השבוע לימדתי כמה קבוצות של סטודנטיות חילוניות אינטליגנטיות ונפלאות מאוניברסיטת בן גוריון ושאלתי אותן מה קרה ביום ירושלים. הן העלו השערות: אולי זה היום שבו נבנה המקדש? אולי זה היום שבו קיבלנו הבטחה שירושלים שלנו? אולי… ואולי… תשובות כעין אלו חזרו על עצמן בכל קבוצה מחדש, והזכירו לי שוב שהחברה הישראלית חילונית אינה מזניחה רק את השורשים היהודיים שלה אלא הולכת ושוכחת גם את אלו הציוניים. הצנחנים שבכו על הכותל עוד חיים בקרבנו, חשבתי לעצמי, ואבותינו עוד יכולים לספר לנו משהו מן הפחד הנורא של ימי טרום מלחמת ששת הימים, שבהם היה נדמה כי אבדה חלילה תקוותנו. כיצד אם כן צעירים נאורים הרואים בעצמם ציונים (שירתו בצבא שירות משמעותי, מחוברים אל הארץ והתרבות) אינם יודעים מאומה על יום ירושלים?
הצנחנים שבכו על הכותל עוד חיים בקרבנו, חשבתי לעצמי, ואבותינו עוד יכולים לספר לנו משהו מן הפחד הנורא של ימי טרום מלחמת ששת הימים, שבהם היה נדמה כי אבדה חלילה תקוותנו. כיצד אם כן צעירים נאורים הרואים בעצמם ציונים אינם יודעים מאומה על יום ירושלים?
מאידך גיסא, בציבור החרדי אנו רואים דווקא תופעה הפוכה. לפני מספר שבועות פורסם על גבי במה זו מאמרו של הרב מיכאל נכטילר "הכיפה (השחורה) של המדינה", שבו הוא מדבר על תהליך הפוך שקורה בחברה החרדית – לפי דבריו המעוגנים בכמה וכמה יתדות, נראה כי החברה החרדית אשר בראשית דרכה של המדינה שללה מכל וכל יחס חיובי אל הלאומיות הציונית, הופכת עם הזמן למזוהה עמה, גם אם לא על ידי מתן ביטוי מפורש לסמליה המובהקים. שתי המגמות הללו גרמו לי להרהר רבות בערכה של לאומיות בכלל, ובחלקה של התורה להפחת החיים בה. מצד אחד, ניתן לראות כי כל האומר "אין לי אלא לאומיות" – אפילו לאומיות אין לו. ומצד שני, ניתן לראות כי האומר "אין לי אלא תורה" מתחבר בסופו של יום אל הלאומיות יותר מאשר הראשון.
להלן אבקש לעיין במגילת רות, ולהראות דרכה את הקשר בין לאומיות לתורה, וכיצד זניחה של התורה מביאה לבסוף גם לאובדן הלאומיות.
שכחת התורה מביאה לאובדן הקשר ללאום: אלימלך וזניחת הלאומיות
מנהג ישראל לקרוא בחג השבועות את מגילת רות, וטעמים הרבה נאמרו לדבר. על גביהם אני רוצה להוסיף זווית חדשה שהתבררה לי השבוע בעקבות מחשבה על סוגיית הלאומיות והתורה. מגילת רות פותחת ברקע הרוחני והגשמי למתרחש בה: "ויהי בימי שפוט השופטים". רש"י מביא את דברי חז"ל האומרים כי הייתה זו תקופה של אנרכיה ושל התפוררות הסמכות הרוחנית העליונה באותם הימיםף העם היה "שופט את שופטיו". שופטי ישראל, שהם הם המנהיגים הרוחניים של אותה התקופה, עיוו את דרכיהם עד שהנתבע בבית הדין היה מגיע למשפט ולועג לשופט: השופט היה אומר לו "טול קיסם מבין שיניך" – השב את הדבר המועט שלקחת שלא כדין, והנאשם היה משיב לו – "טול קורה מבין עיניך" – אתה אומר לי כיצד להתנהג?! קודם כל תתקן אתה את דרכך, ותעצור את הגזל השיטתי שאתה שקוע בו!
חז"ל מספרים כי אלימלך הצומח על רקע אותה תקופה היה אדם עשיר ונכבד, שאנשי בית לחם הרעבים ללחם הטרידו אותו יום יום בבקשות עזרה וסיוע כספי. הוא מאס בתפקיד והחליט להפקיר את גורל אחיו וללכת אל ארץ נוכריה. לא סתם ארץ נוכריה, אלא ארץ אויב. במואב הולכת ויורדת משפחתו של אלימלך מדחי אל דחי עד ששני בניו, מחלון וכיליון, נושאים נשים מואביות.
קשה לחיות בישראל. יוקר המחייה, הביטחון, הממשלה – כל אלו נסבלים כשיש לך קשר לעם השוכן עליה או כשאתה מחובר לקדושתה העליונה, אך באובדן הקשר עם התורה ואובדן החיבור לעם, הרי שהישיבה בארץ הופכת נטל כבד שלא שווה לסחוב אם לא מוכרחים. ושדות מואב, שכנתנו ממזרח, הם מקום מעולה ונוח ללכת אליו
לאור תיאור זה, אפשר לנתח את ההידרדרות של אלימלך כמורכבת מארבעה שלבים: עזיבת התורה, אובדן הקשר אל העם, אובדן הזיקה אל הארץ, התבוללות וטמיעה בעם זר.
השלב הראשון הוא עזיבת התורה, המתבטא הן אצל השופטים – והן, או אולי ממילא, אצל העם המסרב לקבל את סמכותם. ההפקרות של המשפט, כלומר העדרה של סמכות רוחנית עליונה וקבלת עול מלכות שמיים שמשליטה צדק בחברה, יוצרת מצב שבו כל אדם קובע מהם הערכים לפיהם הוא חי. כל אדם מבקש לחיות "איך שבא לו", כמו שהוא מבין וכמו שנוח לו.
השלב השני שנובע מעזיבת התורה הוא אובדן השייכות הלאומית, הערבות ההדדית. האדם אומר לעצמו: אם אין כל תורה שמארגנת את החברה, שהחברה כולה מחויבת לה ומסורה לה, אז למה לא לחיות פשוט אני שטוב לי? למה לי להיות משועבד לצרותיהם של אחי? במילים אחרות: אם העולם הוא ג'ונגל של יצרים ורצונות, אזי בג'ונגל רק החזק שורד ולא חומל על הנתונים בצרה. אלימלך מבקש אפוא לדאוג לעצמו ולמשפחתו ועוזב את העם לאנחות.
השלב השלישי והמתבקש הוא אובדן הזיקה אל הארץ: קשה לחיות בישראל. יוקר המחייה, הביטחון, הממשלה – כל אלו נסבלים כשיש לך קשר לעם השוכן עליה או כשאתה מחובר לקדושתה העליונה, אך באובדן הקשר עם התורה ואובדן החיבור לעם, הרי שהישיבה בארץ הופכת נטל כבד שלא שווה לסחוב אם לא מוכרחים. ושדות מואב, שכנתנו ממזרח, הם מקום מעולה ונוח ללכת אליו.
השלב הרביעי של התהליך הוא החותם הסופי של אובדן הזהות: התבוללות.
נאמנות מביאה לידי לאומיות; לאומיות מביאה לידי תורה: בין אלימלך לרות
המשמעות של רגש לאומי היא הכרה בכך שישנו שלם הגדול מסך חלקיו, היינו: ישנו משהו גדול יותר מן האדם הפרטי והוא המשפחה, העם, הלאום, הזהות הקולקטיבית. נאמנות להכרה זו היא כוח רב עצמה שמניע אנשים להקריב את חייהם למען משפחתם – ובאופן רחב יותר עמם – ולמסור עליו את נפשם. הבחירה של אלימלך לרדת מהארץ בשעה הקשה של העם מדגישה כי הוא איבד את הנאמנות הבסיסית הזו. אצלו האני האישי – הטוב האישי שלו – היה מרכז החיים, ולא היה בו חיבור מספיק חזק אל הדבר הגדול ממנו שנקרא עם ישראל. זאת, כחזונם של מפוררי הלאומיות דהיום, המספרים לנו כי חוויתו של האדם הפרטי, חירותו, רצונו ותאוותיו הם הם מרכז העולם ואין בלתם, וכל רגש של לאומיות הוא רע.
אובדן התורה מהעם מביא את אלימלך לאבד את הנאמנות לשכניו ומתוך כך הוא יורד מארצו ומאבד את זהותו הלאומית וההיסטורית. רות, לעומתו, נאמנה לנעמי חמותה, ומתוך נאמנות זו היא דבקה בעם נעמי, ולבסוף גם בתורה – באלהי ישראל
כאנטי-תזה לדמותו ניצבת דמותה של רות כלתו הצועדת במסע הפוך. רות נאמנה לחמותה, ובשל אותה נאמנות, היא מוכנה לוותר על "המימוש העצמי" שלה. כאשר רות ועורפה מבקשות ללכת עם נעמי, היא מנסה לשכנע אותן שיהיה להן הרבה יותר טוב מבחינה אישית להישאר בשדה מואב:
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן ה’ לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ […] שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'.
אולם, למרות הדברים המשכנעים של נעמי, רות נשארת עמה. הנימוק שהיא נותנת לכך אינו המימוש העצמי הפרטי שלה וגם לא האמונה שלה בתורה. היא יודעת שיהיה לה פחות טוב מבחינה אישית עם נעמי, אבל היא נאמנה לנעמי, ורואה בשייכות אליה משהו יותר גדול מאשר הטוב הפרטי שלה:
וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה’ לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ
הדרך שרות עושה היא הפוכה מזו של אלימלך: אובדן התורה מהעם מביא את אלימלך לאבד את הנאמנות לשכניו ומתוך כך הוא יורד מארצו ומאבד את זהותו הלאומית וההיסטורית. רות, לעומתו, נאמנה לנעמי חמותה, ומתוך נאמנות זו היא דבקה בעם נעמי, ולבסוף גם בתורה – באלהי ישראל.
הרגש של נאמנות, ההולך ונעקר בעולם הפוסט מודרני בו אנו חיים, הוא התשתית לכל רגש של "מעבר" היכול להתפתח אצל האדם – משפחתיות, דתיות, לאומיות וכדומה. ואכן, לא מפתיע לגלות כי אצל רות הנאמנות לנעמי נכרכת בנאמנות לעמה של נעמי, עם ישראל: "עמך – עמי".
אולם, כפי שראינו אצל אלימלך, הנאמנות לעם לבדה אינה יכולה להחזיק מעמד ללא נאמנות לאלהי ישראל, שהחיבור אליו הוא הביטוי המובהק של נכונות האדם לצאת מתוך האנוכיות שלו ולהיות נאמן למשהו שגדול ממנו: "אלוקייך – אלוקיי". אם האדם אינו נאמן לתורה והשופטים שתפקידם להעמיד את התורה אינם עושים את מלאכתם נאמנה, הרי שאין כל בסיס לדבק הלאומי – האדם ימשיך לחפש בסופו של יום את הטוב האישי שלו, וסופו לרדת חלילה מהארץ ולהתבולל ל"ע בעמים.
לאומיות, תורה ומה שביניהם
גם אם איננו רואים בלאומיות תכלית העומדת לעצמה, היא בוודאי כלי נפלא שמחזק את הזיקה של העם אל שמירת תורה ומצוות, כמו שאנו מוצאים אצל רות. עיננו הצופיות אל מצב אחינו בגולה רואות את ההתבוללות ההמונית והטמיעה המחרידה במספרים בלתי נתפסים. אין כל ספק שהתפוררות הזיקה הלאומית היא גורם מכריע בכך. וככל שהולכת ומתפוררת השייכות הלאומית בקרב יהודי ארץ ישראל, אנו נוכחים לראות למגינת ליבנו כי גם כאן פושה במהירות נגע ההתבוללות. חיזוק הלאומיות, תכונת הנאמנות הבסיסית למשהו שגדול מאתנו, היא אפוא חיזוק התשתית על גביה תוכלנה להיבנות ברבות הימים קומות של תורה וחיבור לה'.
התורה והמצוות הם היחידים שיכולים לפתח בקרבנו חוסן לאומי וחיבור עמוק אל האדמה, שמביכוריה אנו מתחילים להעלות למקדש בחג השבועות דווקא. מאידך גיסא, אנו למדים שתכונת הנאמנות עצמה עשויה להביא את האדם ברבות הימים להפוך ראוי לקבלת התורה
קריאת מגילת רות דווקא בחג מתן תורה היא תזכורת חשובה לכך לקשר ההדוק בין שמירת תורה לנאמנות לאומית. מצד אחד, כפי שמעיד הסיפור של אלימלך, ללא זיקה אל התורה ונותן התורה, חיבור לממדי הקדושה בעולם וחיים של משמעות אלוקית, לא ניתן לפתח חוסן לאומי איתן. התורה והמצוות הם היחידים שיכולים לפתח בקרבנו חוסן לאומי וחיבור עמוק אל האדמה, שמביכוריה אנו מתחילים להעלות למקדש בחג השבועות דווקא. מאידך גיסא, אנו למדים שתכונת הנאמנות עצמה עשויה להביא את האדם ברבות הימים להפוך ראוי לקבלת התורה.
מסר כפול זה עובר היטב באמצעות מצוות ספירת העומר המחברת בין חג הפסח – החג בו קיבלנו 'עצמאות', לבין חג השבועות – חג מתן תורה, ומגלה כי אין טעם לאותה חירות ללא נקודת היעד של קבלת עול תורה.
העובדה כי התורה ניתנה במדבר, קודם הכניסה לארץ, מדגישה אמת זו. אין זה נכון כי "בארץ ישראל קם העם היהודי ובה עוצבה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית" (נוסח מגילת העצמאות). העם היהודי קיבל תורה עוד במדבר, לפני הכניסה לארץ, וכדברי רס"ג: "אין אומתנו אומה אלא בתורתה". יחד עם זאת, ברור כי פנינו מועדות אל עבר ארץ ישראל, ובכל הדורות עם ישראל לא הפסיק לכסוף לשוב לציון וירושלים. אלא שלכל אלו יש קיום דווקא מכח התורה שקיבלנו.
לאור הניסוי הציוני הפושט רגל מול עיננו המסקנה מתבקשת: ציונות שאינה מביאה לידי תורה – אין לה קיום. דבר זה נכון במיוחד בתנאי הקיום שלנו היום בארץ ישראל. למול הסכסוך הפלסטיני, לא רק שלא ניתן לייצר חיבור עמוק אל העם והארץ ללא התורה שיוצקת משמעות בחיבור זה, אלא שגם לא יכולה להיות לנו עמידה, עמידה מוסרית, מול טענות האויב ודוברי שפתו. כך נדמה כי בעומק ליבו מרגיש הציוני הלא-דתי כי אין הצדקה לכיבוש הארץ ולהחזקה בה. הדור השני והשלישי של הציונות מתחיל להטיל רפש באבותיו, ולחשוב כי הציונים הם הצד הרע בסיפור. לאומיות ללא חיבור אל קדושת ישראל נחווית כגזענות איומה ובלתי לגיטימית, ובמיוחד מצידנו – העם שסבל כה הרבה מרדיפות אנטישמיות. ללא ההצדקה של התורה, שעבורה ולמען שמירתה ירשנו את הארץ, אין לנו זכות קיום כאן. אולם, אם כאשר יש לנו נאמנות לתורה, גם אם יש לנו הסתייגות מהדרך הנוכחית שבה נוהגים מנהיגי העם, הרי שהתורה עצמה קושרת אותנו בקשר חזק, ומחברת אותנו אל הארץ. וכדברי רבי יצחק (המופיעים ברש"י הראשון על התורה): "שאם יאמרו אומות העולם ליסטים אתם […] כל הארץ של הקב"ה היא ברצונו נטלה מכם ונתנה לנו". רק מכוח מתן תורה, אנו יכולים לשמוח בהבאת הביכורים ולומר אל הכהן: " הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה’ וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
תמונה: Bigstock
ראינו גם ראינו במהלך הדורות איך ׳החזקנו מעמד׳ עם לימוד התורה אך בלי צבא ובלי מדינה!
על נושא הקשר בין אמונה דתית לבין תפיסות לאומיות נשפך כבר הרבה דיו, גם באומות העולם אנשים בעלי זיקה דתית הם לאומיים יותר. השאלה היא האם העולם החרדי מסוגל להעמיד אלטרנטיבה כלשהי למדינה החילונית? חוששני שלאור רצף האירועים שחווה העולם החרדי בשנתיים האחרונות( קורונה, מירון, ולדר, האלימות הנוראית נגד הרכבת הקלה חנויות הסלולר והפורשים מגור) התשובה היא לאו מוחלט.
אין מקום לתמיהה מה אירע לציונות החילונית – האבולוציה מוכחת היטב: מי שעויין את תורת-ישראל, עם הזמן נעשה עויין גם לא"י, ובסופו-של-דבר עויין גם את עמ"י.
פסקיו של הבג"צ לאורך השנים הם דוגמא מאירת-עיניים לתהליך האבולוציוני הזה.
1. לדורות הקודמים היו סבא ואבא דודים חרדים ואורתודוקסים
2. לצעירים של היום עשו טיפול שורש להוצאת היהדות ושתלו מבנה פרוגרסיבי
3. להורים היום ששטופים בזבל ושינוי תודעה , אין פנאי לטיפול בילדיהם עקב לחץ כלכלי
נו שוין מאידך גיסא
בינתיים אנחנו מחזיקים מעמד יותר ממלכות חשמונאי שנוסדה על ידי חסידי עליון.
נראה שמגילת רות הרבה יותר אופטימית. קרי, די במתי מעט שומרי גחלת כדי שהאש תפרוץ מחדש. דוגמא נוספת- אירועי ההתרחקות והתקרבות של השבטים השונים, אחרי כיבוש הארץ, – פרחו בעזרת שמואל ושאול.
מציע לשקול שאלה שונה: מה עלי לעשות כדי לשמור את הגחלת, כך שלשבט האחר יהיה לאן לחזור
אפשר גם לפרש את סיפור רות המואביה כשיר הלל לאהבה החוצה הבדלים לאומיים – דתיים – מעמדיים, כאילו זו רומנטיקה הוליוודית של תקופת השופטים (או של תקופת ימי בית שני, לפחות כ 500 שנה אחרי תקופת השופטים, אז נכתבה כנראה מגילת רות). כל אחד מפרש את הסיפור בדרך המגמתית הנוחה לו, כולל הכותבת, גם אם זו לדעתי הפרשנויות האלה הן חתיכת לופט גשפטן.
מה שיותר מטריד אותי קורה כשהכותבת, באופן מכליל ושיקרי, מייחסת לחילונים בישראל תפיסת עולם אנטי ציונית. ממש הידהוד של קמפיין ההסתה הביבסטי. בפועל, אם לשפוט עפ"י סטטיסטיקת מצביעי חד"ש היהודים, אפשר להכניס את כל השמאל האנטי-ציוני היהודי לשלושה וחצי בלוקים ברחוב שנקין, כולל לשכות עופר כסיף וגידעון לוי. מצד שני, סטטיטיקת הבחירות מראה ששליש מאוכלוסית ישראל הם מצביעי\ות שמאל-מרכז ליברלי וציוני. וזו גם הקבוצה המשכילה ביותר והתורמת ביותר למדינה.
התפיסה המקובלת בקבוצה הזו היא ממש לא אימוץ הנרטיב הפלסטיני (כדברי הכותבת), אלא הערכה שישראל לא תוכל לשרוד כדמוקרטיה לאורך זמן תוך שליטה באוכלוסיה פלסטינית עצומה (3 מיליון בגדה, פלוס 2 בישראל, פלוס 2 בעזה = 7 מליון, כמספר אזרחי ישראל היהודים). ושהאלטרנטיבה להסדר מדיני היא או לבנוניזציה\בלקניזציה דו-לאומית כפי שהשמאל הקיצוני מציע, או רפובליקת בננות משוסעת ואלימה בסגנון הממלכה החשמונאית ושלשם הימין הלאומני היהודי מוביל (כדאי ללמוד קצת את ההיסטוריה של הממלכה הזו…)
האמת הצרופה שנכתבה במאמר לא תירתע מסטטיסטיקות ומילים מפוצצות…
האלטרנטיבה לחיות בדו קיום עם גויים שונאי ישראל אינה אלטרנטיבה הגיונית ומוכחת כלא תקינה, במשך החיים בגולה היהודים חיו עם הגויים ללא שליטה עליהם לכן יכלו (עד כמה שאיפשרו להם) לחיות בשקט תעשייתי, כאן במדינה היהודים כביכול השולטים והברירה היחידה היא לשלוט ביד רמה, והסיבה היחידה שמאפשרת את השליטה היא הזכות שלנו בארץ מבורא ארץ ושמים שהבטיח לנו את ארצנו כשאין את היסוד הזה מחפשים אלטרנטיבות שונות שלא הצליחו ולעולם לא יצליחו כמו שלימדה אותנו התורה "והיה כאשר תריד ופרקת עולו" וכן בחז"ל על יוון וירושלים "אימלאה החרבה" כשזו קמה זו נופלת
וזה רואים בחוש, הגישה של השמאל "הציוני" החילוני להסתדר עם הבעיות בגישה מכילה ודמוקרטית מול אויב נצחי נוכלת כישלון אחר כישלון והערכה שישראל לא תשרוד היא הערכה שיטחית שלא מכירה לעומק את היסטוריית העם היהודי שחי לא לפי הערכות והיגיון אנושי, כי אין לנו דרך אחרת… עם הנצח יוכל לחיות ולשלוט רק על פי תורת הנצח.
אפשר פארקערט למה לא., ההבדל בין הגישות שלנו הוא פחות או יותר ההבדל בין רציונליזם מצד אחד למשיחיות ודטרמיניזם מצד שני. מי שלא יכול ללמוד כלום מההיסטוריה הוא מי שלא מכיר אותה, ואין זו אשמך כתינוק שנשבה שלא לימדו אותך היסטוריה אלא נרטיב דתי מגמתי שהתקבע בנפשך כמציאות שלא דורשת שום ביקורת פנימית. מבחינך לא היתה אבולוציה ביולוגית של האדם, וגם לא אבולוציה תרבותית שממנה נבעה את הדת והתרבות היהודית, אז זו התוצאה
בס"ד
קראתי את המאמר והוא משכנע. מאד משכנע. דא עקא, הוא מדי משכנע. הכותבת מנמקת היטב את הזיקה המוכרחת בין הדתיות לבין הלאומיות. אך לאורך המאמר הלכה והתחדדה אצלי תחושה שדבר מה חסר. אם אכן הקשר בין המושגים קיים ברציונל ברור כ"כ אזי אין הוא מצטמצם דווקא לשייכות של תורת ישראל עם לאומיות אלא נכון באותה מידה גם לגבי עמים בעלי סטים שונים של ערכים. כל מערכת לאומית זקוקה לעולם ערכי כלשהוא המאחד את הקבוצה, על ידי החינוך להקרבה וביטול לאותם ערכים תבא גם היציאה מהמעגל הפרטי אל זו הלאומי. אך לא כך מלמדנו רס"ג, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" משמע זו תכונה מאפיינת של "אומתנו" ושלה בלבד, ולפי המאמר מדוע דווקא אומתנו? בעל כרחנו יש לקבוע שיש ויש לאומיות גם בלי דתיות בעמי עולם. ברור, הדתיות מהוה חיזוק חשוב ללאומיות, אך היא קיימת גם בלעדיה בהגדרות המוכרות, גזע ארץ שפה ותרבות. בעם ישראל אין לומר שלאומיות בלי דתיות לא תחזיק אלא אמור: אין כלל מושג של לאומיות בלי דתיות. אין אלו שני מושגים נפרדים. ברור שאת הטעם לכך יש למצוא במישור המיסטי סגולי, אין בינינו כלל חיבור טבעי אלא כזה רוחני המאחד אותנו רק סביב אמונתנו.
אין לראות בהערה הנ"ל דקדקנות בעלמא. נודעה לה השלכה משמעותית על מסקנת המאמר. בין השיטים שמעתי בת קול סמויה המכוונת גם אל העולם החרדי. נכון, המסר הגלוי של הכותבת פונה אל העולם הציוני לא דתי ומתרה בפניו: בלי דת ותורה גם לאומיות לא תישאר לך. אך לא רק. הן במה זו אינה פונה לסטודנטיות של נפש יהודי. היא פונה אלינו. וחושד אנכי שכוונת הכותבת – הנכבדה מאד – גם פנימה. כאומרת: אם y שווה a אזי גם a שווה y. כלומר אם הדתיות מניעה לאומיות אזי יש מקום להכשיר גם את הלאומיות. אך לא כך! אם היינו ככל העמים אזי ההדדיות בין המושגים נכונה. אך לנו אין שום לאומיות ללא תורה ומשום כך כל קשר אל הלאומיות המוכרת לנו כאן שגם אם לא תמיד סותרת את התורה אך ודאי לא נובעת ממנה אינו נכון ואמיתי, הוא אשליה. נכון, מתוקה היא האשליה. הלאומיות מושכת ושובת לב. אך האמת מתוקה מן הכל.
תגובה יפה ומאוד אינטליגנטית. נהניתי. הלאומיות היא כפרה אדומה. היא מטהרת (במידת מה) את הטמאים, אך מטמאת את הטהורים.
עם זאת כל זה ברמת הפרט. בנסיבות עתידיות שבהן הציבור החרדי יידרש ליטול חלק מרכזי בניהול המדינה בשל צמיחתו וגדילתו, לא יהיה לו מנוס מלהשתתף מהבחינה הציבורית ב״ליגה הלאומית״. ולמעשה זה קורה כבר היום.
נכון מאוד! בציבור החילוני עושים כל מאמץ לנתק את הדורות הבאים מכל קשר לתנך, ולארץ. ולכן יש עזיבה למגורים בחו"ל כי מה הטעם לחיות פה?, וחיים עם בני זוג לא יהודים כי מה הבעיה בזה? כולנו בני אדם… יש קבוצות שמנסות בכל דרך להשמיד את עם ישראל מבחינה דתית וממילא לנתק את הקשר שלו לארץ ישראל. שום דבר לא חשוב מלבד הגשמה אישית (מכל הבחינות) וצריך לפקוח עיניים ולהיזהר מהם מאוד.
זה פשוט מאוד.
לאומיות היא חלק רציני ומשמעותי ביהדות.
ושאין קשר ליהדות, אז גם הקשר ללאומיות הולך ונחלש (וזה עובד גם ההפך…)
בתור בוגר ישיבה שלמד רפואה באוניברסיטה פה בארץ אעיר כמה הערות:
1. מאמר נחמד מאוד. מנוסח וכתוב יפה.
2. הרעיון יפה מעניין וחדש.
3. אינני מסכים לחלוטיין עם הרעיון ש"הניסוי הציוני פושט רגל…" ראיתי חברים לספסל הלימודים – שמאלנים, לא שומרי מצוות ואף לא מסורת, אוכלים לא כשר ללא נקיפות מצפון ומתחתנים בדווקא לא ברבנות אבל עדיין אוהבים את מדינת ישראל ואת הגרים בה, משרתים שירות צבאי משמעותי (טייסים, נווטים, בוגרי סיירות ויחידות מיוחדות) מתייצבים למילואים מפרכים, מתנדבים בעמותות ותורמים לנזקקים.
כך שהרעיון נחמד מאוד אך קצת מכליל. למרות שהנשמע מהתקשורת הוא בדיוק זה – עדיין רוב הציבור לא ממהר לברוח מהארץ. גם אלו שאין ביניהם קשר לתורה ומסורת. ומזל שכך….
ל"סתם אחד" — יפה ענית בסעיף 3 ואני יכול להעיד על כך מניסיוני. אבל הבעיה היא לטווח ארוך, בדור שני-שלישי-רביעי, כפי שנוכחנו בחו"ל – לא רק אצל רפורמים/קונסרבטיבים, אלא אפילו אצל "ניאו-אורטודוקסים" – וכפי שאנו רואים בארץ (אצל השמאל הקיצוני ואצל "אנרכיסטים").
מאמר שהבסיס המחקרי שלו נשען על שיחה עם כמה סטודנטיות אודות יום ירושלים ומתבסס על וורט למגילת רות איננו רציני בלשון המעטה.
קצת מוגזם לבנות תיזה שלמה על בורות היסטורית של קבוצות צעירות.
אני מבטיח לך שתגלי בורות היסטורית דומה אם לא גדולה יותר בציבור הדתי והחרדי.
ועדיין במבחן התוצאה מי שמוסר את נפשו מילולית על הגנת הארץ אלו אותם בני נוער מהוד השרון, נס ציונה וכפר סבא ולא הציבור החרדי.
אז לעודד מהצד בלי לשלם מחיר קל מאוד ואם אתה גם לא מעורב בעולם המעשה ואין לך פרספקטיבה היסטורית אז באמת שקל להיות שמשון הגיבור
אני חילוני וקשור קשר הדוק לארץ הזו, לאנשיה, לחברי, למשפחתי, להתיישבות החקלאית של הקיבוצים והמושבים שאנו כה גאים בהם, להיסטוריה המפוארת שבה, לנופיה ולטבע שבה.
ואת כל זאת אני עושה ללא הצורך באמונה באל. לפסול אותי ואחרים ולהכריז על מות החילוני הציוני זו שטות אחת גדולה. כמוני יש עוד אלפים. וכל אלו, לפי דעתי, תורמים תרומה גדולה לביטחונה, כלכלתה, ולרמת הידע הרפואי והטכנולוגי, הרבה מעבר למגזר שלם שחוץ מלהתפלל אינו תורם במאומה.
צודק! ואני יכול להעיד על כך מתוך שנים של נוכחות בצבא/באקדמיה/בהייטק (שלא סתרו גם כמה שנים בישיבה…). אבל יש בעיה לטווח הארוך, בדורות הבאים, כפי שנוכחנו אצל יהודי חו"ל – לא רק אצל רפורמים/קונסרבטיבים, אלא אפילו אצל "ניאו-אורטודוקסים" – וכפי שאנו רואים בארץ בשמאל הקיצוני, בקבוצות "אנרכיסטים" ובמושבות גדולות של יורדים מתבוללים.
אסכם בקצרה את מה שכתבו קודמי ואוסיף,
נכון שיש היום המון חילונים שאוהבים את הארץ, מתגייסים ונלחמים עליה אך לדעתי זה עדיין נובע מהזיכרון של הסבים והסבתות שעלו לפה, עוד דור אחד או שניים זה כבר לא יהיה ואז יתחילו מחשבות כמו למה להילחם על הקן צרעות הזה וכו וכו לכן ברור שהלאומיות מחייבת לכל הפחות מסורת והבנה דתית,
מצד שני, הציבור החרדי בזרם המרכזי שלו תורם בזה שמשמר את היהדות אך אינו תורם פיזית לפריחתה של הלאומיות ולהפך הוא מתנער מהלאומיות ולא רואה בה דרך או יעד כלשהוא למרות שנהנה ממנעמיה. וזה קצת כואב כי בעצם המעגל הזה לא מוביל לשום מקום,
החילוני מאבד את הלאומיות והחרדי הלאומי מתנער ממנה, מי שנשאר זה רק הציבור הסרוג והוא לא גדול מספיק …
הכותבת – את אישה שבאה להפיץ שנאה ופילוג, להראות לשכנייך וחברייך שאת ציונית למופת בזמן שאת עושה דבר הפוך – פוגעת במדינה שלך ביודעין בדקירה הישר בלב, ותוך סיבוב הסכין ע"י מתן דוגמאות מופרכות וכביכול מלומדות .
הרי גם הרצל, בן יהודה וגם בן גוריון לא שמרו שבת ומצוות, כמוהם כל מנהיגי הציונות. כולם "נסעו בשבת".
מה הקשר בין שמירת מצוות לבין "מי יותר ציוני"? היו יותר והיו פחות.
הציונות היא תנועה יהודית שקמה באירופה על מנת להביא את יהודי העולם לציון, לבנות מדינה, לפתח אותה, להגן עליה כשצריך ולהינות ממנה כשאפשר.
החיים היהודיים המשותפים המרוכזים בארץ ממילא מגנים עלינו מפני התבוללות, מפני "פרעות", מאפשרים לנו לדבר בשפה שלנו – עברית, מאפשרים לנו להיות "עם חופשי בארצו" בלי טובות מאף אחד, בלי התנצלויות, ואפילו בלי הצורך לשמור מצוות. אנחנו יהודים וזהו.
כולנו נפגשים ביחד בערבי שישי או שבתות, כולנו עורכים ברית מילה ובר מצווה, כולנו חלק מהמדינה.
בעצם לא כולנו.
החרדים הוציאו את עצמם מהמשחק כבר בדקה הראשונה לקום המדינה, והיום ה"ציונות" הדתית תומכת בהם ומאפשרת לזרם זה ההולך וגדל לכרסם בבסיסה של המדינה הציונית.
את מה שהחילונים מנסים לשמר – מדינה ציונית – ה"ציונות" הדתית עוזרת לפרק.
אני מלא הערכה לדרך שבא הצלחת להפוך עולמות ולהציג את עצמך כציונית כאשר את בדיוק ההיפך מזה.
או שאולי לא הבנת את הגדרות ומטרות הציונות.
אז מילא לטעות, אבל למה להטעות?
למה לנסות להסית בחורים ובחורות צעירות כנגד המדינה, כנגד רוב האוכלוסיה?
למה?
מה רע לך כאן כל כך במדינה שהחילונים כהגדרתך – בנו ופיתחו בשבילך – ועדיין מפתחים?
אם כל כך רע לך כאן, נסי להתאפק, ואנא – אל תפיצי את הרוע והשנאה הזו.