נביאי ישראל חזו את היום שכל עמי תבל יבואו לעבוד את אלוקי ישראל. אומות העולם ירגישו צימאון עמוק להכיר את ה' ויפנו לישראל להדריכם בדרכי אמונת הייחוד. כך ניבא ישעיהו: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ־לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם (ישעיהו ב, ב); וכך ניבא זכריה: וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְ־בָאוֹת בִּירוּשָׁלָ͏ִם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' (זכריה ח, כב); וכך גם צפניה: כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג, ט). אנו ממשיכים לצפות להופעתו של צימאון זה בקרב אומות העולם.
גם בתפילותינו אנו חוזרים ומזכירים את החזון הזה. שלוש פעמים ביום, בחתימת התפילה, אנו אומרים את "עלינו לשבח", המתמקד בתקווה ליום ש"יכירו ויֵדעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, תִשבע כל לשון… ויקבלו כולם אל עול מלכותך". יתרה מזו, לפי פירוש רש"י, זוהי משמעותו של הפסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ־לֹהֵינוּ ה' אֶחָד. (דברים ו, ד): "השם שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה" ונאמר 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'" (זכריה יד, ט).
תקווה זו תופסת מקום מרכזי בימים הנוראים, שבהם נידון גורל האנושות כולה. בימים אלו אנו מתפללים שוב ושוב על אומות העולם ש"ייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". בפיוט "ויאתיו כל לעבדך" הנאמר (בנוסח אשכנז) בקדושת מוסף, אנו מתארים את פרטי המהפכה הרוחנית המיוחלת: וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ; וְיַחְפְּרוּ עִם עֲצַבֵּיהֶם; וְיִלְמְדוּ תוֹעִים בִּינָה.
אנו מרבים להדגיש את האמונה בשיבתה של כלל האנושות להכרה בקב"ה, בהובלת עם ישראל. עם זאת, נראה שהדיון שלנו בפרטי התהליך ובתפקידנו בו מצומצם ומועט
אנו מרבים להדגיש את האמונה בשיבתה של כלל האנושות להכרה בקב"ה, בהובלת עם ישראל. עם זאת, נראה שהדיון שלנו בפרטי התהליך ובתפקידנו בו מצומצם ומועט. על כן יש לשאול: כיצד יתקנו תשעה מיליארד בני אדם את אמונתם ויזדהו כעובדי ה'? איזו תורה בדיוק תצא מציון למענם? וכשישלימו את השינוי בתודעתם ובאמונתם, כיצד תיראה עבודתם הדתית?
גישה רווחת: פנייה חדה לאמונת ישראל
רווחת הסברה כי הנבואות יתממשו בתהליך מהיר וקיצוני, שבסופו יזנחו אומות העולם לגמרי את דתותיהן ויאמצו את אמונת ישראל. הארועים המופלאים המלווים את שיבת ציון וכינון מלכות ישראל יחוללו שינוי עמוק ומהיר בתודעתם הדתית של בני האומות. כאשר ייווכחו במעשיו הכבירים של הקב"ה ובהשגחתו על עמו האהוב יפנו כולם עורף לאמונותיהם הקודמות ויפנו אל דת ישראל.
תפיסה זו עולה, כך נראה, גם מתיאורו של הרמב"ם: "וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום" (הלכות מלכים יא, ד). מדברי הרמב"ם משתמע כי השינוי הצפוי יהיה מהיר ("מיד") וקיצוני, כאשר יכירו אומות העולם שאמונותיהן "שקר" וטעות מובהקת.
הרמב"ם סבור כי האנושות כולה תדבק במצוות בני נח לא רק כמסגרת חוקית מחייבת, אלא גם כדת כוללנית
כך גם ביחס לאימוץ המוחלט של אמונת ישראל. הרמב"ם סבור כי האנושות כולה תדבק במצוות בני נח לא רק כמסגרת חוקית מחייבת, אלא גם כדת כוללנית. לדעתו, הגויים יעברו תהליך פורמלי בפני בית דין של חכמי ישראל, ובו יתחייבו לשמור את מצוות בני נח על פי מסורת חז"ל, וכך יזכו למעמד של גר תושב.
הרמב"ם אף מדגיש ש"אין מניחין אותן [את אומות העולם] לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן" (הלכות מלכים י, ט). לשיטתו, דתה העתידית של האנושות תצטמצם לשבע המצוות שנמסרו בברית שכרת הקב"ה עם נח, ברית שקיבלה תוקף מחודש במתן תורה: "שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן" (שם ח, יא). הסמכות לקבוע את גדרי המצוות הללו ניתנת לעד בידי חכמי ישראל, שהם מקור הסמכות הדתית של כלל האנושות.
דברי הרמב"ם משקפים מקורות רבים בדברי חז"ל. התנא רבי אליעזר גורס ש"כולם גרים גרורים הם לעתיד לבוא" (עבודה זרה כד, א), ולדעת חכמים בברייתא (שם סד, ב), גר תושב הוא מי "שקיבל עליו שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח". קבלה זו חייבת להיעשות בפני שלושה חברים, לפי רוב הפרשנים.
מימוש החזון עובר דרך דתות אחרות
מפשטות דברי הרמב"ם עולה שמימושו המלא של חזון הנביאים כרוך בהיעלמותן של דתות אומות העולם. עם זאת, הרמב"ם מכיר בתפקידן המרכזי של דתות אחרות – בפרט הנצרות והאסלאם – בתהליך התקרבותן של האומות לקב"ה. לאחר שהוא מצביע על המכשולים החמורים שבדתות אלו, הן בעקרונות האמונה והן במנהגים, הוא מוסיף (בגרסה הבלתי מצונזרת):
כל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינם אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'. כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, התורה והמצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב; והם דנים בדברים אלו ובמצוות התורה – אלו אומרים שמצוות אלו אמת היו וכבר בטלו, ואלו אומרים שדברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד יחזרו כולם ויודו ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם הטעום. (הלכות מלכים יא, ד)
דברים דומים כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, כמה עשרות שנים לפני הרמב"ם. ספר הכוזרי בנוי כדיאלוג בין מלך כוזר, גר צדק, לבין חכם יהודי המלמד אותו את עקרונות היהדות. בשלב מסוים, מלך כוזר מציין את הדמיון הרב שבין היהדות לבין הנצרות והאסלאם ותוהה אם דתות אלו יכולות להיחשב מימוש מספק של עבודת האל הנדרשת מלא־יהודים. החכם מסתייג תחילה ממסקנה זו, אך מכיר בתפקידן החשוב של דתות אלו בקירוב האנושות כולה לקב"ה:
הדתות האלה הן אפוא הכנה והקדמה למשיח המיוחל, אשר הוא הפרי, ובאחרית הימים, בהודותן בו, תהיינה הן פריו, והיה העץ כולו אחד – אז יעריצו את השורש אשר לפנים היו מבזים אותו. (ספר הכוזרי, מאמר ד, אות כג [תרגום אבן שמואל])
בהתבוננות מעמיקה יותר, נראה שדברי רבי יהודה הלוי שונים במעט מדברי הרמב"ם. לדבריו, הדתות הן שעתידות להתמזג עם ישראל ולהפוך לעץ אחד, ולא בני הדתות. הדבר מפורש אף יותר בהמשך הפסקה: "כך הוא גם בדת משה: כל דת שבאה אחריה משתנה, לאמתו של דבר, להיות כמוה."[1]
הדתות האלה הן אפוא הכנה והקדמה למשיח המיוחל, אשר הוא הפרי, ובאחרית הימים, בהודותן בו, תהיינה הן פריו, והיה העץ כולו אחד
גישה דומה מתיישבת יפה עם דברי רבי יעקב עמדן, היעב"ץ, בפירושו "עץ אבות" למסכת אבות. במשנה נלמד ש"כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" (אבות ד, יא). בפירושו תוהה היעב"ץ אם יש להסיק מהמשנה שהנצרות והאסלאם, הקיימות כבר למעלה מאלף שנים, נחשבות "כנסיה לשם שמים". תשובתו חד־משמעית: דתות אלו הן כנסיות לשם שמים וסופן להתקיים, שכן דרכן מתקרבים מיליוני בני אדם לעבודה אמיתית של הקב"ה. כך כותב היעב"ץ:
אין כאן נגוד למשנתנו זאת, כי בערך אומות העולם אשר היו לפניהם, שלא הכירו את ה' וכפרו בעיקר ועבדו עץ ואבן, תקרא כנסתם גם היא לשם שמים, לפרסם האלוהות בעמים ובמרחקים… לפיכך יתקיים בידם דבר כנסתם עד עתה, כי נתנו כבוד לה' א־להי ישראל ולתורתו והודיעו כבודו בגוים.
אמנם היעב"ץ מתייחס ישירות רק לקיום דתות אלו "עד עתה". אולם מקביעתו הברורה שדתות אלו הן "כנסיות לשם שמים שסופן להתקיים", משתמע כי הוא אינו מצפה להיעלמות הכרחית של הדתות הללו. יתכן שלדעתו יש לשאוף להתפתחותן ותיקונן דרך מחלוקת לשם שמים ביניהן ובין תורת משה.
היעב"ץ אינו מסתיר את קיומה של מחלוקת עמוקה בין אמונת ישראל ובין הנצרות והאסלאם.[2] הוא מתייחס לטעויות שבדתות אלו גם בביטוי "רחמנא לבא בעי", אך רואה בהן מחלוקת לשם שמים, שכן כל אחת מהקבוצות שואפת לקדש שם שמים ולהפיץ את בשורת האלוקות בעולם.
"אך שקר נחלו אבותינו" – הא כיצד?
אם אומות העולם אינן זונחות לגמרי את אמונותיהן, כיצד מתממשת נבואתו של ירמיהו: אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל (ירמיהו טז, יט)? לכאורה, בתהליך זה אין הכרה ישירה בכך שהמסורות שלהם הן שקר.
אחת הדרכים להבין נבואה זו היא שכל דת אשר ניתן לתקנה עוברת את התיקונים הנדרשים ומשילה את היסודות הבעייתיים שבה. לדוגמא, נוצרים רבים מאמינים ש"הברית החדשה" מייתרת ח"ו את הברית עם ישראל, ומוסלמים רבים סבורים שיהודי יכול לפטור עצמו מחובות הברית באמצעות אימוץ דתם. לעתיד לבוא הם יכירו בכך שיסודות אלו הם שקר, וכי הברית עם ישראל היא נצחית.
גישה נוספת, המשלימה את הקודמת, היא לראות בנבואה זו חזון רחוק מימי ירמיהו, שבזמננו כבר התגשם במידה רבה. בתקופתו של ירמיהו, אומות העולם היו שקועות בחושך דתי ומוסרי עמוק. כיום המצב שונה לחלוטין.
על פי סיפורי המקרא, דברי חז"ל וספרי ההיסטוריה, רק עם ישראל האמין בא־ל אחד, השליט על כל הכוחות, ושאותו בלבד יש לעבוד.
אותם מקורות מציירים תמונה של חושך מוסרי נורא באותה תקופה. דתות ואמונות אליליות רבות דרשו הקרבת קרבנות אדם או השלימו עם שפיכות דמים ללא הצדקה משפטית. ביוון העתיקה – ערש הפילוסופיה – הפקרת תינוקות לא רצויים היתה נורמה מקובלת.[3]
כיום כמחצית מאוכלוסיית העולם דבקה בנצרות או באסלאם, דתות המדגישות את האמונה בא־ל אחד, אלוקי ישראל, ומשמרות את יסודות האמונה של תורת ישראל
את השינוי הדתי שהתרחש מאז ניתן בהחלט לתאר במונחים של "אך שקר נחלו אבותינו". כיום כמחצית מאוכלוסיית העולם דבקה בנצרות או באסלאם, דתות המדגישות את האמונה בא־ל אחד, אלוקי ישראל, ומשמרות את יסודות האמונה של תורת ישראל. גם בהינדואיזם ישנה הכרה שהריבוי בפולחן הוא ביטוי ליסוד קוסמי אחד, כגישתו של הרב סעדיה גאון בפרשת עגל הזהב. הבודהיזם, אף שאינו דוגל באמונה באלוקים, מחנך לליבה מוסרית המשותפת לכל האנושות. כל זה שונה מאד מהפולחנים האליליים הפרועים שהכיר ירמיהו.
המהפכה המוסרית שחלה בדתות העולם מאז ימי נביאי ישראל היא מרחיקת לכת עוד יותר. אין אף דת עולמית כיום המחנכת להקרבת קרבנות אדם או שמביעה אדישות לשפיכות דמים. כל הדתות מחנכות לשליטה ביצר, ולא נמצא בהן טקסי שכרות, פריצות או אכזריות.
הפניית עורף לדתות אליליות אינה תופעה ששייכת רק לעבר הרחוק; מהפכה כזו התרחשה באפריקה שמדרום לסהרה ממש בדורות האחרונים. אמנם קשה להציע אומדנים מדויקים, אך ההערכות המקובלות מצביעות על כך שלפני מאה שנה רק אחוז קטן מאוכלוסיית האזור היה נוצרי או מוסלמי. רובם דבקו בדתות שאנו מכנים היום "אנימיזם" – בעלות תכונות הקרובות למה שאנו מזהים כעבודה זרה. כיום, למעלה מ־90% מאוכלוסיית אפריקה מזדהה כנוצרים או מוסלמים.
"מציון תצא תורה" – ההשפעה על הדתות בעבר, בהווה ובעתיד
אם עיקר התקרבותן של האומות לעבודת הקב"ה מתרחש במסגרת הדתות הקיימות, הרי שמסתבר שגם הצימאון והלימוד הכרוכים בתהליך זה מתבטאים במישור הדתות הללו. נראה כי הצימאון, הפנייה וההשפעה עוברים בעיקר דרך מנהיגים דתיים מתוך הדתות המוכרות.
לתהליך זה שורשים עתיקים והשפעה נרחבת, ובמבט כולל ניתן לזהות כמה ערוצים שדרכם מתקרבות אומות העולם לעבודת הקב"ה – מתוך דתותיהן ובהשפעתה של תורת ישראל.
ביסוס על יסודות תורת ישראל
הדמויות המרכזיות שציטטנו עד כה – רבי יהודה הלוי, הרמב"ם ורבי יעקב עמדן – התייחסו להשפעתן של הנצרות והאסלאם לנוכח היותן מושתתות על יסודותיה של תורת ישראל. הרמב"ם ציין שדתות אלו עוסקות ב"מצוות התורה", הרב יעקב עמדן מנה שורה ארוכה של אמונות משותפות, ואילו רבי יהודה הלוי שם בפי מלך כוזר רשימה מרשימה של קווי דמיון בין הנצרות, האסלאם והיהדות. יתרה מזאת, רבי יהודה הלוי אף דימה את הדתות הללו ל"זרעים" שמקורם ב"עץ" של תורת ישראל. במונחי ימינו, ניתן לומר שב'גֵנים' של דתות אלו טמון דנ"א של תורת ישראל, אשר יתבטא בתהליך הצמיחה שלהן.
השפעה באמצעות ההגות והספרות
דוגמא נוספת היא התנועה הפרוטסטנטית, ששאבה השראה ישירה מספרי התנ"ך, תוך שימוש רחב בפרשנות המקרא היהודית
ערוץ השפעה נוסף הוא הספרות הפילוסופית וההגותית. הפילוסופיה נתפסת לעתים שיח ניטרלי ביחס לדת, אך יש לה לפעמים השפעה רבה על תפיסות דתיות. יסודות הנצרות הושפעו במידה רבה מהרמב"ם, בעיקר דרך כתביו של תומס אקווינס. דוגמא נוספת היא התנועה הפרוטסטנטית, ששאבה השראה ישירה מספרי התנ"ך תוך שימוש רחב בפרשנות המקרא היהודית – ועדת המתרגמים של המלך ג'יימס עשתה שימוש נרחב בפירוש הרד"ק.
הפולמוס והאפולוגטיקה
דתות מתכתשות זו עם זו באמצעות פולמוס ואפולוגטיקה – מאבקים רעיוניים יזומים או תגובות להתקפות רעיוניות. כתבים מעין אלו נתפסים לעתים ביטוי של השקפה דתית קיימת, אך למעשה הם תורמים רבות לעיצוב השקפות דתיות וליצירתן. כך למשל פתחה התנועה הפרוטסטנטית הצעירה במתקפה נחרצת נגד הדוקטרינה הקתולית, בהשראת ערכי התנ"ך. בין היתר טענו הפרוטסטנטים כי הקתולים הפכו את מרים אמו של ישו ואת קדושי הכנסיה למושא פולחן. תגובתם של הקתולים היתה כי אינם עובדים את מרים אלא מבקשים ממנה להתפלל עבורם, אך המגננה הזאת חיזקה גישה זאת בתוך החשיבה הקתולית. במקרים מעין אלו, התגוננות של הקתולים מול הפרוטסטנטנים תרמה לעיצוב רפורמת־הנגד הקתולית והביאה להשלת מקצת מן האמונות הפסולות.
יש ראיות שתמורה רעיונית דומה התרחשה גם בהינדואיזם, שתיאולוגים מרכזיים שלו טוענים זה אלפי שנים כי כל האלילים הם למעשה ביטויים של אל אחד או ישות כוללת אחת. אחת הסיבות למגמה זו היא עליית הדתות המונותיאיסטיות – במיוחד היהדות והדתות שהתבססו עליה – אשר בעקבותיהן החלה האמונה בריבוי אלילים להיתפס נחותה מבחינה תיאולוגית־פילוסופית.
ערוץ הדיאלוג הבין־דתי
אפיק השפעה נוסף, מרתק, הוא הדיאלוג הבין־דתי. יש ועידות ומפגשים לנציגי דתות שונות – או זרמים שונים בתוך דת אחת – כדי ליישב ולוּ חלקית מחלוקות או סתירות־לכאורה באמונתם. בהקשר הנוצרי, המפגשים הללו מכונים "אקומניים" ומטרתם לאחד את הנצרות. כך הם המפגשים שמקיימת הכנסיה האנגליקנית עם זרמים אחרים בנצרות, תוך משא ומתן על עמדות דוקטרינריות וטקסים. יש גם מפגשים מעת לעת בין הכנסיה הקתולית לאורתודוקסית, אשר השינויים הנובעים מהם נוטים לרוב לאימוץ זווית הראייה של אמונת התורה.
בהקשר היהודי, דוגמא מעניינת היא המגעים בין נציגי היהדות לנציגי ההינדואיזם לפני כעשרים שנה. המפגשים החלו מתוך הבנה שמנקודת מבט מסורתית יש פער גדול בין הדתות. בהמשך התגלה מכנה משותף רחב יותר מהמצופה, והושקע מאמץ לגבש נוסח שיבטא בצורה מהימנה את האמונה של כל צד.
מאמצים אלו הובילו בפברואר 2007 להצהרה משותפת שעליה חתמו נציגים בכירים מההינדואיזם ומהיהדות, כולל הרב הראשי לישראל דאז, הרב יונה מצגר. ההצהרה גובשה לאחר משא ומתן ממושך שבו כל צד הסכים לאמירות שאינן לגמרי טבעיות לשיח הפנים־דתי שבו הורגל. לדוגמא, שני הצדדים אינם רגילים לתאר את מושא אמונתם כ"ישות עליונה אחידה" או "המציאות האולטימטיבית".
תהליך זה הוא התגלמות מרשימה של נבואת ישעיהו: מנהיגי דת עתיקה המונה למעלה ממיליארד מאמינים שואפים ליישר את ניסוח האמונה שלהם עם יסודות התורה ולהתקרב אליהם
תהליך זה הוא התגלמות מרשימה של נבואת ישעיהו: מנהיגי דת עתיקה המונה למעלה ממיליארד מאמינים שואפים ליישר את ניסוח האמונה שלהם עם יסודות התורה ולהתקרב אליהם. הם אכן פונים לירושלים, לרבנות הראשית ולארגונים נוספים, בגרסה עכשווית של לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ־לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם.
ערוץ התיאום הבירוקרטי
לתהליך הרצוני של חתירה לניסוח משותף של עקרונות ההינדואיזם והיהדות יש מקבילה מעניינת בתהליך בירוקרטי במדינת אינדונזיה. עיקרון ה"פנצ'סילה" במדינה מחייב מתן חופש דת לכל אזרח, אך במקביל אין חופש מדת – כל אזרח מחויב להצהיר על דבקותו בדת מסוימת.
כדי שדת תיחשב 'תקנית' באינדונזיה, עליה לעמוד בכמה תנאי סף שנקבעים על ידי משרד הדתות, הנשלט בעיקר בידי פקידים מוסלמים. בין התנאים: הדת צריכה להאמין באל אחד ולהתבסס על כתבי קודש מוסכמים. כך, במקרה של ההינדואים המתגוררים באי באלי נדרשו נציגי הדת לנהל משא ומתן ממושך מול הממסד כדי לקבל הכרה רשמית. בסופו של דבר הושגה הצהרה של עקרונות ההינדואיזם שנוסחה בקפידה כך שתשביע את רצון שני הצדדים.
ברור שהמסמך שהתקבל לא רק מתאר את אמונתם של ההינדואים אלא גם מעצב אותה. הדרישות שהציבו הפקידים המוסלמים באינדונזיה חופפות במידה רבה לשבע מצוות בני נֹח, ורבות מהדקויות התיאולוגיות שלהם משקפות השפעות מתורת ישראל.
"הקמת עם ישראל אחרי השואה והקמת מדינת ישראל הן שתי מכות מוות ליסודות האמונה הנוצרית!"
השפעה דרך תקומת ישראל
כפי שצוין, תהליך שיבת ציון וכינון מלכות ישראל מצוינים במקורותינו כגורמים מרכזיים בשינוי התודעה הדתית בקרב האומות. אכן, אנו עדים להתממשות לא מעט מתחזיות אלו בימינו, מאז תקומת מדינת ישראל ועם ישראל לאחר השואה. על כך כתב הרב שלמה וולבה בכמה כרוזים ומאמרים המופיעים בספרו "עולם הידידות" (ירושלים תשנ"ד): "הקמת עם ישראל אחרי השואה והקמת מדינת ישראל הן שתי מכות מוות ליסודות האמונה הנוצרית!" (עמ' 171); "הנה פתאום קמה 'מדינת ישראל' על אדמת הקודש! עם ישראל הממושך והממורט קם לתחייה! לעם ישראל יש מדינה עצמאית! היכן עכשיו ה'עדות' החשובה ביותר של 'אמיתת' האמונה הנוצרית?" (עמ' 172).
הארועים ההיסטוריים הללו חוללו חשבון נפש תיאולוגי מרחיק לכת בקרב הנוצרים. אחרי כמעט אלפיים שנה של תיאולוגיה קתולית שהמרת דתם של יהודים כמעט היתה המשימה החשובה ביותר שלה, ב־1965 – פחות מעשרים שנה אחרי הקמת מדינת ישראל – אישר הוותיקן את המסמך "נוסטרה אטאטה" [בעת הזו], שבו מורה הכנסיה להפסיק כליל את המיסיון בקרב היהודים.
לא זו אף זו, ב־1993 כונן הוותיקן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, צעד שהתנגד לו בתוקף בשנות השישים, וב־2015, ועדה מטעם הוותיקן הכירה בכך שהיהודים הם "שותפים בישועת האל" – אמירה שלכאורה סותרת את התיאולוגיה הנוצרית המקובלת. כנסיות נוצריות אחרות אימצו גם הן הצהרות תיאולוגיות משמעותיות לאחר הקמת מדינת ישראל. הכנסייה הלותרנית האוונגלית של אמריקה אימצה ב־1994 הצהרה רשמית המתנערת מכתבי מרטין לותר האנטישמיים,[4] והכנסיה הפרסביטריאנית של ארה"ב פרסמה ב־1987 הצהרה נחרצת כי "הנצרות לא החליפה את היהדות" – הצהרה העומדת בסתירה לאחד מיסודות הנצרות הפאולינית כפי שהובנה מאז ייסוד הכנסיה.[5]
יש גם סימנים לחשבון נפש תיאולוגי בקרב מנהיגי האסלאם. הרב אורי שרקי סיפר בהרצאה לפני מספר חודשים על ביקורו באמירויות, שם פגש אנשי דת מוסלמים שהזמינוהו בעקבות דברים שכתב בחוברת על השינויים שעל האסלאם לעבור כדי שהיהודים יוכלו להכיר בו כדת א־לוהית. בהרצאה הוא ציין שהופתע לשמוע כי בנושאים רבים כבר השלימו אנשי הדת שם עם הדוקטרינות שהעלה בחוברת.[6]
הכנסיה הפרסביטריאנית של ארה"ב פרסמה ב־1987 הצהרה נחרצת כי "הנצרות לא החליפה את היהדות" – הצהרה העומדת בסתירה לאחד מיסודות הנצרות הפאולינית כפי שהובנה מאז ייסוד הכנסיה
גם המגעים של ההינדואים לפתוח בדיון תיאולוגי עם היהודים נבעו בין היתר מהרצון לבסס את הקשרים בין מדינת הודו למדינת ישראל. הפנייה, כפי שמתוארת בדברי הנביאים, היא בעיקר מצד אומה ולא מצד יחידים.
אין אפשרות להוכיח בוודאות שתקומת ישראל היא העומדת מאחורי שינויים כבירים אלו בדוקטרינות הבסיסיות של כנסיות רבות עוצמה, אך כך או כך אנו עדים להתקרבותם של נכרים לאמונת התורה באופן עקבי והדרגתי. הם אינם פונים עורף לקהילותיהם, אלא מבצעים שינויים בדתות שלהם – בבחינת "תורת משה, כל הבא אחריה משתנה להיות כמותה", כדברי החבר בספר הכוזרי.
ואכן, המדרש מקשר במפורש בין התקרבותם של נכרים לקב"ה ובין גאולת ישראל:
מה תלמוד לומר 'אשר עשו בחרן'? מלמד שהיה אברהם אבינו מכניסן לביתו ומאכילן ומשקן ומאהיבן ומקרבן ומגיירן ומכניסן תחת כנפי השכינה. הא למדת שכל המכניס בריה אחת לתוך כנפי השכינה מעלין עליו כאלו הוא בראו ויצרו וריקמו. אמר רבי ברכיה: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ממה שאתה מביא אורה לעולם, שמך מתגדל בעולם, ומה היא האורה? גאולה, שבשעה שאתה מביא לנו אורה, הרבה גרים באים ומתגיירים ונוספים עלינו, כגון יתרו ורחב. יתרו שמע ובא, רחב שמעה ובאה. (שיר השירים רבה, פרשה א)
הטענה המרכזית של המאמר נתמכת בדברי המדרש. יתרו מוזכר כאחד מ"הרבה גרים שבאים ומתגיירים ונוספים עלינו", ויש לראות ביתרו אב־טיפוס לתהליך שתיארנו בסעיפים הקודמים. התורה מכנה את יתרו "כהן מדין", וחז"ל מלמדים שהיה "כהן דת" למדיינים, אדם בעל שיעור קומה רוחני ששמעו התפשט למרחקים.
העדות ההיסטורית של עם ישראל כעם קרוב לאלוקים קירבה את יתרו תחת כנפי השכינה: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ־לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (שמות יח, א). יתרו התקרב לתורה אך ככל הנראה נותר גר תושב בלבד, מבלי להצטרף לעם ישראל. הוא אף הצהיר: כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ (במדבר י, ל). סביר להניח שיתרו לא מחק את המנהגים הדתיים של עמו, אלא הפנה אותם לאלוקי ישראל בלבד.
פעולות קירוב יזומות ומעמדו של "גר תושב"
עד כה ראינו כיצד ניתן להבין את חזון הנביאים בדבר שיבת אומות העולם לעבודת ה' – באמצעות תיקון הדתות שהן מחזיקות בהן כיום, ולאו דוקא דרך אימוץ מלא של פרטי אמונת ישראל. גישה זו נתמכת בדבריהם של חכמי ישראל, ומבחינה מעשית היא פשוטה יותר ומתיישבת יותר עם דברי חז"ל.
באופן כללי, המסורה שלנו מסתייגת מכל סוג של מיסיון ועידוד יזום לגיור. אין כוונה להיכנס כאן לדיון ההלכתי, אלא להתמקד בתקדימים ובגישה הכללית של חז"ל לסוגיה זו. חז"ל אסרו על לימוד תורה לנכרים וקבעו כי "אין מוסרין דברי תורה לנכרי" (חגיגה יג, א), ואף פסקו ש"נכרי שעסק בתורה חייב מיתה" (סנהדרין נט, א). אמנם יש יוצאים מן הכלל, אך הם מוגדרים כך במפורש, והמסר המשתמע הוא "ספיקא לקולא" ו"שב ואל תעשה עדיף". גם מסיפורי הגיור של הלל ושמאי (שבת לא, א) עולה שהיוזמה להתקרב ליהדות צריכה לבוא מן הגוי עצמו, ולא דרך שכנוע מצדנו.
הסתייגות עקבית זאת מפיגה את המתח העולה מן הצורך לשמש מורים רוחניים למיליארדי בני אדם. בהתחשב בכך שהעבודה כולה תוטל על כתפי כמה רבבות של תלמידי חכמים לכל היותר, יש בכך גם קשיים לוגיסטיים משמעותיים. אם ניתן להתקרב לה' דרך הדתות הקיימות, קשיים אלו מתייתרים.
היכן אנו מצויים כיום?
כפי שהראינו, אומות העולם נמצאות כיום במצב דתי הקרוב הרבה יותר ליסודות התורה מבימי הנביאים, ויש סימנים רבים להתקדמות מתמשכת והדרגתית. במישור הכמותי, הנצרות והאסלאם מתפשטות במהירות באפריקה ובאזורים נוספים בעולם. במישור האיכותי, אנו עדים לשינויים תיאולוגיים הדרגתיים בתוך דתות העולם, בדרך כלל בכיוון היהדות.
סין – מדינה המונה כמיליארד וחצי תושבים – עדיין דוגלת באופן מוצהר ב"דת הקומוניזם", הרחוקה מאד מערכי התורה
עם זאת, לצד סימני ההתקדמות הללו קיימות גם נסיגות. בארצות הברית ובאירופה נרשמה בדורות האחרונים ירידה חדה במספר האנשים המזדהים כמאמינים באלוקים. מגמת ירידה דומה נרשמה גם במערב ביחס לכמה ערכי יסוד יהודיים, כמו צניעות, מידות וערכי משפחה, בהם העריות והזוגיות היציבה. סין – מדינה המונה כמיליארד וחצי תושבים – עדיין דוגלת באופן מוצהר ב"דת הקומוניזם", הרחוקה מאד מערכי התורה.
אין ערובה לכך שהתהליך שתיארנו – אבולוציה של דתות העולם והתקרבות הדרגתית ועקבית לאמונת ישראל – יבשיל לכדי מימוש מלא של חזון הקריאה האוניברסלית בשם ה'. מדרשים ודברי ראשונים אחדים מעלים ספקות בדבר יכולתן של כלל אומות העולם להתמיד בקריאה זו.
ובכל זאת, יש סיבות רבות לאופטימיות. האנושות מתקדמת בעקביות לקראת קריאה משותפת בשם ה' "שכם אחד" – גם מבלי שנדרש מעם ישראל לשמש סמכות דתית ישירה לגויים או להחזירם בתשובה.
ויאתיו כל לעבדך
בימים הנוראים אנו מרבים לעסוק בתיקון העולם כולו. כל אדם עוסק רבות בתשובה האישית שלו, כפי שבולט בווידויים הרבים הנאמרים ביום הכיפורים. אנו עוסקים גם בתשובה של כלל האומה, כפי שמתבטא בשינון עבודת הכהן הגדול ובהלבנת לשון הזהורית. כמו כן, אנו עוסקים בתשובת האומות, המתבטאת בין היתר בתפילה "ובכן תן פחדך… על כל מעשיך", בשינון תפילת "עלינו", ובפיוטים כמו "ויאתיו".
הנביאים מגלים שגם במעבר מתקופת הימים הנוראים לימי הסוכות יש לאומות העולם שותפות. בניגוד ליתר חגי ישראל, נביאינו צפו כי בחג הסוכות יש גם חלק לעמים
בסופו של תהליך זה אנו זוכים בחג הסוכות לחסות תחת כנפי השכינה. הנביאים מגלים שגם במעבר מתקופת הימים הנוראים לימי הסוכות יש לאומות העולם שותפות. בניגוד ליתר חגי ישראל, נביאינו צפו כי בחג הסוכות יש גם חלק לעמים, כפי שנאמר: וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְ־בָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת (זכריה יד, טז). בחג זה אנו מקריבים שבעים פרים, וחז"ל מלמדים כי פרים אלו נועדו לכפר על אומות העולם (סוכה נה, ב).
עם זאת, במדרש יש לכאורה גם נימה מאיימת יותר: "פרי החג שבעים הם, כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין" (רש"י במדבר כט, יח).
הרב אליהו בן אמוזג, רבה של ליבורנו במחצית השניה של המאה ה־19, הציע פרשנות מעניינת למדרש זה בספרו "ישראל והאנושות". לדעתו, ריבוי הדתות וצורות הפולחן בקרב האנושות אינו רק נסבל, אלא חיוני לביטוי הרבגוניות שבעולמו של הקב"ה. בני ישראל מצווים על אמונה אחת ויחידה לא משום שזו צורת העבודה הבלעדית או המובחרת, אלא מכיוון שריבוי צורות העבודה הדתית מחייב שיהיה עם אחד המסוגל לרכז ולאחד את הכל ללא פשרות. עם זאת, הרב בן אמוזג מודה שנדרש גם תהליך של התכנסות דתית, בהתאם להתקדמות הדתית והמוסרית של האנושות.
הרב בן אמוזג מוצא רמז לתהליך זה במדרש הנ"ל: מספר הפרים המוקרבים ההולך וקטן רומז לדילול הדרגתי של מספר אמונות אומות העולם, אך המספר אינו מתכנס לאפס. בסופו של דבר, יישאר מספר מצומצם של דתות שניתן לתקנן, ואלו יתקרבו כל כך ליסודות האמונה של ישראל, שצפוי להן קיום מתמשך.
מכאן ניתן להציע שבתפילותינו ובציפיותינו לתיקון האמונה בקרב האנושות אין הכרח לצפות להכחדת הדתות האחרות שבהן דבקים שכנינו. אפשר להתפלל ולקוות שהדתות המתוקנות יותר ימשיכו להשיל בהדרגה את האמונות הפסולות שבהן, ושבני אמונות ואידאולוגיות שאינן מתיישרות עם יסודות האמונה ימצאו את דרכם לדתות המתוקנות.
[1] המונח ל"דת" בביטוי "הדתות האלה" הוא "מלה". משמעות המונח בערבית קלאסית, כמו בערבית המודרנית, היא לדת או לקהילה דתית, ולא לאומה או חברה. הבסיס הקהילתי־דתי של השלטון העותמאני בארץ, הנשמר עד היום בבתי הדין למשפחה על בסיס קהילה דתית, מכונה "מילת", גרסה של אותו מונח בדיוק. בקטע השני "כל דת שבאה אחריה" המילה "דת" היא תוספת המתרגם; במקור כתוב "כל הבא אחריה".
[2] בהגהות לספר קיצור ציצת נובל צבי, עמ' כה ע"ב, היעב"ץ מצדד שהקולה של התוספות לגבי שיתוף למשל היא רק לגבי שבועה או נדר, ולא לעניין עבודה זרה עצמה. ובשו"ת שאילת יעב"ץ חלק א סימן מא הוא מעלה סברה שלדעה המקלה בעניין עבודה, מדובר ב"מניח כבוד האחדות במקומו לגמרי… אלא שמכניס אמצעים בהנהגה". משתפים אלו "לא הרבו הרשויות כאשר עושים המשנים", ומהקשר ניכר שמדובר בנוצרים.
[3] אף אריסטו צידד בכך, ועיין פוליטיקה, כרך 7, 1335ב.
[4] https://download.elca.org/ELCA%20Resource%20Repository/Declaration_Of_The_ELCA_To_The_Jewish_Community.pdf
[5] https://www.presbyterianmission.org/wp-content/uploads/christians-jews.pdf
[6] https://www.youtube.com/watch?v=MwIx41uAQXM
איני מבין ואני תוהה כיצד לקבל ולהגדיר את הופעתן של של דתות הנצרות והאיסלם כהכנה לימות המשיח וככנסיה לשם שמים כאשר בשם אותם דתות הם טבחו רצחו והרגו יהודים לאלפים במיתות שונות ומשונות במסעי הצלב ובשואה רק משום היותם יהודים , כפו ואנסו עלינו את דתם ועינו אותם במרתפי האינקויציה בספרד הנוצרית והוצאו פקודות גירוש מארצם בגירוש ספרד והרמב"ם עצמו חווה זאת על בשרו כך גם בארצות האיסלם בתקופה של האלמוואחדין(מאמיני היחוד) ומייסד האיסלם בעצמו טבח ורצח מאות יהודים בראשית הופעתו ועוד ועוד צרות רבות ורעות סבבונו. אז איך אם דתות אלה רצו להתקרב לתורת ולאמונת ישראל כיצד זה מתיישב עם מעשיהם האכזריים והברברים בעם שהוריש לעולם את האמונה בא-ל עולם ועד היום האנטישמיות לא פסה ולא נעלמה מאומות העולם. ואף שתיאולוגית החליפין של הכנסיה הנוצרית התנפצה וקיבלה מהלומה עם כינונה של מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות לתוכה מארבע כנפות הארץ הם מתאימים את עצמם לגירסה הבאה..
נאמנים עלינו דברי הרמב"ם כי כל הסברים האלו וכיוצא בהם אין אדם יודע כיצד יהיו עד שיהיו, ואינן אלא בגדר הילכתא למשיחא.
יישר כח על המאמר.
ברור שקיימת התקדמות אבולוציונית בשאר הדתות, המעבר מעובדי אלילים לאמונה באל אחד היא התקדמות העולם, בתוך ההתקדמות הזו ברור שגם האסלם ובוודאי הנצרות קמו על דת ישראל, תרתי משמע. יסוד דת ששמה לה למטרה להחליף את העם הנבחר ולכן במידה מסויימת עם האמונה באל אחד הן כופרות ומואסות ביהדות אינה אומרת שזו לא התקדמות והכנה לימות המשיח בה כל עמי העולם יקראו בשם ד׳ כל אחד לפי דרכו וייחודו ללא קשר עם אמונת היהדות.
ראוי להביא את דברי הרב קוק באגרתו לרב פנחס הכהן: "על דבר האמונות הזרות, אומר לכ"ג את דעתי, כי לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורן של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. 'והסרותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לא-לקינו' , וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל. וגדולים דברי הגר"א ז"ל: ואת עשו שנאתי – את הטפל לעשו, אבל עקרו שהוא ראשו בהדי אבהן דעלמא גניז, ועל כן 'ראיתי פניך כראות פני א-לקים' אמר איש האמת יעקב איש תם, ודברו לא ישוב ריקם. ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות, שהרשעה הנכרכת בטומאת הגויה גררה אותן, תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם. דעה רחבה זאת, ממותקת במתקה ודבשה של תורת אמת, צריכה להתלוות עם כל ארחותינו באחרית הימים, למיחתם אורייתא בהיכלא דמלכא משיחא בהפיכת מרירא למתיקא וחשוכא לנהורא" . ועוד כתב: "ומה זה יפלא, כי חסידי עליון, ישרי לבב, באמת אין חשך ואין צלמות לפניהם, והם נוטלים מכל עניין ומכל תוכן, קרוב או רחוק, את הטוב, ואת הרעננות, את הקודש שבו, ומקרבים אותו אל הקודש, כמו שהוא באמת קרוב, ואחוד הכל ביסוד הקודש" .
אני מודה לבן אור, הוא מעלה נקודה חשובה, הראויה להתייחסות. לצידו עומדים דברי הרמב"ם במשנה תורה, בהם הוא מכנה את הדתות האלו רק "הכנה" למשיח, אך סופן להתעלם,. וכן דבריו באגרת תימן, בהם הרמב"ם רואה ביסוד הנוצרות והאסלאם מטרה מכוונת להרוס את דת התורה.
יעמדו לצידו של בן אור גם דברי האברבנאל, אשר בפירושו לפסוק בצפניה (ג ט) "כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יְקֹוָ֔ק לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד" כותב: "אמרו 'כי אז אהפוך אל עמים' לא אמר 'אל כל עמים', לפי שלא תוכלל אומת אדום בייעוד הזה, כי הם אויבי ה' ותורתו, ובל יראו גאות ה'."
ואילו את הגישה החיובית יותר של גדולי תורה אחרים הייתי מסכם כך: אכן "גויים נהגו באכזרות כלפי יהודים", אך אין להסיק מכך ש"הגויים נהגו באכזריות כלפי היהודים".
למשל, בפירוש היראי"ם להגדה, על הפסוק "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך", הוא כותב: "אבל עתה שהנכרים הללו וכן הישמעאלים שהם יודעים את ה' ומודים ביציאת מצרים חלילה לנו מלקללם מפאת דתנו . . . אפילו יש ביניהם קצתם שהרעו לנו שאין זה רצונו של מקום, רק נקלל היחידים המריעים לנו ומצערים אותנו ולא זולתם."
בגישה דומה, היעב"ץ מדגיש שלא כל הנוצרים אותו דבר. במקומות מסוימים ובתקופות מסוימות נוצרים, ואף הממסד הנוצרי, גילו עוינות ליהודים; במקומות ובתקופות אחרים גילו עידוד ואהדה.
בכך כתגובה לבן אור הייתי אומר שכדי שנבחין בנוצרות אפשרות להתפתח בכיוון חיובי, די שנזהה פוטנציאל כזה במספר קבוצות משמעותיות, ואין הכרח שכל קבוצות הנוצרים או אפילו רובן מצטיירות לנו ב"בר תיקון".
אני מודה גם ליוסף זאב על הציטוט מן הרב קוק. לציטוט זה חשיבות מיוחדת לאור העובדה שהרב קוק ביטא בכמה מקומות סוג של סלידה מן הנצרות. למרות תחושה קשה זאת, הוא חש שבסופו של דבר דת זאת תוכל לבוא על תיקונה.