מעֵבֶר למגילת אסתר: שינוי הפרדיגמה החרדי

בחירות ההסתדרות הציונית העולמית (WZO) לשנה זו – ההצבעה כבר החלה – מעוררות מחלוקת חסרת תקדים בזירה החרדית. "ארץ הקודש", מפלגה חרדית הכוללת שורת אישים בכירים מתוך החברה החרדית־ישראלית, מבקשת להגדיל את כוחה ולהשיג השפעה משמעותית עוד יותר בגופים הציוניים המרכזיים. בבחירות הקודמות (2020), כניסתה לזירה זו הצליחה להזיז הצדה את נציגות השמאל היהודי ולהביא שינוי דרמטי בהרכב הקואליציה – ועוד היד נטויה.

למרבה הפלא, "ארץ הקודש" עושה זאת בניגוד להנחייתו החריפה של ראש הישיבה רבי דב לנדו שליט"א, הנחשב "גדול הדור" והסמכות הרוחנית העליונה של היהדות החרדית בישראל

למרבה הפלא, "ארץ הקודש" עושה זאת בניגוד להנחייתו החריפה של ראש הישיבה רבי דב לנדו שליט"א, הנחשב "גדול הדור" והסמכות הרוחנית העליונה של היהדות החרדית בישראל. הציונות, לדבריו, היא תנועה שיסודה כפירה ומרידה במלכות שמים, ועל בסיס זה עומדים המוסדות הלאומיים. ומכאן, הרי ש"אין שום היתר להשתתף עמם או לכהן בשום תפקיד אצלם או להצביע בבחירות למוסדות הלאומיים, בשום אופן שהוא".

במאמר קצר זה אנסה לפענח את פשרו של המצב החריג הזה.

 

ביניים: בעיית הנאמנות הכפולה

חז"ל מלמדים אותנו כי לשון הרע שסיפר המן הרשע על עם ישראל היה חסר תקדים: לא היה מי שידע לספר לשון הרע כמו המן הרשע. כמו כל פיסת לשון הרע מוצלחת, דבריו לא היו נעדרי אמת: יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם (אסתר ג, ח). היהודים, טען המן, הם "האחר האולטימטיבי".

כמו כל אימפריה רחבת היקף, ברור שגם האימפריה הפרסית כללה מגוון עשיר של לאומים ותרבויות, כל אחת מהן עם מנהגים ייחודיים. ואם לכל עם ועם דת משלו, מה כה חריג וקשה ביהודים אשר דָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם?

התשובה לכך היא שאמנם מגוון תרבותי הוא עניין נסבל ואף רצוי, אך העם היהודי שונה מהותית. הדתות של כל עם ועם שונות, אך יש ביניהן מכנה משותף שמאפשר קיום הדדי בתוך מגוון הרמוני. לא כן היהודים. הם אינם יכולים להיות עוד צבע בתוך המגוון המפעים של קולאז' רב־לאומי. האחרוּת שלהם תמיד בולטת ומאיימת, כאצל אברהם העברי – "כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מב, ח). בהגדרה, הם לא נטמעים בתוך המארג האימפריאלי.

בתור "האחר האולטימטיבי", כל בעיה חברתית מושלכת על זרותו הנצחית של היהודי

כפי שהעירו חוקרי האנטישמיות, כל אחד בדרכו, האחרוּת הזו נמצאת בבסיס שנאת האומות ליהודים. בתור "האחר האולטימטיבי", כל בעיה חברתית מושלכת על זרותו הנצחית של היהודי. יהדות גרמניה היא דוגמא יוצאת דופן לכך. כפי שמתואר בספרי ההיסטוריה (הספר "רקוויאם גרמני" הוא תיעוד מצוין לכך), הנסיונות הנואשים של היהודים להיות גרמנים הסתיימו פעם אחר פעם במפח נפש. העם הגרמני הבהיר להם באופן מובהק: אתם לעולם לא תהיו גרמנים – ודוקא הנסיונות שלכם להיטמע מעידים על אשמה בכל פגעי החברה.

לשיח הזה יש בעידן המודרני כינוי מוכר. קוראים לו "נאמנות כפולה". מחויבותם של היהודים לעם שלהם, לעם היהודי, גוזרת שנאמנותם למדינה שבתוכה הם חיים אינה שלמה. לדוגמא, בסוף המאה ה־18 ניסח המחוקק הצרפתי קלרמון־טונר את העיקרון הפוליטי שהוביל לאמנציפציה של יהודי צרפת: "ליהודים באשר הם בני אדם – [יש להעניק] את הכל; ליהודים באשר הם עם – לא כלום!"

קלרמון־טונר, איש נאור, לוחם למען זכויות אדם, תמך בהענקת זכויות אזרחיות ליהודים, אך בתנאי שהם יוותרו לחלוטין על זהותם הלאומית ויקבלו עליהם זהות צרפתית מוחלטת: "עלינו לשלול מהם הכרה בשופטים שלהם; עליהם להישפט רק בפני שופטי המדינה. עלינו למנוע מהם כל הגנה חוקית על חוקי דתם. אסור שיהיה להם גוף פוליטי נפרד במדינה – עליהם להיות אזרחים אך ורק כאינדיבידואלים."

יריביו, אגב, הבינו את מה שהיהודים תמיד ידעו: היהדות אינה דת בלבד, אלא זהות לאומית מובחנת. אין ליהודי אפשרות לוותר על לאומיותו. מתנגדי האמנציפציה (ליהודים) טענו כי היהודים יהיו תמיד "עם בתוך עם" – גורם זר שאינו יכול להיטמע.

אסתר, גיבורת המגילה, היא אחת ההתגלמויות הראשונות של דילמת הנאמנות הכפולה. למרות היותה מלכת פרס, אסתר פועלת בנאמנות מוחלטת לעמה, תוך הבלטת ההשתייכות הלאומית שלה

אסתר, גיבורת המגילה, היא אחת ההתגלמויות הראשונות של דילמת הנאמנות הכפולה. למרות היותה מלכת פרס, אסתר פועלת בנאמנות מוחלטת לעמה, תוך הבלטת ההשתייכות הלאומית שלה. כאשר היא מתחננת בפני המלך להצלת היהודים, היא איננה פונה כמלכה פרסית, אלא כיהודיה: כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד (אסתר ז, ד). היא מצרפת את גורלה לגורל עמה: כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי, וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי? (אסתר ח, ו).

מגילת אסתר איננה מציעה פתרון פוליטי או חברתי לשאלת הנאמנות הכפולה, אלא פתרון אמוני. גם מול שנאה ורדיפה בלתי נמנעות, הקב"ה ידאג להישרדות העם ולניצחון על אויביו. מנגד, קם פתרון היסטורי לבעיית הנאמנות הכפולה: מדינת ישראל.

 

מגילת אסתר במדינת ישראל

כפי שהבין היטב בנימין זאב הרצל, הפתרון לבעיית הנאמנות הכפולה הוא מעבר לנאמנות אחת: חזרה ליהדות. כפי שכתב בסיפור "המנורה", תופעת האנטישמיות שלא שקטה גם בעידן האמנציפציה גרמה לו להבין "כי יש רק דרך אחת להמלט מעֹני היהודים, והיא: התשובה אל היהדות". מהות המפעל הציוני היא הצהרת נאמנות לעם היהודי, הוא ולא אחר, באופן השולל כליל את בעיית הנאמנות הכפולה.

ואכן, הקמת מדינת ישראל יצאה מציאות חדשה, לראשונה זה אלפי שנים, שיהודים זוכים להחזיק בדרכון אחד בלבד: דרכון יהודי שהוא גם דרכון המדינה. מעניין להזכיר שהרצל סבר כי מציאות חדשה זו תאפשר גם ליהודי התפוצות להגשים את רצונם להתבולל. מאחר שנמנע מלהשתתף במדינה היהודית החדשה, יוכל ה"צרפתי בן דת משה" להדוף את טענת הנאמנות הכפולה: "אז יאמינו בהם וברצונם הטוב, בפנותם ערף לארץ עמם החדשה, משטריה והליכותיה הטובים, ובהשארם בארץ מושבם."

בהשערה זו הרצל לא דייק. אך באשר לתושבי המדינה היהודית נדמה שצדק: המדינה אכן מאפשרת לתושביה היהודים לאחוז בדרכון אחד המייצג הן את העם והן את המדינה.

לדאבון לב, יש יהודים ישראלים הנמנעים מאחיזה בדרכון היהודי, והם מבקשים להפוך את מדינת ישראל למדינה ניטרלית

אולם יש לכך יוצאים מן הכלל. לדאבון לב, יש יהודים ישראלים הנמנעים מאחיזה בדרכון היהודי, והם מבקשים להפוך את מדינת ישראל למדינה ניטרלית. אולי, יום אחד, היא אף תזכה להיות חלק מהאיחוד האירופי. "האם יש אומה יהודית?" שאל אורי אבנרי בטור בעיתון הארץ, וגם ענה: "בוודאי שלא. היהודים הם עדה אתנית־דתית המפוזרת בעולם. הם שייכים ללאומים שונים ורבים. יש להם זיקה חזקה למדינת ישראל, ותבוא עליהם הברכה" מבחינת אבינרי, ומבחינת השמאל הקשה של המדינה, יש רק אומה ישראלית; אין אומה יהודית.

הכנעניות – הניסיון לכונן מדינה ישראלית לא־יהודית – מגיעה בגרסאות שונות ובעוצמה משתנה, ממי שביקשו למחוק את סעיף הלאום מתעודת הזהות למי שביקש את "טשטוש הזהות ההיסטורית הישראלית והמרתה באזרחות כללית בלבד נוסח הזהות האמריקאית או האוסטרלית". לפי חלק מאדריכלי אוסלו, זו היתה המטרה האמיתית של ההסכמים: "'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה," כדברי רון פונדק. "אוסלו בשבילי זה לשכוח שאתה יהודי," טענה הסופרת דורית רביניאן.

קבוצה אחרת היוצאת מן הכלל – הקבוצה המעניינת יותר – היא החרדים. אצלם, ההפך הוא הנכון: אנחנו יהודים בלבד ולא ישראלים. "יהודים שומרי מצוות החיים במדינה החילונית נמצאים בגלות, בדיוק כמו אחיהם בחו"ל," כך כתב משה שנפלד, האידאולוג הרשמי של תנועת אגודת ישראל, בשנת 1951. כלומר, לחיות בישראל זה כמו לחיות באנגליה. יש קצת יותר מצוות (מצוות התלויות בארץ), אבל אין הבדל מהותי. עיתון "יתד נאמן" מזכיר לנו תדיר כי "מצבנו הנוכחי אינו טוב יותר מבגלות בין האומות", וגלות זו כוללת את המאפיינים המוכרים: שנאה, עלילות, גזרות והשפלה.

התוצאה, במילותיו של מאמר מערכת ב"יתד נאמן" משנת 2021, היא כי יש לחרדים "שני דרכונים" – דרכון ישראלי ודרכון יהודי

התוצאה, במילותיו של מאמר מערכת ב"יתד נאמן" משנת 2021, היא כי יש לחרדים "שני דרכונים" – דרכון ישראלי ודרכון יהודי. "אנחנו יכולים להחזיק דרכון כפול," נכתב, "ישראלי ויהודי, כל עוד אין סתירה בין 'הריבונות הישראלית' לריבון עולם." אולם, בהינתן סתירות בין השניים, וכמובן יש רבות, הבחירה ברורה: "העם היהודי כבר בחר: ה' אלוקינו ה' אחד. לא נבחר אז, כולנו כאן כבר בחרנו!". מדינת ישראל הופכת להיות 'הפריץ'. היהודים (קרי: החרדים) ימשיכו במסורת של שתדלנות, רק כעת אצל הפריץ החדש: מדינת ישראל.

אצל שתי הקבוצות, חזון הנאמנות המאוחדת אינו מתקיים. עבור השמאל יש נאמנות אחת בלבד: הנאמנות למדינה. אין שאיפה להתאים את המדינה אל היהדות, ובמקרה של סתירה, הנאמנות למדינה גוברת. ואילו לחרדים יש נאמנות אחת בלבד והיא הנאמנות ליהדות. מדינת ישראל החילונית, הכופרת, אינה מייצגת את העם היהודי, ובמקרה של סתירה בין המדינה לבין היהדות, ברור שהיהדות גוברת. או בכפי ששרו לאחרונה במסגרות חרדיות שונות (והבולטת שבהן היא הארוע של הרב שלום בער סורוצקין): "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים."

מטבע הדברים, ישראלים שאינם חרדים חשים תסכול רב, וכיום אף זעם עמוק, לנוכח הרטוריקה החרדית. טענתם המרכזית, בתמצית, היא גרסה חדשה של טענת "הנאמנות הכפולה". החרדים לוקחים חלק משמעותי בממשלת ישראל, מכהנים כשרים (כבר לא סגני שרים) ואף מיוצגים בקבינט הבטחוני־מדיני. ועדיין, הם נאמנים ל'חרדים' ולא למדינה. הסירוב העיקש לשרת בצה"ל (ללא קשר ללימוד תורה) הוא רק אחת ההשלכות. החרדים מצדם טוענים שזו מהות החרדיות: לחיות חיי מגילת אסתר.

אך למרות הרטוריקה הקבועה, אין ספק כי שינוי משמעותי מתרחש בקרב היהדות החרדית, שינוי שמביא אותנו למקום של הזדהות גוברת עם ישראל ותחושת אחריות שמעבר לגבולות הקהילה. בהתאם לתקופה שאנחנו שוהים בה, מדובר במעבר מאדר לניסן – מפורים לפסח.

 

משני דרכונים לאחד

לאחרונה השתתפתי בטקס ההשבעה הראשון של חטיבת החרדים החדשה בצה"ל, הנושאת את השם ההולם "חשמונאים". זו היתה חוויה מרגשת. החיילים החדשים לוו על ידי בני משפחה, שרבים מהם, כך היה ניכר, הגיעו מלב החברה החרדית. נאומי הרבנים והמפקדים היו גדושים במקורות תורניים ובשאיפה עמוקה לשלב ספרא וסייפא. הארוע התנהל על פי סטנדרטים חרדיים, והאווירה היתה של ארוע חרדי.

תוך כדי שאני מתקרב לזירת האירוע, ניגשו אלו שני צעירים במדים ואמרו לי "שלום הרב". התברר שהם שני תלמידים שלימדתי בעבר בישיבת "חדוות התורה", שני בחורי חמד ממשפחות חרדיות. אחד מהם היה מלווה באביו, שאף הוא התגייס למסלול "שדרוג" – אימון בן שישה חודשים לעלות מדרגת רובאי 02 לדרגת 07. כאמור, ארוע מרגש.

חטיבת החרדים החדשה אמנם קטנה, אך בעיני היא מסמלת שינוי עומק ואפילו תמורה פרדיגמטית – מעבר משני דרכונים לאחד, מנאמנות כפולה לנאמנות אחת

חטיבת החרדים החדשה אמנם קטנה, אך בעיני היא מסמלת שינוי עומק ואפילו תמורה פרדיגמטית – מעבר משני דרכונים לאחד, מנאמנות כפולה לנאמנות אחת. שינויי פרדיגמה אינם קורים ביום אחד, וגם השינוי החרדי אינו מהפכה של לילה אחד – אך הוא מתקדם, צועד יד ביד עם התמורות שעוברת מדינת ישראל.

ישראל עצמה עוברת שינוי זהותי עמוק. בעשורים האחרונים חלה תזוזה משמעותית ימינה באוכלוסיה הישראלית, תהליך שנבע משינויים דמוגרפיים, קריסת רעיון השלום, התפכחות מהשמאל הליברלי ותהליכים תרבותיים נוספים. הכנסת, הצבא, פלייליסט גלגל"צ והמוסדות הלאומיים והתרבותיים כולם נעשו יותר מסורתיים, יותר יהודיים, יותר דתיים. לנוכח שינוי זה, לא מפתיע למצוא שהיהדות החרדית נעשית עם הזמן יותר ישראלית.

חרדים רבים דוחים את הקריאה הלאומית להיות "ככל הגויים", את הקריאה למדינה ניטרלית בעלת ניחוח יהודי קל השואפת להצטרף לאיחוד האירופי. הם אינם דוחים את קיומה של מדינה יהודית, אלא את המדינה המסרבת לייצג את ערכי היהדות. ככל שהמדינה נעה ימינה, כך החרדים חשים בה יותר בבית.

תומאס קון לימד כי מהפכות מדעיות מתרחשות כאשר המודל הקיים אינו מסוגל להסביר את המציאות והקהילה המדעית מאבדת בו אמון. או אז תופסת פרדיגמה חדשה את מקומו. כך גם כאן. השינויים החרדיים הולכים ונצברים – הממ"חים, עולם התעסוקה העשיר, המוסדות האקדמיים, הנוכחות התרבותית, השרים בממשלה, השרות הצבאי ועוד – ויוצרים עם הזמן שינוי פרדיגמה.

שינוי זה מוביל לשתי תנועות מנוגדות. האחת היא עמדתם הריאקציונרית של קבוצות כמו הפלג הירושלמי, הרואות בכל מגע עם המדינה סכנה קיומית ודורשות התבדלות לוחמנית. עבורם, השתלבות בצה"ל היא "כור היתוך" שמסכן את החברה החרדית כולה, ויש להילחם בה בכל מחיר. הרב דב לנדו אינו נמנה עם מחנה זה באופן רשמי, אך הוא שותף להשקפתם הרעיונית ומתנגד נחרצות לכל מעורבות חרדית בציונות. במילותיו החריפות, מוטב היה לנו להיות תחת שלטון גוי מיטיב. לדידו, אנחנו עמוק במגילת אסתר.

הרב לנדו הביע את התנגדותו הברורה ל"ארץ הקודש", אך אחרים מבין מנהיגי הציבור החרדי, ובהם הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל, הביעו תמיכה במהלך

אך התנועה השניה היא תנועה של אחריות גוברת כלפי מדינת ישראל ורצון הולך וגובר לקחת בה חלק. הרב לנדו הביע את התנגדותו הברורה ל"ארץ הקודש", אך אחרים מבין מנהיגי הציבור החרדי, ובהם הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל, הביעו תמיכה במהלך, בעיקר מתוך רצון לצמצם השפעות פרוגרסיביות על אופיה של המדינה. לפניו הרב אהרן לייב שטיינמן זצ"ל תמך בהקמת הנח"ל החרדי ("נצח יהודה") בהבנה שיש צורך במסגרת לנערים חרדים בצבא. כידוע, הפלג הירושלמי נולד בתגובה למתינות של הרב שטיינמן.

השאר הוא היסטוריה המתהווה לנגד עינינו. סיפור פורים עוסק בהישרדות בגלות, אך המסר העמוק יותר של המגילה הוא האור הגדול שקיים בקרב העם היהודי גם בחשכה הגדולה – אור של פסח שגם בסוף השנה, גם בהסתר, ממשיך להאיר. השכינה לא רק שומרת על העם היהודי בגלות, אלא אף מביאה אותו – כפי שמרמז היום השני של חג הפורים, "פורים של ירושלים" – אל מקום שמעבר לסיפור המגילה.

לאורך עשורים, החברה החרדית שימרה את סיפור מגילת אסתר גם תחת ריבונות יהודית, ובכך הצליחה לשקם ולבנות מחדש עולם תורני מפואר. כיום אנחנו על מפתנו של עידן אחר: עידן שילוב הנושא בכנפיו הזדמנויות עצומות, לצד אתגרים גדולים. השאלה כבר אינה אם החרדים יהיו מעורבים בישראל. השאלה היא איזו ישראל תהיה התוצאה של תהליך זה. והתשובה לשאלה תלויה בנו: החרדים הנושאים באחריות לעם ולמדינה.

***

קיומה של מפלגת "ארץ הקודש" חרף התנגדות הרב לנדו היא עדות מובהקת לשינוי הפרדיגמה החרדי המתרחש מול עינינו.

בניגוד לקודמיו במנהיגות הרבנית, הרב לנדו מייצג חזרה ל'חרדיות של פעם', המסרבת לפשוט צורה וללבוש צורה. הציונות היא כפירה, ואין בכוח הזמן ליצור שינוי, אפילו זעיר, בעמדה הבלתי מתפשרת. בהמשך הוסיף "יתד נאמן" (בציטוט מהרב מנחם אולשטיין) כי "האנשים המסייעים להם הם מסייעים לעמלק" – והנה חזרנו לימי טרום המדינה של הרב אלחנן וסרמן הי"ד ומאבקו הנוקב: הציונות היא עבודה זרה, הציונות הדתית היא ע"ז בשיתוף, וברוך שלא שם חלקנו עמהם.

והנה חזרנו לימי טרום המדינה של הרב אלחנן וסרמן הי"ד ומאבקו הנוקב: הציונות היא עבודה זרה, הציונות הדתית עובדת בשיתוף, וברוך שלא שם חלקנו עמהם

זוהי כמובן גישת הפלג הירושלמי, שזוכה כיום לעיבוי שורות משמעותי. אולם חלקים גדולים בציבור אינם שותפים לה. הם מבינים את גודל השעה, את הצורך הקיומי לעבוד עם שותפים למען העם והארץ, ואת האחריות הגורלית שמחייבת מעורבות עומק – עד הצבא ועד בכלל. שינוי הפרדיגמה, אגב, אינו עניין פנים־חרדי בלבד.

בסופו של דבר, השינוי הפרדיגמטי הוא של המדינה והעם כולו. כפי ש"ארץ הקודש" שינתה את מצבו של הימין במוסדות הלאומיים – ואני מכיר בכך שהמצב רחוק מלהיות אידאלי והדרך עוד ארוכה – כך כניסת חרדים למעגלי החיים ולמוסדות הישראליים לא תהיה רק השתלבות בפרויקט הישראלי כפי שהוא אלא עיצובו מחדש – ומאז ה־7.10 נחיצותו של עיצוב זה אינה מוטלת בספק.

הלוואי שיהא ה' בעזרנו ויראנו נפלאות – כימים ההם בזמן הזה.