לאחרונה האזנתי להרצאתו המצוינת של הרב אליהו לוי במסגרת כנס "מה דינה של המדינה?" שדן בעיצוב שותפות חדשה בין מדינת ישראל ובין הציבור החרדי. הרב לוי הציב את השאלה שמעסיקה את כולנו: מדוע הפרויקט של החרדיות הישראלית אינו ממריא? הוא מצביע על החשש מפני המחירים הרוחניים הכרוכים בהשתלבות במסגרות חינוך שהן חלק מתפיסת העולם החרדית־ישראלית, עד כדי כך שרבים מהעוסקים בהקמתן נמנעים בעצמם מלשלוח אליהן את ילדיהם.
הרב לוי מצביע על הטעות היסודית באימוץ ה'מקף' חרדי־ישראלי, הרואה את העולם כמחולק לשניים, חרדיות (קודש, לימוד תורה) וישראליות (חול, עבודה, תרבות חילונית). תפיסה זו יוצרת משחק סכום אפס, כל צמיחה בצד אחד של המקף נתפסת הפסד בצד השני. היא משמרת את המשוואה הישנה שחיבור עמוק יותר למדינה משמעו חיבור שטחי יותר ליהדות ולתורה.
זו תיאוריה מעניינת שמסבירה היטב את התודעה שמאחורי התופעה. עם זאת, אינני סבורה שרעיון תיאורטי זה, ואף לא הפתרון שהוא מציע – הרחבת בית המדרש אל תוך המדינה כולה – מצליחים לספר את הסיפור כולו.
במאמר קצר זה אבקש לפרוט את הסיבות הפרקטיות והמעשיות שיוצרות את התפיסה שהציג הרב לוי. נדמה שקיים ציבור גדול שמזדהה עם ערכי הפרויקט החרדי־ישראלי: אנשים הסבורים שיש נחיצות בלימודי חול ברמה גבוהה, ורוצים לראות את ילדיהם מעורבים בציבוריות הישראלית ותורמים לה רוחנית וגשמית, אך חוששים מפני ירידה ברמה הרוחנית. חשש זה גורם להם לסגת אחור.
שני זרמים בחרדיות המודרנית
ההיבט הראשון נוגע לחלוקה של הציבור החרדי המודרני לשני זרמים, "נהנתנים־פרקטיים" ו"אידאולוגיים". במאמרה "שני זרמיה של החרדיות המודרנית" מציינת תהילה גאדו כי "זרם אחד מבקש לקיים אורח חיים מודרני ופרקטי במטרה לשפר את רמת החיים, והזרם השני הוא אידאולוגי, ועושה שימוש בכלים מודרניים למטרות אינטלקטואליות ודתיות".[1]
חלוקה הזו נשענת על עבודתם של חוקרי החברה החרדית, יאיר הלוי, בנימין בראון ולי כהנר, ואני נוטה להסכים לה. במחקרים אלו מצוין כי הזרם האידאולוגי קטן משמעותית מהזרם הנהנתני־פרקטי. כלומר, משפחה השולחת את ילדיה למסגרות בעלות אופי חרדי־ישראלי תמצא שם רוב מובהק של ילדי הזרם הנהנתני־פרקטי.
מדובר במשפחות "שפתיחותם למרחב החוץ־חרדי נעשית בעיקר למען העלאת רמת החיים שלהם ופיתוח חיי נוחות. הם שואפים להרוויח יותר כסף ולהשיג סיפוקים שלא מתאפשרים בגבולות הקהילה החרדית" (גאדו, שם). לרוב (וסליחה על ההכללה, אך היא נדרשת כדי לשרטט את התמונה), סגנון החיים הנפוץ של משפחות אלו הוא בורגני־מתירני. אשרטט אותם בקווים גסים: טיסות תכופות לחו"ל, מתירנות טכנולוגית מגיל צעיר, ונראות חיצונית מוקפדת, בפרט של נשי המשפחה, שאינה עומדת בסטנדרטי צניעות חרדיים קלאסיים.
לעומתם, המודרניים האידאולוגיים שואפים לרוב לסגנון חיים צנוע, בעל סממנים חיצוניים מאופקים. יציאתם מגבולות החשיבה החרדית הקלאסית מונעת מאידאולוגיה מנוסחת ומבוססת, בעלת עוגן יהודי עמוק שמגבה את עמדתם זו. הם ישאפו להעמקת החיבור של ילדיהם ליהדות, לקבלת אחריות על המרחב הישראלי ולהרחבת בית המדרש כלפי חוץ, כפי שמבקש הרב לוי.
החרדי המודרני־אינטלקטואלי תופס את דרכו בתור "לכתחילה" ולא "בדיעבד" – לא אילוץ אלא בחירה ערכית מודעת; לא קיפול דגלים תבוסתני מול עולם תובעני אלא בחירה בהוספת קומה יהודית.
עבורם, הבחירה לאפשר לילדיהם השתלבות בעולם המעשה אינה חולשה והתפשרות, צעד המגיע על חשבון עולם תורני־הלכתי מוקפד. ההפך הוא האמת. החרדי המודרני־אינטלקטואלי תופס את דרכו "לכתחילה" ולא "בדיעבד" – לא אילוץ אלא בחירה ערכית מודעת; לא קיפול דגלים תבוסתני מול עולם תובעני אלא הוספת קומה יהודית. משפחות אלו נרתעות לעתים מהתרועעות של ילדיהם במרחב חינוכי שבו הגבולות הרוחניים והתורניים אינם משורטטים דיים.
בעיני, המפגש ההכרחי בין שני זרמיה של החרדיות המודרנית במוסדות הלימוד ובמסגרות קהילתיות נוספות הוא גורם המעכב צמיחה ואינטגרציה ומרחיק רבים מהשתייכות מוצהרת למחנה זה.
האינדיבידואליזם כמעכב צמיחה קהילתית
מעבר לכך, בתוך התת־מגזר המודרני־אידאולוגי ניתן לזהות מאפיינים אינדיבידואליים מובהקים, הנובעים מן הסתם מן הדרך הסיזיפית והאישית מאד שכל פרט בו פילס לעצמו. רבים מהם נאלצו לעצב זהות אישית במרחב קהילתי מגביל, והדבר גורם לכל אינדיבידואל או משפחה בקבוצה זו לראות את עצמם כמודל מדויק לאיזון בין פתיחות לשמרנות. גישה כזו מקשה על יצירת חיבורים קהילתיים־חינוכיים.
מי שמכיר מקרוב חברים בקהילה זו – קהילה שטרם זכתה לגיבוש – יבין בקלות למה אני מתכוונת. כל תא משפחתי הוא מודל שונה של פתיחות וקווים אדומים, וכל יחידה משפחתית מקדשת את הבחירות שלה.
מי שמכיר מקרוב חברים בקהילה זו – קהילה שטרם זכתה לגיבוש – יבין בקלות למה אני מתכוונת. כל תא משפחתי הוא מודל שונה של פתיחות וקווים אדומים. כל יחידה משפחתית מקדשת את הבחירות שלה. כל אדם נבחן לאור סט הערכים הפרטי שחברו תפר לעצמו. והאדם דוחה שותפים פוטנציאליים משום שאינם תואמים את המודל המדויק האישי, את סט הערכים המדויק והממונן שהוא תפר.
בצורה כזו קשה לייצר קהילה מגובשת בעלת חזון רוחני וערכי משותף. המסגרות אינן מצליחות לגבש את 'הרמה הרוחנית' הנדרשת, החברים מתקשים להסכים על מינון הפתיחות הרצוי, והפרויקט נותר מפורד.
המודל הטוטאלי
רבות מן הביקורות הפנימיות בציבור החרדי־ישראלי נוגעות לאי אפשרות בחירה עבור גברים בוגרי החינוך החרדי בעקבות העדר לימודי חול. בעולם החרדי הקלאסי כל הגברים מכוונים למסלול ה"אברכות", שלא תמיד תואם את היכולות שלהם. מוסדות הממ"ח נועדו בין השאר לאפשר חינוך חרדי לצד כלים להשתלבות בתעסוקה. אולם נדמה שמוסדות אלו משכפלים את אותה טוטאליות, רק בכיוון ההפוך.
אם המודל החרדי הקלאסי מחייב את כולם להיות אברכים, הרי שהאווירה במוסדות החרדיים־הישראליים מכוונת בעיקר ליציאה לעולם המעשה, ושוב נשללת הבחירה.
אם המודל החרדי הקלאסי מחייב את כולם להיות אברכים, הרי שהאווירה במוסדות החרדיים־הישראליים מכוונת בעיקר ליציאה לעולם המעשה, ושוב נשללת הבחירה. מדובר בטוטאליות חדשה שאינה מותירה מרחב אישי. גם אם יש מקום להתווכח על מידת קיומה – בכל אופן, יש אברכים שיצאו מתוך מוסדות אלו, גם אם מספרם קטן – רבים חשים רתיעה נוכח האווירה הזו, קל וחומר מול המגמה (שמספריה פורסמו לאחרונה) של השתלבות בוגרים במסגרות צבאיות.
יש הורים המבקשים לאפשר לילדיהם השתלבות בעולם המעשה, אך במקביל רוצים שילדים הנמשכים ללימוד תורה מעמיק לא יוסטו ממנו בשל אקלים חברתי שמעודד, בוודאי בתור ברירת מחדל כבדת משקל, את הכניסה לעולם המעשה.
שעתוק פגמים חברתיים
לצערי, לא רק את המודל הטוטאלי העתיקה החרדיות הישראלית מחברת האם שלה, אלא גם דפוסים חברתיים בעייתיים. שיטות איוש של מחנכים ומנהיגים עדיין מתבססות בחלקה הגדול על רשת קשרים משפחתית או עדתית. זאת במקום לבחור אנשי רוח ותורה שבכוחם להצמיח את הפרויקט, להעניק לו עומק תורני ולהעמיד חלופה חרדית מאתגרת.
כלומר, במקום תנועה של תיקון מוסרי שכה נחוצה לחברה החרדית, נוצרת תחושה של החלפת פרה בחמור. אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם?
לכך מתווסף מצב שבו חלק מהצוותים החינוכיים והמנהיגותיים כלל אינם מאמינים בפרויקט עצמו. הם רואים בעבודתם "שליחות הצלה" לילדי "בעלי הבתים" ומגיעים מתוך גישה פטרונית. באווירת נחיתות שכזו, קשה להצמיח חברה בעלת חוט שדרה וביטחון בצדקת דרכה, תנאים חיוניים להצלחה ולצמיחה.
העדר מצע רעיוני מגובש
הפרויקט של החרדיות הישראלית צמח מהשטח, ויתכן שבעקבות זאת הוא חסר מצע רעיוני מגובש. כפי שציינתי, הוא מורכב מפרטים רבים שמצאו חיבור פרקטי זה לזה, אך לוקים בחוסר בהירות רעיונית.
רבים שואלים את עצמם מה מחדשת החברה הזו על החינוך הממלכתי־דתי, מה ההבדל המהותי ביניהם, ואם מדובר רק בגוון נוסף על אותה סקאלה. ומנגד, מה ההבדל בין חרדיות זו לבין החרדיות הקלאסית. כל עוד אין ניסוח מגובש המגדיר את מהותה הייחודית, יעדיפו רבים להשתלב במסגרת מוכרת ויציבה ויימנעו ממודל חדש שטרם הוכיח את עצמו.
הפרויקט החרדי־ישראלי עדיין בראשיתו. רבים מתבוננים בו מבחוץ או מן הגדרות בציפיה להבין לאן הוא צועד. עליו להצמיח עמוד שדרה יציב, מצע רעיוני בהיר וערכים תורניים עמוקים המבוססים על ארון הספרים היהודי העתיק – לא מתוך אילוץ או פשרה, אלא מתוך מצוינות תורנית וערכית. אם הוא יצליח במשימה, וישכיל גם לתקן את העיוותים החברתיים שבתוכו, מובטחות לו הצלחה וצמיחה מסחררת.
[1] https://www.leshem-shinui.sites.tau.ac.il/%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%96%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%AA
תמונה: Bigstock
תמר, מאמר חשוב ומעורר מחשבה כדרכך בקודש
מאמר מעניין רק רציתי לציין שרוב של החרדים הנהנתנים הפרקטיים הם צעירי המגזר וכדאי וחשוב להבין שמגזר זה ישפיע מאוד על עתיד הקהילה החרדית כולה.
אידיאליסטים?! כבר אמרו חז"ל לא עבדו עבודה זרה אלא בשביל להתיר להם גילוי עריות, דהיינו מאחורי כל 'אידאל' עומד הרצון להצדיק נהנתנות ומתירנות.
אני לא שמעתי את ההרצאה של הר' אליהו לוי בנידון,אבל כפי שאת מצטטת אותו ולדעתו "הטעות היסודית היא באימוץ המקף חרדי-ישראלי,הרואה את העולם כמחולק לשנים.(קודש וחול)
לא,זו לא טעות יסודית וכו ,(אולי שלו) אלא תרתי תסתרי בין עם מקף,כלומר שילוב וטשטוש גבולות ואחדות מדומה, ובין בלי מקף,כלומר התנגשות וקונפליקט מתמשך.
הדיון על שאלת המקף – חרדי מזכיר את הדיון על המקף בין ציונות-דתית שגדולי כבר מהדור הקודם ולפניו ראו בכך תרתי דסתרי, כלאים ושעטנז ובבחינת לא תחרוש בשור וחמור יחדיו.די אם נזכיר הרב אלחנן וסרמן זצ"ל שהתנגד לכל שילוב של אידאולוגיה זרה לתורת ישראל, הרב מבריסק הגר"יז והחזו"א ואין צורך להזכיר את רבי יואל מסאטמר. ומאידך מתקיים דיון דומה בצד השני מעבר לקו או מעבר למקף על מדינה יהודית- דמוקרטית עם מקף או בלי מקף,בין המתנגדים הגדולים להגדרה הזאת היה אותו פרופסור ישעיהו לבוביץ שרואה בכך שתי קטגוריות שאין חיבור ביניהם,וכן משפטנים בכירים ואנשי אקדמיה כמו פרופ' רות גביזון ופרופ' שלמה אביזרי ואחרים ראו בצירוף יהודית-דמוקרטית סתירה,פתרון לבעיה לא פתירה ,פתרון לא יציב ולא עקבי ואשליה של אחדות מדומה.
ובכן מעניין האם הכותבת הנכבדת קראה ולמדה מה היתה דעת גדולי ישראל לכל הצירופים כאלה וכיו"ב באלה לפני שכתבה את המאמר כתגובה והמשך להרצאתו של הר"א לוי.
אשמח לשמוע את תגובתה.
בברכה רבה.
לא מדובר על עבודה זרה, מדובר על חזרה קטנה בזמן, פעם כולם היו עובדים למעט בודדים, וזה האידיאל, לחזור להיות אנשי עולם המעשה, תוך שמירה על אורח חיים שאינו מתפשר מבחינה הלכתית, במקרה שהבאת, הם התירו חטא אחד, בשביל להתיר לעצמם אחד אחר, אבל פה, אף אחד לא התיר כלום, אף אחד לא עובר שום עבירה בזה שהוא לומד מתמטיקה/אנגלית/פיזיקה או מחשבים, על מנת לצאת לעבוד.
תגובה ל'בן אור' –
הרבנים שאתה מביא הם בעיקר הקיצוניים שברבנים ביחסם למדינה ולציונות: הרב אלחנן וסרמן, הבריסקרוב, אצל הליטאים (מתנגדים חריפים ובלתי מתפשרים), ובמיוחד במיוחד, הקיצוני שבחסידיות ובקנאים – רבי יואל מסאטמר (רק את החזו"א אי אפשר להגדיר כקיצוני כמו שאר הרבנים שהבאת). לעומת זאת גדול הדור בליטא – הרב חיים עוזר גרודזינסקי היה מתון יחסית. גישתו של ר' חיים לציונות הייתה מתנגדת אך לא קנאית, ביקורתית אך פרגמטית, זהירה אך לא מתבדלת לחלוטין.
אני רוצה לחדד את ההבחנות ביניהם, הן ברמת העקרונות והן ברמת ההתנהלות בפועל:
1. הבחנה בין אידיאולוגיה ציונית לבין מציאות היסטורית
ר' חיים עוזר התנגד לציונות כתנועה אידיאולוגית חילונית, אך לא ראה בה בהכרח סכנה מטאפיזית או איסור עקרוני מוחלט בכל מגע עמה. הוא הבחין בין רעיון המדינה החילונית לבין מציאות של יהודים הפועלים למען יישוב הארץ, הצלת יהודים, או הגנה על אינטרסים דתיים. בכך הוא שונה מהגרי"ז והרב וסרמן, שראו בציונות החילונית לא רק טעות אידיאולוגית אלא סכנה רוחנית עמוקה, כמעט "כפירה מאורגנת", שיש להילחם בה מלחמת חורמה ללא פשרות.
2. פרגמטיזם ציבורי לעומת קנאות עקרונית
ר' חיים עוזר היה מוכן לשקול שיקולים של שעה, צורך ציבורי והצלת עולם התורה, גם במחיר של שיתופי פעולה עקיפים עם גורמים ציוניים או לא-דתיים. הגישה שלו הייתה: מה מועיל בפועל לשמירת התורה והקהילה כאן ועכשיו.
לעומתו, הגרי"ז מבריסק והרב אלחנן וסרמן ייצגו קו עקרוני-קנאי יותר, שהתנגד לשיתוף פעולה גם כאשר היו לכך תועלות מעשיות, מחשש ללגיטימציה רעיונית ולפגיעה בטוהר ההשקפה.
3. יחס לאגודת ישראל כחלופה לציונות, לא כמלחמה טוטלית
בעיני ר' חיים עוזר, אגודת ישראל נועדה להיות מסגרת אורתודוקסית עצמאית שמגינה על הציבור הדתי, ולא בהכרח תנועת-נגד לוחמנית שכל עיסוקה מאבק בציונות. המאבק בציונות היה אצלו משני למטרה המרכזית: בניין ושימור עולם התורה, החינוך והקהילה.
אצל הגרי"ז והרב וסרמן, לעומת זאת, ההתנגדות לציונות עצמה הייתה ערך מרכזי, ולעיתים אף מוקד זהותי, ולא רק אמצעי להגנה על היהדות.
4. הסתייגות מהקצנה ומהבדלנות המוחלטת
ר' חיים עוזר הסתייג מזרמים קנאיים שדגלו בפרישה מוחלטת ובדה-לגיטימציה של כל הציבור הלא-חרדי (כלומר סאטמר וחסידויות הונגריה). הוא חשש שקו כזה יבודד את הציבור החרדי, יפגע ביכולתו להשפיע, ואף יסכן את מוסדות התורה.
הגרי"ז והרב וסרמן, לעומת זאת, נטו לראות בבדלנות חדה ובקווים ברורים ערך חיובי, גם במחיר של עימות חריף עם הציבור הכללי.
5. "דעת תורה" כהנהגה אחראית ולא כעמדת מחאה
אצל ר' חיים עוזר, "דעת תורה" שימשה כלי להנהגה אחראית, שקולה ורחבה, השוקלת שיקולים הלכתיים, ציבוריים והיסטוריים גם יחד.
אצל הגרי"ז והרב וסרמן, דעת התורה נטתה יותר להיות קול מחאה עקרוני, חד וברור, שמציב גבולות חדים בין אמת לשקר, בין קודש לחול, גם אם המחיר הציבורי גבוה.
בהמשך לדברי, קראתי לאחרונה על אדם שמתהדר בתואר "רב" חילוני בשם דר' אורן יהי-שלום, ואני מצטט קטע מדבריו: "אם יהודית ודמוקרטית יאלצו לחיות עם מקף ביניהם ביחסי ניגוד לא תוכל ישראל לשרוד לאורך זמן".
תמר
היטבת לתאר את הבעיה.
כאחת המשתייכת למחנה האידיאולוגי שתיארת, קשה לי מאד להשתלב עם בני המחנה השני. זו הסיבה שאיני שולחת את ילדי למוסדות אלו, למרות הביקורת העצומה שיש לי על מערכת החינוך החרדית הקיימת.
חשוב להבין שהאידיאולוגיה של המחנה שאת מתארת (לפחות על עצמי אני יכולה להעיד) אינה נובעת כלל מרצון למתירנות או נהנתנות ואין לה דבר עם נסיעות לחו"ל או הקפדה מוגזמת בלבוש וכו. מדובר ברחבות אופקים, בהכלה, בשאיפה לעומק וחקירה רוחנית ותרבותית, ברצון לקחת חלק במדינה מתוך שמירה קפדנית של תורה ומצוות,ביכולת לקבל ולהעריך זרמים שונים של דתיות אורתודוקסית ועוד.
לצערי קולו של המחנה הזה כמעט לא נשמע.על פי רוב הוא שקוף
תמר, מאמר חשוב ומעורר מחשבה. רציתי להתייחס לטענה מסוימת :'האווירה במוסדות החרדיים־הישראליים מכוונת בעיקר ליציאה לעולם המעשה, ושוב נשללת הבחירה' – הטענה הזו מתעלמת מכך שהבחירה נעשית בפועל בשלב מוקדם הרבה יותר – על ידי ההורים. כשם שהורה הבוחר לשלוח את בנו לישיבה קדושה מכוון אותו מראש למסלול של חיי תורה ואברכות, כך הורה הבוחר בממ"ח או במוסד חרדי־מודרני מכוון את ילדו למסלול של “בעל־בית ירא שמים”, עובד, משכיל תורנית במידה מסוימת, אך לא בן ישיבה קלאסי ולא מועמד לגדלות תורנית.
בשני המקרים אין כאן שלילת בחירה אלא בחירה ערכית מוקדמת של ההורים לגבי סגנון החיים הרצוי. אומנם תמיד תיתכן חריגה: ילד ממסגרת ממ"ח שיחוש קריאה פנימית ללימוד תורה אינטנסיבי יוכל, בתנאים מסוימים ובהסכמת הוריו והמוסדות, לעבור למסלול ישיבתי תורני. אבל לא זה הייעוד המרכזי של המסגרות האלו, ואין כאן פגם במערכת, אלא בחירת כיוון והגדרה עצמית של המשפחה.
צריך להכיר בכך שגדולי תורה יצמחו כמעט אך ורק מן הישיבות הקדושות, וגם משם – רק ממיעוט של בני עליה המסוגלים לחיי מסירות, דוחק ועמל תורה ממושך. ממסגרות ממלכתיות־חרדיות לא יצמחו “גדולי דור” – אבל אין בכך כישלון. עם ישראל זקוק גם לאנשי זבולון וגם לאנשי יששכר. ציבור של יראי שמים עובדים, בעלי מקצוע, תורמים לפרנסת בני התורה ולחוסן של החברה החרדית, הוא תנאי הכרחי לקיומו של ציבור לומדי התורה.
המתח איננו בין “בחירה” ל“שלילת בחירה”, אלא בין תפיסות שונות של שליחות: שליחות של בניין עולם התורה מתוך מסירות מוחלטת, מול שליחות של קיום תורה בתוך עולם המעשה. שתי השליחויות לגיטימיות, ודווקא ההבחנה הברורה ביניהן מאפשרת חברה חרדית יציבה ומאוזנת יותר.