צריך עיון > סדר שני > לאומיות ומדינה > האם אנחנו אזרחי ישראל?

האם אנחנו אזרחי ישראל?

בעידן ה"חזון איש" היו בפנינו אתגרים דחופים: להקים מחדש את עולם התורה שנחרב בשואה ולשקם את חיי הקהילה של יהודים שומרי מצוות. הודו לה', משימות אלו הושלמו באורח פלא. כעת הגיע הזמן לעסוק בשאלה הגדולה העומדת לפתחנו: כיצד אנחנו רוצים לחיות כאן?

ה' טבת תשפ"ג

במאמרי זה רצוני לדבר על "אזרחות ישראלית" ממבט תורני וחרדי – נושא מרכזי בימים אלו של דיון פוליטי על מקומו של הציבור החרדי במדינת ישראל. טרם אגיע לליבת הנושא, אקדים שלצד זכויות מסוימות אזרחות פירושה אחריות, ועבור ציבור תורני אחריות פירושה אחריות תורנית. אחד האתגרים הגדולים העומדים כיום לפתחנו הוא נשיאה באחריות ציבורית במובן התורני. הטריגר לכתיבת הדברים הוא מאמר מערכת שפורסם לאחרונה בעיתון "יתד נאמן" (ביום ששי כ"ט בכסלו תשפ"ג), שהציג גישה מאכזבת לטעמי לשאלת אזרחותנו ואחריותנו.

***

מהי עמדת התורה ביחס לשאלות הגדולות של הקיום האנושי־מדיני בכלל והיהודי בפרט? מהו תפקידה של המדינה בחיי הפרט? מה צריך להיות היחס בין השלטון הריכוזי לבין השלטון המקומי? כיצד צריכה להיראות מערכת הענישה הפלילית? איך ראוי להתייחס למשבר האקלים? מה יהיו הסדרי דת ומדינה במציאות של רוב יהודי חילוני? כיצד לפתור את המתח בין ערך השוויון לבין ערך החירות? האם מדיניות כלכלית אמורה לשקף אחריות אישית או חמלה? האם ראוי להשקיע תקציבי עתק במחקר רפואי? כיצד צריכה מדינה יהודית להתייחס למיעוטים שאינם יהודים?

האם יתכן שדוקא כאן, בשאלות הגדולות של החברה האנושית, אין לנו עמדה? כיצד הגענו לפשיטות הרגל התורנית הזו? כיצד הגענו למצב שאנחנו מצהירים על חוסר הזיקה של התורה לזירות החיים המשמעותיות ביותר?

התשובות, לפי מאמר מערכת בעיתון, היא שאין תשובות. "אנחנו לא ימין ולא שמאל! אנחנו דעת תורה! אנחנו ככל אשר יורונו." מתברר חלילה כי לתורה אין עסק בשאלות הגדולות. על בית המדרש לצמצם את עצמו לעיסוק בשאלות הנוגעות למטבח היהודי בלבד. בשאלות המשליכות על קיומנו הבסיסי בתור יחידים ובתור עם – עם שזוכה כיום למדינה ריבונית – אין לבית המדרש במה לעסוק. כאן יש לנו רק הכרעה, אמנם של גדולי תורה, על בסיס שיקולים מקומיים.

דברים אלו הם בלתי אפשריים. עניין מצוות התורה הוא חיים – חיים נעלים וטובים: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' (ויקרא יח, ה). הרמב"ם מרחיב על כך וקובע שחשיבות המצוות היא בכך "שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה" (הלכות יסודי התורה ד, יג; המשך דבריו הוא "כדי לנחול חיי העולם הבא"). כלומר, תפקידן של מצוות התורה הוא לדאוג לחיים הטובים והתקינים שלנו. האם יתכן שדוקא כאן, בשאלות הגדולות של החברה האנושית, אין לנו עמדה?

כיצד הגענו לפשיטות הרגל התורנית הזו? כיצד הגענו למצב שאנחנו מצהירים על חוסר הזיקה של התורה לזירות החיים המשמעותיות ביותר? התשובה, כפי שאבאר בדברים קצרים בהמשך, היא הגדרת הזירה. לאנשי "יתד נאמן", וכנראה לנציגים החרדים, יש זירת חיים אחרת. לכך יש השלכות עצומות על שאלות של תורה, חברה וכמובן פוליטיקה. חשוב להכיר בכך.

 

מהי הזירה שלנו?

במאמר דומה של ישראל פרידמן שפורסם ב"מוסף שבת קודש" לפני כעשרים שנה ("יתד נאמן", י"א במרחשון תשס"ג), נאמרו אותם הדברים בפירוט נוסף:

לבן תורה, כמו גם מי שנאלץ לעזוב את ספסלי בית המדרש אך חבל שייכותו טרם נותק, לא יכולה להיות שייכות לעולם החיצון. לבן תורה, אין בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. בן תורה אינו יכול להיות מי שמביא אל תוך השקפת עולמו הבית־מדרשית את רוחות העוועים הנושבות מלבר. בן תורה הוא זה שנוטל עמו את בית המדרש גם את החוץ. מי שנושא עמו את חומות המבצר המגונן, שמכסה את שדה הראייה ומונע את הרעייה בשדות זרים.

לא מדובר בהוראה לתלמידי ישיבה. באיור המצורף לכתבה מופיע אברך היוצא ממוסד הכולל אל "העולם הגדול" – הוא צועד על ציור של גלובוס שלם – עוטה מסכת גז (מימי מלחמת המפרץ) ולבוש כיסוי ניילון הרמטי, ובידו רשימה של "סידורים הכרחיים דחופים". האמרה הברורה היא שהזירה שלנו – זירת החיים של כל אדם חרדי, בין מי שתורתו אומנותו ובין מי שלא זכה לכך – היא זירת בית המדרש בלבד. מחוץ לבית המדרש אין אפשרות לנשום. העולם אינו מקום יישוב. אין שם חיים. ואם אין שם חיים, הרי שאין שם גם הלכה.

ד' אמות של הלכה מצטמצמות אפוא לד' אמות של בית המדרש. כמובן, גם בבית המדרש צריכים לאכול, ולכן עלינו לעסוק בהלכות הנוגעות לסעודה ולשאר העניינים המתרחשים בו. ואולם, אין מקום בבית המדרש לשאלות הגדולות של החברה האנושית או של מדינת ישראל

ד' אמות של הלכה מצטמצמות אפוא לד' אמות של בית המדרש. כמובן, גם בבית המדרש צריכים לאכול, ולכן עלינו לעסוק בהלכות הנוגעות לסעודה ולשאר העניינים המתרחשים בו. ואולם, אין מקום בבית המדרש לשאלות הגדולות של החברה האנושית או של מדינת ישראל. שאלות אלו שייכות לעולם שבחוץ, העולם שמחוץ לתיבת נח של הישיבה. ושם הרי אי אפשר לחיות.

בהקשר הזה, קשה שלא לצטט את המשך מאמר המערכת, המביא את עמדת הרב מבריסק זצ"ל בשאלה שרבים שואלים: כיצד היו החרדים מנהלים את המדינה אילו היו הופכים לרוב? תשובתו היתה כי:

אף אם אני עצמי אהיה שר הפנים ואף אם מרן הגר"י אברמסקי יכהן כשר הביטחון, כיון שמדובר בשאלה הרת גורל והכרעה על יציאה למלחמות – וזו שאלה של פיקוח נפש, ואין לנו ש"ך וט"ז בסוגיה זו, הרי שלא נוכל לנהל את המדינה ולקבל את האחריות.

לדעת הרב מבריסק זצ"ל, גם אם העולם שבחוץ נעשה עולמנו אנו, ואנחנו הרוב במדינה, עדיין נצטרך להתנהל מולו בניכור מוחלט ולהעביר את מפתחות הניהול לאחרים. אין לנו חלק ונחלה בעולם.

מדובר כמובן באידאל קיצוני ואבסטרקטי משהו. יש להניח שבימי הרב מבריסק זצ"ל היה קשה לדמיין שהחרדים ייעשו רוב, והדברים אינם משקפים את המורכבות של מציאות החיים. בחיים האמיתיים יש לא מעט חרדים, גם חרדים ש"חבל שייכותם לא נותק", המקיימים מפגשי עומק עם העולם שבחוץ – יש המכנים אותם "חרדים בעולם המעשה", ומפגשים אלו משפיעים על הדינמיקה הפנים־חברתית של החברה החרדית. ואולם, גם לאידאל טהור יש השלכות. אחת מהן היא העיסוק התורני בשאלות הגדולות. השלכה אחרת היא שאלת האזרחות.

 

לגזול את החנית מיד המצרי

באחת ההמתנות לעלייה למטוס בשדה התעופה בארה"ב שמתי לב לכינויים השונים שבם משתמשים יהודים דתיים דוברים אנגלית ביחס לארצנו הקטנה. היו שם יהודים דתיים־מודרניים ("מודרן-אורתודוקס"), ליטאים וחסידים. אצל הדתיים המודרניים היה הכינוי הבלעדי "ישראל" – Israel. אצל החסידים היה הכינוי הבלעדי "ארץ ישראל" – Eretz Yisroel. ואילו אצל הליטאים הכינוי היה מעורב, פעמים ארץ ישראל, פעמים ישראל. והנה, חשבתי לעצמי, מפת ההשקפות במילה אחת. אצל החסידים "ישראל" פשוט לא קיימת. אצל המודרניים "ישראל" היא הכל – היא כוללת את "ארץ ישראל". ואילו הליטאים פוסחים על שני הסעיפים: פעמים כך, פעמים כך.

ואולם, נדמה שמה שאינו חד־משמעי עבור הליטאים של ארה"ב ברור מאד עבור המקבילה הישראלית. כך לפחות לפי "יתד נאמן". במאמר המערכת הנוכחי נכתב בצורה נחרצת כי אין אנו אזרחי ישראל: "השאלה באיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו נמצאים היא שאלה שנכונה לגבי 'אזרחים של מדינת ישראל' שהממשלה הנבחרת היא הריבון בה, אבל אנחנו 'אזרחים של ארץ ישראל' שהריבון בה הוא ריבון העולם." הגדרה זו עולה באופן ישיר מהעמדה הבסיסית כלפי העולם שמחוץ לבית המדרש. ככל שעולמנו מוגבל בגבולות ד' אמותיה של הלכה, הרי שאנחנו אזרחי בית המדרש – "ארץ ישראל" ההלכתית – ולא אזרחי מדינת ישראל.

אנו חשים אכפתיות כלפי המדינה. אכפתיות כלפי מוסדותיה, מנגנוניה וכמובן אזרחיה. הזירה הפוליטית היא בהחלט הזירה שלנו […] אכפת לנו כי המדינה היא שלנו, כי אנחנו אזרחי ישראל ולא רק אזרחי ארץ ישראל, וכי ה"מצרי" שעלינו לגזול ממנו את החנית הוא אנחנו בעצמנו

לאזרחות, חשוב לציין, יש השלכות. אזרחות מגדירה סט של זכויות וחובות: חובת נאמנות כלפי המדינה, וזכות לקבל ממנה הטבות – הגנה על זכויות והטבות כספיות. הצהרת "אנחנו איננו אזרחי מדינת ישראל" קוהרנטית עבור מי שאינו מקבל הטבות מאת המדינה ואינו משתתף בפוליטיקה שלה, דוגמת חוגי הרב מבריסק זצ"ל המצוטט לעיל. היא פחות קוהרנטית למי שמנצל את מעמדו כדי ליהנות מזכויות אזרחיות באופן מלא, ואף שולח נציגים לכנסת כדי למצות אותן, אך נמנע מהצד השני של המטבע – נאמנות למדינה בתור אזרח מן השורה.

התשובה לתמיהה זו מופיעה בהמשך מאמר המערכת: "כל מה שהתירו לנו זה רק להתייצב בעמדות שיש בהן להציל מהארי ומן הדוב, מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר – בעניין צרכי היהדות הנאמנה והעמידה על משמר קודשי ישראל." כלומר, איננו באמת חלק מהמשחק, וההשתתפות שלנו היא אך למראית עין, להציל מן הארי ומן הדוב כדי לחזק את קודשי ישראל. במאמר שהופיע ב"מוסף שבת קודש" הדברים חריפים עוד יותר:

גם הליכה במסגרת מפלגה חרדית זקוקה לעמוד ענן ועמוד אש של עיני העדה. גם צעד זה הנו כפוי, והוא נעשה אך ורק בהוראת מרנן ורבנן כדי להגן על חומות היהדות, כדי להציל מהארי, מהדוב ומן הברדלס, נאלצו גדולי הדורות לגזול את החנית מיד המצרי ולתפקד גם בזירה הזו. אבל כל זה הותר רק כאשר הדבר מתבצע תחת מטרייתם של גדולי הדור שליט"א. לא בגלל שאנחנו חלק מתוך המשחק הפוליטי. בפירוש לא! בגלל ככל אשר יורוך!

הזירה, נאמר שוב, אינה הזירה שלנו. לא ישראלים אנו אלא אנשי ארץ ישראל, ומכאן שאיננו גם חלק מהפוליטיקה הישראלית. אנחנו אמנם מתפקדים בה, אך במטרה בלעדית של "לגזול את החנית מיד המצרי".

יש שתי בעיות בטיעון הזה. האחת היא העדר הכנות והדיבור בשתי שפות. מצד אחד, הנציגים החרדים מפצירים בתקשורת השכם והערב שהם מבקשים את טובת מדינת ישראל על שלל מוסדותיה ואזרחיה, ומהצד השני, כלפי הקהילה, הם טוענים שכל עניינם הוא לגזול את החנית מיד המצרים־החילונים המנהלים את המדינה. הבעיה העמוקה יותר היא שהטענה שאיננו אזרחים היא פשוט שקר.

אנו חשים אכפתיות כלפי המדינה. אכפתיות כלפי מוסדותיה, מנגנוניה וכמובן אזרחיה. הזירה הפוליטית היא בהחלט הזירה שלנו. בהסכם הקואליציוני שעליו חתומות "דגל התורה" ו"אגודת ישראל" כלולים סעיפים המיטיבים את תנאי המשרתים בצבא (סעיפים 20-16), הדורשים "הקמת מאות מגרשי ספורט" ברחבי הארץ (סעיף 64) וכן "הפקות מקור תוך מתן דגש על הפקות מקור בנושאי ציונות ומורשת" (סעיף 66), והקובעים סטנדרטים גבוהים בכל הנוגע לאיכות הסביבה – לצד סעיפים רבים נוספים. אכפת לנו כי המדינה היא שלנו, כי אנחנו אזרחי ישראל ולא רק אזרחי ארץ ישראל, וכי ה"מצרי" שעלינו לגזול ממנו את החנית הוא אנחנו בעצמנו.

יש לנו בעיה אחת גדולה: אנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות.

 

גישת ה"חזון איש" – אז והיום

מטרת מאמר המערכת היתה להצדיק את גישת "דגל התורה" האידאולוגית מול גישת "אגודת ישראל" הפרגמטית. גישה זו גרמה למשה גפני הליטאי לוותר על אפשרות מינוי לשר השיכון לטובת יצחק גולדקנופף נציג חסידות גור, ואף גררה התנגדות נחרצת להצעה של השתתפות גולדקנופף בקבינט המדיני־בטחוני. ואולם, המאמר משדר בעיקר בלבול עמוק.

אבל מדוע באמת לא לכהן בתפקיד שר? אין אנו יכולים לנהוג כן, נטען במאמר, כי "ראשי השלטון עוכרי הדת לא מוסמכים להכריע ואי אפשר לסמוך על שיקול דעתם והכרעתם", ולכן "אין להיות שותף להכרעה שלהם, לגבות אותה ועוד לקבוע בעצמנו בשאלה של הוצאה של אנשים למלחמה". נוצר כאן מצב אבסורדי. מצד אחד, אי אפשר לסמוך על החילונים ועל מערכות השיקול שלהם, ולכן גם אסור לכהן בתור שרים. ומהצד השני, אי אפשר לסמוך על עצמנו כי אין לנו כוח להכריע בשאלות של פיקוח נפש. עולה אפוא שאין אפשרות לקבל שום הכרעה מדינית במדינת ישראל: צריכים בעצם לסגור את המדינה!

נוצר כאן מצב אבסורדי. מצד אחד, אי אפשר לסמוך על החילונים ועל מערכות השיקול שלהם, ולכן גם אסור לכהן בתור שרים. ומהצד השני, אי אפשר לסמוך על עצמנו כי אין לנו כוח להכריע בשאלות של פיקוח נפש. עולה אפוא שאין אפשרות לקבל שום הכרעה מדינית במדינת ישראל: צריכים בעצם לסגור את המדינה!

האמת היא שאנחנו כבר מזמן שותפים מלאים במדינה – זוהי תחושת חלקים גדולים מתוך הציבור, בכל אופן – ואף שותפים בכירים בממשלה. הכרעותיה הן הכרעותינו ואחריותה היא אחריותנו. ואולם, אנו גם יודעים את ההפך: שאיננו יכולים להיות חלק מ"מדינה חילונית" ואיננו יכולים להיות שותפים עם "עוכרי הדת". כלומר, כך ידענו תמיד, ואיש לא עדכן את הרטוריקה כי אנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות. במצב של ספק, אנחנו מקיימים את שני הצדדים וחיים בסתירה – מדברים כאילו איננו אזרחים ומתנהגים כאילו אנחנו אזרחים מלאים.

המאמר מציין את עמדת ה"חזון איש". ה"חזון איש", בניגוד חריף לעמדת הרב מבריסק – ניגוד שכותב הטור מעדיף להתעלם ממנו גם כשהוא נוקט בבירור כעמדת הרב מבריסק – נתן תשובה אחרת לשאלת "מה נעשה כשנהיה רוב": "קודם שיתנו לנו להכריע, ואנו נדע להכריע על פי דין תורה." כלומר, לדעת ה"חזון איש" בוודאי יש לנו עמדה תורנית, לא רק "דעת תורה", אלא דברי תורה כפי שמקובל בכל סוגיה הלכתית. המדינה היא בהחלט הזירה שלנו, אלא שלאותה העת – כנראה בשנות החמישים המוקדמות של המדינה – השאלה טרם היתה רלוונטית. איש לא שאל אותנו.

היום, בניגוד לכך, השאלה נעשתה רלוונטית מאוד. כולנו שואלים אותה, כולל אנחנו. אנחנו שואלים כיצד ניתן להיכנס לשותפות עומק עם המדינה תוך שימור "נכסי צאן הברזל" החרדיים וקידום ערכי התורה. אנחנו שואלים כיצד לדמיין מדינה יהודית במצב שחלק גדול מהעם היהודי אינו שומר מצוות לדאבון לב. ואנחנו שואלים את השאלות הבסיסיות שהוצבו בפתח המאמר. אנחנו שואלים את עצמנו. וכיון שאין לנו תשובות, אנחנו ממחזרים רטוריקה עיתונאית שהיתה רלוונטית לפני מספר עשורים אך היום אבד עליה הכלח.

לא בדרך זו תהיה תפארתנו. בעידן ה"חזון איש" היו בפנינו אתגרים דחופים יותר: להקים מחדש את עולם התורה שנחרב בשואה ולשקם את חיי הקהילה של יהודים שומרי מצוות. הודו לה', משימות אלו הושלמו באורח פלא ולמעלה מכל ציפיה שניתן להעלות על הדעת, וכעת בהחלט הגיע הזמן לעסוק בשאלה הגדולה העומדת לפתחנו, ולה אינספור השלכות: מה אנחנו רוצים כאן?

***

בעקבות נצחון גוש הימין בבחירות האחרונות והעלייה המסתמנת בכוחם של הנציגים החרדים פרסם אלי פלאי, מו"ל עיתון משפחה ויו"ר המכון החרדי למחקרי מדיניות, טור הפורס את תקוותיו מאת נציגינו. וכך כתב (תרגום שלי מהגרסה באנגלית):

הגיע הזמן שכל השחקנים הפוליטיים – בין אם הכיפה לראשיהם היא שחורה, צבעונית, או איננה בכלל – ליישר מבט למדינת ישראל של היום ושל מחר, ולהכיר בכך שהגיע הזמן להניח את המסילות עבור הרכבת שתוביל אותנו לשנת 2050: תכניות אסטרטגיות עבור החברה החרדית בכל הזירות. תכניות שיכבדו את ערכי החברה החרדית תוך סיפוק פתרונות סוציואקונומיים ייטיבו בסוף עם האוכלוסיה כולה.

האם התקוה התממשה? האם אנחנו יכולים להתעלות מעל הפיתוי של רווח לטווח הקצר ולחשוב על טובת כלל המדינה לטווח הארוך, או שמא השתדלנות המסורתית שלה הטור הנ"ל התנגד תנצח בסופו של דבר? המשא ומתן הקואליציוני לא העניק למגזר כבוד רב. מחמוד עבאס אינו יכול להיות מודל לחיקוי עבורנו, ואל לנו ליפול חלילה לתוך תרבות ה'תקפצו לנו'. אך ההזדמנות עדיין לפנינו.

שמא ראוי להתחיל ממקום של מידות מתוקנות, ובראשן הכרת הטוב. למרות מגרעותיה, מדינת ישראל היא התומכת הגדולה בהיסטוריה בלימוד תורה. בכך אין שום ספק. בנוסף לכך, המדינה אפשרה ואף תרמה לצמיחה ושגשוג של החברה התורנית באופן שאף מדינה בעולם לא אפשרה, והתוצאות בפנינו. חובת הוגנות בסיסית דורשת מאתנו להודות בקול שאנחנו בהחלט אזרחי ישראל, על כל הנאמנות המשתמעת מכך, לצד היותנו יושבי ארץ הקודש. בכך נקיים בעצמנו את הצעד הראשון לקראת קבלת האחריות העצומה הממתינה לנו.

22 תגובות על “האם אנחנו אזרחי ישראל?

  • "להיות אזרח בישראל": כלומר, בעז"ה יהיו קצינים קרביים חרדים, רופאים חרדים, רוקחים חרדים, מהנדסים חרדים וכו' – כמעט לפי לפי אחוז החרדים באוכלוסיה?

    • למה לא? למה אני צריכה לקבל שירות מרופא ערבי? או רוקח ערבי? (בוא נשים בצד כרגע את הנושא של הצבא שהוא נושא בפני עצמו… שלא רק שאלת האזרחות כן או לא משפיעה עליו)

    • גב' שם פרטי —
      אני אגיד לך למה לא – כי העולם החרדי (אותו אני מכיר היטב) אינו שולח את בניו ובנותיו למקצועות אלה, הדורשים מאמץ לימודי קשה ומבחנים משמעותיים. רוב העולם החרדי מעדיף עבודה בסופרמרקט, בעסקי כספים, במסחר למינהו, בהשגחת כשרות, בשיווק… יש חריג מבורך – נשים חרדיות העוסקות בתוכנה ומיחשוב.
      אם לא תתרחש מהפכה – לצערנו גם בעוד 5 ו-10 שנים תגלי שאזרחים ערבים עוסקים במקצועות הרפואה (אחיות-רופאים-רוקחים), ההנדסה, התוכנה, המיחשוב והתעשיה כמעט בהתאמה לחלקם היחסי באוכלוסיה, בעוד החרדים ממשיכים להשתרך מאחור.
      אגב, אני אישית נתקלתי בקופ"ח ברופאים ערבים טובים מאד, נדיר לפגוש רופא חרדי (בדרך-כלל רק אם הוא בעל-תשובה, או עלה מחו"ל).

    • יהודי ישראלי- אני איתך. בעד המהפכה המדוברת…

    • גב' שם פרטי —
      כדי שמהפכה כזאת תתחולל, ארץ-ישראל זקוקה להנהגה חרדית שאינה רואה באקדמיה את אבי-אבות הטומאה, אינה רואה במחשב מסית ומדיח, אינה רואה במדעים את התגלמות הסיטרא-אחרא, ואינה רואה באדם החרדי את נזר הבריאה (גם אם הוא ע"ה לעילא, למהדרין, מדאורייתא ומדרבנן).
      כלומר, היזהרי מאופטימיות מופרזת…

  • אדון יהושוע היקר.אתה טועה בדבר עיקרי – ביחס שלנו למדינת ישראל.ארץ ישראל ניתנה לנו על ידי אלוקים על מנת שנשב בה ונקיים את מצוותיו. מדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים חילונים שגזלו את המדינה לידיהם וחוקקו בה חוקים משלהם.אין להם שום זכות על פי התורה להיות פה ולחוקק חוקים שלא על פי התורה. כל מה ששלחנו נציגים לכנסת זה על מנת לקחת מה שאפשר מידי הגזלנים.הבריסקרוב עם עיניו הצופיות למרחק התבטא ״אין בעיה לשלוח נציגים שלנו לכנסת,הבעיה כשהם יהיו שם הם לא יהיו שלנו״.
    היום כמו שכולם רואים הנציגים ״שלנו״ לא נמצאים שם רק כדי להציל מידם.כבר התפתחו מטבע הדברים יחסי חברות וגישה של תכלס צריך להתחשב גם בחילונים ,גם הם בני אדם ויש להם חיים משלהם.והופה,שכחו למה באו לכנסת.
    כן אתה צודק,החרדים היום (רובם) הם חלק מהחברה הישראלית .מבחינתם יש מקום לכולם.וזה הגלות הכי קשה שיש.הכל נראה סבבה,נפתחות ישיבות בלי סוף,יש תקציבים- מי בכלל צריך את המשיח? אנחנו לומדים תורה,עובדים את ה׳ מה טוב ומה נעים.
    גלות השפע ,זאת הגלות הכי קשה מכולם.
    העולם שלנו בדורנו הכי רחוק מהקב״ה.הנסיונות להרחיק אותנו מעבודתו יתברך נמצאים בכל פינה כמו שלא היו אף פעם.אז נכון שלעומת זאת כל מעשה מצווה קטן שאנחנו עושים נחשב הרבה אבל אנחנו חסרים כל-כך את הקירבה של השם בגלל כל הדברים שסובבים אותנו ומרחיקים ממנו.
    המבט אמיתי על המדינה הוא שאנחנו לא אזרחי ישראל אלא תושבי ישראל.ואין לנו שום הסכמה עם חוקים שהם לא לפי חוקי התורה.ומי שלא הולך לפי דרך התורה שציוונו ה׳ ללכת בה הוא טועה וחוטא ועובר על דברי ה׳.ולכן אני לא אממן ולא אתמוך ולא יאיר פנים למי שעובר על דברי ה׳.די להתייפות בפניהם.זה הדרך שלנו ובא אנחנו מאמינים והולכים.

    • יש לך יהדות של דמיונות.
      אתה אומר משיח, אך לא נמצא לך שום תוכן מובן בתוך המילה הזאת.
      אם תבדוק ותתחיל לחשוב מהו משיח, תמצא שהעם היהודי השב לארצו, העובר תהליכים ארוכים של אחדות הכרחית בין ממלכותיו המפורדות, העובר תהליכים עמוקים של כריתת ברית חדשה עם אלוקנו ברוך הוא, הנאלץ להבין מחדש מה השם אלוקיו דורש מעימו, העם המיוחד הזה המתמודד עם "אדם" ו"ישראל" בתוך אותם גבולות משותפים, המחבר אט אט ביניהם, הוא הוא העניין של המשיח בכבודו ובעצמו. אז אתה יכול להמשיך לחכות למשיח, אך בשום פנים ואופן לא להתעלם מהתפקידים היעודים לו לאותו משיח, אשר מתרחשים והווים לנגד עיננו, כאן היום בארץ ישראל!

  • קראתי את מאמרך בעניין רב ומדוע? הבטחתי תשובה מושכלת לחברי מדוע שנאת החרדים בחברה הישראלית נוראית בעיני ויש לאפשר לחברה להתקיים בכבוד. אולם לא ידעתי את עומק התסכול של האדם החרדי האם הוא ישראלי כמו שהגיב פה אדם בשם חיים. החיים הזה בעיני הוא מהות הדחייה של הציבור החילוני את החרדי. לא רק בזלזול שלו בישראליות הנבנית פה בדם יזע ודמעות אלא בבורות ובעיני חילול השם. איך אותו חיים טרבין כמותו יודעים את תכניות השם לתרומת העם היהודי? אם נוח השתמש בתיבה להצלת המין והחיים העם היהודי משתמש מדינת ישראל כדי לשרוד אחרי מבול של המאה הקודמת. אם החרדים רצו יכלו להיות המעיין והפצת החכמה האלוקית. כעת לא אדע מה אענה לחברי. מדוע חברה אחת צריכה להיות תיבת נוח של חברה אחרת והאחרת שוקדת לחוקר את התיבה להטביע אותה. האם שלמה בנה את בית המקדש בלי עבודה משותפת? של גובי מסים, אדריכלים, רופאים, נהגים? אם בזמן שלמה היו אומרים לו אנחנו נלמד בבית המדרש תעשה מה בראש שלך מעניין מה הייתה תגובתו.

    שבת שלום

    • למרות שאיני בדלן כחיים , אי אפשר להשוות לזמן שלמה המלך , שיתוף הדוק עם החברה הישראלית הפרוגרסיבית משפיעה על החשיבה , על הפעילות , על קיום המצוות , וגידול דורות חרדיים .
      בתימן היו בנות שהתאסלמו עקב ראיית ה T.V. אצל שכנם המוסלמי , אז לאט לך

  • 1. ארץ ישראל קדושה , מדינת ישראל = ועד שכונתי של הבניין
    2. הדבר הראשון של חכ"י היהדות החרדית לקיים תורה ומצוות ולכן א. לדון לפי משפט עברי ב. לקדש שם שמיים שיאמר אשרי יולדתם ג. להיות נקיים מה' ומישראל ד. לא לקפח שכרם של בריותיו ה. ולקיים בעיקר חושן משפט ואבן העזר ו. כל זמן שמנהיגי הצבא יראו בצבא ככור היתוך , נדרש להישמר ז. "למה תתראו " ח. להקפיד מאוד בין אדם לחבירו

    • ליעקב: רובם המכריע של יהודי תימן עלו לארץ סמוך לשנת תש"י. הטלביזיה החלה להופיע באופן מסחרי רק כחמש שנים קודם לכן בארה"ב ומעט מאוחר יותר באירופה. האם היו שידורי טלביזיה בתימן הנחשלת מבין ארצות ערב לפני עלית יהודי תימן? אתמהה.

  • לגבי ארץ ישראל – יש לקיים את "כל" המצוות התלויות בארץ כולל לפי הרמב"ן יישוב הארץ , לפארה , לייער , לטעת ולזרוע כדי שייתקיים "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו " ולהרבות כצאן אדם "

  • קראתי את המאמר ושניתי את המאמר ביתד והמסקנה שלי שאין כאן עניין של אזרחים מול לא אזרחים אלא שם מבוגרים מול ילדים.

    אצלי בבית הילדים מקבלים הגנה, מזון, בריאות וחינוך, אבל אין לי דרישה שישתתפו בנשיאת הנטל.
    הדרישה היחידה מהילדים שישבו ללמוד ואנחנו ההורים אחראים להכל.
    אז החרדים… חבורת ילדים קטנים בלי אחריות על כלום ועם כל הזכויות

  • פעם שמעתי סיפור על החזון איש, שכאשר בן גוריון הגיע לדבר איתו על גיוס בחורי ישיבות לצבא, החזון איש אמר לו שהוא מוכן, רק אם הצבא יהיה כפוף לגדולי ישראל באופן מוחלט (אין לי מקור לסיפור ואולי הוא לא נכון אבל הוא משקף את דעת החזון איש המובאת בכתבה). יישר כח על הכתבה.
    הלוואי שהנציגים שלנו בכנסת יקראו ויפנימו אותה.

  • ישנה נקודה מרכזית שנעדרת מן הדיון כאן, והיא הסיבה שמביאה לגישה הזאת שמתקשה לקבל את היותנו אזרחים במדינת ישראל.
    הסיבה פשוטה – תולדה של ההתנגדות ההסטורית לציונות. מטרת הציונות היתה להקים את מדינת היהודים, וחלק ניכר של גדולי היהדות החרדית התנגד נמרצות לכך.
    לולא השואה היו המתנגדים ממשיכים ליהנות מטומאת ארץ העמים, ממשיכים לקטרג וללגלג על הישות הציונית, ולו היתה קמה מדינה היו מתעלמים ממנה בקלות, ממקום משכנם במזרח אירופה. דא עקא, השואה הבריחה יהודים רבים לארץ הקודש, והמדינה נולדה.
    מה עושים? הפיתרון של נטורי קרתא הוא להמשיך להתנגד לתולדה של הישות הציונית, ולא לקחת בה חלק. זה מוגבל כמובן: הם משתמשים בכל התשתיות שהמדינה הקימה, נהנים מהגנת הצבא מעוד אירועי תרפ"ט חלילה ועוד. ההתנגדות נשארה במה שהם יכולים – לא לקבל קיצבה מביטוח לאומי, ולא לקבל תמיכה כלכלית למוסדות החינוך.
    אך זהו מיעוט קטן, והרוב החרדי – ליטאים וחסידים כאחד – תופסים את החבל משני קצותיו. הם לוקחים כל מה שניתן לקחת מן המדינה, ומשתתפים במינימום האפשרי. שהרי, אם יקחו חלק רציני בהנהגת המדינה, תהיה בכך משום הודאה שבשתיקה שהציונות הצליחה למרות ההתנגדות החרדית. האם יתכן שההתנגדות היתה שגויה? חלילה להודות באפשרות הזאת, כי אם יתכן שטעו אז שמא טועים גם עכשיו, והרי זהו עיקר האמונה הי"ד – גדולי התורה לעולם אינם טועים.
    התוצאה עצובה, במונחים תורניים. מצמצמים את התורה להוראות של עד רמת הקהילה, חלילה להרשות לתורה לומר את דברה בכל הסוגיות הלאומיות הנכבדות שתוארו במאמרו של ר' יהושע. מדובר בשאלות ערכיות ממדרגה ראשונה. לדוגמה, עד כמה להשקיע בהגנה על הביטחון, תשתיות דרכים מתוקנות, בחקלאות ובשאר דברים הכרחיים כאשר זה בא על חשבון זה.
    לדוגמה, האם איסור לא תחנם שייך רק במכירת הקרקע בשמיטה, או אולי גם בפינוי ישובים משטחי א"י? ועוד ועוד, כביכול התורה אינה יודעת לפסוק בשאלות לאומיות, חלילה לחשוב כך.
    כך באמת סברו מקימי המדינה החילוניים: יהדות משמעה בית כנסת, ישיבה, מטבח ומקווה, הא ותו לא. הרי לנו הסכמה שבשתיקה בין פורקי עול תורה ומצוות לבין הציבור החרדי: אין לתורה מה לומר אלא באותם תחומים.
    לא פחות עצוב הוא חילול השם הנורא שנוצר מן הגישה הזאת של לקחת מקסימום ולתת מינימום. אפילו דבר אלמנטרי, כתשלום מס הכנסה איננו מובן מאליו. אדם שמעלים מס, שמצהיר שקר באשר להכנסותיו האם זה נחשב שלילי בקהילה החרדית? זה בכלל נושא לדיון?
    מי שחותם שתורתו אומנתו ובפועל עובד, האם זה שלילי? אולי כן, כי בגללו עלולים להקשות על שאר המצהירים, אבל רק משום כך!
    אך לשנות כל זאת, להיות אזרחים שלוקחים אחריות, לגרום לקידוש השם – ראו מה נאים מעשיהם של לומדי תורה – משמעו לקבל בדיעבד את הציונות, וזהו מדרון חלקלק.
    יהודה ידע להודות, וזהו שורש מלכות בית דוד והמשיח, מתי יגיע הציבור החרדי למידה זאת?

    • הציבור החרדי שייך למשיח בן יוסף, לא יהודה.

  • יש לכם דמיונות בדברי החזו"א. אתם מרמים את עצמכם ולא רוצים לראות אותם באמת.

    אתם מוזמנים לקרוא את שני המכתבים בספר מכתב מאליהו ח"ג עמ' 355 ו – 358 ולהתרשם מבלי חוצץ מה דעתו של החזו"א.

  • שאלה ללבלרי יתד נאמן

    האם ללקיחת תקציבים במיליארדים על כלל השלכותיהם. יש שו"ע ט"ז ש"ך??

  • הייתי רוצה להצביע על סימן חיובי להתאזרחות החרדים במדינת ישראל: כדי לפתור את הסכסוך בברסלב (חטיפת הרב שכטר) – פנו לבית-משפט (ערכאות). ואם ניזכר שגם בסכסוך פוניבז' (מחבלים-שונאים) פנו לבית-משפט – הרי לנו ראיה שהעולם החרדי, מליטאים ועד ברסלבים, התאזרח במדינת-ישראל, ובא לציון גואל!

  • הואיל ואין לנו דעה של גדולי ישראל האם להקים גינות צבוריות, אנחנו לא מקימים גינות ציבוריות והילדות הולכות למרום נווה.

    מרום נווה כמשל.

  • השאלה היותר גדולה היא האם הציבור החרדי התבגר דיו בכדי להבין את גודל המשבר שאי השתלבותו יוצר,
    דעתי האישית היא שהדור הצעיר כן בשל להידברות. אבל רוב אלו בני 30 פלוס והם אברכים עדיין תקועים באיזה שהם פנטזיות על שבט לוי ופח השמן הטהור
    הציבור העובד מזמן בשל להידברות ומבין את גודל השעה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל