השעה שתיים לפנות בוקר. רק עטלפים ערים עכשו. בסלון הבית הדל דולק אור קטן, ועל השולחן רוכנת רחל, חוט ומחט בידה, עמלה לתקן את הבגד שלפניה, בסופו של יום עבודה מפרך. היא חייבת לסיים את כל הערמה עוד הלילה. היא לא ציפור לילה, היא מתחילה את יום המחר בשש, אבל ההכרח לא יגונה, היא התחייבה לאנשים על תאריך, התיקונים לא יכולים להידחות עוד.
עקיבא בעלה ישן כבר. הוא חזר מבית המדרש לפני שעתיים, עזר לסדר את הבית, לארגן תיקים לילדים, והלך לישון לפני חצי שעה. גם לו יש יום עמוס מחר. כולל יום שלם הוא לא דבר פשוט. כשמצטרף סדר ג' ארוך, המאמץ הוא אמיתי.
רחל הגיעה מבית אמיד, ההורים נתנו לה שבע מאות אלף ש"ח לחתונה. הם קנו בית בירושלים הבירה, ויש להם חמישה ילדים מקסימים. אין תלונות. אין גם חיים.
רחל לא רופאה או פסיכולוגית כמובן, היא לא למדה באקדמיה. היא גם לא מתכנתת או אדריכלית. לא לכולן זה מתאים והיא תמיד רצתה להיות גננת. כיום היא גננת בבוקר, עובדת צהרון בצהריים ומתקנת מכנסיים בערב בואכה לילה. בעלה לומד בכולל ברציפות ועושה מבחני דרשו. הם לא יוצאים למסעדות, לא טסים לחו"ל, אין להם רכב, מעדנים הם קונים רק לראש חודש, ולמרות זאת רחל צריכה לעבוד עשר שעות ביום רק כדי לשרוד את החודש.
אולי לחלקכם זה נראה מוגזם: אתם מכירים אברכים שזה לא ממש המצב אצלם. אולי חלקכם חושבים שלכולם קשה, החיים יקרים היום. אבל מה שקרה בשנים האחרונות הוא על גבול הטרגדיה.
אולי לחלקכם זה נראה מוגזם: אתם מכירים אברכים שזה לא ממש המצב אצלם. אולי חלקכם חושבים שלכולם קשה, החיים יקרים היום. אבל מה שקרה בשנים האחרונות הוא על גבול הטרגדיה.
אתם יודעים כמה גננת במגזר החרדי מרוויחה כיום? 6500 שקלים אחרי עשרים שנות ותק. אל תשאלו איך זה הגיוני, זו המציאות. אתם יודעים כמה מקבלת מחנכת בבית ספר יסודי בחינוך העצמאי? היא כבר יכולה להגיע ל־7000 שקלים, בהנחה שיש לה תקן ומשרה מלאה. ועוד לא דיברנו על אלפי עובדות ההוראה שלא זכו למשרה מלאה ועובדות גם תמורת 3000 שקלים. לא נשמע הגיוני, אני יודע, אבל זה המצב.
המורות והגננות לא לבד. המזכירות והקופאיות, הטלפניות והגרפיקאיות, כולן באותו הבור. לצד מעמד הביניים החרדי, שנשותיו משתכרות עשרים אלף שקלים ומעלה, ישנו המעמד הנמוך, עשרות אלפי משפחות שאין להן אף דרך לגמור את החודש, פשוט אין. בשונה מהעבר הלא רחוק, הצטמצמות לא תועיל. אין למשפחה עם ארבעה ילדים שהאשה מכניסה 7000 ברוטו והבעל עוד 2000, אפשרות לשלם משכנתא ולקנות במכולת, אין.
מאז הקורונה, כלל אזרחי המדינה מתמודדים עם קשיים כלכליים, אבל נראה שמשפחות האברכים ספגו את המכה הקשה ביותר. הם תמיד חיו על הקצה, ממשנת יוסף ועד החלפת דירות כנופש. כעת הם הושלכו מעבר לצוק.
משפחה חרדית רגילה לא זוכה לחינוך חינם לילדיה, הפריבילגיה הזו שמורה למוסדות ממלכתיים. אברך קלאסי ישלם על בנו שנמצא במוסד פטור 450 שקלים לחודש בממוצע, על בן שלומד בישיבה קטנה הסכום יעפיל ליותר מ־1000 שקלים. על ישיבה גדולה אני כבר לא מדבר.
הפסקת סבסוד המעונות לחייבי הגיוס יצרה לחץ כלכלי בלתי סביר על הצעירים שבנו, הצורך לשלוח למטפלת פרטית ולשלם כ־1600 שקלים לילד מדי חודש גרמו ליציאה לעבודה להיות פחות כלכלית מאי פעם. צרפו לכך את מחירי הצהרונים שהכפילו את עצמם בשנים האחרונות ותגלו ש"חינוך חינם" הוא אפילו לא בדיחה.
המשכנתאות טסו לגבהים שלא נראו מעולם, עד לפני חמש עשרה שנה אברך ליטאי שלקח משכנתא של מאה אלף שקלים היה חריג בנוף, היום מצופה מאברך צעיר לקחת משכנתא של יותר ממיליון שקלים וגם זה בשביל דירה בפריפריה. לשלם שכירות? ספרו לי מאיפה, אין לו הסכומים האלה.
ויוקר המחיה. לקנות מטרנה היום זה קשה, מי מדבר על ענבים או בשר. לקנות במכירות מוזלות עוזר, אבל ממש לא פותר את הבעיה. המצוקה קשה כל כך שבאמת אי אפשר לממן קניות לבית. כל זה לפני חשמל, מים, גז, ארנונה. העלות של כל אחד מהם רק עולה ועולה, והחיים קשים.
ניתן לבחון זאת אמפירית ולהשוות לנתוני המדינה. לטעמי המבחן הנכון הוא לא קו העוני, מאחר שהוא יחסי להכנסת תושבי המדינה.[1] אבל רמת החיים החרדית נמוכה במתכוון, והדבר יוצר חוסר הוגנות בהשוואה. משום כך נתוני ההוצאות הממוצעים למשפחה ישראלית בת שש נפשות (כ־25 אלף שקלים בחודש) הם לא מדד נכון. יש להשוות זאת לסכום ה"מחיה בכבוד", הסכום שמשאירים לפושט רגל מדי חודש כדי לאפשר לו להתקיים. סכום זה נועד לאפשר לחיות, בלי אף מותרות: רק להתקיים. נכון לשנת 2025 למשפחה בת שש נפשות (עם ילדה אחת קטנה בגיל שלוש ועוד שני בנים במוסדות פטור) הסכום הוא בערך 14,300 שקלים. ספרו על זה למשפחה אברכית של ימינו.
בתקופה שהחיים קשים לזוג עם שתי משכורות גבוהות, החיים בלתי אפשריים לזוג עם חצי משכורת. וכאשר אין ברירה, נאלצים למצוא פתרון. קיצוץ בהוצאות היה פתרון נכון, עד שלא נותר במה לקצץ, האופציה היחידה היא הגדלת הכנסות.
הרחבת האפשרויות לנשים חרדיות
בתא המשפחתי האברכי, האשה היא המפרנסת העיקרית, ההיגיון אומר שמקסום השכר על שעות העבודה שהיא בין כך ובין כך מפיקה יביא לתוצאות הטובות ביותר במינימום שינוי מאורחות חיינו. עלינו לבחון מדוע המציאות היום מאתגרת כל כך לאשה החרדית.
אשה מהמגזר הכללי יכולה לעבוד בכל עבודה, ללמוד כל מקצוע. היא יכולה להיות רופאה או עורכת דין, מנכ"לית חברה או חוקרת מוח, מה שרק תרצה. אשה חרדית מוגבלת לרשימת מקצועות מצומצמת מאד. היא יכולה ללמוד ראיית חשבון או עיצוב פנים שיש הקוראים לו אדריכלות משום מה, היא יכולה גם ללמוד הנדסת תוכנה ולא להבין למה לא משלמים לה כמו לקולגה עם תואר. אבל רוב העבודות חסומות בפניה.
לא אכחד, עצם היותה אשה ועוד חרדית יוצר בעיה אובייקטיבית. אשה חרדית יוצאת ליותר חופשות לידה מאשה מהמגזר הכללי והרבה יותר מגברים בכל המגזרים. זה לפני שעות הריון ושעות הנקה, ילדים חולים וחול המועד, שלא נדבר על חוסר היכולת לעבוד שעות נוספות אחר הצהריים. עבודה של אשה חרדית נוטה להיות פרודוקטיבית פחות מעובד מקביל, והפער מתבטא בקבלה לעבודה ובשכר. אבל זה חלק קטן מהבעיה. הבעיה המרכזית היא שאין לה אף דרך ללמוד את כל המקצועות שצוינו לעיל.
כפי שידוע לכולנו, יש שתי אפשרויות ללימודי מקצוע: ניתן ללמוד אותם בסמינרים חרדיים, או באקדמיה. מדוע בפועל שתי האפשרויות לא מספקות מענה? מדוע מסלולי הלימודים בסמינרים הם חדגוניים כל כך ומדוע אין לימודים בהפרדה לתואר שני ושלישי באקדמיה?
יתכן שעל הסמינרים מוטלת חלק מהאשמה, הם יכלו למצוא מקצועות נוספים שבנות הסמינר ילמדו, להרחיב את האפשרויות בפני התלמידות. אבל רוב האחריות מוטלת על המדינה. המדינה שמעודדת נשים חרדיות לצאת לעבוד, אבל כחוטבות עצים ושואבות מים של המגזר הכללי. ממש כמו עובדים זרים או פועלים פלשתיניים.
למה סמינר לא יכול ללמד מקצועות פרא־רפואיים, מקצועות שחסר בהם כוח אדם ומשלמים משכורת שפויה יחסית: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת? למה לא לאפשר לנשים חרדיות את העיסוקים הללו? המדינה לא מאפשרת, היא דורשת לימודים במוסדות כלליים לשם כך, לא במוסדות חרדיים.
אם כן מה הבעיה, שתתכבד האשה החרדית ותלמד את המקצועות לעיל באקדמיה, מה מונע ממנה לעשות זאת? יש מסלולים מותאמים לחרדיות מטעם רוב האוניברסיטאות במדינה. יש אלפי נשים שכבר עשו ועושות זאת. הדיון בכך מורכב ולא אכנס אליו במאמר זה. הסיבה שנשים חרדיות רבות מסרבות ללמוד באקדמיה היא דתית. אפשר לדון אם זה לא נכון או לא, אבל זה לא יעזור לרוב הציבור שפשוט מקשיב להוראות הרבנים. כרגע, מלבד הוראות היתר פרטיות (שניתנות ביד רחבה) אוסרים רבני המיינסטרים החרדי את הלימודים באקדמיה. לא שם נמצא הפתרון.
יתרה מכך, גם האוכלוסיה שהולכת ללמוד באקדמיה תישאר סוג ב', היא תוכל ללמוד ריפוי בעיסוק או קלינאות תקשורת. הם יאפשרו לה משכורת שפויה אך ממש לא גבוהה. מקצועות מתגמלים באמת כמו רפואה או הנדסה מתקדמת אין לה אפשרות ללמוד. פסיקת בג"ץ אוסרת על לימודים בהפרדה מעבר לתואר ראשון ברוב המקצועות. במילים אחרות, גם מי שכבר מוכנה ללמוד באקדמיה מוצאת שרוב נתיבי ההתקדמות חסומים בפניה.
החסמים האלה לא מונעים מהאשה החרדית רק ידע אלא גם עבודה מתגמלת ברוב מוסדות המדינה. תנאי הסף דורשים בדרך כלל תואר שני לפחות, לא אקוויוולנטי, אמיתי, מוכר על ידי המל"ג, שאין לה דרך להשיג מאז פסיקת הבג"ץ. (יש לציין שעל אף פסיקת בג"ץ, נותרו עדיין מקומות ספורים שניתן להוציא תואר שני בהפרדה במספר מצומצם מאד של מסלולים. עם זאת, לא כל אשה תלך להוציא תואר שני דוקא בעבודה סוציאלית או בחינוך כדי להתקבל למשרה ממשלתית.)
הייתם מצפים מהח"כים החרדיים, נציגינו בחלונות הגבוהים, שיפתרו את הבעיה. הם הרי השיגו חוק ייצוג הולם במוסדות המדינה, חיוב לקליטת 7% חרדים בשרות הציבורי. מתברר שהם שכחו לבדוק את הקריטריונים הנדרשים בשרות הציבורי. אם צריך דוקטורט לתפקיד מסוים, או למצער תואר שני, הרי שקבוצת חרדים קטנה מאד, ממש לא המיינסטרים, הרוויחה מהסיפור הזה. מרבית החרדיות נמנעות מהוצאת תואר שני בשל הלימודים המעורבים, אז למי החוק נועד?
פתרון נוסף שיכול לעזור לרבות מהנשים החרדיות הוא לשלם להן שכר הוגן, מין מושג אנכרוניסטי ומשעמם. שגננת במגזר החרדי תקבל בדיוק כמו גננת במגזר הכללי, במקום ליהנות ממחצית השכר, כאילו יש הבדל בחומר הלימודים. בגנים החרדיים לא מלמדים ליבה? מורה בחינוך הממלכתי תשתכר משכורת נאה, בזמן שהמורה בחינוך העצמאי תפוטר מדי שנה כדי למנוע ממנה לצבור ותק. זו הסללה לעוני, ולצערי בזה אנשים משלנו אשמים, לא המדינה.
שהגברים יצאו לעבוד!
כאן מן הסתם הקורא הממוצע כבר זועף כולו: מה עם הגברים? שיצאו הם לעבוד. בואו ונדבר גם על זה.
אם תוציאו את האברך הכורע תחת עול הפרנסה לעבוד, המשכורת שהוא ישיג היא משכורת רעב במקרה הטוב. מה נציע לו לעשות? לסדר מדפים באושר עד? להיות מלמד במוסד? לקבץ נדבות בזכרון משה? אין לו אפשרות ללמוד רפואה או פסיכולוגיה, עריכת דין או ראיית חשבון. במציאות החיים הנוכחית אברך חרדי שמעוניין להישאר בדרגתו הרוחנית לא ירשה לעצמו ללמוד או לעבוד במקום מעורב. אשה חרדית מסוגלת לעבוד במקום מעורב; גבר חרדי הרבה פחות. מדוע? הדיון על כך ראוי למאמר נפרד. אז גם אם הוא ילמד תכנות ב־JBH (אברטק), שהלימודים בו בהפרדה, משכורת ראויה יהיה קשה לו להשיג. האופציה למשכורת ראויה היא אם הוא יעבוד בעבודות כפיים, אינסטלטור, חשמלאי, חוטב עצים ושואב מים.
ועדיין, תתעקשו, משכורת נמוכה היא משכורת. שיצא הבעל לעבוד, די לפרזיטיות. שיצטרף למעגל העבודה, הוא לא יגיע לעשירון העליון אבל הוא ישרוד את העשירי לחודש. הטענה הזו טומנת בחובה שוביניזם מובנה. איש לא שואל את שר האוצר בצלאל סמוטריץ' למה אשתו לא עובדת. הוא מפרנס, היא מגדלת את הילדים והכל בסדר, אז למה שהחרדים יישאלו את השאלה הזו? בעולם הישן תמיד משפחה התקיימה ממשכורת אחת של הבעל, חוסר ההסכמה לקבל שרק האשה עובדת והגדרת הבעל כפרזיט נובעים מתפיסות עולם מיושנות שהבעל הוא המפרנס. אל דאגה, אני מבין את ההבדל בין מי שמצליח לפרנס את ביתו ממשכורת אחת ובין מי שנזקק לחסדי אחרים. אין ספק שבמצב של חוסר ברירה תפקידו של האברך לעזוב את הסטנדר ולא להתמרמר על גובה המשכורת של אשתו. השאלה היא אינה שאלה פרטית המופנית אל היחיד החובש את ספסלי בית המדרש. יש המשוכנעים ששבעים אחוזים מהאברכים סתם מחממים את הכסא, או סבורים שהנשים המסכנות מעוניינות שהבעל יפרנס, רק שהן שפוטות של הבעל ושל החברה הפטריארכלית, אולם המציאות אחרת. הנשים עובדות מרצונן עשר שעות ומקריבות את עצמן למען התורה של הבעל, והבעל לומד בעמל רב ומתוך הבנה ורצון חופשי מתשע בבוקר ועד חצות הליל בהפסקות קצרות. שניהם מקריבים את חייהם לתורה ועל כך גאוותם. אבל אין היגיון להכביד עליהם את המעמסה הכבדה גם כך. אנחנו מדברים על הגישה הכללית הראויה.
כגישה כללית, ההצעה שיצאו אברכים לעבוד במשכורת רעב פגומה מיסודה. קודם כל, מבחינה רוחנית, אם אנחנו מקדשים את התורה ומעריכים את חברת הלומדים, עלינו להפנות את המאמצים להשארת האברכים בבית המדרש ולא להפך. ההכרח לא יגונה, אבל נעשה הכל כדי לא להגיע למצב של הכרח.
אבל גם מבחינה סוציולוגית טהורה, גישה זו היא טעות קשה. איך ייראה המגזר החרדי אם מרבית האברכים יצאו לעבוד במשכורת רעב? במקום חברת הלומדים נקבל חברה של חוטבי עצים ושואבי מים, משרתים של שאר המדינה. זה מה שאנחנו מחפשים? להיות שוטפי הכלים של כל השאר? אין טעם בהוצאת שני בני הזוג לעבודה כדי שיקבלו יחד פחות ממשכורת אחת של אדם מהמגזר הכללי.
כך אנחנו מגלים את הנשים שנאלצות להגדיל הכנסות בדרכים יצירתיות, מתקנות מכנסיים ועורכות ספרים, מנקדות וקלדניות, מוכרות ביצים ואפילו עובדות משק בית. בחלק השלמת ההכנסה גם הגברים חזקים: אברכים רבים מאד יושבים שעתיים בלילה אחרי יום עמוס ומתיש, ועובדים בעבודות סמי־תורניות דוגמת עריכה או עימוד, כדי להכניס עוד כמה פרוטות לבית.
כך אנחנו מגלים את הנשים שנאלצות להגדיל הכנסות בדרכים יצירתיות, מתקנות מכנסיים ועורכות ספרים, מנקדות וקלדניות, מוכרות ביצים ואפילו עובדות משק בית. בחלק השלמת ההכנסה גם הגברים חזקים: אברכים רבים מאד יושבים שעתיים בלילה אחרי יום עמוס ומתיש, ועובדים בעבודות סמי־תורניות דוגמת עריכה או עימוד, כדי להכניס עוד כמה פרוטות לבית.
זה לא שפוי מאף בחינה, אנחנו כבר לא בימי הביניים ועבדות אסורה חוקית. לא יתכן שאדם צריך לעבוד עשר שעות ביום ויותר כדי לסגור את החודש בצמצום. זה לא בסדר. פשוט לא בסדר.
גמישות ויצירתיות
במצב נתון זה, אציע שתי דרכים הצריכות לפעול במקביל. מצד גורמי ההשפעה, אם ח"כים חרדיים ואם מוסדות המדינה, מומלץ להפסיק לדבר על שילוב חרדים בשוק העבודה ולהתחיל לא להפריע. להסיר את החסמים המכובסים במילות שוויון ופיקוח, ולתת לנשים חרדיות ללמוד כמה שיותר מקצועות במינימום כפיית ערכים, דרך הסמינרים, לימודים נפרדים, לימודים מקצועיים בלבד, ובלי חיכוך באוכלוסיות אחרות. תפסיקו לנסות לחנך אותנו דרך הכיס, אלא אם כן מטרתכם היא לדכא אותנו, את זה אתם עושים מצוין. הדבר ידרוש מאמץ לא רק מצד המדינה. הסמינרים יידרשו לגמישות מרבית ביחס לתכני הלימוד המקצועיים ולמשך הלימוד. המהלך ידרוש גם יצירתיות מצד האיסור ללימודי תואר, אם כי ההסדר 'תואר אקוויוולנטי' עבד עד היום לא רע. אבל זה עדיף מהמתנה חסרת תוחלת לקריסת עשרות אלפי משפחות.
מנגד הגיע הזמן לחשוב שוב על מודל התשלום לאברכים. שורשי מלגות האברכים נטועים אי שם בליטא עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כולל קובנה בראשותו של רבי יצחק אלחנן ספקטור, שבו ישבו תלמידי חכמים והגו בתורה כדי ליצור דור חדש של רבנים ומורי הוראה. המקום כלל קצבה מסוימת שאפשרה להם קיום בסיסי בלי עול של פרנסה. בהמשך נפתחו מוסדות דומים במקומות נוספים. ההתמסדות של כוללי האברכים קרתה כמובן בארץ ישראל אחרי השואה.
מאז ומעולם התשלום לאברכים נחשב מלגה, לא משכורת. לא שילמו לאברכים על שעות לימוד. אברכים ישבו ולמדו, ואנשים שהעריכו את תורתם תמכו בהם במידת האפשר. כיום עם ההתפתחות המרשימה של עולם התורה ופריחת הכוללים, התמיכה באברך התחלפה במיני־משכורת, עם כללי הגעה ועזיבה ועם שכר אחיד. במקומות מסוימים נדרשת טביעת אצבע או העברת כרטיס נוכחות. רק דבר אחד נשאר כמו פעם: הסכום הנמוך שלא התעדכן עשרות שנים.
את כולל קובנה פתח בין היתר רבי נתן צבי פינקל הסבא מסלבודקא. בנו הרב אליעזר יהודה פינקל הקים את ישיבת מיר, כולל האברכים הגדול בארץ ישראל. רבי אליעזר יהודה לא שילם סכום אחיד לכל אברך: היתה מלגה בסיסית, ומעבר לכך האברכים פנו אליו והסבירו את צרכיהם, ולפי זה קיבלו תוספת תמיכה. עד היום נשמר מוסד ה"העלאה", העלאת המלגה, בישיבת מיר. אבל היום הוא עם קריטריונים מסודרים, לפי מספר ילדים, ותק ועוד. ראש הישיבה הנוכחי, נינו של רבי אליעזר יהודה פינקל, הקרוי על שמו, למראית עין מחליט על שכרו של כל אברך, אבל בפועל מאפשר למשרד להשתמש בקריטריונים קבועים בלא התייחסות למצבו הפרטני של האברך. מה שעדיין נשאר במיר כמו אז הוא גובה המלגה: אברך מקבל מלגת בסיס של אלף וחמישים שקלים, מעל אלף שקלים! זו הרי מלגה, לא שכר.
בהנחה שאנחנו לא הולכים להכפיל ולשלש את מלגות האברכים, להצמיד אותן למדד ולמנוע את השחיקה האינפלציונית, נשארה לנו אפשרות אחת: לחזור לעבר לגמרי, למודל הדיפרנציאלי.
משכורת משלמים לפי עבודה, מלגה לעומת זאת משלמים לפי צורך. אין היגיון לתת לאברך עם ששה ילדים שאשתו גננת את אותה המלגה של אברך עם שני ילדים ואשה מתכנתת. אם יש לראש הכולל סכום נקוב, עליו לחלק אותו לפי צורך ולא באופן שוויוני. זה לא היה הוגן אם זו היתה משכורת, אבל זה מתבקש כשמדובר במלגה. הרי אם היה לו מספיק כסף הוא היה מחזיק את האברך לגמרי. כשיש לו סכום מוגבל, עליו לאזן בין צרכי האברכים ולא להסיר מעליו את העול על ידי אחידות שיוצרת עוול.
אני מעריך שרבים מהקוראים חולקים עלי בנקודות רבות. זהו נושא נפיץ שלכל אחד יש דעה לגביו, ולו בשל המציאות שנוגעת לכל בית. הדבר החשוב ביותר הוא שכולנו נביע את דעתנו, נדחף לשינוי ולא ניתן לנושא לרדת מסדר היום. אם הרעיונות שהעליתי שגויים בעיניכם, אדרבא, הביעו את שלכם. הדבר החשוב הוא לא מי יביא את הפתרון, אלא שהפתרון יימצא. המצב העכשווי הוא בלתי אפשרי.
קרדיט תמונה: bigstock
[1] לא אכנס לצורת החישוב אבל הוא 50% מההכנסה הפנויה נטו החציונית למשפחה מתוקנן לגודל משפחה.
אני בדיוק בגיל של הזוג עם 5 ילדים שהוזכרו, מהמיסטריים הליטאי חרדי, ואני ואשתי לא מכירים נשים בגילנו שעובדות בגננות או הוראה,
הקרובות משפחה שלנו והחברות של אשתי הם מתכנתות (- הכי הרבה מכל הרשימה), רואות חשבון, מנהלות חשבונות, אדרכליות, קלינאיות תקשורת ועוד. המורה היחידה בגילנו שאנחנו מכירים היא בכלל מורה בחינוך ממלכתי דתי… ולא מכיר אפילו לא גננת אחת מהציבור שלנו פחות מגיל 40…
בקיצור, לא יודע למה המאמר פתח בדוגמה של גננת (או מזכירה או קופאית), כשזה לא דוגמה מיצגת בכלל למצב כיום.
כמובן בציבור החסידי המצב שונה – הגננות של הילדים שלי הם חלקם צעירות מהמגזר החסידי – אבל שם בהתאמה הגבר עובד בדרך כלל ואחראי להביא את עיקר הפרנסה.
נשמע טוב.
ככה הבעלי העמותות בגני בית יעקוב וכו.. יבינו שלא נשארו להם גננות. יצטרכו לשלם יותר כדי למצוא גננת.
אתה כנראה חי בירח…
המציאות שהחסידים חיים ברווחה כלכלית יותר מהליטאים
להתרשמותי חלק ניכר מהבעיה נעוץ בכך שאין מספיק עסקים חרדים רציניים שיעסיקו חרדים (נשים או גברים) בלי תארים מיותרים ובעיות רוחניות, במשכורת מכובדת. הציבור החרדי בארץ לא עצמאי כלכלית ונזקק לציבור החילוני שיעסיק אותו.
אני מכיר כמה וכמה אברכים בארה״ב שיצאו לעבוד ישר מהכולל בעסקים חרדים וכמעט כולם מרוויחים משכורות מכובדות, יותר מהגוי הממוצע. זה קורה כי הציבור שם פיתח עצמאות עסקית.
אלא שחלק ניכר מהגורם לעצמאות זו נעוץ בעובדה שגברים הם המנוע העיקרי בתעסוקה. ככלל, גברים מהוים את חלק הארי מהיזמים והמעסיקים, בפרט בעסקים גדולים. זה נכון בעולם הכללי, וזה נכון שבעתיים בעולם החרדי, בו נשים לרוב אינן פנויות להקים מיזמים עסקיים משמעותיים בשל התמקדותן (הנפלאה והרצויה!) בהקמת משפחה.
כך שכל עוד הכלכלה החרדית תתמקד בנשים אינני רואה פתרון משמעותי לבעיה.
המשבר הכלכלי אינו חדש והעוני בקרב משפחות חרדיות הוא לצערינו חזון נפרץ. הכותב מעלה במאמר שורה של פתרונות. ופוסל אותם בזה אחר זה. להבנתי, בראש הראשונה יש לקחת בחשבון שאי אפשר לתקן מצב סבוך זה בקלות ומהירות. יש להציע למשפחה החרדית מסלולים שונים כך שיוכלו למצוא את דרכם. לחלק מהמשפחות צריך האיש לצאת לעבודה, לאחרות יש לשפר את ידיעותיה המקצועיות של האישה כדי שיתאפשר לה להשתכר טוב יותר, ואין מנוס מלומר – משפחה ענקית תמיד תסבול ממחסור כלכלי. אין חובה הלכתית להקים משפחות של שמונה ועשרה ילדים.
המצב עגום כי:
1) הבעל חתום על הכתובה, אבל האישה חייבת לפרנס.
2) לימודים באקדמיה פסולים ע"י גדולי הרבנים החרדים.
3) גבר חרדי לא מוכנים להשקיע בלימודים ולהיות חשמלאי רכב, מוסכניק, רוקח, אח בבית-חולים, הנדסאי בנין/חשמל ועוד ועוד.
לכן במקצועות אלה יש אחוז גבוה של ערבים, המפרנסים את משפחותיהם בכבוד.
4) מעסיקים חרדים רבים עושקים את עובדיהם החרדים, ואין צורך להאריך ואכמ"ל.
בעניין המילגה – נהיה כנים: יש בכוללים רבים, אברכים אשר היו מעדיפים לצאת לעבוד ואינם רואים את עתידם ספונים בעולם התורה. הם נשארים בכולל בגלל הצבא, המלגה (קטנה, אך אינה מחייבת להשקיע מאמץ בלימוד מקצוע), ומעל הכל – הלחץ החברתי. את אלה היה צריך לשחרר מהכוללים (גם אם יידרש שירות צבאי כלשהו), ואז אפשר היה להעלות את המילגה של אלה שאכן תורתם אומנותם.
יש סמינרים אקדמיים שאפשר ללמוד בהם תואר במדעי המחשב ברמה גבוהה, או ריפוי בעיסוק, הנדסת תעשייה וניהול, כלכלה, סיעוד ועוד. רק בנות מאוד שמורות מתקבלות לסמינרים הללו (חסידיים וליטאיים) ואפשר לפתוח עוד המון כאלה (המדינה תשמח).
העסקונה החרדית כמובן לא עושה דבר לטובת זאת ולכן זה מתקדם יחסית לאט. אבל! בכל שנה נפתח עוד סמינר כזה, כי יש ביקוש רב.
למה כל הזמן מדברים על הנשים, מה עם הגברים?
האם לגברים לא אמור להיות מרחב אפשרויות תעסוקה מכובדות ומתאימות? האם שאיפתנו להנציח מצב הפוך מהטבע, בו גברים מטפלים בעניני הבית ונשים מנהלות את הכלכלה? האם דינם של כל הגברים להיות מוסללים לעיסוק אחד בלבד?
ישנם מקומות חרדיים שניתןמללמוד בהם מקצועות מעולים. מדובר כמובן על האקדמיה החרדית. העובדה שהרבנים פוסלים אותם בלחץ העסקנים ומנהלי הסמינרים החרדים אינה מחייבת את המדינה לתת פתרון. אם לרבנים אגפת מהציבור שאתה מתאר,אדרבא שיסירו את האיסור הלא רלוונטי והלא ברור ואז יגיעו נשים טובות ושמורות לאקדמיה, בדיו1 כפי שמתרחש בחסידות בעזלא. שם כנראה הרבה רואה את טובת חסידיו ולא עסקניו.
בנוסף הגננות עובדות בעמותות חרדיות עצמאיות העושקות אותן וזה ידוע לכל וגם כאן לא נשמע קולם של הרבנים למחות על העוולה. אדרבא נשים שניסו למחות בעבר הועלו על עמוד הקלון.
כשאר הבעיה היא במזגר ובמה שהוא מחנך אליו ובצורת החיים הלא רלוונטית שהוא מנסה בכח לשמר, הבעיה היא לא במדינה
אני מכיר אברך בעל תשובה מפוניבז' שבין הסדרים עובד בתיקון מזגנים ואף מעביר ידי פעם קורסים בנושא, וגם היו לא מעט פעמים שפתחו קורסים לתיקון מכשירי חשמל (מקררים, מכונות כביסה, תנורים וכד') קורסים במחשבים, ותיקון פלאפונים ובקיצור מקצועות שלא צריכים בהם תואר ואפשר גם לשלב לימודים בכולל, או אפילו לעבוד בבית, ולא ראיתי שהם מפוצצים באנשים. סיפר לי אברך חסידי שעובד במשרה חלקית כנהג אוטובוס (בקוים בינעירוניים חרדים) שהמשכורת ממש טובה, שניסה לשכנע אנשים נוספים שיצטרפו כי יש מחסור בנהגים (ואז לוקחים נהגי ערבים) אבל הם לא מצטרפים כי זה "פאסט נישט". וכבר כתב על כך בעל ה"מסילת ישרים" שמפני תאוות הכבוד ישנם אנשים שיש באפשרותם לעסוק במלאכה שתפרנס אותם, אבל נמנעים מפני שאותה מלאכה אינה מכובדת בעיניהם וכדי לשמור על כבודם המדומה הם מעדיפים לסבול רעב, או להתפרנס מהצדקה.
עם ישראל התקיים 2000 שנה ללא כוללים! ורוב הציבור הדתי עבד. למה אפשר להיות בארה"ב אברך וגם לעבוד אבל בארץ לא? אנשים מתפנקים מידי. למה האישה צריכה לקחת על עצמה שתי קללות? גם הלידה וגם הפרנסה? הרי הגבר מתחייב(!!!) בכתובה שהוא זה שיפרנס. אומנם פרנסה משמיים, אבל יש גם השתדלות מתאימה. אתה לא יכול לבחור לטאטא רחובות ולחשוב שתקבל 20 אלף ש"ח לחודש. אז אם אתה רוצה משפחה גדולה וגם רוצה להחזיק מעמד ולא לקרוס, אז קח אחריות על חייך ותחשוב מה עושים. קל יותר ללמוד מקצוע כשהמשפחה עוד קטנה וגם אפשר לחסוך לעתיד מאשר למצוא את עצמך בגיל 35 עם 6 ילדים, ואז לצאת לשוק העבודה ולגלות שאף אחד לא סופר אותך.
אם כבר יש פנייה לנציגות הפוליטית אז האמת חייבת להיאמר, אחד המחדלים הגדולים, אם לא הגדול ביותר, הוא אי הטיפול במחירי הדיור, נושא הדיור נוגע לכל אחד במגזר החרדי ומשליך באופן ישיר על כלכלת המשפחה החרדית לדורותיה השונים…עד לפני 22 שנים היו מענקים ממשלתיים לזוגות צעירים והלוואות בתנאים מועדפים, המענק בגובה 17% היה בעצם ויתור של המדינה על המע"מ…
מחירי הדיור העולים ונוסקים מהווים רווח עצום למדינה על גופיה השונים ויש הרבה דברים שניתן לעשות ולקדם בנושא, (הרבה לפני שינויים מהותיים בגופים האמונים על הכשרות מקצועיות…)
מצער שדווקא בקנדציה שבה תיק השיכון נמצא בידיים חרדיות ואף רמ"י בשליטתן, לא נעשה דבר בנושא הבוער ביותר
סוף סוף מישהו מצא איפה קבור הכלב.
בעלי השליטה והבנקים לא יוותרו על הפרה החולבת של המעמד שנאלץ להשתעבד כל חייו למשכנתאות רק כדי שיהיה לו איפה לגור.
וזה לא רק חרדים, כולם סובלים חוץ מהאחוזון…
חבר מביא חבר ובני משפחה לג'ובים הטובים באמת.
המכרזים הציבוריים תפורים לקבלנים ידועים מראש.
רק תנסה להוציא קבלן רשום ותתקל בהררי ביורוקרטיה.
תנסה\י להוציא תואר תו"כ עבודה וטיפול בילדים ללא תמיכה מההורים.
זו מנטליות של עולם שלישי ולא בעיה בציבור כזה או אחר.
אצלנו בציבור הבעיה היא בחינוך לערכים לא נכונים, לא שמעתי אף פוסק שמזלזל ביהודי שעובד לפרנסתו, זו סטיגמה ותפיסה מעוותת שלצערנו גם פוגעת באלו שעובדים וחושבים שכבר הם לא יהיו בני תורה אז ממילא כבר מותר להם להתדרדר לאינטרנט פרוץ ותרבות מקולקלת.
פתרון דמיוני. ראש כולל מחלק מילגות לפי כללי היצע וביקוש, הוא זקוק לאברכים טובים, אם מגיע אליו אברך צעיר ומצויין הוא לא יכול לומר לו "אתה מקבל מילגה רק 400 לחודש כי ב. ג. וד. צריכים את הכסף יותר ממה שאתה צריך. האברך יעזוב ויחפש מי שיתן מילגה סבירה יותר. מאידך גיסא אברך שיש לו ילד שזקוק לתנאים מיוחדים ואישה חולה וחובות יביא אישור מרב שמגיעה לו מילגה 5000 בחודש- אך אף כולל לא יקבל אותו.
התחברתי דווקא למסקנה הכותב: מלגה לפי הצורך ולא כשכר קבוע.
אין בזה כמובן שום פיתרון לשורת הבעיות שהוצגו בכתבה. אבל כצעד ראשון, מהפכני ורוחבי, יש בשורה אדירה במסקנה הזו.
כה לחי!
איך תראה חלוקה לא שיוויונית של מלגה? מי יקבל יותר ומי לא יקבל?
1. בכללי , לבחירה באורח חיים עם מעט דרגות חופש, יש מחיר גבוה תרתי משמע . בחירה בחרדיות , עבודת האישה עם השכלה מינימלית ובמקומות מוגבלים , הבעל אברך ללא השכלה , הרבה ילדים ב״ה , מגורים באזורים מוגבלים ועוד מקשים על החיים כפי שכתב הכותב . אבל זו בחירה שלהם והם משלמים את המחיר בבחירה זו. באופן טבעי ולפי תפיסת התורה, אדם אחראי למעשיו ובחירתו בכל דבר. אם יוסף הצדיק מכין את מצרים לשנות הרעב יהיה אוכל למצרים ולמשפחת יעקב. ואם היה בוחר שלא לעשות כן היו ל״ע גוועים ברעב. פשיטא בן בנו של פשיטא.
יכולה כל משפחה להחליט להוריד אילוץ אחד מהנ״ל ויפתחו להם שערי פרנסה. פרנסתם אינה על חשבון כלל ישראל .
2. תפקיד המדינה אינה לספק פתרון לפרנסת מי שלא עושה מאמץ מצידו. תפקיד המדינה לאפשר זרימת פרנסה . היינו אפשרות פתיחת עסקים וניהולם , השכלה למפרנסים ובעיקר לא להפריע לשוק לעבוד.
3. תפקיד פרנסי הקהילה וגביריה בעיקר היא לעזור בבניית עסקים וחברות רווחיות עם סביבה חרדית מוגנת . במקום שכסף הגבירים יזרום לשוטף לאחזקת החרדים, עדיף שיזרום ליצירת עסקים שיניבו למשקיעים כסף ויתנו פרנסה מכובדת ומוגנת.
4. ומורי ההוראה קטונתי אבל ההגיון הברור והאמת מצביעים על כך שצריכים לחייב קודם את הבעל החתום על הכתובה לפרנס את משפחתו . גם הסכמת האישה לוותר על כך אינה מספקת לדעתי . עובדה היא שחזל דרשו זאת כסטנדרט מחייב . כי מחויבות הבעל לפרנסה אינה רק לאשתו אלא לילדיו ולקהילה כולה ,
בנוגע לתארים בהפרדה אדבר בתור אשת אברך עם ניסיון בתחום . יש אפשרות ללמוד מגוון רחב של תארים באוניברסיטה הפתוחה כאשר כל הלימוד של התואר נעשה דרך הזום ובנוסף יש שם גם מגוון רחב של תארים שניים שניתן לעשות בזום . כמו כן יש מקצועות רבים שניתן ללמוד דרך המחשב והם מאוד רווחים ואין בהם שום בעיה רוחנית כמו למשל :שמאות מקרקעין ,ייעוץ משכנתאות , ייעוץ ביטוחי או פנסיוני . בקיצור מי שבאמת רוצה יכולה למצוא פתרון ולהשתכר במקצוע מכובד ובמשכורת טובה מאוד !!
אם הסופר ראויים בלבד היו נשארים ללמוד כל החיים ניתן היה לתמוך בהם ברמה ראויה וכך היה צריך להיות. אך כשדור שלום בחר לא לעבוד – כל המדינה מאבדת הכנסות, והחרדים אף יותר, אך הם הכניסו עצמם לפינה בלתי אפשרית ולא נכונה מבחינה תורנית. אי אפשר לפרנס דור שלום שבחר שהגברים לא ישתתפו במערכת הכלכלית. גם בעלי היה שמח לעבוד ולשבת וללמוד כל היום.
לדעתי, יש כאן דור שלם שאין לו תקנה מבחינת פרנסה. זה כואב – אך למעשה אין פתרון. שילוב של חמדנות עסקנים עם ספאסנישט מופרז הוביל אנשים איכותיים לחיי עוני. כל ההצעות הם כאלה שמנשימות בכח את הסוף הידוע מראש – אין תוחלת להתנהלות זו. אין מה לעשות.
אני לא מסכים עם כותב המאמר.
א. עיקר הסחרור הכלכלי של האברכים התחיל בעקבות ביטול קצבאות הילדים הגבוהות.
ב. משום מה, התרגלנו לחשוב על פתרונות מערכתיים שמטבע הדברים קשים ליישום. במקום לחשוב על פתרונות נקודתיים.
ג. כלל זה יהי נקוט בידך. החברה מסתכלת עליך כמו שאתה מסתכל על עצמך. אצלנו בבית שמש יש "היימישע טעלערס", אם היית מספר לפני עשר שנים שיהיה אברכים מכובדים שיעסקו במלצרות, היית משתומם, אבל לא. הם לא מבוזים כלל בעיני אף אחד. המיתוג של נהג מונית כדרייבער גם הוכיח את עצמו. הכל שאלה איך אתה ממתג את עצמך.
ד. בטורים של רפאל וואהל בעיתון משפחה הוא מתאר תופעה מאוד מרתקת של אנשים שלא מתביישים לעבוד במוסך, ובחשמל. כידוע שבית המדרש של וויזניץ נבנה רק על ידי חרדים. הבעיה היא ששנים רבות של קצבאות הרגילו אותנו לכסף קל. בחרנו בעבודה.
ה. לא יודע למה אתה מזלזל בעורכים תורניים. אני זוכה ללמוד שבע שעות ביממה, ועוסק בעריכה כשלוש שעות יומיות. אני מרוצה מאוד מהעבודה ומקבל שכר הולם שמסייע לי ללמוד בנחת.
אם נניח כלל התרומות לכוללים הוא מליארד שקל. והחלוקה הנוכחית לא מספיקה לאברכים. גם אם תחלק בצורה שונה זה לא יעזור. תחתוך את הקצבה בחצי לזוגות שעדיין ללא ילדים שמונים (נניח) עשרים אחוז, ונחלק אותה לשאר – הם יקבלו העלאה של מעט מעל עשר אחוז! (בדוגמא שלך האברך המטופל בילדים יעלה מאלפיים שקל לאלפיים מאתיים) גם ההמשך בכיוון הזה הוא מינורי (נקצץ רבע ממשפחה עם ילד אחד לטובת וכו')
אז אולי בגרות במתמטיקה ולא תואר מתקדם היו מספיקים.
הבעיה האמיתית של ההשכלה במגזר זאת השחיתות שפושה – ליתר לדיוק שכבר אין לה לאיפה לפשות – בכל מוסד חינוכי החל מהגנים ובתי הספר – לא צריך להכביר על עושק הגננות והמורות ופרשות הגזל והגניבה שמסובכים בהם כל הארגונים הגדולים – ועד הגזענות ובעיקר המסלולים המצחיקים שיש בסמינרים. כל מוסד להשכלה (גם אקדמית) שנפתח ולא נציין שמות מיד מתאפיין בחולאים שלנו. המוסד הבודד שאפשר לציינ ולשבח זה סמינר בית ברכה של קרלין. ולמסקנה – כל בת ישראל שרוצה ללמוד בהפרדה (ואז לעבוד כמובן שלא בהפרדה או חדר לבנות בתוך מחלקה – שאפשר לעשות מקבילה דומה באקדמיה לא מופרדת) יכולה ללמוד באונברסיטה הפתוחה ולא לראות בנים חוץ ממבחנים שנערכים תחת השגחה ובדממה מוחלטת מספר מועדים בשנה.
הפנטזיה על "החילוני העשיר" מול המציאות הישראלית מגוחכת.
הכותב מניח, בטעות גמורה, שבמגזר הכללי זוג עם ילדים חי ברווחה עצומה, ושעבודה של שני בני הזוג היא "בחירה" ולא כורח המציאות.
המציאות: בשנת 2025, יוקר המחיה בישראל הוא מהגבוהים בעולם!!! זוג חילוני או דתי-לאומי ממוצע, שבו שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה (9-10 שעות ביום לפחות), בקושי מצליח לרכוש דירה ומשלם הון על חינוך (שאינו מסובסד כמו במגזר החרדי בחלקו), חוגים ומשכנתא.
העיוות: הכותב מתאר עבודה של 10 שעות ביום כ"עבדות" או טרגדיה ("היא לא ציפור לילה… היא מתחילה את המחר בשש"). עבור רוב המשק הישראלי, לצאת מהבית ב-7:30 ולחזור ב-18:00 זה הסטנדרט הבסיסי של קריירה. הצגת הנורמה הזו כ"הקרבה הרואית" או כעוול מעידה על ניתוק מוחלט ממוסר העבודה והדרישות של שוק תעסוקה מערבי…
אין ספק שגם לחילונים קשה ויוקר המחיה כאן במדינה הוא גבוה מאוד. אבל אצלם הם בוחרים ברמת חיים גבוהה או לפחות נוחה וזה דורש משכורות גבוהות.
משפחה חרדית מהסוג המתואר כאן, שחיה מ9000 ש"ח לחודש ויתרה במודע על החיים הנוחים. הם לא יוצאים או יוצאים מעט מאוד לחופשות. לא אוכלים כמעט במסעדות או מחוץ לבית בכלל. לא מחזיקים רכב. חיים בבית קטן ששופץ אי שם בשנות התשעים, הם חיים בעוני מודע. הבעיה היא שגם האפשרות לחיים בסיסיים נשללה מהם.
ולעבוד עשר שעות ביום זו עבדות, לא משנה כמה אנשים עושים את זה. ודאי למי שיש משפחה עם יותר משני ילדים גדולים.
יוני, התגובה שלך היא בדיוק הבעיה, והיא מנותקת מהמציאות בכמה רמות:
"עבדות": לקרוא לאדם שקם בבוקר ומפרנס את משפחתו "עבד" זו כפיות טובה מדהימה. ה"עבדים" האלה (שעובדים 10 שעות) הם אלה שמממנים את הכביש שהאברך נוסע עליו, את הרופא במיון ואת כיפת ברזל. קצת צניעות. ואם כבר, מי שתלוי בנדבות ובקצבאות הוא העבד האמיתי.
"מותרות": הציבור הכללי לא עובד קשה בשביל סושי וחו"ל, אלא כדי לשלם את המיסים המטורפים שמחזיקים את המדינה הזאת- כולל את ההנחות בארנונה ואת הקצבאות שמאפשרות לאברכים לחיות ב"עוני מודע".
הילדים: משפחה גדולה זו בחירה, לא גזירת גורל. אי אפשר לבחור במשפחה ברוכת ילדים (שזו החלטה כלכלית דרמטית) ואז להתלונן שלעבוד כדי להאכיל אותם זו "עבדות". עם כל הכבוד, שיקחו אחריות.
והכי חשוב: בכתבה מתוארת אישה שסיימה יום עבודה ויושבת לתפור ב-2 בלילה. זו העבדות האמיתית, והיא נוצרה רק כדי שהאברך הצדיק יוכל להרגיש "בן חורין". אם זו השיטה – היא פשטה את הרגל.
איזו כתבה עצובה.
כמעט חשבתי, שהמאמר הזה יציע פתרון אמיתי. אם ברור שאי אפשר להתקיים כלכלית ממשכורת של 7,000 כגננת ועוד 2,000 מלגה כאברך, אז כנראה שצריך שינוי פרדיגמה, או להאמין בניסים.
אבל הכותב לא מאמין בניסים. לכל הפחות, הוא לא מאמין שהנס אמור לקרות לכל אחד, וש"איכשהו יסתדרו". אז מה כן?
הוא מאשים כל דבר, חוץ מאשר את המודל הכלכלי החרדי. האפשרות שהגברים החרדים יעבדו, ובשביל זה גם ילמדו בבית ספר לימודים שמאפשרים להם לעבוד בעבודות שמרוויחים בהם כסף טוב, פשוט לא עולה על פני השולחן.
עד שמבינים שהבעיה אמיתית, לא מוכנים להבין את שורשיה.
כמה עצוב.
על הפיל הלבן שבחדר אף אחד לא דיבר עדיין.
לרוע המזל גם "הכלכלה" החרדית שכן עובדת, באחוזים ניכרים מאוד!!!
מבוססת על התעלמות שיטתית מחוקי המס וקבלת הנחות וקצבאות שלא כדין.
(הסערה האחרונה בסנכרון ביטוח לאומי וההנחה במעונות הדגימה יפה את הנקודה- והנחות של 80%-90% בארנונה זה כמעט סטנדרט למשפחה חרדית בלי שום קשר לגובה ההכנסה וד"ל)
את הציבור החרדי זה לא ממש מעניין במהות – כי בדומה לציבור הערבי אין קשר אמיתי למדינה, אברך ש"מסדר" את המערכת לא רואה בכך פגם, ואולי אפילו להפך- ויגזול את החנית מיד המצרי..
הבעיה שהציבור הכללי התחיל לשים עין בתקופה האחרונה על הקומבינות האלו. ואם זה ימשך בקצב הנוכחי השבר הגדול עוד לפנינו….
שזה יקרה (אם יקרה) זה יהיה כואבבבב.
כשאני מסבירה את השיטה החרדית לקרוביי הדתיים לאומיים אני תמיד פותחת בהקדמה אחת.
המציאות של החברה החרדית מלאה בעיוותים קשים ולא טבעיים- שמעולם לא היו ככה. הסיבה לכך היא שגדולי הדור לפני 70 שנה הבינו שאנחנו נמצאים במצב חירום מבחינת יהדות!!!
וכיון שהיהדות חשובה לנו יותר מכל, אנחנו מוכנים להישאר במצב חירום שבהרבה מקרים הוא עקום ממש!!!
אז כרגע זה מה שיש… אבל העתיד לא נראה מי יודע מה ורוד.
ולכל החכמולוגים שאומרים שהבעל יפרנס- בעולם התעסוקה של היום גברים שיעבדו במקצועות מכובדים במקומות מכובדים יצטרכו לעמוד בנסיונות עצמוים בירא"ש. כנ"ל נשים לא סתם יש הגבלות ציבוריות על מה ואיך אשה חרדית שתעבוד בצוות הייטק בסטארטפ חילוני תתקשה מאוד לאורך זמן לשמור על זהותה הערכית, ויתכן שהמשכורת השמנה כבר לא תשמש לגידול דור האברכים הבא.
מה לגבי צמצום ילודה? פתרון מצוין לכולם. אם מסוגלים לפרנס ילד אחד, אז עוצרים בזה.
"בעולם הישן תמיד משפחה התקיימה ממשכורת אחת של הבעל, חוסר ההסכמה לקבל שרק האשה עובדת והגדרת הבעל כפרזיט נובעים מתפיסות עולם מיושנות שהבעל הוא המפרנס."
הכותב שכח פה משהו – בעולם הישן הבעל היה מפרנס יחיד והאישה טיפלה בילדים.
במצב היום האישה היא גם מפרנסת יחידה וגם מטפלת בילדים.
שיתכבד הבעל ויטפל בילדים בזמן שהאישה מפרנסת, וכך יחסכו את תשלומי המטפלת, המעון, הצהרון.
דווקא אני רואה שהנציגים של המגזר הם מאוד אמידים, למשל גולדקנופף נראה משייט בדנובה בעושר רב, כך גם שאר הנציגים לא סובלים ממחסור. איך אתם מסבירם את זה
הפיתרון פשוט והוא יציאה לעבודה של שני בני הזוג, ובמקביל הגדלת המשפחה רק לגודל שיאפשר גידול הילדים ללא שקיעה בעוני. אם אחד מבני הזוג מרוויח יפה, אז ניתן לוותר על עבודתו של השני. אבל איך זה יקרה? לגברים אין כמעט אפשרות לעבוד במשרות מכניסות כי לא למדו לימודים שיאפשרו להם זאת. לנשים המצב דומה, כי הלימודים בסמינר מוגבלים וגם אלו היוצאות עם התואר 'מתכנתת' למדו רק הנדסאי ויתקשו להתחרות בשוק הדורש תואר אקדמי. כל זמן שהציבור החרדי נדרש להתבדל כליל מהציבור הכללי, משפחות יתקשו להתפרנס ברווחה
לא מבין מה קורה פה
הכל שייך לאקדמיה?
אין סוחרים?
אין בעלי מלאכה?
אין בעלי כשרונות ניהוליים?
זו מנטליות שגויה שמזלזלת בחפ"ש מבלי להבין שבלעדיו אין מג"ד.
לכן עסקים לא מחזיקים כי כולם חולמים על תואר במדעי החלל וכד'
אני לא מזלזל בידע אקדמאי אך המקצועות הבסיסיים נדחקים החוצה ומי שתופס אותם הם בד"כ עובדים זרים שמוציאים את הכסף מחוץ למערכת הכלכלית.
ככה לא מנהלים כלכלה בריאה, כך מנהלים בועה שלבסוף מתפוצצת.
אי אפשר לדרוש מהמדינה מימון פעולות שנועדו במוצהר לקבע מדיניות שפוגעת באינטרס הכללי של אוכלוסיית המדינה
או שרוצים מדינה אחת לכולם, או שתי מדינות לשני עמים (חרדים, ושאינם חרדים)
ואוסיף, שאין הבור מתמלא מחולייתו, הדיון לא צריך להיות איך מחלקים את הכסף כי הבעיה היא שבסך הכול אין מספיק, – האוכלוסייה החרדית ככלל אינה מייצרת מספיק תוצר בכדי לממן את הוצאותיה
בעיניי הבעיה הגדולה של הציבור החרדי היא המחשבה שאפשר להתפרנס בקומבינות. בעלי פעם לימד חרדים מתמטיקה. המחשבה שלהם הייתה שממצב שהם בקושי יודעים חילוק ארוך הם תוך חצי שנה יעשו חמש יחידות. וזה בלתי אפשרי. כנ"ל במדעים ובאנגלית. המחשבה שאפשר לקמבן את המערכת, להבריז מרוב התואר ואיכשהו לעבור את המבחנים ולקבל את התעודה כי אקדמיה זה שטויות והגמרא תעזור בזה היא נאיבית והרסנית. רק לסבר את האוזן – מתוך 60 חברה שהתחילו נשארו 15 בסוף הקורס. אחוזי הנשירה הם מטורפים כי מוכרים לכם חורשים שאם תלמדו גמרא תצליחו באקדמיה ואלה שטויות.
דבר נוסף: אני באמת לא מבינה למה יש לכם חרדה מהאקדמיה. אם אתם מאמינים בעולם האמוני והערכי שלכם אז הוא אמור לעמוד בכל מצב שהוא. כבוגרת אקדמיה (האוניברסיטה העברית לצורך העניין) ישבתי בקורסים מעורבים אבל לא היה לי זמן כמעט לדבר עם הסטודנטים האחרים כי הייתי צריכה לסכם מה שהמרצה אמר. הפסקות – קצרות ודברים הכרחיים. אין זמן כמעט לדבר עם סטודנטים (מה גם שהייתי נשואה אז בכלל). למדו איתי באחד הקורסים שני גברים חרדים לא זוכרת מאיזה זרם. אולי חסידים כי היה להם ג'קט ארוך כזה. השמיים לא נפלו לא עליהם ולא עליי. תמיד ישבנו בריחוק ומעבר לשלום שלום – כלום. אולי פעם אחת מישהו מהם ביקש ממני סיכומים. (ושלח סטודנט אחר שיבקש בשבילו כי הוא התפדח…)
אני די בטוחה שאם חרדים ייכנסו לאקדמיה במאסות כולנו נרוויח מכך.
העיקר לא לשלוח את הבנות ללימודי תעודה כושלים באיזה סמינר קומבינה כלשהו שהתעודה שלו לא מוכרת, הלימודים בו יקרים להחריד ובסיומם הבת תישאר כמעט בוודאות בתחתית כושר ההשתכרות ותהיה חשופה לניצול מצד מעסיקים.
וגם – בתור מעסיק את מי הייתם מעדיפים? בוגר תואר 4 שנים ממוסד אקדמי רציני מפוקח ובעל שם או מישהו שלמד לימודי תעודה במכללה או סמינר שמי מכיר בכלל, שהלימודים היו בקושי שנה ואולי הם לא מפוקחים ויש מלא דברים שהוא לא יודע?
סתם הערה צדדית- אם רחל ועקיבא לא היו קונים דירה אלא משתמשים בכסף למחיה היו להם חיים טובים בהרבה, בסדר, אז בסוף לא היתה נשארת להם דירה ביד אבל הם היו מרוויחים שנים רבות של רווחה
או לפחות שהיו לוקחים מה700000 רק הון עצמי ואת השאר במשכנתא