דמיינו לכם מצב היפותטי. הציבור החרדי קם ומכריז, "איני יכול עוד." איננו מסוגלים לעמוד במערכות חוזרות ונשנות. שבענו ממאבקים בלתי נגמרים. הלכנו, ודי, נחזור עם המשיח. תודה על כל התקופה.
אני לא אספק כאן פרודיה על עם ישראל באיי הפסחא או משהו דומה. לא אדבר, כפי שעשו אחרים לפני, על איך נראית הארץ כאשר שמערל הוא ראש הממשלה, יענקי הוא היועץ המשפטי (המשב"ק בלעז), והסנהדרין מתחלקת על פי עיקרון של שישים ארבעים כפול שליש שליש שליש, לחלק לפלג בחזקת קנאים בריבוע. אני מדבר על מה יישאר כאן בארץ. מה עם המדינה? מה יעשו החילונים בלעדינו?
דמיין: ישראל ללא חרדים
הבה נעזוב לרגע את המדינה ואותנו ונסתכל במבט גלובלי. תרומתן של אוכלוסיות למצב האנושי יכולה להימדד בשני אופנים. האחד, מה היא תורמת בנוכחותה. השני, מה יקרה בהיעדרה. יש אוכלוסיות המביאות תועלת רבה לעולם, ויש שפחות. יש אוכלוסיות שבהיעדרן ישתנה העולם לרעה באופן מהותי, ויש שיכולות להיעדר ולא יורגש שום שינוי. דמיינו עולם ללא הסינים. ניתן בקלות להבין שאם סין תיעלם יקרוס הייצור העולמי. אם ארה"ב תיעלם, ההתקדמות המדעית מן הסתם תיעצר באופן חד והעולם יאבד את 'השוטר הטוב'. אם היהודים ייעלמו, העולם יפסיד מאות מדענים, כלכלנים, משפטנים ואמנים. העולם גם יפסיד מצפן מוסרי שבמשך אלפי שנים הנחיל לציביליזציה המודרנית רבים מערכיה (ועוד על כך בהמשך). כלומר, בהיעדרן של אוכלוסיות אלה העולם יפסיד בגדול.
מה יקרה אם החרדים יעזבו? אמת, לא יהיו מספיק כותבי מזוזות במדינה, אבל נדמה שהיא תמשיך להתקיים לא רע
מנגד, יש אוכלוסיות שרק מעיקות על העולם, לוקחות ולא נותנות, ועדיין מרשות לעצמן להתלונן על הקיפוח (ולהאשים את ה'פריבילגים' בצרותיהן). לא נעים, אך דמיינו לרגע את האזור שלנו בלי הקבוצה המכונה 'פלסטינים'. אני מעריך שהחיים שלנו, וכן של רבים, רק ישתפרו: פחות פיגועים, פחות טרור, פחות התקרבנות, פחות עוינות. ומה המחיר? אפסי. יהיה חסר בפועלי בניין, אבל נדע להתמודד. מדובר כמובן בתרגיל מחשבתי שאני מעלה כדי לחשוב על עצמנו: עד כמה אנחנו שונים?
כלומר, מה יקרה אם החרדים יעזבו? אמת, לא יהיו מספיק כותבי מזוזות במדינה, אבל נדמה שהיא תמשיך להתקיים לא רע. בתי החולים, הצבא, המפעלים, המוסדות, הרשויות – כולם ימשיכו לתפקד בלי בעיות. חברות סטארט־אפ ימשיכו לזנק, וגם ללא המע"מ שהציבור תורם לקופת המדינה ניתן להניח שגביית המיסים תגיע ליעדיה (ואפילו תחסוך לא מעט בתשלומי העברה ורווחה). אפילו מפעל ההחזרה בתשובה שונה ממה שהיה פעם, וסביר להניח שהוא יתקיים, לצד שירותי הדת השונים, גם בלעדינו.
נדמה שהמדינה לא תספוג יותר ממכה קלה בכנף. הדבר מעלה את השאלה: מהי התרומה שלנו? מה הערך המוסף שאנו נותנים לחברה הישראלית הרחבה?
מה אנחנו תורמים?
מדובר לדעתי בנקודה צורבת אצל חרדים רבים. איש לא אוהב להרגיש מיותר, בוודאי לא מי שחש 'נזר הבריאה' (לא שיש קבוצה בעולם שחושבת שהיא אינה נזר הבריאה, אבל אצלנו זו האמת…). למטרה זו מונפקים שלשה זני מאמרים:
- שפיצים: תחת זה כלולים מאמרים שחוזרים בתדירות גבוהה על צירופי המילים כדלהלן. המח היהודי, פרסי נובל, איינשטיין, רמב"ם, רוגצ'ובער, מדליית פילדס, מי שלמד יבמות יכול וכו'.
- מוסריים: בקטגוריה זו צירופי המילים הם. מצפן מוסרי, אור לגויים, התורה היא הראשונה, כל הדתות נובעות, חיי משפחה, מעמד האשה, עבד עברי. פלוני (השלם את השם) התבטא פעם ש…
- קריאת כיוון: כאן מצופפים את השורות במשפטי העצמה בסגנון של כתב העת "צריך עיון". "אנחנו צריכים" להוביל, לקבוע כיוון, להשפיע על סדר יום, לנהל. לכונן תורת חיים. נפתור את 'הבעיה שלנו' ונתקדם משם.
הקטגוריה הראשונה עוסקת בעיקר ביחס לעולם הכללי. אבל שם אנחנו לא לבד. מדובר בעם היהודי כולו. נכון, אנחנו אוהבים לחשוב כי אלמלא לימוד הגמרא יהודים לא היו מפתחים חיסונים, מגיעים לגילויים מדעיים מרשימים, מנהלים כלכלות ומדינות, מחברים ספרים וכך הלאה. אבל האם נתכבד בכך שאם הנכד שלי יתחלן, רח"ל, יש סיכוי טוב שהוא ימצא תרופה לסרטן? בכך גאוותנו?
יש דמויות כמו הרב יונתן זקס שהקדישו את חייהן להנחיל ערכים יהודיים לעולם. לא במקרה, הם לא צמחו בערוגה החרדית
טענת הקטגוריה השניה היא שהיהדות בכלל והחרדים בפרט הם אור לגויים, המצפן המוסרי של העולם, מנחילי ערכי החופש וטוהר המידות במשך שלושת אלפי שנים ויותר. בכך אנחנו מקיימים את העולם. הבעיה בטענה הזו היא מבחן המציאות. יש דמויות כמו הרב יונתן זקס שהקדישו את חייהן להנחיל ערכים יהודיים לעולם. לא במקרה, הם לא צמחו בערוגה החרדית. בתוך עמנו אנו חיים, ואם נהיה כנים, קשה לומר שאנחנו מצפן מוסרי, אור לגויים, הוגי דעות וכדומה. האנשים (המוזרים) שמתחשבים במציאות יעברו אפוא לזן המאמרים השלישי, מאמרי "קריאת הכיוון".
מאמרים אלו כוללים התפייטות על מהותו של עם ישראל, על שהחרדים או עולם הישיבות אינם מספקים את המצפן המוסרי שלשמו נוצרנו ושאין להם דעה על כל נושא וסוגיה. הם יעסקו בצורך במנהיגות חרדית הקוראת "אחרי" ובדרישה לשינוי פרדיגמות בדחיפות. כך אכן נהיה "אור לגויים" ונגיע למקום הראוי לנו.
תיקון עולם: לא בבית ספרנו
אני מבקש להעלות אפשרות נוספת, זווית שונה.
אני רוצה לטעון שאמת הדבר, העולם יסתדר מצוין גם בלי החרדים. אם נעזוב את ישראל היא לא תקרוס, מן הסתם היא תשגשג מבחינה כלכלית וסוציולוגית. הציבור הדתי־לאומי יספק את הצורך בשירותי דת ופולקלור, ומנשקי הקמעות יאלצו לנשק ידיים של רבנים סרוגי כיפה. העולם ינהג כמנהגו, מתוקן (או פגום) בדיוק כפי שהיה אתמול.
אולם, מה בכך? זה לא אמור להפריע לנו, כי מטרתנו אינה "תיקון עולם". זו מטרת העל של העולם, לא שלנו. משיח יתקן את התועים, אנחנו נתקן את עצמנו, ושילך העולם למקומות שאליהם הוא בין כך ובין כך הולך. זו לא אחריותנו.
אנחנו לא הרופאים של העולם, לא המדענים שלו, לא האמנים שלו וגם לא המצפן שלו. מעולם לא נכתב שתכליתנו להיות "אור לגויים", אור שנועד לאחרים, מגדלור שתכלית קיומו היא להאיר לזולת. מה שנכתב בישעיהו זה שהקב"ה יתננו "לאור גוים", עמוד אש המאיר לעצמו ואחרים נאותים לאורו.
אין מתפקידנו להחדיר את מוסר התורה למוסדות המדינה. תפקידנו לקיים מצוותיו, הא ותו לא
בעולם מתוקן ילמדו כולם ממנו, היהודים. אבל אנחנו לעולם לא נתקיים כדי להשפיע. ההשפעה תיווצר מעצם קיומנו. אבל אין לנו כל עניין לכתוב סדר יום או להביע דעה מוסרית על דא ועל הא. אין מתפקידנו להחדיר את מוסר התורה למוסדות המדינה. תפקידנו לקיים מצוות, הא ותו לא. אחרי שנתקן את עצמנו, יתאים העולם את עצמו לדוגמא שהצבנו.
האם אין עניין להשיב אנשים בתשובה? יש עניין, הוא נקרא ערבות. אחריות אישית של כל אחד מישראל לאחיו. אבל לא תיקון עולם, לא אחריות קולקטיבית. אם יש באפשרותך לגרום לשופט עליון אחד לראות את האור, או לשלושה נהגי מוניות להפסיק לנסוע בשבת, חובתך היא לבחור בשלושה. גם אם השופט היחיד יתקן יותר את העולם, אתה צריך לבחור בשלושה. כך היא האחריות האישית שלך, למנוע מכל מי שאתה יכול לעבור עברות, ושלושה הם יותר מאחד. כלומר, הערבות ההדדית הנדרשת מאתנו היא מקומית, לא כללית. אין זה מתפקידנו לנהל את העולם, ודאי לא את ההבט הגשמי, אך גם לא את ההבט הרוחני שלו. אנו חיים בעולם ויש עלינו חובה של ערבות הדדית.
ערבות זו חלה על אחינו היהודים, לא על כלל אזרחי העולם. אין עלינו חובה לתקן אותם. בואו נעזוב את עולם הישיבות לנפשו, בלי לדרוש, בלי לחנך, בלי לכוון. תפקידו היחיד הוא תורה: ללמוד וללמד. אפילו לא להצמיח גדולי תורה, פשוט ללמוד. זהו התיקון שלו, של עולם התורה, זה קיומו. ושאר העולם? שיסתדר בעצמו.
משבר גיל ה־40
אם זה כל כך פשוט, אם זו המטרה, עולה התהייה מאליה: למה זה לא ברור לנו? למה אנחנו מחפשים את ההשפעה על העולם? למה קשה לנו לחשוב שהמדינה לא צריכה אותנו בדרך הטבע? התשובה היא: משבר גיל ה־40.
אם הגעתם לגיל ארבעים, או איפשהו באזור, אתם כנראה מכירים את התופעה. מדובר ברגע הזה שאדם מתעורר ומגלה שנגמר הזמן לחלום על העתיד. העתיד כבר כאן, והוא מאכזב. אם לא הגענו למיצוי ולסיפוק כלשהו, לא נשאר הרבה זמן לצפות ולהמתין שהוא יגיע.
יש כמה דרכי התמודדות, אבל יש דרך פופולרית במיוחד: לחפש השפעה. משבר גיל הארבעים מצמיח אנשים המחפשים את הבשורה שיפיצו, את הבקעה להתגדר בה. מקום ששמם ייחרט עליו באותיות זהב.
כתב עת המתיימר לעסוק ב"חשיבה חרדית" אינו יכול להתחמק מדברים פשוטים אלו המשקפים לטעמי חשיבה חרדית אותנטית
אכזבה אפשר לחוות גם כקולקטיב. אם היינו מתוקנים יותר, אם היינו מגיעים למיצוי ולסיפוק בתור חרדים, לא היינו מבקשים לחרוט את עצמנו בדפי ההיסטוריה. אנחנו מחפשים השפעה חיצונית, כי לא השכלנו להביט אל הבית פנימה. אם היינו שואפים לתיקון עצמי, לא נדרשנו לתיקון עולם. אבל אם בתוכנו המערכת פגומה, אם כולם מסכימים שגם אם הרכבת נוסעת הרי ירדנו מהפסים, אז מה נותר לנו לעשות מלבד לחפש השפעה במקומות אחרים? אם את עצמנו לא הצלנו, לפחות נושיע את העולם.
מדובר בדמיונות של גיל ארבעים. כיון שאין להם סיכוי, בואו נשוב ונתמקד בנו. בואו נתקן את עצמנו, ונעזוב את העולם במנוחה.
***
טור זה מעביר מסר שאינו שכיח, מן הסתם, על הדפים הווירטואלים של במה זו. אולם כתב עת המתיימר לעסוק ב"חשיבה חרדית" אינו יכול להתחמק מדברים פשוטים אלו המשקפים לטעמי חשיבה חרדית אותנטית. שאלת התרומה שלנו, הדיון המוסרי על חברה שלוקחת ואינה נותנת, וקיום נבואות של "לעתיד לבוא", אינם אמורים להעסיק אותנו. הם לא חלק מהאתוס שלנו, אין זו התודעה שלנו.
החשיבה החרדית במיטבה ממוקדת בתורה ומצוות ועוסקת בכל מה שיכול לקדם אותם
החשיבה החרדית במיטבה ממוקדת בתורה ומצוות ועוסקת בכל מה שיכול לקדם אותם. כדאי לומר את זה וכדאי לזכור את זה. גם בגיל ארבעים.
צילום: BIGSTOCK
מעניין, ומעורר מחשבה
נכון, ה'אור לגויים' הוא לא משימה ישירה או תכלית עיקרית, אלא כאשר עם ישראל חי בצורה נכונה על פי התורה, ממוקד בתורה ובמצוות, הדבר מהווה דוגמא לעמים אחרים.
עם זאת, התורה מדגישה את החשיבות של קידוש השם והימנעות מחילול השם. ההלכה מחייבת לשים לב כיצד מעשנו, המצוות ודברי הרשות, נתפסים בעיני אחרים – יהודים ולא יהודים כאחד. על הפסוק "והייתם נקיים מה' ומישראל) "במדבר לב, כב) הסבירו חז"ל שקידוש השם מתבטא גם בכך שמעשינו יתקבלו כראויים על ידי אחרים, מתוך תחושת אחריות כלפי החברה שסביבנו.
אנו יודעים שהתורה היא יסוד הקיום היהודי, ולימודה אינו רק זכות אישית אלא גם תרומה רוחנית כללית לעם ישראל ולעולם כולו, והמגן העליון לעם היהודי בכל מצב. ולכן מנהיגנו עושים כל שביכולתם כדי שלא יפגע עולם התורה.
עם זאת, עולה כאן השאלה כיצד הדבר נתפס בעיני הציבור הכללי, בפרט הציבור החילוני ואפילו בעיני עמי העולם. כשבחורי ישיבות שוקעים בלימוד תורה בעוד החברה הכללית עוסקת בנושאים קיומיים כמו ביטחון, מלחמה או מצב כלכלי חמור, הדבר עלול להיתפס כחוסר אכפתיות או התנשאות כלפי המצב הכללי. זה עלול להוביל לתחושת ניכור ואף לפגיעה במושג קידוש השם, כאשר הציבור החילוני, שחי בשירות צבאי או אחר, חש שהתורה לא מהווה חלק מהמאמץ הלאומי.
לכן תוך כדי המאבק להבטיח את לימוד התורה, יש צורך להראות אמפתיה והזדהות עם מאמצי החברה כולה, ושלא להיתפס כנפרדים או מנותקים מהמאמץ הכללי בזמן מלחמה או משבר. צריך להבהיר את החשיבות של הלומדים כתורמים בדרך הרוחנית, כך שיבינו שהמאבק הזה אינו מגיע מתוך דאגה לעצמנו בלבד, אלא מתוך תחושת אחריות עמוקה לא רק כלפי התורה, אלא גם כלפי העם כולו, מתוך אמונה שזהו צורך רוחני וגשמי כאחד.
הוצאת לי את המילים מהפה
מהמאמר נראה שלא אמור להיות אכפת לנו מאחרים אלא מעצמנו בלבד, אך לא זו מהות הענין.
השאלה מה אנחנו תורמים לעולם דומה לשאלה מה הנוסעים תורמים למטוס. אם יוצאים מנקודת הנחה שתכלית הבריאה היא גילוי אלוקות, הרי שאין בכלל שאלה על מי שחייו מוקדשים לתכלית זו. השאלה מתהפכת: מה התכלית של התקדמות מדעית וטכנולוגית? איך הייצור הסיני והטכנולוגיה האמריקאית תורמים לתכלית הבריאה?
(חרדי ששואל מהי תרומתם של עובדי השם לעולם כנראה אימץ מבלי משים תפיסת עולם הרואה בהתקדמות חומרית את תכלית הבריאה. ואכן בתפיסת עולם כזו אין הגיון להיות חרדי ואף לא דתי.)
דברים כדורבנות
אם אנחנו היינו באמת עובדי ה' האור שנאיר יהיה פועל יוצא מהמעשים ומההנהגות שלנו. אם אנחנו לא בולטים לחיוב סימן שמשהו בהתנהלות שלנו שגוי ולא נכון על פי דרך התורה.
השאלה אינה מה תורמים. כי כמו שנאמר לפני זו לא המטרה. השאלה היא מה לוקחים. ופה באמת הבעיה, כי החרדים שקיבלו על עצמם לא לתרום לכלכלה, לוקחים ולוקחים ללא סוף וללא שום בושה. לוקחים כסף שהוא פרי עמלם של אחרים, לוקחים ביטחון שעליו נהרגים אחרים. הדובדבן על הקצפת שמחזיקים בכוח הצבעתם את השילטון שמחרב את המדינה. אלמלא תמיכת החרדים, נתניהו השליט המושחת שרק טובת עצמו מול עיניו כבר מזמן לא היה שולט.
מאמר מעניין.
עיקר הבעיה לא הודגשה מספיק
יש רבים שלא תורמים לעולם, אבל ההתקרבנות החרדית על כך שהם מחזיקים את הכלכלה בתשלום המע"מ ואת המוסר של המדינה (החינוך החילוני הקלוקל, מוכר?) היא מה שמחלק בין אנשים שלא מספיק פרודוקטיביים לאנשים שהם נטל. זכותו של אדם לא להיות מועיל, אסור לו להוות נטל על אחרים.