ת"ר: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו. נטל סכין ותקע לו בלבו. […] בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים, וכן הוא אומר: וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה (יומא כג, א).
דברי הברייתא מביעים ביקורת חריפה על מעמד הכהונה, האליטה הדתית של ימי בית שני: "ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים." כפי שהגמרא ממשיכה לבאר, שפיכות דמים היתה אצלם טריוויאלית, מזולזלת: "שפיכות דמים הוא דזל" (שם כג, ב).
בסיפורו הטרגי של הסופר חיים ולדר – מי שזכה לתהילת עולם בשל ספריו ומפעליו וכעת ייזכר לְדִרְאוֹן עולם בשל סופו הנורא – מתפלג הציבור לשני מחנות. שני הצדדים מסכימים שיש בקרבנו בעיה של "שפיכות דמים הוא דזל". ואולם, כפי שאבאר, חלוקים הם בטיב "שפיכות הדמים" שנהייתה אצלנו זולה וטריוויאלית. לעניות לדעתי, חשוב להדגיש גם ממד שלישי של זילות שפיכות דמים, הקשורה לדרך שבה בחר ולדר לסיים את חייו. חידוד הצדדים השונים הללו חשוב בשביל להבין את הדילמות הערכיות הקשות העומדות כעת לפתחנו.
לסיום, אדגיש שהדברים היו יכולים להיראות אחרת, וכי בידינו הדבר – לחסוך בשפיכות דמים.
***
חלק משמעותי מתוך הציבור החרדי מוחה על קלות הדעת בפרסום המידע על מעלליו של ולדר – שהביא, לפי גישתם, למותו הנורא. בהספד שנשא בשעת ההלוויה, הטיח אחד המספידים בעיתונאי שפרסם לראשונה את הסיפור: "מבחינתי אתה פשוט רצחת." בהמשך פורסמו דברים דומים בשם אחד מגדולי הרבנים (אינני בטוח לגבי מהימנות הציטוטים): "אין […] שום היתר ורמז להיתר לשפוך דם ולרצוח יהודי. פשיטא שזה נקרא שרצחו אותו ופשיטא שאין לרוצח חלק לעולם הבא."
אסור שהחמרה באיסור לשון הרע תהיה הגנה וחיזוק של הרע עצמו; ואסור שהקפדה על דקדוקיו […] תהפוך לחרב פיפיות של פוגעים נגד קרבנותיהם
הרב חיים פרץ ברמן הרחיב קו מחשבה זה בשיחה שהעביר. לטענתו הגענו לשאול תחתית בכל הנוגע ללשון הרע ולהוצאת שם רע: "איך נוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה?" זעק. "היום, שפיכות דמים הותר ונהיה מצוה, נהיה שיטה לרצוח את השני […] הלבנת פנים נהיה מצוה […] מה יוֹתֵר לרצוח, מה יוֹתֵר להעליל, מה יוֹתֵר להפיץ. […] מי שיצליח לחשוף הוא גיבור וכל העולם ייהנה לראות איך השני מתפרפר תחת הכאבים שלו." דרכים אלו, הטיח הרב ברמן בציבור שומעיו, הולכות ומתפשטות במחננו: "התערבו בגויים וילמדו ממעשיהם. […] אנחנו נכיל אכזריות, נכיל התעללויות, נכיל שפיכות דמים."
זוהי פריזמה אחת של "שפיכות דמים הוא דזל" – אילו הקפדנו יותר על שפיכות דמים, לא היה מגיע חיים ולדר לכדי המעשה הנורא מכל. עלינו לדאוג ככל שניתן שסיפור כזה לא יחזור על עצמו, וזאת על ידי הקפדה יתרה על איסור לשון הרע.
אף שאני מזדהה מאד עם הצורך לחדד ולחזק את ההקפדה על הלכות לשון הרע, וביחוד בעידן שבו ניתן להפיץ שמועות הרסניות בלחיצת כפתור ובמהירות האור, אני סבור שבכל הנוגע למקרה הספציפי, ההסתכלות שגויה. אילו היה בידינו מנגנון אפקטיבי למיגור הפגיעות, אזי היה לגיטימי לדרוש דממת אלחוט ולהתריע על איסור לשון הרע. בנסיבות שלנו, מול כישלון קשה בטיפול בתופעה, לא יתכן שזה יהיה המסר העיקרי. אסור שהחמרה באיסור לשון הרע תהיה הגנה וחיזוק של הרע עצמו; ואסור שהקפדה על דקדוקי האיסור – שכלל אינו חלים בנידון דנן – תהפוך לחרב פיפיות של פוגעים נגד קרבנותיהם, כפי שכבר קבע בספר 'חרדים' (בביאור סמיכות "לא תעמוד על דם רעך" לאיסור "לא תלך רכיל"): "להורות שאם שמעת שזה רוצה להזיק לחברו אסור לך להימנע מהיות רכיל, אלא תגיד לו, כדי שישמור את נפשו"
ומכאן למחנה השני.
***
במחנה האחר נמצאים רבים שהזדעקו למול סבלם ומצוקתם הנוראה של הקרבנות. לפי הצטברות העדויות, שאין כל סיבה לפקפק באמינותן, מדובר במספר רב של נפגעות ונפגעים. כל מי שמכיר יודע עד כמה יכולה הפגיעה המינית להיות אנושה. כפשוטו. תוך כדי כתיבת המאמר קיבלתי את הבשורה המרה שבחורה צעירה שנפגעה מינית – לא ברור אם ועד כמה קיים קשר ישיר לוולדר עצמו – לא עמדה במצוקה ושלחה יד בנפשה. היא לא הנפגעת הראשונה שהלכה בדרך זו. הדברים נוראים.
זעקת הקרבנות נשמעת מסוף העולם ועד סופו. האם יתכן שהספד רשמי של עיתון "יתד נאמן" יזכיר את מפעליו החינוכיים של המנוח ויכנה אותו "הרב חיים ולדר זצ"ל", וכל זאת בהתעלמות מופגנת ממה שכבר ידוע (לצד מה שלא ידוע) באשר למעשיו? האם ראוי לומר על ולדר, כפי שעשה הרב נתן זוכובסקי בהספדו, שהוא "ידע מה זה בין אדם לחברו", ולפארו בכינוי "בעל השקפה נכונה ויראת שמים טהורה"? האם לא ניתן להשקיע טיפת מחשבה לגבי ההשפעה האפשרית של מילים אלה? האם אין כאן חוסר רגישות נוראה למול קרבנות שנמצאים במצב הכי רגיש שרק יכול להיות – שלא לדבר על חילול שם שמים הכבד הנגרם מכך?
יש להניח ששיקוליו של עורך העיתון ומניעיו היו טהורים. לכבד את המשפחה האבלה. לדאוג לנקיון הפרהסיה הציבורית. להיזהר מאיסור לשון הרע. לכבד את מי שייצג שנים רבות את השקפתו הטהורה של "יתד נאמן". אך לצערי, כל אלו אינם מצדיקים את הזלזול הבוטה ברגשותיהם של הקרבנות ואת מפגן הכבוד למי שפגע בהם. האם דבר כזה היה מתרחש, האם תיאורים כאלה היו נכתבים, אילו היה מדובר בעדויות על רציחה כפשוטה, על רצח סדרתי? ברור שלא. ואם כבר הזכרנו את הדוגמא, האם יחול לגביו איסור לשון הרע? אלא ששפיכות דמים – שפיכות דמים מהסוג הזה – הוא דזל.
התחושה הקשה מתעצמת עוד יותר למול הנחיה חינוכית שנשלחה להורים ולמוסדות לימוד – בשם רבנים מסוימים, אם כי קשה להאמין שהדברים אכן יצאו מפיהם – שיש לדבר עם הילדים "רק על בין אדם לחברו". ויש גם פירוט: "לזעוק עד כמה זה מסוכן להלבין פני חברו ברבים ולומר להם שהוציאו עליו שם רע […] עד כדי שהרג את עצמו." בהנחיה זו ובמשתמע ממנה יש השתקה אכזרית של קרבנות. כעת יידעו שבאמת אסור להם לגלות מה עבר עליהם – בדיוק כפי שהתוקף אמר להם. קרבנות עשויים אפילו לשמוע בדברים נימה של האשמה. לדברי מזכיר בית הדין של הרב אליהו, יש ביניהם נפגעים ששתקו במשך עשרים שנה – וכעת, כשסוף סוף העזו לדבר, מודיעים להם שהם שותפים לרצח.
הרגישות לקרבנות אינה יכולה להכתיב את כל ההתנהלות החברתית שלנו. קיימים כמובן ערכים חשובים ומרכזיים אחרים, כולל המוזכרים לעיל. ועם זאת, האם רגישות בסיסית כלפי הקרבנות, אלו שנפגעו ואלו שעלולים להפגע בעתיד חלילה, לצד הצורך האקוטי לבער את הנגע מקרבנו, אינם מחייבים אותנו דווקא להוקיע את הרוע ולחזק את הנפגעים והנפגעות? האם אין במסר המדגיש את אלו ש"פרסמו ועברו על איסור דאורייתא" זלזול בשפיכות דמים?
ניסיתי לייצג את טענות המחנה השני, שלדעתי הן חזקות. המחנה, שלהתרשמותי אינו קטן, אינו זוכה לאותו גיבוי רבני פומבי שממנו נהנה המחנה הראשון. חבל שאותם רבנים הרואים עצמם שייכים אליו אינם אומרים את דבריהם בגלוי ובגאון. שפיכות דמים הוא דזל.
***
המחנה הראשון מבכה אפוא את שפיכות דמיו של ולדר על ידי בעלי לשון הרע. המחנה השני מבכה את שפיכת דמם של הקרבנות על ידי המהללים את ולדר והמזהירים מפני לשון הרע. אך למרות השימוש הלגיטימי של המונח "שפיכות דמים", בשני המקרים אין מדובר ברציחה כפשוטו.
במובן מסוים, הפסוק מרמז להשוואה בין אונס לבין רצח: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה (דברים כב, כו) – אך הדברים אינם כמובן כפשוטם. מנגד, הפסוק קובע כי מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן (משלי יח, כא), אך גם כאן השימוש העכשווי בביטוי הוא בדרך השאלה בלבד. בניגוד לאלו, בפרשת חיים ולדר כרוכה שפיכות דמים פשוטה כמשמעה: שפיכת דמי עצמו. בהתגוששות שבין המחנות השונים, נדמה שנקודה זו איכשהו נשכחת מאתנו.
אם נכתב על מותו של ולדר "נלקח בחטף לבית עולמו" (הניסוח של "יתד נאמן"), בעוד אין אחד בציבור שאינו יודע שהוא התאבד, אזי יש בכך משום נורמליזציה של מעשה ההתאבדות
מקרה ההתאבדות הזה שונה מרוב המקרים הנוראים שעליהם אנו שומעים (והקב"ה יסייע לנו שלא נשמע עוד). במקרים רבים מדובר באנשים הסובלים מחולי נפש חמור, שאושפזו בעבר בבית חולים פסיכיאטרי, שסבלו מדיכאון קליני ומשאר תחלואי הנפש. לא זה המקרה. מדובר באדם בריא שנטל את חייו – אמנם מתוך מצוקה נוראה, אך לא מתוך חולי. היו בפניו אופציות אחדות, אבל הוא בחר בגרועה מביניהן.
לפני כארבע שנים נתפס דיין מפורסם באנגליה על ענייני צניעות (אמנם בדרגה פחותה הרבה משל ולדר), ובעקבות כך הגיש את התפטרותו המידית מכל עיסוקיו הציבוריים – בית הכנסת שהוא ייסד, בית הדין, פורומים רבניים שונים, הרצאות ועוד. תמורתם הוא השקיע את מאמציו ואת זמנו הפנוי בשיקום המשפחה. אני מקווה שהוא עסק גם בחזרה בתשובה. למען היושר, ראוי לציין שהוא לא הועמד בפני תקשורת צמאת דם ופרסום ציבורי מאסיבי – ועל כך בהמשך. ובכל זאת, גם בפני חיים ולדר עמדה אופציה כזו. למרבית הטרגדיה, הוא בחר לשלול מעצמו את הזכות לחזור בתשובה ולהשתתף בשיקום הקרבנות; אדרבה, ההתאבדות מסובבת את הסכין הנעוצה בלבם, ופותחת פצע עמוק בלבנו.
אם נכתב כי ולדר "נלקח בחטף לבית עולמו" (הניסוח של "יתד נאמן"), בעוד אין אחד בציבור שאינו יודע שהוא התאבד, אזי יש בכך משום נורמליזציה של מעשה ההתאבדות. כאשר אומרים שהוא "נרצח", כאילו לא היתה לו ברירה, נותנים לאחרים ש"אין להם ברירה" לגיטימציה להתאבדות, חלילה. התאבדות, כאשר היא נעשית בפומבי, ללא התנצלות וללא חרטה – חייבת לגרור תגובה חריפה. (לצד העדר ההתנצלות, הפתק שהשאיר ולדר מלא יומרה: כביכול מעניקה ההתאבדות לאדם כרטיס ישיר לעולם הבא.) אסור להכיל את זה, אסור להשלים עם זה.
סיפור הרקע שהגמרא מציינת – הכהן שנרצח והאב שדאג לטומאת כלים לפני הדאגה לבנו המת – מדגיש ליקוי בסולם הערכים. עד כדי כך היה סולם הערכים של אנשי בית שני מעוות, עד שעניין טומאת כלים – העניין המרכזי שהפריד בין מעמד הפרושים לבין עמי הארץ – גבר אפילו על הרגש הטבעי של אהבת האב. כמו הפרושים דאז, גם לנו יש סולם ערכים עשיר ומגוון. חובה להציב בראשו את ערך החיים עצמם. שלא נגיע, גם מתוך דאגה לערכים חשובים אחרים, למצב של "שפיכות דמים הוא דזל".
***
בסופו של דבר, אנחנו נמצאים בסיטואציה נוראה. יש נפגעים מכל הצדדים – הקרבנות, המשפחה האבלה, ובמובן מסוים גם ולדר עצמו. אבל נפגע משמעותי נוסף בפיגוע הציבורי שעברנו השבוע הוא הציבור החרדי כולו. אנחנו מדממים ומבכים את אבדן האמון, את אבדן התום, את הנזק החינוכי ואת הידיעה שילדינו כנראה יספרו על עצמם בשפה אחרת משלנו.
זה לא היה חייב להיות כך. לאחר התפטרותו הפתאומית של הדיין המוזכר לעיל, פורסם מאמר דעה בעיתון Jewish Chronicle – עיתון שאינו נחשב אוהד הממסד הדתי – השואל את השאלה: "כיצד עובר דבר כזה בלי סקנדל?" השאלה נכתבה כמובן מפרספקטיבה חילונית, המניחה שעלינו לתלות את הפוגעים בכיכר העיר. ואולם, המציאות שם היתה אחרת, ולמרות הנפיצות העצומה לא נוצר פיגוע ציבורי. הדיין הוחלף, הכל הבינו למה, ועברו לסדר היום. אצלנו, למרבה הטרגדיה, הדברים נראים אחרת.
הפתרון כמובן איננו לאמץ את הנורמות המקובלות בחברה הליברלית; אימוץ זה כמותו כהכרזה על מותה של החרדיות, ויצא שכרנו בהפסדנו. מנגד, עלינו לדאוג למנגנון – של רבני קהילה, רבני עיר, בתי דין, אנשי ונשות טיפול, מומחי משפט, וכל מה שהדבר ידרוש – שיידע לטפל במקרים כאלה ולחסוך מאתנו את הפיגוע הבא. מנגנונים כאלה קיימים, בערבון מוגבל, במסגרת של בתי דין ורבני קהילה; הם קיימים באופן רחב יותר במדינת הים, וכן בקהילות של הציונות הדתית. נדמה שיש לנו הרבה ללמוד בתחום.
הלוואי שנלמד מהמקרה הנורא, ונדע לתקן את אשר זקוק לתיקון. הדבר הראשון וכנראה הבסיסי ביותר הוא חינוך. אנו זקוקים לו ברבדים רבים. במאמר קצר זה ציינתי רק אחד מתוכם: שפיכות דמים, באופניה השונים. כפי שחז"ל מדגישים, עלינו לדאוג תמיד שלא נגיע למצב שבו "שפיכות דמים הוא דזל".
"מנגד, עלינו לדאוג למנגנון – של רבני קהילה, רבני עיר, בתי דין, או כל מה שהדבר ידרוש – שיידע לטפל במקרים כאלה ולחסוך מאיתנו את הפיגוע הבא. אנו סומכים על גדולי רבני ומנהיגי הדור שיידעו ללמוד מהמקרה הנורא, להקים מנגנון ראוי ומתפקד, ולהציל אותנו מפיגועים נוספים שכאלה".
שיא התום
הפעם מסכים, זה היה מוגזם.
א. אין ספק שהעיסוק בחומרת איסור פרסום הדברים בצורה שנעשתה חשוב, אין בכך שום זלזול או האשמה על ה'קורבנות' חלילה, אלא הכוונה היא נגד המפרסמים עצמם שללא ספק מטרתם היתה חיסול חשבונות עם ה'קורבן' שלהם.
ב. הדרך היעילה ביותר למניעת פגיעות, היא חינוך ומודעות למוגנות, משהו שב"ה הולך ומשתפר בציבור החרדי בשנים האחרונות. פרסום המפגעים אין בכוחו למנוע בצורה רחבה כמו שפרסום פושעים באופן כללי אין בכוחו למנוע פשיעה.
ג. פועלו הגדול של חיים ולדר על ידי ספריו ושאר המיזמים שלו בנושא חינוך וכדו' ימשיכו לפאר למשך דורות, אף אחד לא קרא את ספריו של חיים ולדר בגלל אישיותו הנעלה או יראת השמים המיוחדת שלו, כל אחד מבין שהאדם הוא מורכב, יש בו כוח הטוב שיכול לפעול גדולות ונצורות ובאותו זמן לצערנו ליפול במקומות אחרים.
ד. אין כזה מושג 'נורמליזציה' להתאבדות, רצון החיים הוא בסיסי בנפש האדם ומבחינה הלכתית ומדעית, אדם הנוטל את חייו בידיו היא תוצאה של מצב נפשי נטול בחירה.
כתבת היטב.
נטול בחירה?! כפירה בעיקרון של 'בחירה חפשית', שכוחה של הבחירה [כמובן באם מדובר באדם שאיננו חולה נפש קליני] שהיא 'חפשית מכל טבע' אפילו מטבע יצר הקיום האישי, והוא מרצונו ומדעתו בחר בדרך ה'בריחה' מהתמודדות.
שאל"כ מדוע ההלכה אומרת שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא? אם הוא 'נטול בחירה' מדוע מגיע לו עונש כה נורא?!
אי אפשר לומר שהוא נטול בחירה, כאשר בהקלטה בקולו הוא אומר מראש לאישה שאם יואשם הוא יכחיש, ואם ייתפס הוא יירה בעצמו. הכל מחושב מראש בצורה הכי קרה. כשהוא אמר זאת – הוא ידע מראש על הסבל של משפחתו שייגרם כתוצאה מההתאבדות, אבל זה פשוט לא עניין אותו.
בהמשך לסעיף ד בדבריך: יש דרך לעודד התאבדויות. היא נעשית כעת בראש חוצות. התעסקות המונית במעשה כה קיצוני ולא מוכר לבני נוער, על ידי אדם שהוא עדיין נערץ על ידי הילדים (ולא משנה כמה תגידו לילדכם שהוא לא ראוי להערצה. הם עדין יעריצו אותו בגלל סיפוריו. כח הסיפור והחוויה יגבר אצל הילד על טענות לוגיות שתנסו למכור לו) מקרבת, ולו במעט את נושא ההתאבדות אל תודעתם.
לאמור: 'אם האיש שאני כה מעריץ התאבד כי היה לו רע (ולא משנה למה!), כנראה שלהתאבד זו אופציה לאנרעה בכלל'.
ועוד: התעסקות במעשיו ופירסומם בפני הילדים עלול חלילה לקרב מעשים רעים אלו אל לב הילדים מהטעם האמור לעיל.
אולי לכל זאת כיוון הרב אדלשטיין שליט"א בהוראתו לשתוק.
התעלמתם מדבר חשוב ביותר. אין פה רק עניין של שני צדדים כפי שאתה מכנה זאת.
הבעיה הנוראים בסיפור הזה. הוא שיש המון מקרים גם היום. על פגיעה בילדים על ידי אנשי הצוות החינוכי. ותמיכה של ההנהלות בהשתקה.
זה הדבר החמור מכל. וזה מה שצריך לעניין את הציבור.
האם התגובה של העיתון. תורמת להמשך המעשים או להפסקתם.
לי נראה שהטלת האחריות על ההתאבדות. בחלק מהתגובות על הנפגעים. עוזרת ישירות למסכת השתיקה הקיימת וגורמת לעוד ועוד נפגעים בהמשך.
נתחיל מהסוף: "אנו סומכים על גדול רבני ומנהיגי הדור שיידעו" וכו'? יותר מדי סמכנו ונכזבנו. אין להם שום הבנה בנזק הנורא של הנפגעים מידי הפוגע. בנזק הנוסף שמעמיק אצלם כשהם נתקלים בחוסר אמון והכלה מצד הסביבה. בחוסר האונים שלהם כשהם רואים 'עולם הפוך': זועקים את זעקת הפוגע ומכבדים את זכרו, ורודפים את אלו שנלחמים את מלחמת הנפגעים.
מבחינת 'מנהיגי הדור' (או הסובבים אותם), הדבר החשוב כאן הוא: לשון הרע, כבוד משפחת הפוגע, מה יאמרו לילדים וכו'. אולי גם ההגנה על נכבדים נוספים… (ראו כאן: https://twitter.com/YVider/status/1461322903916630024
וכאן: https://bshch.blogspot.com/2021/12/blog-post_1966.html (וקבל את האמת – או לפחות חשש לאמת – ממי שאומרה וממי שמביאה).
אין כאן שום קשר ללשון הרע , ודאי לא להוצאת שם רע. בגמרא יש משקל אפילו לשמועות, "קלא דלא פסיק", לעניינים מסוימים. ק"ו לרבנים (כן, גם אם כיפתם סרוגה) שחקרו והעידו שוב ושוב 'אמת נכון הדבר, נעשתה התועבה'.
התורה השוותה את הדבר לרצח ממש. האם גם ברוצח היו אומרים: שא, שא, לא יפה, לשון הרע, חכו בסבלנות עד שיתברר הדבר ע"י בית דין חרדי שאוכל את ההכשר המדויק שלנו.
אני רואה שהשורה שהבאתי מסוף המאמר "אנו סומכים על גדולי רבני…" נמחקה מהמאמר, וטוב שכך. יישר כוח!
עכשיו אתייחס למאמר עצמו: הרעיון המרכזי שבו נכון מאוד. ולכל צד שנסתכל כאן, הרי בשפיכות דמים עסקינן.
יחד עם הדיבורים הרבים והחדשות המתפרצות, נשים לב לא להפוך אדישים ולא לעמעם את הזעזוע הטבעי, הן לנוכח פגיעה והן לנוכח התאבדות.
הנה לך מקור ישירות למבוקשך
"אמר רב דמלקין על לא טובה השמועה שנאמר (שמואל א ב, כד) אל בני כי לא טובה השמועה
מר זוטרא מותיב לה אפסירה על כתפיה, ומקרי ליה : אל בני"
פרש"י :
על לא טובה השמועה – מי שיוצא קול עליו שהוא עובר עבירות מלקין אותו, דלא טובה השמועה – לאו הוא. דכתיב בבני עלי, אל בני. לאו יש כאן – על לא טובה השמועה:
אפסרה – קבשטר"א (קיבישטר"א: אפסר (חלק מהרתמה, שבו מושכים את הבהמה או את הסוס בצווארם)) :
ומקרי ליה – קורא לפניו אל בני להודיע שעל לאו זה הוא לוקה:
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9F_%D7%A4%D7%90_%D7%90
ולעניין הקריאה בשיחה בטלה שלו
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93_%D7%90
וק"ו אדם דן מעצמו.
ואף אם איתא דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא "שקל הכתוב קלי עולם כחמורי עולם"
צא ולמד
תניא בפ' הזהב [דף נ"ט] לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך עם שאתך בתורה ובמצוה אל תונו.
למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא על יראי ה'.
ואמרינן במדרש שאם הונה אותך אתה רשאי להנותו שאינו קרוי עמיתך.
ואמרינן במגילה [דף ל"ה] האי מאן דסני שומעניה פי' שיצא עליו ש"ר בודאי שרי לבזוייה בגימ"ל ושי"ן – פי' גייפא שיטא – פי' אחר בן גויה או בן שפחה – פי' אחר גערת שמת' כמו ששנינו במועד קטן [בדף י"ז] ברב יודה שנדה לאותו תלמיד דסני שומעניה ואמרי' [בפר' כירה דף ט'] נמי האי מאן דעבד אדרבנן שרי למיקריה עבריינא. [בפר' הזהב דף נ"ח]
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A1%D7%9E%22%D7%92_%D7%9C%D7%90%D7%95_%D7%A7%D7%A2%D7%90
וילמד סתום מן המפורש
מעשה לוט ושתי בנותיו נקרא ומתרגם. פשיטא. מהו דתימא ניחוש לכבודו דאברהם, קמ"ל.
מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם. פשיטא. מהו דתימא ליחוש לכבודו דיהודה, קמ"ל שבחיה הוא דאודי !
מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם. פשיטא. מהו דתימא ליחוש לכבודן של ישראל, קמ"ל כל שכן דניחא להו דהויא להו כפרה !!
קללות וברכות נקרין ומתרגמין. פשיטא. מהו דתימא ניחוש דלמא פייגא דעתייהו דצבורא, קמ"ל
אזהרות ועונשין נקרין ומתרגמין. פשיטא. מהו דתימא ניחוש דלמא אתו למעבד מיראה, קמ"ל.
מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם [מעשה אבשלום נקרא ומתרגם]. פשיטא. מהו דתימא ליחוש ליקריה דדוד, קמ"ל. מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתרגם. פשיטא. מהו דתימא ליחוש לכבודו דבנימין, קמ"ל.
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%94_%D7%9B%D7%94_%D7%91
וְכָל זֶה, שֶׁדִּבַּרְנוּ, הוּא בִּסְתָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם (י) נִתְחַזֵּק מִכְּבָר בְּלָאו הָכִי לְאָדָם רָשָׁע, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְפַּרְסֵם עָלָיו כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁעָבַר בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ עַל אִסוּרִין הַיְדוּעִין לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא אָסוּר כְּנֵאוּף וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, עַל אִישׁ כָּזֶה מֻתָּר לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע.
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%A4%D7%A5_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_-_%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A8%D7%A2_%D7%96_%D7%94
למה אתה מציג את עצמך כחרדי? האם חרדי לא מוצא סיבה לפקפק באמינות של "הצטברות עדויות" אשר כביכול נמסרו בפורום שאיננו מיועד להן? האם בעולמו של חרדי, קיימת "זעקה" כלשהי מצד מי שמציג את עצמו כקרבן, שמהותה להכריח את בזיונו של אדם, המתבייש בפרסומים ואיננו רודף אחרי ה'קרבנות' (לפחות מחשש שמא יתגלה קלונו)? האם נקמה מסורה בידי אדם? ועוד חרדי? ושאלה נוקבת אחרונה: האם חרדי לא מבין את ההבדל בין "לגלות" לבין "לפרסם"?
תגובה נוקבת וישרה
לרב יהושע פפר, עד היום הייתי מהקיצונים בעד חיים ולדר היום עשיתי פרסה 180 מעלות לצד השני בעקבות הלינק הזה https://www.kipa.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/1124261-0/
אני תמיד חונכתי שיש גמרא ויש שולחן ערוך ואין אמון עיוור בשום מנהיג זו לא אביזרייהו דעבודה זרה זו עבודה זרה ממש, אני מעולם לא ביטלתי דעתי בפני שום גודול כשזה היה נראה לי נגד ההלכה, כל הלומדעס על פסק דין לא נאמר על אנס סדרתי, בדבר אחד אני מסכים איתך בגדול שפיכות דמים הוא דזל אבל של האשה הזאת לא של האנס הסדרתי חיים ולדר
ר' חמודי
ראשית, טוב שאתה יודע לשנות את דעתך, ולא נצמד לדעה הקדומה שלך.
שנית, עצה טובה: אולי אפשר ללמוד מזה לא להיות כל כך בטוח בדעה שלך מלכתחילה, לתת מקום גם לדעה השנייה, להגיד את דעתך באופן של 'שמא' והצעה, ולסייג אותה (ולפעמים לפעמים – אפשר גם להגיד: איני יודע, ולשתוק). זו דרך החכמים.
מאוד כאב לראות את התגובות של הנלחמים למען כבודו של ולדר ומגדפים את זועקי זעקת הנפגעים ואת המתקוממים מול העוול. עיניהם טחו וליבם נאטם.
לאדון רעואל, אין מה לעשות לאדם יש חזקת כשרות זו ההלכה, כתבתי שאני נצמד להלכה גם כשזה לא מתחשק, הקלטות אפשר לזייף ושני אלו ש"פסקו" נגד חיים ולדר אין לי אמון בפסקיהם, אבל מה ששינה את דעתי שכולי האי לשלוח נפשה בכפה לא תעשה אישה בעד תשלום, יש גמרא שכשיש לאדם שונאים לא מתייחסים לשמועות כתבתי כבר פה את הגמרא, ועל התלונות עצמן לא הייתי אמור להתייחס כי לא היה לי שום ספק שעיתון הארץ מסוגל לשלם הון תועפות לנשים חרדיות שתתלוננה [הייתי אומר בחריפות שיש מושחתות שמוכנות גם להתגרש בשביל זה]
זו אינה ההלכה
אלא, זו ההלכה :
רמב"ם : וכן כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו – ואחר כן ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע – ראוי להשמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע – ועל זה נאמר (גם) כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו:
רע"ב : אבל אדם שהוחזק ברשע, מותר לדונו לחובה, שלא אמרו אלא החושד בכשרים לוקה בגופו [שבת צ"ז], מכלל שהחושד ברשעים אינו לוקה:
רשב"ץ : ואם האדם הוא מפורסם ברשע ועשה מעשים אפילו יהיו רוב הצדדי' נוטים לזכות כיון שיש צד אחד שיש לדונו לחובה מותר לדונו לחובה ועל זה נאמר כי יחנן קולו אל תאמין בו כי שבע תועבות בלבו.
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%90_%D7%95
שוב אני עומד נפעם מול מאמר נוטף שכל ישר של הרב פפר
תודה רבה .
כל מילה בסלע !!!
אם קראו – לא שנו. ואם שנו – לא שילשו
כתב רמב"ם ב-8 פרקיו [פרק ה] : "כי קללת בעלי החסרונות וזכרם לגנות – אם יהיה הכונה בו לחסרם אצל בני אדם, עד שיתרחקו מהם ולא יעשו כמעשיהם – הוא דבר מחויב, והיא מעלה. הלא תראה אמרו יתברך : "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא יח, ג). וסיפור הדומים וכל מה שבא במקרא מסיפור גנות בעלי החסרונות וזכרם לגנאי, ושבח הטובים והגדלתם – אין הכונה בו רק מה שזכרתי לך : עד שימשכו בני אדם אחרי הדרכים הטובים האלה, ויתרחקו מדרכי הרעים ההם."
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%A4%D7%A8%D7%A7%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%94
בית יוסף טוחו"מ סימן ב
וכתב הרשב"א בתשובה רואה אני שאם העדים נאמנים אצל הברורים רשאים הם לקנוס ממון או לענוש עונש הגוף כפי אשר יראה להם וזה מקיום העולם שאם אתם מעמידים הכל על הדינים הקצובים בתורה ושלא לעשות אלא במה שענשה תורה בחבלות וכיוצא בהם נמצא העולם חרב שהיינו צריכים עדים והתראה וכמ"ש ז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה. וכ"ש בח"ל שאין דנין דיני קנסות ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם ונמצא העולם שמם וכבר קנסו ז"ל קנסות במכה את חבירו ביד או בארכובה כדאיתא ר"פ המניח ואע"פ שאלו דיני קנסות ואין דנין אותו בבבל מכל מקום בכל מקום ומקום דנין לעתים לכיוצא בהן לגדור את הדור וגדולה מזו אמרו בפרק נגמר הדין שמעון בן שטח שתלה פ' נשים באשקלון ביום אחד ואע"פ שאין תולין אשה ואין דנין ב' ביום אחד ושם אמרו טעמא שלא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה. וכן אמרו בפרק האשה רבה באחד שרכב על הסוס בשבת וסקלוהו. ובאחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והלקוהו וכל זה שהשעה היתה צריכה לכך וכן עושין בכל דור ודור ובכל מקום ומקום שרואין שהשעה צריכה לכך ולייסר השוטים והנערים המטים עקלקלותם והנה אמרו דרב הונא שהיה מבבל קץ ידא. ובפרק זה בורר דאמר ריש גלותא אי ודאי קטל נפשא לכהיוה לעיניה ואע"פ שאין קציצת אבר בדיני התורה אלא הכל לגדר ולצורך השעה ולפיכך ברורים אלו אם עשו וראו שצורך שעה היא לענוש גוף ולקנוס ממון לתיקון המדינה ולצורך השעה כדין עשו וכ"ש בדאיכא הרמנא דמלכא וכענין רבי אלעזר ברבי שמעון בר"פ הפועלים (פג:) ומ"מ הברורים צריכים להתיישב בדברים ולעשות מעשיהם אחר המלכה ולהיות כוונתם בכל עת לשמים עכ"ל. ובתשובה אחרת כתב ולדיני נפשות צריך שיהיו מוזהרים לעשות בהסכמת זקני עירכם כדי שיעשו אחר הצורך הגדול ובמתון. עיין בתשובות להרמב"ן סימן ר"מ כי שם כתב הא דמכין ועונשין שלא מן הדין ואי זה קנסות גובין בבבל וכתב עוד שם סימן רע"ט על קהל שמינו ברורים לבער העבירות וכתב בתיקוני ההסכמה שיוכלו לייסר ולענוש ממון לפי ראות עיניהם ויש להם עדים קרובים או עד מפי עד וכיוצא בהם שנראה להם שהענין אמת שיכולים לדון ולקנוס שלא הצריכו עדים גמורים אלא בדיני תורה אבל מי שעובר על תיקוני המדינה צריך לעשות כפי צורך השעה שאם אין אתה אומר כן אף הם לא יקנסו דיני קנסות ולא בדברים שאינם מצויים שאין אנו שלוחייהו כגון גזילות וחבלות וכן יצטרך התראה והרי אמרו מכין ועונשין לא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג עכ"ל:
וגם הרא"ש כתב בתשובה כלל י"ח על אלמנה שנתעברה מעכו"ם מפני שהענין היה מפורסם היה בדעת השואל לחתוך חוטמה כדי לשחת תואר פניה שקשטה בפני הבועל ושתפרע לאדוני העיר קצת ממון ושאלו את פיו אם היה מסכים בזה והשיב יפה דנתם יחתכו חוטמה כדי לשחת תואר פניה כדי שתתגנה על מנאפיה ודבר זה יעשוהו פתאום כדי שלא תצא לתרבות רעה ולפי עושרה טוב לקונסה בממון עכ"ל:
(ב"ה) כתב הר"מ מרקנ"ט ראש פרשת משפטים בשם מדרש רות הנעלם אמר ר' יודן כל דיין שלא מחמיר מסתלק מן העולם קודם זמנו הדא הוא דכתיב ויש נספה בלא משפט יש מי שדן דין אמת לאמתו ומקבל עליו שכר מהקב"ה. דן דין אמת לאמתו ונתפש כגון דיין מדקדק דקדוקין לזכות לרשע דתנן ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה או מפני שהזמן גורם והדיין מסתלק עצמו מלהענישו ומדקדק בענין הדין למצוא פתח לזכות אותו מן הדין ממש וה"ה כשהקב"ה דן את העולם אותו דיין נתפש עליו ונסתלק עליו קודם זמנו ואם לאו עליו נאמר לא נין לו ולא נכד בעמו כשעצמו אינו נתפש יש מי שאין דן את הדין ומקבל עליו שכר כגון אבא שראה אחד מחבק לאשת איש ומנשק אפיק לון לקונפיה וקטיל לון לאו דבני הריגה נינהו אלא לעשות סייג לתורה דלא תימא דיינאא אפיק ליה בדין תורה וסגי לו אלא דיינא דלא עביד סייג לתורה אין לו סייג לא בעוה"ז ולא לעוה"ב סייג שלא נין ונכד עצור ועזוב הוא בעוה"ז ובעוה"ב מעבירים ממנו אותם מעשים טובים שהם סייג לעוה"ב לאדם כי הא דאמר עשו סייג לתורה בדיל דתורכון חיים בהאי עלמא ובעלמא דאתי:
… וז"ל הרא"ש בתשובה כלל ז' סי'ב ל"ב רשאין בני העיר להסיע על קיצתן לפי צורך השעה למיגדר מילתא ואם הוא עני ואין יכולין לעונשו בממון רשאין לעונשו ולקנסו במלקות ובכל מיני הרדפות עד שיהא ציית לדינא ולעשות כשאר הקהלות כדאיתא בפ' אלו מגלחין (טז.) מנ"ל דנצינן ולייטינן וכו' אלמא רשאין ב"ד בכל עיר ועיר לרדות ולייסר בכל מיני רידויין ונדויין המסרב על תקנתם ואם הוא אלם ופרוץ חובטין אותו ע"י עכו"ם ואומרים עשה מה שישראל אומרים לך עכ"ל:
… כתב הריב"ש בסימן שפ"ז על אדם שייסרוהו על שעבר עבירה האמת יותר טוב היה לעונשו בדייני ישראל אי הוה צייתא דינא כי יש לחוש ולפחד מלהשים אדם מישראל ביד שופטי העכו"ם וכ"ש על מצות תורתינו כי ידוע יש מהם רבים חומדים ממון ישראל ולא טוב לפתוח להם פתח לפשפש במעשנו כי יש מצות שאדם דש בעקביו וענשם גדול אמנם אחר אשר האלהים אינה לידו ומעשיו קרבוהו והגישוהו אל המשפט לפני עכו"ם ותעט כמעיל קנאת ה' צבאות לבלתי הנקותו אחרי נפלו וקיימת בו מאמרם ז"ל הוא עשה שלא כהוגן הנה על זה נאוו לך תהלות עכ"ל:
ונראה שאפי' אין בדבר עדות גמורה שהיה מתחייב על פיהם בדין בשעה שהיו דנין דיני נפשות אלא שיש רגלים לדבר וקלא דלא פסיק אם נראה לדיין שיש צורך השעה לדונו בכך הרשות בידו כן יש ללמוד מדברי תשובת הרשב"א והרא"ש ז"ל שכתבתי בסמוך:
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%91#%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3
אלא מאי, "משרבו תלמידים שלא שמשו כל צרכם…." ואף מה שדרשו ז"ל "כל מי שהוא סר מרע משתולל על הבריות"
"ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע… אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנםסג ויורדין לבאר שחת, שנאמר (תהלים נה), ואתה אלהים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך. "
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%94_%D7%99%D7%98
והכל הולך אחר החתום
"עז פנים לגהינם…" ואמרו ז"ל "מדחציף כולי האי – שמע מינא רשע הווי !"
ומיניה לא תזוע – שאין לך מידה טובה הימנה
ש"כל שאין לו בושת פנים – בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני"
וכתיב
שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן.
הצדיק הוא מי שנוהג כפי חקי הצדק,
ופועלי און הם העוסקים בכח הזרוע לעשוק ולחמוס, שהוא הפך הצדק,
ובעת יטה ה' קו המשפט, לשפוט כפי המעשה, או בעת יעשה משפט למטה מאת שופטי ארץ, אז הצדיק ישמח כי רוצה במשפט, ויודע כי אז יזכה בהשפטו, ופועלי און יהיה להם המשפט למחתה: [מלבי"ם]
אוי. כתבת סיומת לטור שלך, ואז ראית ששני מגיבים לא אהבו אותה ושינית אותה?
אתה לא מתיימר להיות אמיץ או משהו בסגנון?
רק שואל.
אמיץ = מי שנצמד למה שחשב/אמר/כתב/עשה ולא מוכן לחשוב שנית ולחזור בו אם צריך? בוז לרדידות עלובה שכזו.
אמיץ אמיתי הוא מי שאומר אמת וחוזר בו ממה שאינו אמת – גם אם טיפוסים מסוימים לא יאהבו את זה.
עיון
אינך מבין. המערכת מעוניינת להביא לשינוי "מבפנים" ובבניחותא (יחסית) ולכן מושתלים משפטים כאלו. המערכת מניחה שמי שאינו תמים יבין.
יישר כח הרב פפר על הדברים הנכונים והפשוטים שצריכים להאמר, רק בנקודה אחת אני לא בטוח שאתה צודק, והוא מה שכתבת שהפיתרון הוא הקמת ב"ד שיסגור את הדברים בשקט, אך לדעתי אין הדברים מספיקים. אם כחברה לא נעניש את הפוגע מינית הסדרתי ורק נשעה אותו מתפקידיו, אזי איבדנו את ההרתעה, ואנשים כמוהו ימשיכו במעשיהם ויקוו להמשיך בתפקידים הציבוריים ככל שניתן, ומלבד זה יש גם פוגעים ומטרידנים שאינם נושאים בתפקידים ציבוריים, ואין בידי המערכת הרבנית כח לעצור אותם, ופשוט שעל המשטרה קשה מאוד לסמוך, (כי מי רוצה שביתו תעיד בבית משפט על אונס)אם כן התפקיד שממלאת העיתונות חשובה ואף הכרחית, היא גורמת להוקעה ציבורית (ואולי ההתעסקות היתה צריכה להיות פחות צהובה ויותר עניינית).
אני ממש מתפלא על אדם שבא לכתוב כביכול שני צדדים, ותוך כדי דיבור מקבל את זה שיש נפגעים וקורבנות ??
האמנם כל כתב שכותב כתבה זה כבר מקובל עלינו שכל מה שכתב זה נכון?
אתה לא זוכר כמה התקשורת שיקרה עלינו כציבור שקרים שלא היו ולו נבראו האם יש להם בעיה לשקר בדברים אחרים??
לגבי אותו בי"ד האם מישהוא היה הולך להתדיין בבי"ד שהאב"ד מתראיין בכלי תקשורת ותוקף אותו לפני ששמע אותו??
האם כל שלושה אנשים עכשיו יקימו לעצמם בי"ד לעניני פגיעות ויפרסמו את קלונם של אנשים לפי איך שהם חושבים ונראה להם??
האם באמת מושב בי"ד רציני מוציא הודעה לתקשורת על כמות המתלוננות ומה תלונתם לפני ששמע צד שני
ישנה אחזה תפיסה שבאה מהעולם הפוגרסיבי שכל מתלוננת צריך להאמין לגרסתה
זו היא תפיסה שנותנת כלי רצח בידי כל אדם הרי איך זה ייתכן להאמין לאדם שהוא נפגע מבלי להאמין שהפוגע פגע …
ברור שישנם נפגעים אבל האם מישהו פעם פתח את הנושא של הנפגעים מתלונות שווא על איך זה השפיע עליהם ועל המשפחה שלהם? על מקום העבודה שלהם ?
לא ייתכן שאדם יבוא יספר סיפור ללא ראיות ונצטרך להאמין לו כיון שאם לא נאמין הנפגע האמיתי לא יבוא להתלונן וכי למה דמו של נשוא תלונת השוא סמוק פחות????
לסיכום לא הוגשה שום תלונה למשטרה בעניין ולא הוצגה שום הוכחה בעניין (לההדיל מסיפור משי זהב שזה גם היה ידוע בציבור גם אנשים התראינו בקולם וחלק אפילו בפנים גלויות וגם הוגשה תלונה במשטרה) למעט אדם שהקים לעצמו בי"ד ושבעינים שלי ממש לא נראה אובייקטיבי ןשרץ כל היום להתראיין מכלי תקשורת תקשורת
טשמח שהכותב יבסס את טיעוניו לכך שהיו קורבנות
אגב לגבי המתאבדת היום ישנו מושג של אפקט ורטר
מילים כדורבנות.
אי אפשר שלא להחמיץ פנים מול ההתנהלות של הרב שמואל אליהו.
תגובותיו אינם תגובות של דיין או אדם בעל שיעור קומה. כמעט נודף ריח של שמחה לאיד מחלק מדבריו. וזה בלי לומר מילה על הרב שלצידו (הרב נקר כמדומני) שמגדיל לעשות וכבר מפרסם שאפשר לפנות אליו לשאלות בד' חלקי שולחן ערוך (כלשונו).
נראה לי מגוחך איך כל העולם הולך שבי אחר אנשים שבכל קונסטלציה אחרת אף אחד לא היה מקשיב לדעתם. הם פשוט האנשים במקום ה(כביכול) נכון.
נ.ב. אין באמור למעלה בכדי לגמד מחומרת מעשים כלשהם בהנחה שהם נעשו
מאמר לא קל אבל לא יכולתי שלא לחייך.
יתד נאמן נזהר בלשון הרע.
מעבר לדיון על העבר במקרה של ולדר ואחרים חשוב עכשיו להתכונן לעתיד ואפילו להווה. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא איזה אמצעי אילו היה קיים היה יכול לבדוק את העובדות ולהגיב בהתאם . אם העובדות אינן נכונות לעצור את לשון הרע ואם נכונות לעצור את המעשים ולהעניש במידת הצורך ולא חברים אמצעים חוקיים. ולכן לע״ד נכונה הצעתו המרומזת של הכותב, להקים מעין בית דין לענין זה כמו פורום תקנה . בית דין זה יוכל לשמוע במקסימום סודיות והגנה טענות ויוכל לבדוק אותן בצנעה וברגישות לשני הצדדים. ובא לציון גואל
פעם היה יהודי בשם הרב ש"ך זצ"ל שהיה אדם שלקח אחריות, דברים מסוג ולדר היו מגיעים אליו והוא היה מברר וזורק לעזאזל את מי שצריך , והוא ידע שלא תמיד צריך מכחול בשפופרת וכנראה לדעתו זה סביר , אני עצמי זוכר לפני שלושים שנה ראש ישיבה מסויים נתפס על נשים נשואות לא היו שני עדים לעצם המעשה והלך אחד מהרמי"ם לר' נסים קרליץ ע"ה ואותו ראש ישיבה נזרק שכל ישר גם נחוץ ולא רק שני עדים לברוח מן האמת לחיק החמים של הפורמליות זו תכונת פחדנים ששואפים לברוח מאחריות ומעימותים
מה שהכי מפחיד וצריך בדק בית יסודי ביותר בחברה החרדית [לא פחות מתחלואיה בקורונה ומירון וכו'] שהדבר לא ייצור נורמה, בפרט לאחר ה"הספד" חייבים אחת ולתמיד לומר בלי משוא פנים שגדויילים לא חסינים מביקורת נקודה
זה נראה שהרב הכותב שליט"א, משוכנע ברשעת ולדר, ולכן הוא מטה את המאמר לרעתו.
וכתוצאה מזה הוא משכנע את הקוראים לחשוב כמוהו.
צריך לזכור שעל פי ההלכה מי שיש לו שונאים אסור להאמין לשמועות שיצאים עליו.
וגם הרב מצפת שמינה את עצמו לדיין בענינים אלו, כבר הוברר בכמה פרשיות דומות שהוצאו דברים מהקשרם. וד"ל.
אני לא מאחל לאיש לעמוד בבזיון של ולדר ולהחליט אם הוא יכול להמשיך לחיות כך או לא, אבל עדיין לזכור שכל זמן שהדברים לא נאמרו בפניו אז אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין לפחות לענין להאמין לגמרי כמו שמתשמע מהמאמר.
"ונראה שאפילו אין בדבר עדות גמורה שהיה מתחייב על פיהם בדין בשעה שהיו דנין דיני נפשות, אלא שיש רגלים לדבר וקלא דלא פסיק, אם נראה לדיין שיש צורך השעה לדונו בכך, הרשות בידו."
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%91#%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3
וחוץ מזה ברור שהתבלבלת – הוא זה שהיה אויב הציבור, ולא הציבור היה האויב שלו.
ואם יורשה אז נאחל לך איחול מקביל, איננו מאחלים לך או לצאצאיך להיות קורבן של כגון דא ואז להחליט אם תוכל לעמוד בכך או לא.
כתב הר"מ מרקנ"ט ראש פרשת משפטים בשם מדרש רות הנעלם
אמר ר' יודן כל דיין שלא מחמיר מסתלק מן העולם קודם זמנו
הדא הוא דכתיב ויש נספה בלא משפט יש מי שדן דין אמת לאמתו ומקבל עליו שכר מהקב"ה.
דן דין אמת לאמתו ונתפש כגון דיין מדקדק דקדוקין לזכות לרשע
דתנן ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה או מפני שהזמן גורם והדיין מסתלק עצמו מלהענישו ומדקדק בענין הדין למצוא פתח לזכות אותו מן הדין ממש
וה"ה כשהקב"ה דן את העולם אותו דיין נתפש עליו ונסתלק עליו קודם זמנו ואם לאו עליו נאמר לא נין לו ולא נכד בעמו כשעצמו אינו נתפש
יש מי שאין דן את הדין ומקבל עליו שכר כגון אבא שראה אחד מחבק לאשת איש ומנשק אפיק לון לקונפיה וקטיל לון לאו דבני הריגה נינהו אלא לעשות סייג לתורה
דלא תימא דיינא אפיק ליה בדין תורה וסגי לו אלא דיינא דלא עביד סייג לתורה אין לו סייג לא בעוה"ז ולא לעוה"ב סייג שלא נין ונכד עצור ועזוב הוא בעוה"ז ובעוה"ב מעבירים ממנו אותם מעשים טובים שהם סייג לעוה"ב לאדם כי הא דאמר עשו סייג לתורה בדיל דתורכון חיים בהאי עלמא ובעלמא דאתי:
כתב הריב"ש בסימן שפ"ז על אדם שייסרוהו על שעבר עבירה
האמת יותר טוב היה לעונשו בדייני ישראל אי הוה צייתא דינא – כי יש לחוש ולפחד מלהשים אדם מישראל ביד שופטי העכו"ם וכ"ש על מצות תורתינו כי ידוע יש מהם רבים חומדים ממון ישראל ולא טוב לפתוח להם פתח לפשפש במעשנו כי יש מצות שאדם דש בעקביו וענשם גדול
אמנם אחר אשר האלהים אינה לידו ומעשיו קרבוהו והגישוהו אל המשפט לפני עכו"ם ותעט כמעיל קנאת ה' צבאות לבלתי הנקותו אחרי נפלו
וקיימת בו מאמרם ז"ל הוא עשה שלא כהוגן
הנה על זה נאוו לך תהלות:
ונראה שאפי' אין בדבר עדות גמורה שהיה מתחייב על פיהם בדין בשעה שהיו דנין דיני נפשות
אלא שיש רגלים לדבר וקלא דלא פסיק
אם נראה לדיין שיש צורך השעה לדונו בכך הרשות בידו
כן יש ללמוד מדברי תשובת הרשב"א והרא"ש ז"ל שכתבתי בסמוך:
אולי מספיק עם הטענה השטותית הזו "יש לו שונאים"? מדברים פה על דיני נפשות, איסורי עריות וקדושת ישראל, דברים יסודיים ביותר, האדמה רועדת תחת רגלינו, ואתם מוציאים רוח מפיכם בטענות שאין בהם כלום?
לא ידוע שיש לו שונאים רציניים, האיש לא היה פוליטיקאי, ספריו נכנסו לכל הקהילות, איש חינוך ואדם רצוי לרוב אחיו. אדרבה, רבים מאלו שמתלוננים נגדו אלו הקרובים אליו בדעות יחסית (חרדים מודרנים) ולא קנאים. איך בכזו קלות ראש מפריחים מילים לחלל "יש לו שונאים"? על יסוד דברים קלושים ורעועים כל כך רוצים להקל ראש בחמורות שבחמורות? בייחוד שזה כבר לא בגדר "קלא" אלא "עובדא". אם דובי וינרוט, חברו בנפש, חזר בו וקיבל לגמרי את כל הטענות נגדו, אין עוד במה להסתפק – למי שמחפש אמת.
הופכים רשע לצדיק וצדיק לרשע? בושה וחרפה תאחזכם, צאו מהשקר ומהטיפשות שאופפים אתכם.
2 נקודות חשובות.
1. הדיין בבריטניה – לא היה שום עדות או הו"א לאיסורי כריתות אלא כל מיני ענייני נגיעה שאינם מתאימים ולכן אין הנידון דומה כלל.
2. בעניין ולדר איני כ"כ בקיא בכל העדויות וכו' אבל לדעתי אם היו מגיעים לחקירה שע"פ החוק שום דבר אינו פלילי אלא היה איסורי כריתות בהסכמה אין שום גוף שהיה יכול לעצור אותו מלהמשיך להעביר את ההשקפה הצרופה שלו, ולראיה אביב של הנוקם שפרסם עליו את המאמרים לאחר שולדר פירסם עליו סיפורים ממשיך במלוא פעילותו הציבורית,
ולכן אין לנו אלא להתלונן על עצמינו למה אין אצלנו שום גוף או מועצת שיכולה לקחת אחריות ולקבל החלטות שכל צרוע וכל זב ובועל נידות וא"א יכול לכתוב בכל עיתון ולהיקרא רב ובעל השקפה…
מדפיס ושולח למשפחה
ליכטינשטיין עשה את זה לפניו – והרבה יותר מוצלח…
https://www.etzion.org.il/he/philosophy/great-thinkers/harav-aharon-lichtenstein/%D7%A0%D7%97%D7%A4%D7%A9%D7%94-%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%95%D7%A0%D7%97%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%94
עם כל הכבוד ואחר המחילה. יש לנהוג כבוד בציבור ולא לחשוב אותו למטומטם . העמדה של הכותב כפי שהובעה כאן פעם אחר פעם היא התייצבות חד משמעית לצד שמואל אליהו והבעת אמון מלא לטענות נגד ולדר. אבל מכאן ועד ביקורת גדוילים , מכאן ועד סתימת פיות ודה לגיטימציה עם מי שלא מחזיק בעמדות אלו וכאילו מי שלא מסכים אצלו שפכ'ד הוא דזל ??? אני כמו הרבה קוראי יתד מעונינים לקרוא שהיה פיגוע אך לא מעונינים בתמונות של גופות ובסנאפ. כמו כן מעונינים לדעת שאדם מת אך לא רוצים לקרוא על התאבדויות. זה הטעם של הקורא הצרכן של יתד והם מספקים לנו את מה שאני מבקשים לקרוא .
אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים
וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם
כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְהוָה מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם
אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת…
אֶהַךְ לִי לְוַת רַבְרְבַיָא
וַאֲמַלֵיל עִמְהוֹן
אֲרֵי אִינוּן אֲלִיפוּ לְמֵידַע אוֹרְחַן דְתַקְנָן קֳדָם יְיָ לְמֶעְבַּד דִין דִקְשׁוֹט קֳדָם אֱלָהָהוֹן
בְּרַם אִינוּן כַּחֲדָא מְרָדוּ מִן אוֹרַיְתָא אִתְרְחָקוּ מִן אוּלְפָנָא
פרש"י : "אלכה לי אל הגדולים" – הם ישמעו אך לא הועלתי וגם המה יחדו שברו עולו של הקב"ה מעליהם
פמלבי"ם : "אלכה לי אל הגדולים כי הם יודעים" שני אלה הדברים שהם "דרך ה' ומשפט אלהיהם" ויודעים שהעונש הוא השגחיי לעומת החטא.
אבל פה נודע לי כי מרים הוא במרד ובמעל יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו, כי "אך המה" הגדולים האלה "שברו עול" בזדון.
וזה מקביל נגד "דרך ה' ומשפט אלהיהם" כי התורה והמצוה שהוא דרך ה' מדמה שהוא כעול על צוארם ושברו אותו ופרקו עולו מעליהם. והיסורים והעונשים שהוא משפט אלהיהם מדמה כמוסרות שבהם ועל ידם רצה לאסרם במוסרות הברית נתקו אותם ולא שמו על לב למוסר ה' וענשיו:
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%22%D7%92_%D7%99%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%94%D7%95_%D7%94_%D7%94
לכל אלה שמדברים על עובדות ועדויות.. שימו לב טוב טוב על איזה "עובדות" אתם מסתמכים:
1. תחקיר שמתפרסם בעיתון ש"מת" על הציבור החרדי
2. התחקיר נעשה על ידי חרדי מחופש וחילוניה בכת הילל שמחפשים כל היום איך להכפיש את הציבור החרדי ומוציאים עליהם כל יומיים סיפורים מזויעים שמשחירים את כל הציבור החרדי, הישיבות הקדושות והרבנים.
ומי שלא יודע במה מדובר הרוויח.
3. רב שביזה, השפיל, נידה בן אדם עוד לפני ששמע עדות אחת בעצמו ולא שמע אפילו פעם אחת את הצד השני… רק אחר כך באו אליו 22 להעיד…
4. ועוד רב אחד "דיין בבית דין" שחיים ולדר עשה לו צרות כשחשף שחיתות שלו והכריח אותו לעשות דין אמת ולא לעשוק מישהו מסכן.
5. "מאות מקרים" שנזכרו עכשיו במה שהוא עשה להם במשך 20 שנה.. ואין אפילו מקרה אחד שפנה למשטרה להתלונן…
6. הקלטה ערוכה וחתוכה שסותרת את עצמה.. כנראה שמי שערך אותה לא ידע בדיוק את ההלכה…
7. ארגוני מיסיון עשרות אירגונים שונאי דת ואלפי בני אדם מושחתים ורשעים שמחכים רק לסיפורים כאלה ומציפים את הרשת ומשתמשים בכל הכלים שעומדים לרשותם להשחיר את הציבור החרדי ולחלל את שם ה' ועל ידי כך להרחיק גם את המסורתיים מהדת.
כמה תמימים אפשר להיות??
נראה לכם שאם באמת ולדר עשה את המעשים האלה במשך 20 שנה זה לא היה מתפשט בבני ברק ובציבור החרדי ומגיע לרבנים האמיתיים ולגדולי ישראל??
תפסיקו לדבר על צורך במוגנות בציבור החרדי! הציבור החרדי הוא הציבור המוגן ביותר בעולם!! עם הכי פחות פשע!! עבריינים קיימים בכל מקום ובציבור החרדי הכי פחות. ימותו הקנאים.
ועכשיו לתשובות לטענות שלכם….
1. הם לא באו עד עכשיו להתלונן כי פחדו/ התביישו/ אין לאן לפנות…
במשטרה נפתחים תיקים גם על ידי חרדיות שנפגעו מחרדים.. וגם כל רב שכונה/ עיר מטפל מידי פעם בבעיות כאלה כשעולות… אתם מוזמנים לבדוק בעצמכם. מה קרה 20 שנה אף אחד לא פנתה למשטרה?
2. לא יפלו על בן אדם סתם…
חיים ולדר היה היחיד שהעז לפתוח תיבות פנדורה על מה שהולך במדינה שלנו עם מערכת המשפט וארגוני השמאל ואהרן ברק. מי שלא ידע את זה מוזמן לקרוא מאמרים שלו מהשנים האחרונות. זה הדרך היחידה שהיה אפשר לסתום לו את הפה.
4. אתם משתיקים את הקורנות ולא מאמינים להם ובגללכם נפגעים כל יום עוד עשרות ילדים…
הטענה הכי קלה היום כדי להפליל מישהו שאתה שונא ורוצה להכניס לכלא.. אין דבר יותר קל היום מלקום ולהגיד הוא הטריד אותי.. לא צריך הוכחות. רק תבואי ותתלונני… תשלם קצת כסף למישהי שתבוא ותמציא סיפור והכל בסדר…
3. אז למה התאבד? אם לא היה כלום הוא היה צריך להתעקש על חפותו…
הרגשתם פעם הלבנת פנים? פגעו בכם בלי סיבה? תנסו להיזכר איך הרגשתם…
עכשיו תדמיינו שזה לא אחד שפוגע בכם אלא מאות אלפי בני אדם ולא רק שפוגעים בכם.. אלא גם בילדים שלכם… ולא רק זה.. לוקחים ממכם את כל חיותכם.. מעשייה בלתי פוסקת.. תפקידים בכירים.. יעוץ לאנשים.. כתיבה בעיתונות.. שידורי רדיו.. הכל נלקח ממכם בבת אחת בד בבד עם השפלות והאשמות חמורות ביותר..
ועכשיו עם כל הלחץ הנפשי הזה לך תמצא כוחות להתמודד על טיהור שמך מול מערכת משפט שהיא גרמה לכל זה..
שיהיה בהצלחה לכל אלה שנותנים את הלחי השניה לסטירה הבאה של השונאים שלהם.
שיהיה זיכרו של חיים ולדר ברוך. ושיעמוד ויתפלל בעדנו לגאולה בקרוב ויכפר בסיבלו ובמיתתו על עוונותינו.
הנה קיימת בעצמך "אחרי מות קדושים ? חמור !"
ע"ע משי זהב וכמה זמן עבר עד שנחשף… ובידי מי נחשף…
חוץ מזה לא העיתון חשף אלא עיתונאי – משלנו ! חרדי לגמרי ובנו של בכיר יתד נאמן…
אפילו חברו הטוב וינרוט זה שהספידו בהלוויתו – לבקשת משפחתו ! חזר בו מהספדו לאחר שפנה אל החושף החרדי בהארץ ונחשף לעדויות
"אמרתי לעצמי, אבל אתה עורך דין. מי כמוך יודע שמבלי לשמוע את הצד השני, אתה אפילו לא יכול להתחיל להכריע. תהיה גבר, תרים טלפון ותשמע.
ואז מתגלגלת שיחה עם איש שכנראה עשה דוקטורט לקול השברים ומזמין אותי לראות ממצאים שישנו את התמונה כולה ואומר לי : בא תהיה גבר. תראה את החומרים. אני לא רוצה שתאמין לי. אני רוצה שתראה.
איש שאומר לי שמעולם הוא לא יוציא כתבה או תחקיר על אדם שיש נגדו מתלוננת אחת ואולי לא גם לא כמה – אלא רק אם יש כמות גדולה. והשלושה שפורסמו זה חלק מ- 15 שהיה לו ולא הסכימו."
https://www.facebook.com/100011001731774/posts/1567877373588972/?d=n
והנה למשל אחת שהעידה בעצמה ובפנים גלויות עם שם אמיתי
https://www.facebook.com/1110694420/posts/10224453863910064/
אבל מה, הבעיה איתך כמו עם חבריך היא :
https://www.youtube.com/watch?v=kbGUSwRiKjE
איך אפשר להגיד דבר כזה כשאתה יכול לראות במו עיניך
אני לא צריך לראות הרב אדלשטיין אמר לי וזה מספיק בהחלט
https://www.studioact.co.il/%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%94%D7%A8%D7%A1-%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%A4%D7%95%D7%A7/
כי כידוע "אשרי המאמין"…
או כאשר יסד הפייט :
אָ.צ. קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ / קְצוּצַי לְקַצֵּץ
בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ / רְצוּצַי לְרַצֵּץ
לֵץ בְּבוֹא לְלוֹצֵץ / פֻּלַּץ וְנִתְלוֹצֵץ
כְּעָץ מְחַצְּצִים לְחַצֵּץ / כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ.
עָב בָּקַע מֵרֹאשׁ / יְחִידִים מֶנּוּ גְרֹשׁ
חָל וַיֵּלֶךְ וַיִּפְרֹשׁ /וַיָּשָׁב עַל גַּבִּי חֲרֹשׁ
זֻמַּן וְהֻנְקַב לְרֹאשׁ / רֵאשִׁית גּוֹיִם לָרַע לִדְרֹשׁ
הֱיוֹת לְכָל בּוֹגְדִים רֹאשׁ / וְצִפְעוֹ תְּלוֹת בְּמִבְחַר בְּרוֹשׁ
רָץ וְהֻקְרָה בַּדֶּרֶךְ / עֲיֵפֵי טַרְחוּת דֶּרֶךְ
וּפָץ לֹא זוּ הַדֶּרֶךְ / תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דֶּרֶךְ
כַּנָּחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ / שָׁלַח יָד בְּחַמּוּקֵי יֶרֶךְ
וְעַל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ / זִנֵּב כָּל עוֹבְרֵי דֶרֶךְ
יָעַף וְעָף וְחָשׁ / וּמֵחוּר פֶּתֶן רָחַשׁ
וְנוֹדַע כִּי הוּחַשׁ / מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ
רָגַשׁ וְלָחַשׁ / וְעֵת לֵדָתוֹ נִחַשׁ
וּבִכְשָׁפָיו הֻכְחַשׁ / וּכְחַלָּשׁ נֶחֱלַשׁ לֹא חָשׁ
בִּכְשָׁפָיו הִלְּלוֹ / וּבִקְסָמָיו חִלְּלוֹ
יוֹם הֶעֱמִיד וְזִלְּלוֹ / שֶׁמֶשׁ הִדְמִים וְזִלְזְלוֹ
ראה כאן תגובה : "131. אתה מוזמן להתייחס לזה".
ותמצא סיכום ממצה של כל הטיעונים והמצאי העצומים נגדו – אחרי זה חזור לכאן וספר על תהליך התפכחותך…
https://rotter.net/forum/scoops1/726850.shtml
נראה לי שכל העניין נחשף בעיתון הארץ פשוט מפני שבציבור החרדי אף אחד לא קם ועשה משהו בנידון. אם היו מטפלים בו לפני שנים יכול להיות שהסיפור היה נגמר אחרת… אבל הציבור החרדי עוצם עיניים ובטוח שאצלנו אין בעיות כאלו ולא יתכן דבר כזה… לכן האשמה היא על מי שידע ושתק (והיו הרבה שידעו כמו שסגרו לו את הקייטנה של הנערות) שם נעוצה האשמה וכל שאר דברי ההבל פה לא ישנו את נקודת המוצא. הציבור החרדי צריך להסיר את הכיסוי מעיניו ולהתחיל לטפל בבעיות אלו עוד כשהן קטנות.
מודל קוּבּלֶר-רוֹס (Kübler-Ross), הידוע גם בתור חמשת שלבי האבל
הוא מתאר את חמשת השלבים של התהליך שעוברים אנשים לאחר שנודע להם ש…
שלבי המודל :
1. הכחשה – השלב יכול להתבטא באמירות כגון "זה לא יכול להיות". בשלב זה הפציינט לא מאמין לידיעה ומשוכנע שמדובר בטעות. תגובה זו כמנגנון הגנה זמני שהאדם זקוק לו עם קבלת הידיעה הקשה, בשל הקושי הרב לקבל מציאות זו. ההכחשה מאפשרת לאדם מעין פסק זמן להתארגן ולגייס כוחות, ובהדרגה לעבור למנגנוני הגנה מסתגלים יותר.
2. כעס – השלב יכול להתבטא באמירות כגון "למה אני ? זה לא הוגן !", "איך ייתכן שזה קורה לי ?". מרבית האנשים לא יכולים להתכחש לאורך זמן ל, ובמקום ההכחשה באים לידי ביטוי רגשות קשים של כעס, קנאה ושנאה. זהו שלב קשה להתמודדות גם עבור אנשים בסביבתו של האדם, משום שהכעס מופנה לעיתים קרובות החוצה, כלפי הסביבה, לעיתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה. הבנה וקבלה של הזעם מצד הסובבים עשויים לסייע לאדם להתמודדות מסתגלת יותר, בעוד תגובה הפוכה מצד הסביבה עלולה ליצור תחושות של בדידות.
3. מיקוח – השלב יכול להתבטא באמירות כגון "אני אעשה הכול, רק תן לי עוד כמה שנים". שלב זה נדיר בתהליך של אבל על אובדן שכבר התרחש. הפציינט מבטא את רצונו לדחות את הקץ בהתמקחות בניסיון למנוע את הבלתי נמנע. ההתמקחות כוללת בדרך כלל התחייבות ל"תשלום" כלשהו מצד הפציינט בתמורה לדחיית גזר הדין.
4. דיכאון – השלב יכול להתבטא באמירות כגון "הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לטרוח ?", "הוא מת, מה הטעם בכלל לעשות משהו ?". שלב זה מתאפיין בתחושת אובדן חזקה, מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, כישלון והחמצה. בשלב זה קשה לעודד ולהרגיע את המתאבל, וכי תחושת הדיכאון מהווה עיבוד רגשי חשוב של המצב, שתוכל להניע לבסוף לכיוון של קבלה והשלמה של המצב.
5. קבלה – השלב יכול להתבטא באמירות כגון "יהיה בסדר". השלב מופיע אם האדם הצליח לעבור את השלבים הקודמים, בתמיכת הסביבה. בשלב זה יש ויתור על המאבק נגד הגורל והפסקה של משא ומתן וחשבונות עם העבר ועם הסביבה. בשלב זה האדם מסוגל לבטא מגוון של רגשות משלבים הקודמים, להשלים עם סופיות חיים ולהיפרד. לטענת קובלר-רוס, רוב החולים מגיעים לשלב זה, אך ישנם מעטים הממשיכים במאבק במוות או בהכחשתו.
לטענתה גם חשוב להבחין בשלב זה בין יאוש וכניעה לבין השלמה וקבלה.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C_%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%A8-%D7%A8%D7%95%D7%A1
https://www.betipulnet.co.il/lexicon/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C_%D7%A9%D7%9C%D7%91%D7%99_%D7%94%D7%90%D7%91%D7%9C_%D7%A9%D7%9C_%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%A8_%D7%A8%D7%95%D7%A1/
1. הכחשה. \ 2. כעס. \ 3. מיקוח. \ 4. דיכאון. \ 5. קבלה.
אז כעת הבה ונערוך בזה משאל בין הקוראים והמגיבים :
בהקשר פרשת ולדר ותגובתך הנפשית עליה – באיזה שלב מתוך 5 השלבים דלעיל את\ה מצוי\ה כעת ?
אני רוצה להדגיש נקודה אין שום מנגנון או דרך לגרום שלא יהיו כלל פגיעות כמו שאין חוק או משטרה או כל אבטחה למנוע גניבה, השאלה מה כחברה אנו עושים עם פוגעים, האם אנחנו מרחיקים אותם ממקום הפגיעה ומהנפגעים הפוטנציאליים חדוגמא מחנך מתלמידים או תלמידות, או מורה או רב או מטפל מנשים, כמו שאם נשיא הישיבה היה מגלה שמנהל הכספים גונב אותו אז בטוח היה מעיף אותו על טיל, או להבדיל אם הפועל הערבי היה רוצח תלמיד בודאי היה מעיף אותו ולא היה שוקל יש לו עשרה לפרנס אולי יהפוך למחבל, ואין שום סיבה שבן אדם ישאיר אצלו כזה פועל או עובד.
בקיצור אם יש לשמוע לברר לא לחרוץ דין יש פה נפשות לכל צד.
עברתי על המאמר והוא אכן כתוב בטוב טעם ודעת
נקודה אחת לצערי נשמטה מכל הדיון והיא נקודת היסוד של היהדות בשביל לומר משהוא יש כללים לידיעה
שמועה אינה ידיעה .
אינני דן האם היו המעשים אבל ההשפעות של החברה הכללית ניכרת בהסקת המסקנות לגבי אמיתות הידיעה .
אותו רב בצפון לא שמע עדות פיזית של שום אישה אלא רק ע"י פקס מייל וכ"ו ביהדות לא הורגים על פי עדות שכזו .
ובל נשכח היו עשרות רבות של סיפורים מסוג זה שהתבררו כלא היו אלא בסה"כ נקמה של תלמיד ברב וכן על זו הדרך ,
עקב רגישות העניין אינני בה לשפוט או להביע דעה בקשר לאיך אנשים שנפגעו צריכים לפעול אלא אני וכל אחד אחר שמסתכל על עניין זה מבחוץ