין הגישה החרדית לציונית־דתית. הבדלים אלה עולים בסוגיות כמו היחס לתפקידי פיקוד, השימוש בפתרונות המבוססים על נכרים, והמשקל הניתן לשיקולים לאומיים בפסיקה. אולם נראה כי פערים אלו ניתנים לגישור. יש מקום להעמיק בבחינת ההשפעות ההדדיות בין העולם החרדי לציוני־דתי בתחום הלכות צבא, ולבחון כיצד שיתוף הפעולה בין שתי הגישות יכול להעשיר ולחזק את השיח ההלכתי בנושאי צבא וביטחון במדינת ישראל.

האתגר העומד בפנינו הוא למצוא דרכים לשלב את התובנות ואת הגישות של שני העולמות. זאת כדי ליצור מסגרת הלכתית מקיפה ומכילה שתוכל לתת מענה לצרכי הצבא והחברה הישראלית המגוונת, תוך שמירה על ערכי ההלכה והמסורת.

---

^[1] ראו: חניאל נהרי, "הספרות ההלכתית לחייל בהתפתחותה 1975-1948", אוניברסיטת בר־אילן תשסג, עמ' 77.

^[2] לדוגמא: פודקאסט "על המשמעות", עו"ד תמיר דורטל מארח את הרב משה תורג'מן, 04.06.2024.

^[3] ראו: קימי קפלן, "חקר החברה החרדית בישראל", בתוך: חרדים ישראלים: השתלבות בלא טמיעה?, מכון ון־ליר 2003, עמ' 226.

^[4] אפשר וניתן להרחיב את הניתוח של פסיקת החתם סופר והדיון של הרב זילברשטיין ולחלץ מהם תובנות נוספות על מאפייני הפסיקה החרדית, כגון ערך חיי אדם והצורך להתחשב במציאות, או ספקנות כלפי המערכת הרפואית, שכפי שניכר מתשובת החתם סופר הוא זהיר וביקורתי כלפי חוות דעת רפואיות, במיוחד כשהן מתנגשות עם עקרונות הלכתיים. אי אמון זה נכון עוד יותר למערכת הצבאית. ראו למשל בתשובות הרב אלישיב לרב נריה: הרב אברהם יצחק נריה "פיקוח נפש בשבת בצבא" תחומין ג, עמ' 23.

^[5] כמובן מביא אותנו לדיון בהקשר זה על הזיקה שבין החרדיות לאורתודוקסיה, ואכמ"ל.

^[6] ראו: רועי פרדמן, "טיפול פסיכולוגי בהתאם לעקרונות ולאידאלים של ההשקפה החרדית", בפרט ובכלל 7, טבת תשפ"ב, עמ' 244-187.

^[7] סא"ל הרב אודי שוורץ וסרן הרב דודי גרינפלד, "פיקוח נפש במלחמת חרבות ברזל – עד היכן?: יציאת לוחמים להתרעננות במלחמת חרבות ברזל"  אסיא 33, א־ב (שבט תשפד), עמ' 57-35.

^[8] יאיר אטינגר, "ההיתר לנסוע בשבת והתרת העגונות הוכיחו: טוב שהרבצ"ר לא כפוף לרבנים הראשיים", מקור ראשון, כד בטבת תשפד.

^[9] ראו בעיקר: הרב יהושע בן מאיר: "פיקוח נפש במלחמת חרבות ברזל – עד היכן? יציאת לוחמים להתרעננות בשבת במלחמת חרבות ברזל [מאמר תגובה]" אסיא שם, עמ' 92-61. ראו גם בטענות המתנגדים שהובאו במאמר הרבנות ובשו"ת חבל נחלתו חלק כט סימן י.

^[10] ראו למשל: הרב עובדיה יוסף: "הלכות שבת | חילולי שבת בצבא במלחמה עתה" ובתגובות שומעי השיעור: https://youtu.be/wLq76nvrz1A?si=0zhhbYGMRFoeqEyl.

^[11] הרב (סא"ל במיל') יהושע בן מאיר, זכרונות ובירורי הלכה סביב מלחמת יום הכיפורים, המעין, גליון תשרי תשפד.

^[12] כאמור, הסקירות כאן חלקיות. ראו בספר "אורחות רבנו" (חלק ה, עמוד ע), במלחמת הלבנון הראשונה הותקף רב צבאי חרדי בעיתון הקנאי "העדה" (פרשת נח תשדם) על רקע פסיקתו לחלץ גופות בשבת מטעמים מורליים. מהצגת הדברים ניתן ללמוד גם על קשיי הרב וגם על הבאת פסיקתו בעיתון "המודיע".

^[13] הרב בן מאיר, שם.

^[14] אציין כאן שתי עדויות מנוגדות בהקשר זה לגבי עמדתו של הגרש"ז אויערבך.

הרב בן מאיר מדווח כי בדיונים שהתקיימו בעקבות פסיקתו הביע הגרש"ז חשש שמא ניתן להסיק מההיתר לפנות חללים עקב שיקולי מורל, שמותר גם לבשל בשבת אוכל חם לחיילים במהלך מלחמה. לדברי בן מאיר, הגרש"ז הדגיש כי "נדרשת יראת שמים אמיתית כדי להבחין בין המקרים השונים".

מנגד, סיפור ידוע מציג גישה מקלה יותר של הגרש"ז. הרב רא"ם הכהן מביא בספרו "שו"ת בדי הארון" (חלק פיקוח נפש, עמ' 156) מעשה שאירע במלחמת שלום הגליל: "שירתתי כקצין שריון. באחת השבתות הגיעה משאית אספקה ובה מדים להחלפה. בשל ספקותי ההלכתיים לגבי לקיחת הבגדים והשימוש בהם פניתי לגרש"ז אויערבך זצ"ל. הוא הפסיק את דברי, ובקול נחרץ אמר, תוך שהוא אוחז בצווארון מעילו: 'חייל שבגדיו מלוכלכים לא יילחם טוב, ולכן חובתך לנסוע בשבת כדי להחליף את בגדי חייליך.'"

^[15] ראו גם: הרב דוד ארונובסקי וגדעון ספיר, "עמדת פוסקי ההלכה בעניין פעולתם של כוחות הביטחון והשירותים החיוניים בשבת", דיני ישראל 31 (2017), עמ' 219-197.

^[16] אגיד בקצרה שיכולים להיות הבדלים אפשריים נוספים בין המגזרים בפסיקת ההלכה הצבאית: החרדים נוטים לפסיקה פרטנית ולוקאלית לפי צרכי הזמן והשעה, שלא תוגדר כפסיקה עקרונית ומערכתית. כך לדוגמא פעל בשבת קו סיוע נפשי בבית חולים מעייני הישועה אחרי אסון מירון. לעומת זאת, פסיקה ציונית דתית תבקש לגבש עמדה עקרונית ומוצהרת. אצל הפסיקה הציונית דתית יש גם נטייה לחדשנות, לעומת הסתמכות על גדולי הדור אצל החרדים.

^[17] אעיר כי לתחושתי, שאינה מבוססת מחקרית, יתכן שדמותו של הרב גורן, הצהרותיו ופסיקותיו (שהתפרסמו ברובן לאחר כהונתו כרב הצבאי הראשי), תרמו לכך שהפסיקה הצבאית נתפסה יותר לעומתית.