עיקר התורה: חסד משפט וצדקה

אנו חיים בתקופה סוערת בזירה הפנים־יהודית של מדינת ישראל. לעתים נראה שהכל פוליטי: מאבקים על כוח, שליטה, משאבים וכבוד. אולם בסוף אין מנוס מלשאול את עצמנו את השאלה: מה ה' רוצה מאתנו? מהו עיקר התורה, מהן המטרה והתכלית? כלומר, תוך כדי העיסוק בסכסוכים ומריבות, נדרש מאתנו לבחון אם דרכנו עולה בקנה אחד עם דרכה של התורה, הדרך שהקב"ה מבקש להנהיג את עולמו.

במאמר זה אתחקה בקצרה אחר דרך זו, ששורשיה נעוצים כבר באברהם אבינו. למען הדיוק, ניתן למצוא אותם אף בצדיקים שקדמו לו, אך אצל אברהם העניין מתחדד: הקב"ה כורת עמו ברית כדי ליצור ממנו את העם שיוביל את "דרך השם" בעולם, עם שה' יהיה אלוקיו. אם כן, מהו אותו נושא מרכזי, אותה "דרך השם", שאברהם אבינו נבחר להוביל? מהן המטרה והתכלית שלשמן נבחר עם וניתנה לו ארץ?

משם ניתן לערוך חשיבה מחדש, אם דרכנו הולמת את אותה הדרך, את אותן המטרות שהתורה מציבה בפנינו. את החשיבה הזו לא אקיים במסגרת המאמר, ואעסוק רק בבירור המטרה והדרך עצמן. משם ואילך, תן לחכם ויחכם עוד.

 

אברהם אבינו – יסוד הצדקה והמשפט

כאשר הקדוש ברוך הוא מתכנן להחריב את סדום ועמורה, הוא אומר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? (בראשית יח, יז). כלומר, הקדוש ברוך הוא מסביר כי אינו יכול להסתיר את תכניתו מאברהם, שעתיד להיות לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם, משום שהוא אוהב את אברהם – כִּי יְדַעְתִּיו, לשון חיבור ואהבה, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו".

ומדוע הוא אוהבו? כי אברהם יצווה על צאצאיו לשמור את דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (שם, יט). המטרה הסופית היא לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.

מפסוקים אלו עולה בבירור כי הקב"ה בחר באברהם משום שידע שיחנך את משפחתו ואת העם שיצא ממנו לשמור את דרך ה', שהיא עשיית צדקה ומשפט. זוהי הדרך שה' חפץ בה, והיא הסיבה לבחירתו של אברהם ולכינון העם. אברהם הבין זאת, וביקש להעמיד בעולם קבוצה, עם, שיובילו את הדרך הזו.

מובן שרעיון זה אינו מוגבל לספר בראשית: הוא מהדהד בעוצמה רבה בדברי הנביאים. בספר משלי נאמר במפורש: עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח (משלי כא, ג). הקב"ה מעדיף את המעשה המוסרי של צדקה ומשפט על פני הפולחן ומעשה הקרבנות. גם אם בתורה יש מושגים של מקדש וקרבנות, הם שניים בחשיבותם ליסוד המוסרי.

הקב"ה מעדיף את המעשה המוסרי של צדקה ומשפט על פני הפולחן ומעשה הקרבנות. גם אם בתורה יש מושגים של מקדש וקרבנות, הם שניים בחשיבותם ליסוד המוסרי

הנביא הושע מחזק קו זה באומרו כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת (הושע ו, ו). החסד ו"דעת אלוקים" – מושג שעוד נרחיב עליו – קודמים לקרבנות.

התמצית המזוקקת ביותר של רעיון זה מופיעה בהפטרת תשעה באב, בדברי הנביא ירמיהו:

כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' (ירמיהו ט, כב-כג).

יש שפירשו בטעות כי התהילה היא על "השכל וידוע אותי" – על ההשגה השכלית של אלוקים. אולם פיסוק נכון של הפסוק מגלה כוונה אחרת. התהילה היא על "השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה". הידיעה האמיתית של ה' היא ההבנה העמוקה שאלה הם מהותו ורצונו בעולם, "כי באלה חפצתי". האדם הראוי לתהילה הוא מי שאינו מתגאה בכוחו, חכמתו או עושרו, אלא בכך שהוא משכיל להבין את מהות האל ופועל לאורה – כלומר, עושה בעצמו חסד, משפט וצדקה.

 

"הלא היא הדעת אותי": הגדרת הצדיק

הקשר בין "דעת אלוקים" לבין עשיית משפט וצדקה מתבהר עוד יותר בתוכחה של ירמיהו למלך יהויקים, בנו של המלך הצדיק יאשיהו. יאשיהו ערך רפורמה דתית אדירה והשיב את העם לעבודת ה', אך בנו יהויקים היה מושחת ועשה עוולות. ירמיהו מוכיח אותו ואומר: אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, אָז טוֹב לוֹ. דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן, אָז טוֹב. הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי, נְאֻם ה' (ירמיהו כב, טו-טז).

ירמיהו אינו משבח את יאשיהו על כך ששבר מזבחות, אלא על כך ש"עשה משפט וצדקה" ו"דן דין עני ואביון". זוהי, הוא מצהיר, המשמעות האמיתית של "לדעת את ה'". הידיעה אינה אקט שכלי בלבד, אלא הזדהות והתנהגות בפועל על פי מידותיו של ה'.

תיאור מפורט של דמות האדם הצדיק ניתן למצוא בספר יחזקאל (פרק יח). כאשר יחזקאל מתאר אדם "צדיק" שעושה "משפט וצדקה", הוא מפרט רשימת מעשים שרובם ככולם נוגעים לתחום שבין אדם לחברו:

• נמנע מעבודה זרה: אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל (עבודה זרה נתפסת ההפך הגמור מדרכי ה', שכן היא מייצגת אלילות אכזרית ומושחתת).
• נמנע משחיתות בתחום האישות: וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב.
• נמנע מעושק ורמאות: וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה… גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל… בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח.
• עושה חסד פעיל: חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב… לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד.
• דואג למשפט צדק: מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ, מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ.

זוהי תמונתו של הצדיק בעיני הנביא – אדם המגלם התנהגות מוסרית כלפי הזולת.

זוהי תמונתו של הצדיק בעיני הנביא – אדם המגלם התנהגות מוסרית כלפי הזולת.

 

הלל הזקן וסיכום התורה כולה

התמצית המפורסמת ביותר של עיקר זה מגיעה מבית מדרשו של הלל הזקן. בסיפור הידוע, גוי בא לפניו וביקש ללמוד את כל התורה כולה בעודו עומד על רגל אחת. תשובתו של הלל היתה: "דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא, זיל גמור" ("מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך; זוהי כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא – צא ולמד").

במילים אחרות, כל המצוות כולן – שבת, כשרות, מקדש וקרבנות – הן בסופו של דבר 'פירוש' והרחבה של העיקרון המרכזי של יחס ראוי לזולת, המבוסס על חסד, משפט וצדקה.

אולם לפי כל הנ"ל יש לשאול: אם כן, מה תפקיד הפולחן ומעשה המצוות? אם עיקר התורה הוא מוסר וצדק, מדוע חלקים נרחבים כל כך מהתורה עוסקים בפולחן, במקדש, בקרבנות ובהלכות טומאה וטהרה? התשובה טמונה בהבנת המבנה והתכלית של התורה.

חומש דברים, המכונה גם "משנה תורה", הוא הדרשה המסכמת של משה לעם כולו. זוהי "התורה" שכל בני ישראל – אנשים, נשים וטף – אמורים לשמוע במעמד "הקהל" אחת לשבע שנים. בתורה זו הפרופורציות ברורות: רובה המכריע עוסק בחוקים ומשפטים הנוגעים לחברה מתוקנת וליחסים שבין אדם לחברו. נושא המקדש והקרבנות תופס בה מקום מצומצם יחסית – סעיף אחד מתוך מאה, שגם הוא נועד בעיקר למנוע פולחן לה' במקומות רבים כדי לא ללמוד את דרכי הפולחן האכזריות של עבודת האלילים.

המקדש והקרבנות, המופקדים בידי אליטה של כהונה, אינם מטרה לעצמם. הם יוצרים את המסגרת לעבודת אלוקי הצדק והרחמים, בניגוד לאלילי העמים שפולחנם היה כרוך באכזריות ובתועבות.

ראוי לציין שיש מצוות שנראות פולחניות, אך התורה מדגישה בהן צד ערכי ומוסרי. הציווי על השבת לדוגמא ניתן לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר (שמות כג, יב). השבת היא יום מנוחה שוויוני לכולם – לעבד, לאמה, לגר, ואפילו לבעלי החיים, ואינה עניין פולחני בלבד של זיכרון לשבת בראשית. במצוות רבות נוספות קיימים צדדים של תיקון החברה, כלשון הרמב"ם, "שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה" (יסודות התורה ד, כא).

לעומת זאת, ספר ויקרא, המכונה "תורת כהנים", מפרט את הלכות הפולחן והטהרה, והוא מיועד בעיקר לכהנים, שהיו מורי ההוראה של העם. אך המקדש והקרבנות, המופקדים בידי אליטה של כהונה, אינם מטרה לעצמם. הם יוצרים את המסגרת לעבודת אלוקי הצדק והרחמים, בניגוד לאלילי העמים שפולחנם היה כרוך באכזריות ובתועבות: כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם (דברים יב, לא). עבודת הקרבנות במקדש האחד נועדה לרכז את הפולחן סביב האל שמהותו חסד, משפט וצדקה, ולהדגיש את ההבדל התהומי שבינו לבין אלילים אחרים.

 

מדוע אנו צמים?

דברי הלל הנ"ל והמרכזיות של הקמת חברת מופת משתקפים באופן מובהק גם בדברי הנביא זכריה במענה לשואלים אם לבטל את הצומות. הוא מזכיר להם שהחורבן והגלות באו משום שאבותיהם לא שמעו לציווי המרכזי: מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם (זכריה ז, ט-י). בכך הוא מעורר אותם ללכת בדרכים אלה, בתוספת הבטחה שאם יעשו זאת יזכו שהצומות יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

בהפטרת יום הכפורים קוראים את דברי ישעיהו הנביא המצטט את פליאת הצמים למה ה' לא עוזר להם אף שהם דורשים אותו יום יום, לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הוא עונה בשם ה' שביום הצום הם עדיין עושים עוולות, הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע, ולכן לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. כלומר, ה' לא ישמע לתפילות משום שבאותו צום הם משתתפים במריבות ובהכאות.

הצום הרצוי בעיני ה' הוא זמן שבו משחררים את היושבים בכלא על לא עוול בכפם, נלחמים ברשע ומצילים את העשוקים מיד עושקיהם.

מכאן הוא שואל את השומעים: הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ, הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'? ומיד עונה: הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח… אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה.

כלומר, הצום הרצוי בעיני ה' הוא זמן שבו משחררים את היושבים בכלא על לא עוול בכפם, נלחמים ברשע ומצילים את העשוקים מיד עושקיהם, נותנים לחם ובגדים לעניים ומתחשבים בקרובים הזקוקים לעזרה.

 

סיכום: דרך ה'

התורה על כל רבדיה מציבה במרכזה את דרך ה' – דרך של חסד, משפט וצדקה.

זהו לב לבה של התורה, והיא התשובה שאנו מצווים לעשות. החזרה בתשובה האמיתית היא חזרה לדרך זו: לדאוג למשפט צדק, לעשות חסד עם החלשים, ולהתנהג ביושר ובאהבה איש כלפי רעהו. כולנו צריכים לחזור בתשובה, לבדוק אם אנחנו מתנהלים בדרכים אלו ולתקן כל מעשה שאינו על פיהן. כל שאר המצוות הן המסגרת והפירוש המאפשרים לנו לחיות חיים שלמים על פי עיקר גדול זה.

היסטורית, במשך שנות הגלות הארוכות, דברים אלו הופנו למישור האישי: עלינו לדאוג לקיים בעצמנו דרך של חסד, צדקה ומשפט. היום, הדגש הוא ציבורי. יש לנו הזכות והיכולת לעצב את הספרה הציבורית שלנו, כאן במדינת ישראל, לאור עקרונות היסוד שהתורה מציבה. בכל צעד ציבורי עלינו לשקול: האם אנחנו מקדמים חברה הספוגה בערכי התורה, או דוקא פוגעים בערכים אלו חלילה?

יש לנו הזכות והיכולת לעצב את הספרה הציבורית שלנו, כאן במדינת ישראל, לאור עקרונות היסוד שהתורה מציבה

הלוואי שנעמוד באחריות זו, ונזכה לראות את קיום הפסוק, לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיהו יא, ט).

קרדיט: bigstock