סגירת הישיבות הממושכת בתחילת משבר הקורונה היתה חוויה טראומטית עבור הציבור החרדי. ואכן, לאחר הטראומה הראשונית נלחם הציבור בכל כוחו להחזרת הישיבות לפעילות מלאה, על אף המחירים הכבדים של צעד זה. אלא שהטראומה לא נרפאה עם הפתיחה המחודשת: תלמידי ישיבות רבים עדיין לא שבו למסגרת, למרות 'מתווי הקפסולות' למיניהם. מדוע היתה סגירתן הזמנית של הישיבות טלטלה חזקה כל כך? ולמה מתקשים עדיין צעירים רבים לחזור למסלול הישיבתי?
מדוע היתה סגירתן הזמנית של הישיבות טלטלה חזקה כל כך? ולמה מתקשים עדיין צעירים רבים לחזור למסלול הישיבתי?
הבעל שם טוב זצ"ל היה אומר כי ניסיון אינו דווקא הוראה שמימית האומרת לאדם: קום והעלה את בנך לעולה. ניסיון הוא בעיקר עצירת כוח האינרציה, הרגילות, ההתמד, על מנת לבחון מחדש את הקיים. במאמר זה אבקש להתמקד בניסיון של בחורי הישיבות בתקופת הקורונה, ולבחון לאורו את מה שהפך הרגל: סוד כוחן של הישיבות ביומיום.
לדמותה של ישיבה
במשך שבעים השנים האחרונות גדלו תלמידי הישיבות בתוך חממה רוחנית קפדנית, שנועדה להיטיב עמם ולכוון אותם לדרך הנכונה. הישיבה בת זמננו מעוצבת להיות מעין 'קפסולה' לבני הנוער, להגנה מפגעי הזמן ולשמירה על עקרונות החצר והקהילה. הישיבה נועדה להיות תריס בפני העולם הגדול; חומותיה מגנות מפני פרצות הרחוב, הטכנולוגיה ומחמדי העולם.
הישיבה בת זמננו מעוצבת להיות מעין 'קפסולה' לבני הנוער, להגנה מפגעי הזמן ולשמירה על עקרונות החצר והקהילה. הישיבה נועדה להיות תריס בפני העולם הגדול; חומותיה מגנות מפני פרצות הרחוב, הטכנולוגיה ומחמדי העולם
יש הבדלים מהותיים בין הישיבות החסידיות, הליטאיות והספרדיות. לא כל מה שמקובל באחת – מקובל בחברותיה. בישיבה פלונית שמים דגש בשיעור כללי, ובחור שאינו משתתף בשיעור עשוי להידחות אל מחוץ ל'טריטוריה' של הישיבה. מנגד, אותה ישיבה יכולה להעלים עין כשהבחורים בסדר שלישי יוצאים לראות משחקי ספורט. בישיבה אחרת, ה'תקנות' וכללי ההתנהגות חשובים הרבה יותר מההספק הלימודי. כללו של דבר: לכל ישיבה יש חומרות ודקדוקים ותרי"ג מצוות משלה. הצד השווה לישיבות כולן הוא היותן מסגרת – מסלול חובה לכל בחור חרדי. ולא זו בלבד: בחור, בעודו בישיבה, נוח לו עם המסגרת. רוב הצעירים זקוקים למשטר, הם מעדיפים שמישהו יעשה להם סדר בראש, ויורה להם מה לעשות עכשו ומה אחר כך. הם זקוקים למסגרת כאוויר לנשימה.
יסוד חשוב אחר המשותף למרבית הישיבות הוא הלחץ החברתי. לחץ זה אולי אינו בריא ומרחיק מאותנטיות, אבל הוא משמעותי לשימור ה'קפסולה' הישיבתית, לחיזוק וביצור 'תיבת נח' המגנה על הבחור מפני המבול שבחוץ. בזכות הלחץ החברתי נשמרים הגדרים והסייגים שבכל מחנה, קהילה ועדה. הלחץ החברתי גורם לכך שכל בחור ממשיך באופן טבעי במסגרת ישיבתית. כבר מגיל צעיר חולם הילד על הישיבה המובחרת שבה ישקוד על דלתי התורה ובה יגדל לתלמיד חכם, משיב, ראש כולל או ראש ישיבה.
כמובן, לצד תפקידים בסיסיים אלה, היתה הישיבה מאז ומעולם מוקד ובית יוצר לתורה. כמו בכל דבר בעולם, מה שמחזיק בישיבה את הלהט באוויר – הוא התחרות הבריאה. תחרות על לבם של המשגיח ושל המשיב; תחרות על לבם של הבחורים הטובים, העידית של הישיבה, כדי שיצרפו אותך לחבורה שלהם; תחרות על לבם של חבריך, שכל תלמיד בישיבה יידע שאתה שווה. בסופו של דבר, בשידוכים, הסטטוס שקונה כל בחור כתוצאה מתחרות זו הוא משמעותי מאין כמוהו. התחרות הזו נוצרת בבית המדרש ובחדרי השיעורים, בתפילה ובשעת האוכל, נמצאת בגלוי ומתחת לפני השטח, מכתיבה את אווירת הלימוד ואת השאיפות.
וכך מתנהלת לה שגרת הישיבה: בן ישיבה קם בבוקר, מתוך רגילות נוטל ידיו ורץ לתפילה. מיד אחר כך יש לו סדר ראשון, שיעור, חזרה, ארוחה, חברותות, שיעור כללי, ארוחה, סדר שלישי… ואז הוא חוזר לישון, לאגור כוחות ליום הבא, שיהיה שחזור מדויק של יום האתמול.
כשהרכבת יורדת מהפסים
סערת הקורונה הנחיתה פאוזה ארוכה על עולם שרץ כבר כמה עשורים מבלי להרים ראש, מבלי לעצור ולחשוב. פתאום בחור ישיבה קם בבוקר בזמן שנוח לו, יש לו פנאי להתפלל וללמוד בנחת לפי הקצב שלו, ואולי גם לעשות משהו אחר במהלך היום. עצירת רגילות זו היתה בעוכריהן של הישיבות. העצירה היא אם כל חטאת. כוח האינרציה נפסק.
הנגיף אמר את דברו: יש חיים מחוץ לישיבה, מחוץ למסגרת הקפדנית. ומשעה שגילו את החיים שמחוץ למסגרת, מצאו רבים כי הם נוחים יותר. אין מי שיעיר אותך ואין מי שירשום חיסורים או ישאל אותך איפה היית אמש בסדר שלישי. כך התגבשה השתוקקות חדשה: תנו לי עוד מהחופש הזה.
התחרות, אותה אווירה של מרוץ לפסגה, נמוגה באחת בימי הקורונה, כשכל בחור ישב לבדו בביתו ימים ארוכים. וכשאין תחרות בהיבט הישיבתי – אין טעם להשתדל להביא הישגים. כבר לימדונו חכמינו ז"ל כי "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אמנם בתחרות הישיבתית יש הרבה "שלא לשמה", אבל היא מביאה ל"לשמה". דא עקא, ללא כתלי הישיבה וללא החברים מסביב, בחורים רבים גילו שאין להם סיבה לשמור אפילו על ה"שלא לשמה", ובוודאי לא על ה"לשמה". הלהט שבהיכל בית המדרש נאלם. התחרות הישיבתית חדלה, ועמה התנדף גם הלחץ החברתי שהחזיק את חומות הישיבה והגן על אלפי לומדים במשך שנים כה רבות.
הקורונה גילתה לצעירים עולם חדש שמחוץ למסגרת הישיבה. היא הפגישה את התלמידים עם הסביבה, עם הבית, עם משהו שהוא לא ישיבה והוא בכל זאת טוב, נעים, ידידותי. הנגיף אמר את דברו: יש חיים מחוץ לישיבה, מחוץ למסגרת הקפדנית. ומשעה שגילו את החיים שמחוץ למסגרת, מצאו רבים כי הם נוחים יותר. אין מי שיעיר אותך ואין מי שירשום חיסורים או ישאל אותך איפה היית אמש בסדר שלישי. כך התגבשה השתוקקות חדשה: תנו לי עוד מהחופש הזה.
נכון, בכל שנה יוצאים תלמידי ישיבות לחופשת בין הזמנים. אבל בין הזמנים הארוך של הקורונה היה שונה מאד מקודמיו. בעבר, ידעת כי לאחר ימי הפסח או הסוכות או פגרת מנחם-אב יש לאן לחזור, והחברותא מחכה לך ליד הסטנדר בהיכל הישיבה. אכן, בין הזמנים תמיד היה מועד לפורענות עבור תלמידי הישיבות. לא רק אסונות בנפש של בחורים שטבעו או נפלו מצוקים, ה' ירחם, אלא בעיקר אסונות ומפגעים רוחניים, האורבים לבחור ישיבה שאינו נמצא במסגרת. אבל תמיד ידענו כי בא' אלול יישכח בין הזמנים וה"זמן" יתחיל בלהט.
לא כן היום: אף אחד אינו מחכה לאף אחד. הקורונה שינתה את סדרי הישיבות. אין חברותות, אין תחרויות, אין שיעורים, אין סדרים. כלומר – יש, אבל המחויבות מופחתת בהרבה. מי שבא – עושה טובה. צריך להצדיע לו. יכול היה להישאר בבית על חשבון הנגיף ובחר לבוא – כל הכבוד. ולא רק שאיש אינו מחכה, אלא גם אין מי שיודע מתי המתנה הזו תיגמר. בין הזמנים הזה נמשך ונמשך ללא תוחלת. גלידה היא טובה במידה ובמשורה. מעבר לכך כבר אין בה משיכה. בין הזמנים של הקורונה הוא אוטו גלידה. הוא קורץ, מלהיב את הצעירים, אבל כמה אפשר מהמתוק הזה?
השאלה היא האם ניסיון זה קורא לנו ואומר "והעלהו נא לעולה", או שמא הוא מאותת לנו לבחון מחדש את המצב, ולבדוק מדוע אותם ילדים היו על הרכבת מלכתחילה?
הקורונה, מבחינות רבות, היא קטליזטור למציאות. היא חושפת שיש תלמידים רבים שאינם מתאימים למסגרת הישיבתית, אבל הם בחרו בה, או שבחרו אותה עבורם, בגלל לחצים חברתיים. אותם תלמידים ירדו עתה מהרכבת בגלל ההפסקה הארוכה והם מתקשים לעלות עליה שוב.
השאלה היא האם ניסיון זה קורא לנו ואומר "והעלהו נא לעולה", או שמא הוא מאותת לנו לבחון מחדש את המצב, ולבדוק מדוע אותם ילדים היו על הרכבת מלכתחילה?
דמותה של הישיבה בעבר
היכלי התורה בישראל במתכונת המוכרת לנו כיום עוצבו לאחר השואה: האדריכל הגדול שלהם הוא רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב מפוניבז'. עם עלייתו מעמק הבכא וְהַגִּיעוֹ לבני ברק, הוא הבין כי אין לעולם התורה תקומה ללא ישיבה. וכך, הלך והקים בשנת 1944 את ספינת הדגל – ישיבת פוניבז'.
הישיבות הללו וכל אלו שבאו אחריהן לא קמו על אדמה צחיחה, אלא על יסודות העבר. סלובודקה, מיר, טלז, באבוב, ליובאוויטש, בריסק, קמניץ – אלו שמות ערים שהתקדשו בישיבותיהן בעולם שנכחד ועלה השמימה בטהרה, ועל היסודות הישנים הללו מיסדו מחדש את עולם התורה. לא בכדי בחר הרב מפוניבז' לחקוק על בניין הישיבה את הכתוב בספר עובדיה (א, יז) "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". עם זאת, הישיבות שקמו לאחר השואה היו שונות מאד באופיין מישיבות אירופה. בעבר, הישיבה היתה מוסד למצוינים, ולא 'חממה', כפי שהיא היום.
לימים שאלתי את סבא, הנער בן ה-15 שגלה מבית הוריו ללמוד תורה והיה עובר את הברינצ'ה – הנהר הקטנטן שהפריד בין בנדין מכורתו לאושווינצ'ים עיר ישיבתו: "ולא התגעגעת הביתה? לאבא ולאמא, לאחים ולאחיות?", "האמת," גילה סבא בחיוך, "כשהגענו הביתה פעמיים בשנה לחג הפסח ולחג הסוכות התגעגענו לישיבה…"
על דמות הישיבה בעבר למדתי מסבי, אוד מוצל מאש, החסיד ר' דוד גרינבוים ז"ל, שהתחיל ללמוד באחד מ-36 הסניפים של "כתר תורה" שהקים האדמו"ר רבי שלמה חנוך רבינוביץ מרַדוֹמְסק ברחבי פולין, כשהיה בן חמש עשרה בלבד.
האדמו"ר, שהיה אדם אמיד ומשופע בממון, האמין בכוחה של המהפכה הישיבתית. לא עוד לימודים בשטיבלך כפי שהיה נהוג בכל בתי הכנסת של החצרות בפולין עד למלחמת העולם הראשונה, אלא לימודי בוטיק בישיבה והתנתקות מהבית ומהעיירה, כפי שהיה מקובל ונפוץ בליטא הסמוכה כבר שנים רבות לפני כן.
היו לכך סיבות רבות, ובראשן הרצון להנחיל את שיטת הלימוד המעמיק, העיון והפלפול. בשטיבלך כמעט לא היה ניתן לשמור על רמה גבוהה, עקב הנוהל שרווח אז, שבחור גדול לומד ומלמד את הצעיר ממנו. נוהג זה גרם, לדעת האדמו"ר, שלומדים חריפים יכבשו את חכמתם. הישיבה באה לתת מענה לכך. לימדו בה ר"מים נכבדים בעלי שיעור קומה ובראשותה עמד חתנו של האדמו"ר, רבי דוד משה רבינוביץ, שהיה מגאוני פולין.
בישיבה גם ניתן היה להעניק 'פנאי רוחני', שגם הוא חסר בשטיבלך: סימפוזיונים, שיעורים כלליים, שיעורי מוסר, טישים ופעילויות חברתיות. רשתות גדולות כמו "כתר תורה", "עץ חיים", ו"בית יוסף", שהיו להן סניפים בכל רחבי פולין הקונגרסאית, וישיבות נודעות אחרות כמו ה"מתיבתא" של רבי מאיר דן פְּלוֹצְקִי, "עמק הלכה" של רבי נתן שְׁפִּיגְלגְלַס, ו"חכמי לובלין" של רבי מאיר שפירא – היו למועדון יוקרתי שכל צורב חריף רצה להתקבל אליו.
לימים שאלתי את סבא, הנער בן ה-15 שגלה מבית הוריו ללמוד תורה והיה עובר את הברינצ'ה – הנהר הקטנטן שהפריד בין בנדין מכורתו לאושווינצ'ים עיר ישיבתו: "ולא התגעגעת הביתה? לאבא ולאמא, לאחים ולאחיות?", "האמת," גילה סבא בחיוך, "כשהגענו הביתה פעמיים בשנה לחג הפסח וחג הסוכות התגעגענו לישיבה…"
אלא שמאז אותם ימים חלו שינויים גדולים. המסגרת הישיבתית של ימינו התפתחה למוסד חיוני במגזר החרדי: לא המיועד לחריפים שבחבורה בלבד, אלא המסלול הטבעי של כל נער.
משבר הקורונה באביב אשתקד עצר לפתע את המסלול הטבעי, והפך את הישיבה שוב למרחב שאינו מובן מאליו. במבט לאחור, כמעט שבעים שנה אחרי, הגיע הזמן לשאול את עצמנו: האם המסגרת הישיבתית הנהוגה כיום – והממשיכה את השיטה שהיתה נהוגה בעבר – מתאימה אכן לבני הנוער של דורנו?
משבר הקורונה באביב אשתקד עצר לפתע את המסלול הטבעי, והפך את הישיבה שוב למרחב שאינו מובן מאליו. במבט לאחור, כמעט שבעים שנה אחרי, הגיע הזמן לשאול את עצמנו: האם המסגרת הישיבתית הנהוגה כיום – והממשיכה את השיטה שהיתה נהוגה בעבר – מתאימה אכן לבני הנוער של דורנו? האם הצעירים ממצים את כשרונותיהם בעולם הישיבות? והאם אכן מתקיים בהם המונח שטבעו חז"ל (שבת יא, א) על רשב"י וחבריו – תורתם אומנותם?
כמובן, לא ניתן להכליל: עולם הישיבות הוא גדול ורחב היקף. השאלה היא על האינדיבידואל. האם לכולם זה מתאים? סביר להניח שלא. האם ניתן לומר כי יש הרבה שיושבים על הגדר ומחכים להזדמנות כדי לצאת מהישיבה? סביר להניח שכן. הנגיף שפרץ לחיינו בסערה לפני כמעט שנה העניק לרבים את ההזדמנות הזו: מי ברצונו, מי כמעט בעל כורחו.
זמן לבדק בית?
בהיותו בן 21 נלקח סבא למחנות עבודה בגרמניה ופולין. באחד מתחנותיו הגיע גם למחנה אושוויץ, היא אושפיצין, היא אושוויינצ'ים, שהכיר מלימודיו במקום במסגרת ישיבת "כתר תורה". בחסדי שמים ניצל והיו לו חייו לשלל. עם תום המלחמה עבר סבא את הברינצ'ה בפעם האחרונה, הוא עשה את כל הדרך חזרה מאושוויץ לבנדין עירו, וגילה כי כולם אינם, נלקחו ולא שבו.
הישיבות הן שאפשרו את הקמת עולם התורה מחדש אחרי חורבן יהדות אירופה. תפקיד זה הן מילאו לתפארת, וממשיכות למלא גם בימי המגפה הללו. אך מה לגבי היותן המסגרת הטבעית לכל נער חרדי באשר הוא? האם גם תפקיד זה ישתמר כשיסתלק הנגיף?
רבותיו, האדמו"ר מרדומסק וחתנו ראש הישיבה הגאון רבי משה'לה רבינוביץ, לא שרדו. ביום שבת קודש י"ח מנחם אב תש"ב, 1 באוגוסט 42', נרצחו הרבי וחתנו בפתח ביתם ברחוב נובוליפקי 30 בוורשה ונטמנו בקבר משותף בבית העלמין גנשא בעיר. ה' יקום דמם. חצר הקודש רדומסק – מהגדולות בחצרות פולין – נמחקה ולא זכתה שוב לעדנה.
סבא היגר לארה"ב ועסק למחייתו בתפירת תיקים. את יגונו הניח בין דפי הגמרא שעליהם התרפק כל חייו. את התורה שלמד בישיבת "כתר תורה" לא שכח עד יומו האחרון. לאדמו"ר ולמורה דרך הוא בחר ברבי מגור, שכבר היתה לו חצר מבוססת בירושלים, הרבה הודות לישיבת "שפת אמת" שהוקמה קודם פרוץ מלחמת העולם, והיתה זרז לקהילה שניערה את אפרה וקמה מחדש.
הישיבות הן שאפשרו את הקמת עולם התורה מחדש אחרי חורבן יהדות אירופה. תפקיד זה הן מילאו לתפארת, וממשיכות למלא גם בימים הללו. אך מה לגבי היותן המסגרת הטבעית לכל נער חרדי באשר הוא? האם גם תפקיד זה ישתמר כשיסתלק הנגיף? או שמא נגלה שהקורונה חשפה את מה שהעדפנו לא לראות עד היום: שישיבה אינה מקום מתאים לכל אחד, ושרבים שרדו בה רק מכוח האינרציה?
ימים יגידו.
אכן יש לחזור למתכונת של ישיבות העבר ולהבטיח שראשי הישיבות ו"המשגיחים" יקרינו באישיותם הייחודית על תלמידי הישיבות הקטנות והגדולות. לא אמנה כאן כרוכל את דמויות העבר , אבל גם בדורנו התרגשנו עד דמעות מדמותם של ר' אליהו לפיאן זצוק"ל ומרן ר' א.ל. שטיינמן זצוק"ל. לצערי הרב באמת, בלא מעט ישיבות אין הצוות החינוכי יודע מה קורה בחדרי המגורים של הנערים והבוגרים ולא בבתי התלמידים. העוני הוא פן אחד במשפחות ברוכות ילדים ולא ייתכן שתלמידים הבאים לישיבה לא יתקבלו באהבת אמת וחיבה תוך דאגה לכל מחסורם. מי שאינו יכול לעמוד בכך שלא יפתח ישיבה . קטנה או גדולה.
מעניין מה יקרה כאשר יתברר לא כל אחד ילך לישיבה והדרך ללימוד מקצועי ואקדמי תהיה לגיטימית
לשאול בלי להציע פתרון זה מאוד נחמד.
זה שיש מה לתקן לא אומר שצריך לעשות מהפכות.
השאלה הגדולה איזו פלטפורמה חינוכית יכולה להוציא מתוכה דתיים באמת ולא כל מני בני כלאיים פשרנים או חיצוניים.
ליד ביתי יש לא מעט ישיבות ומשפחתי לוחצת עלי למצוא שם חתנים להרבה מבנות המשפחה ואיני מוצא אף אחד מכל הישיבות האלו כל העסק רדוד וסינטטי לחלוטין יש בדיחה בעיקר שמעתי אותה בלונדון השידוך הכי טוב זה בחור ממיר ובחורה מגיטסהעד הוא יודע לבשל והיא יודעת ללמוד זה בקצרה על עולם הישיבות היום
נדמה לי שעיקר הבעיה הוא שמנסים להפוך את כל העולם לישיבה/כולל ,כל תלמיד גם בינוני ואפילו חלש יכול לקבל מלימוד בישיבה השאלה היא אם יש אופק מעבר לישיבה ואם היא משתלטת על כל צורות החיים האחרות .ברגע שישיבה היא צורת חיים (לא רק קובעת ערכים אלא גם סדר יום לכל החיים סדר א' סדר ב' וכו' ) תווצר צורת חיים שצריך להשתמש בכח רב לשמר אותה צריך למצוא דרך שלחלק תהיה הישיבה שלב בחיים ולא כל החיים אז היא תוכל להיות גם בסיס משותף לחברה גם מקרינה ערכים וגם מקום בו נוצרים גדולי תורה .פעם היה מאמר באחד מן העיתונים שהבחין יפה בין דרכה של ישיבת חברון לישיבת פונוביץ' מחברון יצא מגוון רחב יותר של אנשים אם זה היה נותן אופק לאנשים היו יכולים למצוא את עצמם רבים יותר כמובן שזו גם קשור למושגים של גמישות והכלה.
הבעייה שהוצגה כאן יותר קטנה מכפי שהיא מתוארת.
לא כל אותם בחורים שנשארים בבתיהם בימים אלו והדרדרו מבחינה רוחנית בהכרח לא היו מתאימים לישיבה קודם לכן ואני חושב שהתיאור שעולם הישיבות מתנהל ע"י לחץ חברתי הוא חוטא לאמת לפחות ברוב המקרים.
הבעיה העיקרית בבין הזמנים הארוך שנכפה על עולם הישיבות זה החשיפה לעולם שבחוץ.
פעם הישיבה שימשה רק כמשכן ולא היה צורך ליותר מכך [כיוון שמי שאכן לא התאים לא הגיע ולא חיכו לו פגעים רוחניים בחוץ בשונה מהימצב היום] היום הישיבה היא גם ואולי אפילו בעיקר תיבת נח וברוב המקרים חלק עיקרי בתפקידה הוא השמירה [ע"י הניתוק] מהעולם שבחוץ.
לגבי אותו מיעוט שהמאמר כן שייך אליו המצב השורר כיום הוא הרע במיעוטו, וכפי שהעיר אחד המגיבים לא ניכר מבין השורות שיש לכותב המאמר רעיון לשפר את המצב בלי לגרום להרבה יותר נזק.