צריך עיון > סדר שני > מעגל השנה > נרות הבית: על נשיותו של חג החנוכה

נרות הבית: על נשיותו של חג החנוכה

לכולנו כמה פנים: הפנים שבהן אנו מופיעים בחוץ, והפנים האמיתיות של הבית. נר חנוכה, "נר איש וביתו" המודלק על הפתח, חוגג את מעלת הבית, ומלמד שיעור על מעלת האישה ומקומה במסורת ישראל.

כ"ח כסלו תשע"ט - נר רביעי של חנוכה

ידידה שנוכחה פעם באירוע יוקרתי סיפרה לי אנקדוטה משעשעת שאירעה לה בהקשר לכך. לכבודו של האירוע התלבשה ידידתי במיטב מחלצותיה כדי להציג הופעה ההולמת את הדרישות המקובלות. בסיומו של הערב החזירה אותה חברתה הביתה. עם כניסתה לביתה, מותשת מלחצי היום ומהמאמץ החברתי, היא מיהרה להיחלץ מלבושה האלגנטי. עדשות המגע הוחזרו למקומן כהרף עין, מוחלפות במשקפיים בעלי העדשות העבות. הפאה המהודרת הולבשה בנוחות על ראש מלאכותי, ואת מקומה תפסה מטפחת פשוטה. נעלי העקב נשכבו להן זרוקות בפינת החדר, בכניעה לעדיפות המופלגת של נעלי הבית המפנקות. ברגע שהיא היתה נכונה לשקוע על הספה בסלון, נשמעו לפתע דפיקות בדלת. אחת הנשים שנסעה אתה בטרמפ הגיעה להחזיר משהו שנשכח בנסיעה המשותפת. חברתי סיפרה שארך לה זמן-מה להבין את פשר הבעת התדהמה על פניה של העומדת בפתח. או-אז היא ראתה את עצמה במראה התלויה בכניסה, ומיד תפסה: תוך פחות משתי דקות היא שבה והפכה מסינדרלה, הלבושה לנשף מלכותי, למשרתת העלובה.

חברתי סיפרה שארך לה זמן-מה להבין את פשר הבעת התדהמה על פניה של העומדת בפתח. או-אז היא ראתה את עצמה במראה התלויה בכניסה, ומיד תפסה: תוך פחות משתי דקות היא שבה והפכה מסינדרלה, הלבושה לנשף מלכותי, למשרתת העלובה.

אנקדוטה זו ממחישה היטב את הניגוד בין הספרה הציבורית לזו הפרטית. כולנו, אפילו האותנטיים מביננו, מתנהגים אחרת כשאנחנו נמצאים מחוץ לדלת הכניסה של ביתנו. המצב האנושי גוזר עלינו להסתיר יותר ממה שאנו מגלים. לכולנו פנים ציבוריות ופנים פרטיות. מידת הקשר ביניהן משתנה מאדם לאדם – אך הן לעולם אינן אותן הפנים. "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טו, ז). גם הראייה שלנו "לעיניים" היא בדרך כלל חלקית ביותר. הבגדים שהאדם לובש, בגדים פיזיים, מילוליים ונפשיים, מגלים טפח ממנו אך מכסים הרבה יותר מטפחיים. איננו יכולים לדעת איך נראות פניהם הפרטיות של אנשים, גם אלו המוכרים לנו היטב בפניהם הציבוריות. "כָּל הָאָדָם כֹּזֵב" (תהילים קטז, יא). דוד המלך לא התכוון לומר שכולנו שקרנים פתולוגיים, אלא שריבוי הפנים של האדם מכזב בנו. אנו חושבים שאנו מכירים מישהו, ולפתע אנו מגלים בו פנים אחרות לגמרי.

אין לראות בהפרדה שבין הספרה הציבורית לזו הפרטית מעשה תרמית או "זיוף"; מדובר דווקא במכשיר חברתי חשוב. יש צורך בהפרדה, כדי שהחברה תצליח לתפקד. בחייהם הפרטיים עשויים אנשים לעבור עליות ומורדות, יחסים אישים סבוכים, קשיים בגידול ילדים או בשלום בית, מאבקי נפש פנימיים ומצבי רוח משתנים. אולם בחיים הציבוריים אנשים צריכים להגיע לעבודה כל יום, לתת שירות ולבצע את מלאכתם. אילו היה מתבטל החיץ בין חיינו הפרטיים לציבוריים, וחיי הפרט של האנשים היו הופכים לנחלת הכלל, היה נוצר כאוס חברתי. אינני רוצה לדעת את מצפוני שכנותי ואת מאבקיהן הפנימיים, את חלומותיהן ותקוותיהן. החיוך המנומס המופנה כלפי בדרך לזריקת האשפה עושה לי טוב במובן האישי, ועושה טוב לחברה בכך שהוא מוודא את תפקודנו התקין. כך איננו צריכים להתמודד בכל מפגש אנושי עם העומס הרגשי הטמון במפגש אינטימי.

חשיפה תדירה לעולמו הפנימי של כל אדם היתה מאיימת על עולמנו הפנימי. היינו מתקשים לשאת את מבול הרשמים והרגשות שהיה פוקד אותנו בחשיפה מסוג זה. האישיות הפרטית שלנו היתה מתמוססת, כמו גם זו של אנשים אחרים. ההפרדה יוצרת לנו מרחב פרטי שבו אנחנו יכולים להיות "עצמנו" ללא הפרעה

האפשרות לשמור "בפנים" את עולמנו הפנימי מגנה עלינו. כך אנו יכולים להלך בחוץ בתדמית ציבורית נאותה, המאפשרת לנו לבוא בין הבריות מבלי שנצטרך להיות מעורבים מדי. חשיפה תדירה לעולמו הפנימי של כל אדם היתה מאיימת על עולמנו הפנימי. היינו מתקשים לשאת את מבול הרשמים והרגשות שהיה פוקד אותנו בחשיפה מסוג זה. האישיות הפרטית שלנו היתה מתמוססת, כמו גם זו של אנשים אחרים. ההפרדה יוצרת לנו מרחב פרטי שבו אנחנו יכולים להיות "עצמנו" ללא הפרעה.

אך למרות הצורך שבה, ההבחנה בין הפנים הציבוריות לבין הפרטיות טומנת בחובה סיכון. כאשר הגבולות בין "העמדת הפנים" הציבורית לבין רשות היחיד מתבטלים או מיטשטשים, האישיות עלולה להיעלם כליל. יש אפוא סכנה שהפוזה החיצונית והלא-אותנטית שאנו מציגים בספרה הציבורית תיכנס לתוך הספרה הפרטית – לתוך ביתנו.

 

הפיתוי של אור הזרקורים

הספרה הפרטית היא פרטית מפני שהיא אינה ציבורית; והיא אינה ציבורית בזכותם של גבולות המפרידים בינה לבין הציבור. מטרת הקיר המפריד בין רשות הרבים לבין רשות היחיד, בין אם הוא עשוי לבנים או בטון ובין אם הוא עשוי סתם סדינים התלויים על חוט, היא ליצור אזור פנימי מוגן. זוהי הגנה לא רק מפני תנאי מזג האויר המשתנים בחוץ, אלא אף מפני עיניה הרואות ואוזניה השומעות של רשות הרבים.

כאשר אדם מבלה את כל ימיו בעין הציבורית – ויש בהחלט אנשים שזוהי מנת חלקם – רשות הרבים עשויה לחנוק לגמרי את האני הפנימי שלו. הוא כל הזמן "בהצגה" – עומד תמיד מול קהל ומציג תדמית חיצונית, עד שבסוף הוא עלול לשכוח מי הוא "באמת"

כמובן, הדבר נכון ברמה הפשוטה של היומיום: מעשים רבים מתאימים לספרה הפרטית, אך אינם מתאימים בכלל לספרה הציבורית. במקרים מסוימים אף מדגישים חז"ל את גנות המעשה אם הוא נעשה במקום שאינו מתאים: "האוכל בשוק – דומה לכלב" (קידושין מ, ב). אולם, במישור העמוק יותר, גבולותיה של רשות היחיד מאפשרים לנו להתנתק מההופעה שרשות הרבים דורשת מאתנו, ולהתחבר לעצמי הפנימי, האמתי והאותנטי. כאשר אדם מבלה את כל ימיו בעין הציבורית – ויש בהחלט אנשים שזוהי מנת חלקם – רשות הרבים עשויה לחנוק לגמרי את האני הפנימי שלו. הוא כל הזמן "בהצגה" – עומד תמיד מול קהל ומציג תדמית חיצונית, עד שבסוף הוא עלול לשכוח מי הוא "באמת".

תובנה זו עומדת כנראה בבסיס דברי הרמב"ם, המלמדים אותנו שאדם לומד את "רוב חכמתו" בלילות. גם בית המדרש, מבצר של יושר ואמת, הוא "מקום ציבורי" – מקום מלא ברעשי רקע שאין אפשרות לנפות. דווקא בלילה, בזמני שקט ורוגע, יכול האדם ליצור את החיבור האמיץ והעמוק ביותר לחכמתו.

למרות זאת, נדמה שכיום אנו נוהגים לברוח, במידה הולכת וגוברת, מאותו אי של רוגע ואותנטיות שהבית מציע לנו. מכל הסיבות הנכונות – עבודה, סידורים, חברות, בילוי, אפילו לימוד – אנחנו נוכחים פחות ופחות בבית, ויותר ויותר ברשות הרבים, אם פיזית ואם וירטואלית.

נדמה שכיום אנו נוהגים לברוח, במידה הולכת וגוברת, מאותו אי של רוגע ואותנטיות שהבית מציע לנו. מכל הסיבות הנכונות – עבודה, סידורים, חברות, בילוי, אפילו לימוד – אנחנו נוכחים פחות ופחות בבית, ויותר ויותר ברשות הרבים, אם פיזית ואם וירטואלית

קשה לנו לסרב לקריאתה של רשות הרבים הקוסמת. ההישגים של הספרה הציבורית, אם בעבודה ואם בחברה, מעניקים לנו סיפוק ומרגיעים את דרישות האגו. הם מדידים הרבה יותר מהישגי הבית, אלו שבדרך כלל נמחקים בין-רגע על-ידי הצונאמי של החיים. תחתית סל הכביסה היא מראה נדיר, כמו גם ילד שזוכר לשים את הילקוט שלו במקום, גם אם הערנו על כך אלף פעם. קורץ לנו יותר להשקיע במעמד מלבנות את המהות הפנימית. קל יותר ללכת בעקבי ההמון מאשר לחרוט לעצמנו שביל אישי אל הקב"ה, כפי שהפרטיות והאינדיבידואליות של הבית דורשות. המסכה הציבורית שאנו נוטים לעטות על פנינו זמינה יותר וקרובה יותר מהחיים האותנטיים של הבית.

ואז מגיע חג החנוכה.

 

חנוכה: ניצחון רשות היחיד על רשות הרבים

חג החנוכה חוגג את הבית. מצות הנר מוגדרת בתור "נר איש וביתו" (שבת כב, ב), ואת הנר מדליקים בפתח הבית מבחוץ (שם). בנרות חנוכה דווקא הבית, שחוזקו נובע מהיותו מוסתר מהעין הציבורית, עושה טובה לעולם ומשחרר קצת מאורו להאיר את רשות הרבים.

רעיון זה – הרעיון של בתי ישראל המאירים את החושך של הפרהסיה הציבורית – זוכה לביטוי עוצמתי במילות תפילת "על הניסים". בתיאור הניצחון ניתן להבין מדוע נאמר "גיבורים ביד חלשים", אך מפני מה יש צורך לכפול ולומר "רבים ביד מעטים"? מטבע הדברים, הרבים הם גם החזקים יותר (תחרות "משיכת חבל" תוכיח). וכיצד מתגדל הנס בכך שנפלו טמאים ביד טהורים, או רשעים ביד צדיקים? נראה לבאר שאין אנו חוגגים רק את הניצחון הצבאי על האויב, אלא גם את הניצחון של אותן תכונות שבדרך כלל אינן מנצחות בעולם הזה. בנס חנוכה, אותם הכוחות הנוטים להעמיד את האדם בתחתית הסולם הציבורי, לפתע היו לראש. כוח, עוצמה, מעמד, תהילה וכן הלאה, נכנעו בפני המיעוט, החולשה, הטוהר והצדק. ניצחון המעטים את הרבים הוא נצחון הפנימיות והאותנטיות על החוזק והריבוי. הבית מנצח את החוץ ומאיר אותו .[1]

בנס חנוכה, אותם הכוחות הנוטים להעמיד את האדם בתחתית הסולם הציבורי, לפתע היו לראש. כוח, עוצמה, מעמד, תהילה וכן הלאה, נכנעו בפני המיעוט, החולשה, הטוהר והצדק. ניצחון המעטים את הרבים הוא נצחון הפנימיות והאותנטיות על החוזק והריבוי. הבית מנצח את החוץ ומאיר אותו

המסר הזה אינו קל לקליטה, ולא משנה כמה פעמים אנחנו חוזרים ושומעים אותו. הפסוק קובע נחרצות: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז). אין יתרון בכוח, בעוצמה, בבולטות. דווקא תכונת ה"מעט" היא המעניקה את היתרון. אולי הסיבה לכך היא מפני שרק מתוך עמדה נפשית של חולשה, "מעט", אז יש מקום לביטוי אמתי של האדם – ואז נוצרת גם אפשרות של מקום לקב"ה בתוך חייו.

הקב"ה אינו שוכן בהעמדת הפנים המפוארת של החיצוניות. כשהוא מוקף באנשים, נוטה האדם להופיע בתור "כל יכול" מבלי להשאיר פתח לכניסתו של הקב"ה. שם, במפגש עם הרבים, האדם בונה לעצמו תדמית של מי שמנהל את העולם, שהכל נמצא בשליטתו. דווקא ברשות היחיד, בתוך חייו הפרטיים של האדם, יודע כל אחד שהוא אינו באמת שולט. בתוך הגילוי האותנטי של חיי האדם, יש מקום רחב לגילוי שכינתו של הקב"ה.

 

חנוכה ונשיות

נרות חנוכה, המאירים דווקא מתוך בתי ישראל – מתוך הצנעה של רשות היחיד – מזכירים נקודה הראויה לתשומת לב: האופי הנשי של החג.

מקומה של האישה במסורת ישראל הוא עוצמתי פחות, יוקרתי פחות, ובוודאי בולט פחות מאשר זה של הגבר. אינסוף אנרגיות הושקעו כדי להתכחש לעובדה זו, לעתים בניסיון להוכיח שתפקידם של גברים ונשים שווה, ולעתים בניסיון לעדכן את התפקידים כדי ליצור שוויון מלאכותי

עובדה היא – עובדה שרבים מתקשים ואף תוהים בה – שמקומה של האישה במסורת ישראל הוא עוצמתי פחות, יוקרתי פחות, ובוודאי בולט פחות מאשר זה של הגבר. אינסוף אנרגיות הושקעו כדי להתכחש לעובדה זו, לעתים בניסיון להוכיח שתפקידם של גברים ונשים שווה, ולעתים בניסיון לעדכן את התפקידים כדי ליצור שוויון מלאכותי. אך במקום להשקיע מאמצים אלו, שמא ניתן לקחת צעד אחורה, ומתוך מבט בוגר יותר להבין שעובדה זו אינה בהכרח גוזרת חסרון על נשים, ולעתים היא אפילו מעלה. דווקא המישור הרוחני-פנימי, האזור הפרטי יותר, הנשי יותר, זה הנמצא הרחק מהעין הציבורית, מחזיק את המפתח לניצחון.

היהדות קושרת את הדמות הנשית בקשר אמיץ עם הבית. שרה נמצאת "באוהל" – מיקום הנחשב לשבח בפי אברהם אבינו (בראשית יח, ט). כן, רבי יוסי משתבח בכך שהוא מעולם לא קרא לאשתו "אשתי" אלא דווקא "ביתי" (שבת קיח, ב). ניתן להוסיף מקורות ואסמכתאות לרוב, אך נדמה שאין בהם צורך: העיקרון פשוט וידוע, הן מתוך העיון והן מתוך מסורת ארוכת-שנים הנמשכת עד היום.

ניתן לומר שהציון החריג לניצחון על יוון – ציוני ניצחון מוצבים בדרך כלל בכיכר העיר ולא בפתחי הבתים – מדגיש דווקא את העוצמה הנשית, את עוצמת הבית. מי שאין לו בית, מי שחסר את אותו מקום פנימי וצנוע, אינו יכול להדליק נר חנוכה.[2]  את מצות היום אנו מקיימים לא במקדש ולא בבית הכנסת, אלא דווקא בבית.

יסוד ההבחנה בין הבית לבין החוץ, המבהיר שצמיחה פנימית-אמתית קורית דווקא בצנעה, מתגלה בהלכה "יבשה" לכאורה של טלטול דבר בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד. ההלכה קובעת שרשות הרבים אינה עולה מעל לעשרה טפחים: התחום ההלכתי של רשות הרבים מגיע רק עד לגובה של עשרה טפחים מעל פני הקרקע, ומי שמטלטל חפץ בשבת למעלה מגובה זה אינו מחלל (בנסיבות מסוימות) את השבת. בניגוד לכך, רשות היחיד מגיעה "עד לרקיע" – ללא הגבלה.

בחלקת היחיד, בתוך הבית, יכול האדם להתרומם ללא גבול, להתעלות ללא תקרה. משוחרר מהנטל של מעמד ושל ציפיות החברה, חופשי מהתחבולות והתכסיסים שהעולם החברתי דורש, ניתן לו להשיג אמת פנימית שאינה זמינה בעולם מבחוץ

מעבר להשלכות ההלכתיות של הבחנה זו, יש בה תובנה מעמיקה על המציאות שלנו. ניתן להשיג הרבה מאד בעולם הגדול, מעבר למפתח הבית. אך שם בחוץ, ברשות הרבים, יש גבול ברור, תקרת זכוכית (או אוויר) שלא ניתן לפרוץ. הישגי רשות הרבים מגיעים עד לעשרה טפחים, ותו לא. אך ברשות היחיד אין הדבר כן. בחלקת היחיד, בתוך הבית, יכול האדם להתרומם ללא גבול, להתעלות ללא תקרה. משוחרר מהנטל של מעמד ושל ציפיות החברה, חופשי מהתחבולות והתכסיסים שהעולם החברתי דורש, ניתן לו להשיג אמת פנימית שאינה זמינה בעולם מבחוץ .[3]

אמת זו עומדת ביסוד הניצחון של חנוכה.

 

ביתו של יעקב

מרתק לגלות שהחיבור לפנימיות של הבית אינו מוגבל דווקא לנשים, מוצאים אותו אף אצל האבטיפוס של העם היהודי – יעקב אבינו. התורה מספרת שיעקב, אבי האומה, נמצא באותו המקום שבו נמצאה שרה אמנו – בתוך אוהל.[4]  התורה מתארת את יעקב בתור "איש תם, יושב אוהלים" (בראשית כה, כז), בניגוד לעשו הציד, החזק, הערמומי. בזמן שעשו עוסק עם העולם שבחוץ, יעקב חותר לעולם פנימי, לעולמו של האוהל.

חג החנוכה מלמד אותנו שמרכז החיים אינו בהופעה ובהישגיות, בכוח ובעוצמה. אנו מדליקים את הנרות בביתנו, ודווקא משם הם פונים כלפי חוץ. דווקא אורו של הבית החלש, ולא אור הזרקורים של הספרה הציבורית, הוא המאיר את חשכת הלילה

במפגש ההיסטורי שאירע בין השניים, עשו מציע ליעקב לצרף כוחות: "וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (בראשית לג, יב). עשו, איש החוץ המצהיר על עצמו "יש לי רב" (שם ט), מציע ליעקב אבינו, איש הפנים, לחבור אליו. אך יעקב מסרב להצעה: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (שם יד).  כמה רחוקה אמירה זו מהקול של ימינו הדוחף אותנו להתקדם, להצליח, "למצות  את עצמנו". איך אמירה כזו, הקובעת שעלי להתנהל לפי צרכיהם של הסובבים אותי, היתה מתקבלת בעיני החברה של היום? היכן האמביציות? היכן השאיפות? והכי חשוב, היכן האגו? אך חייו של יעקב אינם סובבים סביב כיבוש – כיבוש עמים או כיבוש רכוש. האורות הגדולים, חיי הכבוד והתהילה – כל אלו אינם מדברים אליו. יעקב, איש האוהלים, מוצא את מוקד החיים בנר הקטן שהוא מדליק בתוך ביתו .[5]

האוהל של "איש אוהלים" או של ההימצאות "בתוך האוהל" אינו בהכרח מקום פיזי. אפשר לראות בו גם תפיסת עולם. מרחב הפעילות של יעקב אבינו היה לעתים קרובות רחוק מהאוהל. סיפורו, כפי שהפסוקים מתארים, דרש ממנו להתעסק עם אנשים לא "אוהליים" בעליל. מובן מאליו שגם נשים רבות כיום מוצאות עצמן במרחב הציבורי, הרחק מהאוהל הביתי – כך היה לעולמים, וודאי שכך המצב כיום. אבל במשך כל הדורות, העם היהודי בכלל, ונשים יהודיות בפרט, הצליחו לקחת את "האוהל" אתם לכל מקום שהלכו.

כך, נרות החנוכה מלמדים אותנו כי פיתוח רשות היחיד, פיתוחו של עולם פנימי, נועד להשפיע גם על החוץ. ההפרדה בין הפנים לבין החוץ אינה הרמטית. האור בוקע מתוך האוהל – מתוכו של יעקב אבינו, מתוכו של הבית היהודי – ומאיר את העולם כולו.

חג החנוכה מלמד אותנו שמרכז החיים אינו בהופעה ובהישגיות, בכוח ובעוצמה. אנו מדליקים את הנרות בביתנו, ודווקא משם הם פונים כלפי חוץ. דווקא אורו של הבית החלש, ולא אור הזרקורים של הספרה הציבורית, הוא המאיר את חשכת הלילה.

______________________

המאמר מבוסס בחלקו על הבנת הכותבת של שדברי הגאון רבי משה שפירא, זצ"ל, כפי שמובאים בספרו של הרב משה אנטבי על חנוכה ופורים.


[1] הגאון רבי משה שפירא זצ"ל.

[2] הפוסקים עסקו בשאלת אדם שאין לו בית, כגון חיילים בשטח או אדם הנוסע לאורך ליל חנוכה; עי' ט"ז, אורח חיים תרעז, ב; שו"ת אגרות משה, יודה דעה ח"ג, סימן יד, אות ה; הליכות שלמה, חנוכה עמ' 257.

[3] הגאון רבי משה שפירא זצ"ל.

[4] להרחבה על הקשר בין נשים לאהל ראו במאמרי "בין פרישות לצניעות", צריך עיון (כ"ד אב תשע"ח).

[5] מתוך הספר בענייני חינוך של אבי מורי, הרב משה אייזמן שליט"א,Of Parents and Penguins  (תשס"ז).

 

4 תגובות על “נרות הבית: על נשיותו של חג החנוכה

  • מעניין שהעובדה שהיוונים סגדו לשלמות הגוף והכח לא טשטש אצלינו במיוחד את העניין של ה' אחד ושמו אחד. והלא רשעתם בודאי כללה איזו שהיא אפיקורסות. ועם כל זה הדגש הוא על התורה ולא על נותן התורה. האמונה באל אחד לא עמדה למבחן. למרות אין-סוף האלהויות שלהם. אל-השמש, אל-הרוח, אל-הים. כידוע. הם לא נחשבים איזה סוג של 'אפיקורסים' בעינינו. מה שאכן, מעצים את העובדה בצורה חדה: האופן שבו מתנהלים בחיים קובע במימד של המימוש. על זה הדרך אפשר לומר: אם אתה מצהיר על אל אחד ואתה גם שומר שבת אז היהדות שלך בסדר. אבל אם אתה מאמין בה' ויחד עם זאת: מחלל שבת, לא מתפלל, לא נותן צדקה, וכו' אז זה פ-ש-ו-ט שאתה לא יהודי מאמין. האמונה לא רק 'אמונית', היא בעיקר 'תורנית'. ואיך לא בעזרת הגוף שעושה הכל כדי ליחד את שמו? וממילא האלוהים שלי זה לא: אלוהי הכדורגל, אלוהי התאווה, אלוהי העצמיות שלי. אלא אלוקי-תורת-ההתנהגות היהודית שלי.

    • אבל יש פנים נוסף שכאשר נחזור ליהדות בשלמותה, האשה תהיה לפחות שבוע בחודש בבית הטמאות, ללא צורך להציג אפילו לבעלה.

  • חבל מאוד שהיא נראית ככה בחוץ וכמו שפחה בבית. בזמן שזה צריך להיות בדיוק הפוך !!!!
    יפה ומלכותית בבית בעלה !! לעיני בעלה בלבד. פשוטה מאוד וצנועה מאוד בחוץ.
    ירחם ה׳ על עמו ישראל !

  • אכן נכון בבית נדרש להיות מלכה ולא בחוץ , אלא מה , היום הכול בנוי על סטיגמות ושיווק , אבל נראה אם מישהי יכלה היום לעשות מעשה יהודית ולהשתתף במאמץ מלחמתי

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל