צריך עיון > סדר שני > אחריות > ככוכבי השמים לרוב: השפעת הגידול הכמותי על אופי הקהילה

ככוכבי השמים לרוב: השפעת הגידול הכמותי על אופי הקהילה

אסון מירון הוא תזכורת לכך שקהילה של מיליון איש אינה יכולה להתנהל בצורה שהתנהלה כשמנתה 50,000 איש. הריבוי הכמותי מביא עמו גם שינויים מהותיים באופי הקהילה. הוא דורש תמורות מבניות בצורת ההנהגה ומייצר הזדמנויות לגיוון חברתי.

י"ח אייר תשפ"ב

בימים אלו אנו מציינים שנה לאסון מירון, האסון האזרחי החמור ביותר שהתרחש מאז הקמת מדינת ישראל. רבות דובר ועוד ידובר על האסון הנורא, סיבותיו, האחראים לו, הלקחים שיש להפיק ממנו וההשלכות שלו על החברה החרדית, שמרבית ההרוגים באסון השתייכו אליה. במאמר זה אני רוצה להפנות את הזרקור לתובנה אחת שהתבהרה והתחדדה בעקבות אסון מירון: הצמיחה המספרית המבורכת של הציבור החרדי דורשת חישוב מסלול מחדש: לא רק ברמה הטכנית, אלא גם מבחינה מהותית, מבנית.

אסון מירון האחרון היה תזכורת נוקבת לכך שלכמות עצמה יש אפקט. תנאי השטח מוגבלים, ושטח המכיל 50 אנשים אינו יכול להכיל 250. גם כשמדובר בתופעה ניכרת לעין – מחסור במקום – ההרגל עלול להשכיח אותה מאתנו ולגרום לנו להאמין כי מה שהיה הוא שיהיה

החברה החרדית מונה כיום קצת יותר מעשרה אחוז מכלל האוכלוסיה בישראל. חשוב לשים לב לנתון עובדתי זה, שנראה בנאלי אולי, כשאנו חושבים על אסון מירון. נכון שבתנאים לקויים אסון המוני יכול חלילה להתרחש גם במספרים קטנים הרבה יותר (כמו שאכן אירע באסון מירון הקודם בשנת תרע"א). אולם אסון מירון האחרון היה תזכורת נוקבת לכך שלכמות עצמה יש אפקט. תנאי השטח מוגבלים, ושטח המכיל 50 אנשים אינו יכול להכיל 250. גם כשמדובר בנתון הניכר לעין – מחסור במקום – ההרגל עלול להסוות אותו מאתנו ולגרום לנו להאמין כי מה שהיה הוא שיהיה. בכל שנה נעשה יותר צפוף, ואז עוד יותר צפוף, ואז עוד קצת. אבל איננו שמים לב לכך. בכל שנה אנו נדחקים זה לזה מעט, ואז מצטופפים יותר, ואז מוסיפים עוד פראנצ'ע ומוציאים עוד מרפסת – ומתרגלים. אלא שבאיזשהו שלב נגמר המקום באופן סופי ומוחלט. לא משנה כמה נצטופף, כמה נידחק – כבר אין אוויר, ואי אפשר להמשיך באותה דרך אם איננו רוצים חלילה אסונות. ואם בנתון טבעי פשוט וניכר לעין כמו מגבלת מקום איננו מצליחים להבחין מבעוד מועד, קל וחומר בתופעות עדינות יותר, כמו מבנה הקהילה וצורת ההנהגה שלה.

הציבור החרדי, שהתגבש במתכונת של קהילות קטנות, הפך עם הזמן לקהילה ענקית המונה מעל מיליון נפשות בלע"ר, והיד עוד נטויה. לגידול זה יש השלכות מהותיות. איננו יכולים להתנהל בדיוק כמו שהתנהלנו בעבר ורק להכפיל את המספרים. השינוי בגודל דורש שינויים מבניים מהותיים בדרכי ההתנהלות של הקהילה. במאמרי על במה זו, פוליטיקה ללא בלמים, התייחסתי להשלכות הריבוי על יחסי חרדים-מדינה. במאמר זה אני רוצה להביט פנימה אל תוך המגזר, לבחון את השלכות הגידול הכמותי, ולהציע כיווני חשיבה לשינויים המבניים שהדבר דורש.

 

התפוקה השולית הפוחתת

לגידול מספרי יש השלכות חיוביות לא מעטות: מעבר מתחושת מיעוט נרדף לכוח חזק שחייבים להתייחס אליו ברצינות ובכבוד, צבירת יכולות ארגוניות המחזיקות יתרון לגודל ועוד. מאידך גיסא, בהשאלה מעולם הכלכלה, מעל לרף מסוים – שאיני יודע להצביע על מיקומו המדויק, אך אני משוכנע שחצינו אותו זה מכבר – מתחיל לפעול אפקט "תפוקה שולית פוחתת". ממונח זה נגזר שאם מפעל נעליים לדוגמא מגדיל את מספר הנעליים שהוא מייצר, הרי שמרף מסוים, כל יחידת נעליים נוספת תהיה רווחית פחות ופחות, עד שבנקודה מסוימת הייצור יתחיל לצבור הפסדים. מנקודה זו ואילך, אם בעל המפעל חפץ להגדיל את הייצור ולהמשיך להיות רווחי, עליו לשנות באופן יסודי את התפעול של המפעל: הוא צריך לערוך פיצולים מבניים או לקנות מכונות משוכללות יותר ולהתייעל באופן כללי. לענייננו, דומני שמרף מסוים, גידול מספרי של הציבור ללא שינוי מבני עלול לגרום לכך שכל תוספת בגודל מחלישה את המפעל כולו. מאידך גיסא, באמצעות תגובה נכונה והתארגנות מחודשת אפשר למנף את הבעיות שהגידול יוצר לתיקון, לצמיחה ולשגשוג.

אתחיל עם אסון מירון. בלי להיכנס לפרטים, ברור לכל בר דעת כי אינו דומה מצב שציבור העולים הפוטנציאלים להר מונה 20,000 למצב שהוא מונה 200,000. גם לפני שמתרחש אסון, יש לגודל השפעה. הזמינות של כל מי שעולה רצון מלפניו לעלות מירונה קיימת רק עד מספר מסוים. ממנו והלאה האפשרות מצטמצמת והולכת. כך ראינו איך בכל שנה נעשית העלייה מסובכת יותר ויותר. בעבר הלא מאד רחוק היה עוד אפשר להיכנס לרכב ולעלות בהר, לחנות בקלות בקרבת מקום ולהגיע במהירות לציון. עם הגידול בציבור העולים נעשו החניונים רחוקים יותר וההגעה מפרכת יותר. רבים מהעולים חדלו לבוא עוד קודם לאסון בשל הקושי להגיע למקום. גם ללא משתנים נוספים, המשאבים החומריים מוגבלים. עד למספר מסוים, כל אדם נוסף המגיע לחגוג בהר מוסיף לאווירה ועושה את האירוע למרשים יותר. מרף מסוים ואילך, כל אדם נוסף הופך את האירוע לפחות נעים ולפחות נגיש – תפוקה שולית פוחתת.

הגידול המספרי עלול לעשות את מנגנוני הקהילה ליעילים הרבה פחות, הן מבחינת זמינות ההנהגה לציבור, והן מבחינת יכולת ההנהגה לתת יחס פרטני לבעיות שצצות במסגרת הקהילה. מגודל מסוים, הבעיות המקומיות הופכות להיות בעיות מערכתיות, והקשר של היחיד אל ההנהגה מתפוגג

דוגמא נוספת לאותו עיקרון הוא השינוי שחל בחסידויות הגדולות. אחד המרכיבים החשובים ביותר בקהילה החסידית הוא ההסתופפות בצל האדמו"ר וקבלת הוראותיו והדרכותיו. המבנה החברתי של הקהילה החסידית בנוי על כך שהחסידים מסתופפים בצל האדמו"ר, והוא משמש צינור להשפעה רוחנית, לעצה ולברכה לכל יחיד ויחיד. אולם הזמן של האדמו"ר ופניותו הם משאב מוגבל והמרחב של בית המדרש גם הוא מוגבל. מעבר למספר מסוים של חסידים אין היתכנות לקשר אישי עם האדמו"ר ואין אפשרות לאכלס את כל החסידים. שמעתי פעם מחסיד, שהבית ישראל מגור הכיר אישית כל חסיד. אחיו, הלב שמחה, הכיר את אביו של כל חסיד. אחיו, הפני מנחם, הכיר את סבו של כל חסיד ואילו האדמו"ר הנוכחי יבלחט"א, שבתקופת הנהגתו גדלה הקהילה לרבבות חסידים, מכיר לעתים רק את הסבא רבא.

אין ספק שבמצב של "רוב עם" יש גם מעלות לא מעטות. תחושת היחד בקהל אלפים ורבבות עוצמתית מאד. עם זאת, כלל לא בטוח שהצר שווה בנזק המלך. כאשר הקהילה גדלה מאד, האופי וההווי של הקהילה החסידית משתנה בהכרח. כבר אין לאדמו"ר אפשרות לתת לכל חסיד יחס אישי כבעבר. האדמו"ר מחב"ד לדוגמא הפסיק בשלב מסוים לקבל אנשים ליחידות, והקשר האישי התקיים רק בכתב או בטלפון באמצעות מזכיריו.

מצב עניינים זה עלול להזיק לקהילה כולה. החסידים אינם זוכים להדרכה אישית, וההנהגה עוברת להתנהל ברמה מערכתית, שאינה מתאימה לכל פרט. אצל רבים עלולה אף להתפתח תחושת ניכור וחוסר שייכות לקהילה.

האדמו"ר האחרון מחב"ד זיהה בעיה זו (למרות יכולתו הפנומנלית לתת יחס אישי ותחושת קרבה לרבבות בני אדם) וניסה לתת לה מענים שונים, כמו ההוראה "עשה לך רב", על כל חסיד לבחור רב שאתו ייצור קשר אישי וממנו יקבל הדרכה פרטנית המתאימה לאופיו ולנסיבות חייו. בדומה לכך, לאחרונה מינה האדמו"ר מקרלין את בניו לעמוד בראש הקהילות המקומיות בכל אתר ואתר, ברוח עשיית "שרי אלפים ושרי מאות", ואת הדבר הגדול יביאון אליו.

החזו"א הכיר כנראה את מצבם של מרבית היהודים החרדים שהיו קשורים אליו […] כיום, למותר לציין, המצב שונה באופן דרמטי. מנהיגי הציבור אינם מכירים אישית אפילו פרומיל מחברי הקהילה

מבלי משים נוצרה בעיה דומה גם בציבור הליטאי. בשנות החמישים, יכולה היה כל יהודי בבני ברק להיכנס אל החזו"א ללא היסוס. בהתאמה, החזו"א הכיר את מצבם של מרבית היהודים החרדים שהיו קשורים אליו. אפילו בשנות השמונים, כשהציבור כבר גדל משמעותית, הרבה מאד משפחות היו בקשר ישיר עם גדולי התורה שהנהיגו את הקהילה. כיום, למותר לציין, המצב שונה באופן דרמטי. מנהיגי הציבור אינם מכירים אישית אפילו פרומיל מחברי הקהילה, וכן להפך – מעטים בלבד זוכים לקשר משמעותי עם גדולי הדור.

מעבר לתחושה האישית, הריחוק מעורר בעיה קשה מאד. בלא מעט מקרים יש הנחיות ציבוריות כלליות שאפשר לפרסם בגילוי דעת בעיתון. אולם בשאלות רבות, אולי במרבית השאלות, התשובה תלויה בסיטואציה האישית של השואל. בהרבה מקרים על התשובות וההנחיות להיות פרטניות ומותאמות לשואל הספציפי ולתנאי חייו, ולעתים הן ממש הפוכות מן ההוראות הכלליות. בעבר, אם היה מתפרסם גילוי דעת של גדולי ישראל בנושא הלכתי מסוים, ואדם היה מרגיש שהוראה זו אינה מתאימה לו, הוא היה יכול לגשת ישירות אל החתומים על המכתב ולדבר אתם על כך. כיום זה כמעט בלתי אפשרי. שינוי זה היה אמור להשליך על אופיים של גילויי הדעת המפורסמים באופן ציבורי, ולצמצם אותם לנושאים כלל ציבוריים, אולם הדבר אינו קורה. הציבור ממשיך לעבוד במודל הקהילתי הישן, אף שהגידול המספרי עושה את המודל לבלתי יעיל.

במקרים רבים, התרחבות הקבוצה המרכזית גוררת גם התרחבות תופעות שוליים מעבר לרמה היחסית. גם בהינתן שהיחס נשמר והגידול הוא רק מספרי, ככל שהמספרים גדלים הבעיה מתעצמת, מסיבות אחדות. ראשית, האפקט הפסיכולוגי. אינו דומה אפקט ההשפעה של איש אחד בקהילה של מאה איש לאפקט של עשרה אנשים בקהילה של אלף וכן הלאה. זאת אומרת, גם אם היחס נשמר, ההשפעה מתרחבת. שנית, ככל שהבעיה קטנה יותר מבחינה מספרית, אפשר, לפחות ברמה הטכנית, להדחיק אותה ולהתעלם ממנה. יתרה מכך, קל יותר גם למצוא לה פתרון. אם בחור אחד אינו מסתדר בישיבה, קל לתת לו פתרון אישי ונקודתי (ובדרך כלל גם יעיל יותר). אולם כשהישיבה גדלה, מדובר כבר בקבוצה של בחורים שהופכת להיות סוג של קהילה קטנה בפני עצמה, ואז נדרשת כבר חשיבה מערכתית.

כללו של דבר, הגידול המספרי עלול לחבל ביעילות של מנגנוני הקהילה, הן מבחינת זמינות ההנהגה לציבור, והן מבחינת יכולת ההנהגה לתת יחס פרטני לבעיות הצצות במסגרת הקהילה. מגודל מסוים, הבעיות המקומיות הופכות להיות בעיות מערכתיות, והקשר של היחיד אל ההנהגה מתפוגג.

 

להפוך משבר להזדמנות: מאחידות לגיוון

כל האמור אינו צריך להוביל אותנו לייאוש. אדרבה, זו בדיוק הנקודה שהמשבר יכול להפוך להזדמנות. הגידול של הציבור הוא הזדמנות אדירה לגיוון. הריבוי מאפשר הקצאת משאבים יעילה לגיבוש מענים מערכתיים. נחזור שוב אל הדוגמא הכלכלית. אם אנו חיים בעיירה קטנה באזור נידח, מגוון השירותים והמוצרים שיעמוד לרשותנו יהיה מצומצם מאד. לא נוכל למצוא חנות מיוחדת לווילונות וחנות מיוחדת לחליפות, וגם לא רופא המתמחה בבעיות שמיעה בקרב ילדים. יהיה לנו כלבו אחד המוכר שני סוגים של חליפות ובדים גסים לוילון בשיטת עשה זאת בעצמך, ורופא כפרי אחד המומחה לכל: מניתוח סוסים ופרות ועד לבעיות עיניים אצל תינוקות. לעומת זאת, אם נגור בעיר הגדולה, יעמוד לרשותנו גיוון כה רב, עד שנשאל את עצמנו: בית מלון לכלבים? חנות מיוחדת לתיקון שעוני אורלוגין? מי באמת צריך את כל זה? המשתנה העיקרי בין העיר הגדולה לכפר הקטן הוא מספר התושבים. בכרך שבו מיליון איש, גם אם רק 0.1 אחוזים מתוכם זקוקים למוצר או לשירות מסוים, יהיה משתלם לפתוח עסק עבורם. הריבוי מאפשר אפוא גיוון.

אותה תופעה קיימת בתחום החברתי. החינוך המיוחד הוא דוגמא מצוינת להתפתחות מסוג זה. בעבר נשלחו ילדי חינוך מיוחד למסגרות שלא היו מותאמות לילד החרדי. המצב פגע לא רק בהתפתחות הרוחנית של הילדים, אלא גם בהתפתחותם הכללית, משום שהם נאלצו לחלוק את חייהם בין סביבות שונות מאד, חוויה לא קלה אפילו לילד רגיל, וקל וחומר לילד מיוחד. כשהציבור גדל דיו, החלו לפרוח מוסדות לחינוך מיוחד בניהול חרדי בכל הרמות, וכיום יש מענה קהילתי לכל קשת הצרכים כמעט.

הריבוי יכול אפוא להיות מקור ברכה, להביא להקמת קהילות מגוונות יותר, שבראשן רבנים המכירים מקרוב את הקהילה ואת הנסיבות האישיות של חבריה, והמציעים מענה קהילתי מקומי לצרכי היחיד והקהילה, ללא צורך לשנות סדרי בראשית אצל כלל הציבור

אם נעתיק את המודל לישיבות, ריבוי תלמידים מוכשרים וטובים שפחות מתאימים לסדר הלימוד הנהוג בישיבות מאפשר יצירת מסלולים חלופיים, כמו התמקדות בבקיאות, בהלכה ועוד, לפחות בסדר שני ושלישי, לצד סדר הבוקר המרכזי הממשיך להתקיים בדרך המקובלת. ריבוי האנשים שלא מסתדרים במסגרת המקובלת אינו חייב להיות קטסטרופה – הוא יכול להיות הזדמנות לגיוון ולצמיחה.

אני מודע לרגישות הנושא, והסוגיה תוכרע על שולחנם של ראשי הישיבות וגדולי הדור, אבל ברור לכל בר דעת שמצב עניינים שאלפי צעירים אינם מוצאים את מקומם בישיבה, ולא רק אינם מגשימים את מטרת חינוכם אלא מאבדים את מיטב שנותיהם, אינו יכול להימשך לנצח. הנהגת מסלולים חלופיים בשיטת חנוך לנער על פי דרכו יכולה להפוך בחורים אבודים לגדולי תורה בתחומים שהם מצטיינים בהם ולעזור להם להגיע לפסגות רוחניות.

בדומה לכך, גם בתחום המנהיגות יכול הגידול להביא לגיוון, לפתיחת קהילות חדשות או לביזור סמכויות, דוגמת המודל הקרליני שהוזכר למעלה. מבחינה מעשית, תופעה זו מתרחשת בחסידויות באופן טבעי לאחר הסתלקותו של האדמו"ר. לעתים כרוך הפיצול במחלוקות לא נעימות, אך בטווח הארוך התופעה מבורכת ומיטיבה מאד עם החסידים. בחסידויות שונות זהו המודל מלכתחילה: בתום כל תקופת הנהגה – נעשים פיצול וחלוקה מחדש.

בציבור הליטאי והספרדי ההנהגה ריכוזית בהרבה ותחת כנפיה חוסים רבבות רבבות. מטבע הדברים, אופי ההנהגה כללי יותר, ורמת ההקשבה לרבנים בהתאם. אף רב ליטאי לא הצליח עדיין לבער את תופעת דרישת הדירות וגם לא להאיץ את קצב הלימוד בישיבות. אולם ריכוזיות זו מעכבת התפתחות של קהילות מקומיות דינמיות בעלות סגנון ייחודי. הריבוי יכול אפוא להיות מקור ברכה, ולהביא להקמת קהילות מגוונות יותר, עם רבנים המכירים מקרוב את מאפייני הקהילה ואת הנסיבות האישיות של חבריה, והמציעים מענה קהילתי מקומי לצרכי היחיד והקהילה, ללא צורך לשנות סדרי בראשית אצל כלל הציבור.

לסיכום, הגידול המבורך של הציבור החרדי יוצר אתגרים רבים ומגוונים. ההתמודדות עמו מחייבת שינוי תפיסה מערכתי: ביזור כוחות בין הנהגה עליונה ריכוזית, החשובה להכרעות ולהוראות עקרוניות וכלליות, ובין הנהגה מקומית שתעסוק יותר במתן מענים פרטניים נקודתיים לקבוצות ויחידים, תוך התייעצות קבועה עם ההנהגה העליונה.

לצד שינוי התפיסה המערכתי, יש בעיות פרטניות שהגידול המספרי מייצר ומעצים. המצב מחייב שינויי תפיסה בנושאים שונים דוגמת סדרי הישיבה והיחס לנושרים ולעוזבים, ומעניק הזדמנות להרחיב את מגוון המענים לצרכים החברתיים השונים. ככל שנקדים לבצע את ההתאמות הנדרשות, נוכל להיענות לצרכים המשתנים בלי לפגוע ביציבות הקהילה.

תמונה: Nir Hason ניר חסון, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons

6 תגובות על “ככוכבי השמים לרוב: השפעת הגידול הכמותי על אופי הקהילה

  • דברים כדורבנות.
    כל מילה פנינה.
    השאלה היא כמה קורבנות נוספים תגבה המערכת עד שנשכיל ליישם את השינוי הנדרש?!?!?!

  • נו נו
    אז יש לנו עשרות אלפי ילדים שרובם לא מתאימים כלל ללימוד גמרא יומם ולילה, ומה הפיתרון שאתה מציע? במקום עיון, שילמדו גמרא בקיאות! תפקחו עיניים, לרובם אין כלל מה לעשות בישיבה.
    אם הם היו חיים בחו״ל הם היו לומדים מקצוע ולא הולכים לאבדון.
    עם כאלו עייצעס יקח עוד הרבה הרבה הזמן לראות את האור…
    רק עם חכם הגוי הגדול הזה…

    • א. העובדה שיש עוד בעיות, מסובכות יותא לפתרון, אינה אומרת שאין לפתור את מה שאפשר.
      ב. אני לא יודע על איזה חו"ל אתה מדבר. הישיבות בחו"ל הן באותה מתכונת. ללא לימודי חול.

    • בחו״ל לומדים לימודי ליב״ה ובגרות לפני הישיבה גדולה, לא זורקים את כולם לישיבות קטנות ללמוד גמרא מגיל 12, ואחרי כן מי שלא מתאים לו ישיבה יכול ללכת ללמוד מקצוע בלי שזו תהיה קטסטרופה להורים, ולאו דווקא אחרי שיש לבחור כבר שלושה ילדים ואין סיכוי כמעט שילמד מקצוע.

  • מאמר יפה הפרדוקס שאלו שקוראים לא משתייכים לקהילות אלו ואלו המשתייכים אינם קוראים

  • המדינה תקרוס מתישהו, זה בדיוק מה שזה יקרה.
    תמשיכו לא ללמוד לימודי ליב״ה, לא לעבוד ולא לעשות צבא.
    מאיפה יהיו רופאים שאתם מקבלים בחינם לכל 7 הילדים שלכם?
    אני את הילדים שלי כבר לא אשלח כדי שיגנו עליכם מפני מחבלים באלעד ובני ברק.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל