קולמוסים רבים נשברו באתר צריך עיון על "שאלת החרדי העובד": מעמדו החברתי והרוחני של בן הישיבה היוצא לעבודה, הקושי שבריחוק מבית המדרש, אתגרי חינוך הילדים של העובד ועוד.[1] עם זאת, שאלת החרדי העובד מנוסחת לרוב כבעיה סוציולוגית: התמודדות מול חברה שבזה לחרדי העובד או למצער מתייחסת אליו כאל סוג ב', בעיית המחסור בקהילה או במנהיגות המקבלת את החרדי העובד כמו שהוא וכיוצא באלו. ברוח זו, גם סוגיית הניתוק של העובד מלימוד התורה ומחיי רוח מתפרשת כפועל יוצא של הריחוק החברתי מבית המדרש. ובהתאמה, הפתרונות המוצעים נוטים לקבל אופי טכני: יוזמות המנסות למשוך את החרדי העובד ללימוד תורה מעמיק וחוויתי שיחבר אותו מחדש לבית המדרש.
הבעיה של העובד אינה שהוא חש סוג ב', אלא שהתאולוגיה שהוא ינק משדי אמו מלמדת שהוא עסוק בהבלים ומחמיץ לגמרי את מטרת הבריאה
איני מבטל את ההבטים הסוציולוגיים של שאלת החרדי העובד, אולם אבקש להתמקד בסוגיה מנקודת מבט אחרת, תאולוגית. טענתי היא כי הקשיים החברתיים של החרדי העובד הם סימפטומים של מצוקה תאולוגית עמוקה שתהליך היציאה לעבודה מציף. הקשיים החברתיים שחווה החרדי העובד אינם תוצר של מעתק מחברה אחת לחברה אחרת אלא של חוסר התאמה עמוק בין השקפת העולם שעליה התחנך למצבו החדש. התאולוגיה החרדית אינה מניחה מקום לחרדי העובד. המצוקות שפוקדות אותו הן לפיכך בעלות שורש דתי ולא חברתי.
ההתמודדות של החרדי העובד אינה עם קשיי הקליטה בעולם החברתי החדש שלו אלא עם התכנים הרוחניים שמציעה התרבות החילונית. לא מדובר ב'פיתויים' שהעולם החילוני מציב בפני מי שנחשף לו, אלא בשאלות הערכיות שהתרבות המערבית בת זמננו מציפה. ההתמודדות של העובד היא תוצר של התנגשות בין עולם הערכים החילוני לבין עולם הערכים התורני־דתי: ביחס לעולם החול, ביחס ללימוד התורה הישיבתי, ובשאלות חינוכיות ומעשיות רבות אחרות.
דרך ההתמודדות שהחרדיות אימצה לעצמה אל מול האתגר של העולם החילוני היתה הסתגרות וביטול. הסתגרות מן ההשפעה התרבותית של החילוניות ומהיחשפות לרעיונותיה ולעקרונותיה. ניתן לא פעם לשמוע שיחות השקפתיות מלאות בוז כלפי העולם החילוני וכל הערכים שהוא מתיימר לייצג. הטיעון הערכי המסורתי הוא: אין לחילוניות כל ערך להציע, ועלינו לסגור את עצמנו מפני הפיתויים שהיא מציבה.
התמודדות הראשית של החרדי העובד היא ההתנגשות בין החינוך שקיבל, שהעולם הזה הוא הבל הבלים, לבין אידאל החיים הטובים שהוא פוגש מחוץ לחומות הקהילה החרדית
התמודדות זו מוכיחה את עצמה עבור רוב הציבור. קל מאוד לשכנע את מי שלא נתקל בעולם הערכים של החילוניות שאכן אין לה מה להציע ושהיא מרוקנת מכל ערך. אולם החרדי העובד נחשף לתרבות זו בשל קשרי הגומלין שהוא מקיים עם העולם שבחוץ. במקרים רבים הוא מתחיל לקחת חלק גדול או קטן בתרבות זו באורח חייו. הוא מתחיל לבקר באירועי תרבות ולהשקיע יותר בטיפוח אישי. היחס שלו אל אורח החיים החילוני מתחיל להשתנות. הקונפליקט בין הבוז לעולם החילוני בחינוך החרדי לבין אורח החיים הממשי בעולם העבודה יוצר מתח ערכי, שממנו נובעים האתגרים הסוציולוגיים והחברתיים של החרדי העובד.
להתנגשות זאת מספר ביטויים. ביטוי נפוץ אחד הוא התחרות שבין ערכים קהילתיים ומשפחתיים לערכים אינדיבידואליים של מימוש עצמי וזכויות אדם. ביטוי נפוץ אחר הוא עצם היחס לעולם הזה, לחיי החול, לחיים הטובים של האדם במובן הגבוה של המילה. לפי החינוך החרדי המקובל, אין כל ערך ל"חיים הטובים" – לשאיפת האדם לחיות בעולם הזה חיים משמעותיים, מלאי עניין, אסתטיים, נעימים. החיים עצמם הם הבל הבלים. חיי העולם הזה אינם יכולים להיות בעלי משמעות. החיים והטוב הם תרתי דסתרי. בעולם המערבי בן ימינו לעומת זאת שאיפת האדם להקים חברה גדולה, למלא תפקיד ציבורי משמעותי, לחיות בבית יפה, לגדל ילדים מוצלחים שיהיו להם חיים יפים ומאושרים ומלאי חוויות – כל אלו אינם נחשבים שאיפות נמוכות וריקות אלא עניין ראוי לחתור אליו. התמודדות הראשית של החרדי העובד היא ההתנגשות בין החינוך שקיבל, שהעולם הזה הוא הבל הבלים, לבין אידאל החיים הטובים שהוא פוגש מחוץ לחומות הקהילה החרדית.
הבל הבלים
לפני תקופה התפרסם בקבוצות הוואטסאפ החרדיות סרטון שבו נראה ראש מוסדות עטרת שלמה, ר' שלום בער סורוצקין, עומד על במה למרגלות מגדל הבורג' חליפה בדובאי ונואם בקול מלא פאתוס ש"כל מה שאנו רואים מימיננו ומשמאלנו – הכל הבל הבלים".[2] רק התורה חשובה, טען בתוקף ר' שלום בער באוזני משתתפי אירוע היוקרה הנוצץ בנסיכות הערבית העשירה. סרטון זה שעשע את הקהל הפוקד את קבוצות הוואטסאפ: קלישאה משגיחית זו נראתה אירונית במיוחד על רקע התפאורה שלה.
ההבדל בין החרדי העובד לר' שלום בער אינו כמות השעות המושקעת בלימוד תורה. בהיותו אדם המנהל רשת מוסדות ענפה ועסוק גם בגיוס כספים, גם ר' שלום בער היה צריך לקבל טייטל של "חרדי עובד". הסיבה שלא נזהה בו חרדי עובד היא ההשקפה שלו על העולם הזה
אני טוען כי ההבדל היסודי בין ר' שלום בער סורוצקין לחרדי העובד הוא ביחס כלפי העולם הזה. האם הוא חי בתחושה שכל העולם הזה הוא הבל הבלים או חש חוסר נוחות לנוכח גישה זו. ההבדל בין החרדי העובד לר' שלום בער אינו כמות השעות המושקעת בלימוד תורה. בהיותו אדם המנהל רשת מוסדות ענפה ועסוק גם בגיוס כספים, גם ר' שלום בער היה צריך לקבל טייטל של "חרדי עובד". הסיבה שלא נזהה בו חרדי עובד היא ההשקפה שלו על העולם הזה. החרדי העובד, במובן הרווח של המונח, הוא חרדי שמתחיל לחוש חוסר נוחות לנוכח השקפת העולם שחיי העולם הזה הם הבל הבלים.
ההשקפה החרדית המקובלת, שאנשי בית המדרש הם חוד החנית של החברה, יושבת על תפיסה דתית שאין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. הדבר החשוב היחיד הוא לימוד תורה (בחינוך הליטאי) או דבקות (בחינוך החסידי). לפיכך גם אם נסכין לצורך ביישובו של עולם, נזכור שהעולם לא נברא אלא עבור יושבי בית המדרש. כלומר, לא מדובר רק בהבדלי היררכיה בין הלומד לעובד, כמו שניתן להתרשם מדיונים בנושא, אלא במקום של עבודת האדמה בסדר המטפיזי. במילים אחרות, הנקודה אינה שאנשי בית המדרש הם מטרת הבריאה אלא שהבריאה עצמה אינה אלא תפאורה לבית המדרש. המעלה של אנשי בית המדרש נובעת מתפיסה תאולוגית פשוטה וברורה זו, הידועה לכל ילד חיידר. הבעיה של העובד אינה אפוא שהוא חש סוג ב' אלא שהתאולוגיה שהוא ינק משדי אמו מלמדת שהוא עסוק בהבלים ומחמיץ לגמרי את מטרת הבריאה.
לפי השקפת "הבל הבלים", חיי היומיום נתפסים עיסוק הכרחי אמנם אך חסר ערך. על האדם להמעיט בהם ככל האפשר כדי להתפנות לדבר האמיתי: לימוד התורה וקיום המצוות. העיסוק בפרנסה הוא בעייתי לא רק בשל הקשיים התרבותיים שמזמן העולם שבחוץ, אלא בראש ובראשונה מפני שהוא מבזבז את זמנו של העובד; הוא טרוד בחיי שעה במקום לעסוק בחיי נצח.
אדם שגדל בחינוך חרדי ואינו עוסק בחיי רוח ובלימוד תורה ניצב בפני דילמה. אם הוא מקבל את הגישה המהבילה את העולם הזה, נפתחות בפניו שתי דרכים ליישב את העובדה שהוא עוסק רוב ימיו באותו הבל: הדרך הזבולונית והדרך הניהיליסטית. הראשונה, דרכו של זבולון, היא הצדקה של העיסוק שלו בעולם הזה בסיועו לאנשי בית המדרש. העובד ממשיך לשרת את בית המדרש דרך "הסכם יששכר וזבולון" – הוא עובד לטובת הלומדים.
הדרך השניה, הניהיליסטית, מאמצת גם היא את ההשקפה המהבילה את העולם הזה, אך בוחרת דוקא בהבל. האוחזים בגישה זו מפתחים יחס ציני ומבטל לעולם התורני, אף שהם ממשיכים לדבר בשפתו. כך הם מטיפים לחיים ערכיים כפי התפיסה החרדית, אולם בפועל מתבוססים בחדוה מרובה באותו "הבל" בלי כל רגשות אשמה. למעשה הם אינם מאמינים בערכים שהם מנופפים בהם, ואדרבה, הם מתייחסים אליהם בציניות ובזלזול.
חשוב לציין שאנשים שבחרו בדרך זו אינם מאמינים ב"חיים הטובים" כפי שתיארתי אותם למעלה. הם תופסים את העולם הזה בדיוק כמו שאברך המשי תופס אותו. הם רואים בחיי החומר, שבהם הם בוחרים, עניין גס וריקני. הם לעולם לא יקראו ספרות גבוהה או ילכו לתאטרון. כך, לא פעם אנו נתקלים באנשים שסובאים בשר בהדוניזם וולגרי, תוך כדי שהם חוזרים בחצי לעג על המנטרה של "ר' שעיה בן ר' משה" שנועדה 'לקדש' את האכילה. אכילה זו איננה נעשית באסתטיקה ובטעם אלא בהפרזה, בכמויות ענק, בחוסר עידון, המעניקים לכל המחזה צורה גרוטסקית. הסיבה לכך היא שאנשים אלו אינם מאמצים את תפיסת "החיים הטובים" המערבית, אלא חיים את ה"הבל הבלים". מבחינתם העולם הזה הוא אכן נמוך וריקני, אלא שהם בחרו בו ולא בבית המדרש.
למרבה הצער אנשים מסוג זה עלולים להתנהג בניהיליזם גמור. הם בזים למערכת הערכים שהם מאמינים בה כביכול – מערכת הערכים החרדית, אך זאת ללא אימוץ תפיסת טוב חלופית. הם מאמינים כי הם נטועים עמוק בצד הנחות של החיים – ומדוע אפוא להאמין בטוב? בצלאל כהן הצביע על תופעה זו אצל רבים מ"שופרות ההשקפה", עיתונאים חרדיים המתווכים את האידאולוגיה החרדית להמון העם, אף שהם רחוקים ממנה בחייהם האישיים.[3]
אם האדם מקבל את השקפת העולם המהבילה את העולם הזה, הוא יכול לצאת לעבודה בלי לחוות אף אחד מהסימפטומים של החרדי העובד. בין אם הוא מהניהיליסטים ובין אם הוא מהזבולונים, הוא לא יחוש כל קונפליקט בחייו. הוא יוכל להיות "עסקן חשוב", ואם הוא יצבור הון קטן הוא ייחשב "גביר". במקרים אחרים הוא יהיה סתם "חרדי מודרני", ואם הוא יצבור די ידידים והשפעה, הוא בוודאי יעלה למדרגת "תמכין דאורייתא" שהם כידוע במחיצה אחת עם גדולי הדור ומאורי התורה.
הקושי של החרדי העובד מתחיל רק כאשר הוא מתחיל לחשוד שמא יש ערך כלשהו בחיים הטובים בעולם הזה והוא לא נועד רק ליישם את הפרישות ממנו. רבים מהאתגרים שהחרדי העובד מתמודד עמם הם תוצר של חוסר הנוחות מהתפיסה המהבילה את העולם הזה. ארחיב בנקודה זו ובדפוס הפעולה שהיא מחייבת.
אתגרי החרדי העובד
לאור האמור, המצב החברתי הנידון לעייפה של היות החרדי העובד סוג ב' איננו מאתגר רק מחמת מבטם המתנשא של השכנים ושל החברים אלא בעיקר בשל הדיסוננס הפנימי שחווה החרדי העובד בינו לבין עצמו. לא מעט חרדים עובדים חשים אשמה על שאינם ממלאים את יעודם הנכון והאמיתי, לעסוק ב"כל עמל אדם לפיהו".
תובנה זו מבהירה למה דוקא חרדים שהיו מלכתחילה במסלול עסקנות או נולדו עם הטייטל של "חרדי מודרני" חווים קשיים אלו הרבה פחות. הם לא חשים דיסוננס לנוכח התפיסה שחיי העולם הם הבל. אדרבה, הם מעוצבים בדמותה. לעומת זאת, מי שנועדו להיות מיושבי בית המדרש ובחרו לשנות מסלול ולצאת לעבוד אינם מקבלים בשוויון נפש את ההבלת העולם הזה. הבחירה שלהם בחיי עבודה יוצרת פער בין תפיסת העולם שעליה חונכו לבין חייהם בפועל.
"שאלת החרדי העובד" היא למעשה "שאלת חוסר הנחת כלפי ההבלת חיי העולם הזה". היא אינה בעיה מיוחדת של אנשים עובדים, גם אם היא נפוצה יותר אצלם
באופן דומה, החרדי העובד מתקשה למצוא מוסד לימודים מתאים שיבטיח לילדיו בסיס כלכלי לעתיד, כדי שלא יחוו את הקשיים שהוא עצמו עבר. הקושי אינו רק טכני, ואינו נעוץ במבחר המצומצם של מוסדות מסוג זה או ברמה הרוחנית הלא מספקת של המוסדות. הוא כרוך בעצם הוויתור על "היעוד האמיתי" שלהם – לימוד תורה מבוקר ועד ליל. החרדי העובד, שגדל על הרעיון שלימוד התורה הוא תכלית הבריאה, מתקשה לוותר עליו. הממ"ח האיכותי ביותר לא יוכל להתחרות בחיידר על כתר זה.
לפי האמור, "שאלת החרדי העובד" היא למעשה "שאלת חוסר הנחת כלפי ההבלת חיי העולם הזה". היא אינה בעיה מיוחדת של אנשים עובדים גם אם היא נפוצה יותר אצלם. יש לא מעט חרדים העובדים לפרנסתם מסיבה זו או אחרת, ואינם חווים כל קושי. לעומתם יש לא מעט חרדים השקועים בעולמה של תורה החווים את אותם קשיים שחווה החרדי העובד. חוסר הנוחות מהתאולוגיה השוללת את העולם הזה אינו כרוך ביציאה ממשית מהכולל.
כיצד ניתן לפתור את "שאלת החרדי העובד"?
כאמור, הקשיים שחווים החרדים העובדים נידונו כבר בהרחבה. אולם מכיוון שנקודת המוצא של הדיונים הללו היתה סוציולוגית, הפתרונות שהוצעו היו לרוב פתירת הקשיים החברתיים של החרדי העובד: יצירת אלטרנטיבות בית מדרשיות שיהיו מענה לצורך בחוויה בית מדרשית; טיפוח מנהיגות רבנית לציבור החרדי העובד; הקמת מוסדות חינוך מותאמים וכיוצא באלו.
בשדה התאולוגי לעומת זאת נעשה מעט מאד. כולנו מכירים כמובן את שלל הציטוטים מחז"ל שנועדו לתת הכשר ליציאה לעבודה; "יפה תורה עם דרך ארץ" ו"גדול הנהנה מיגיע כפיו" וכדומה. אולם גם אם ניתן להקל על מצוקה בעזרת ציטוט או מימרה נאה, הם אינם נעשים עדיין למשנה תאולוגית. אנו רואים ניצני התעוררות של תפיסות רוחניות שנעלמו מהרחוב החרדי במרוצת העשורים האחרונים, כמו תפיסת עולמו של רש"ר הירש, אך אלו לא התפתחו עדיין לכדי משנה מקיפה וכוללת. העולם הדתי היחיד שהחרדי העובד מכיר הוא עדיין העולם של ר' שלום בער סורוצקין – עולם שבו כל מה שאינו תורה הוא "הבל הבלים". ולפיכך כל עוד הוא שקוע בהבל הזה הוא אינו יכול שלא לפתח מרירות כלפי העולם כולו, ובעיקר כלפי האומרים שהעולם הוא "הבל הבלים" אך ממשיכים לרדוף אחרי אותו הבל.
יציאת חרדים לשוק העבודה מלווה באינספור שינויים חברתיים וקהילתיים ובערעור היסודות הבסיסיים ביותר של החינוך החרדי, החל ממסמוס "חומות ההתבדלות" ופיתוח הערכה כלפי העולם המערבי, ועד לתיקוף של העולם הזה ושל חיי המעשה. תופעה זו מצריכה רוויזיה של עקרונות היסוד של החינוך החרדי הנוכחי
יציאת חרדים לשוק העבודה מלווה באינספור שינויים חברתיים וקהילתיים ובערעור היסודות הבסיסיים ביותר של החינוך החרדי, החל ממסמוס "חומות ההתבדלות" ופיתוח הערכה כלפי העולם המערבי, ועד לתיקוף של העולם הזה ושל חיי המעשה. תופעה זו מצריכה רוויזיה של עקרונות היסוד של החינוך החרדי הנוכחי. היא לא תתקיים לאורך זמן בלא תשתית דתית ראויה. אם ברצוננו שמגמה זו תישמר לאורך זמן, עלינו להתבונן בנסיון העבר, בתנועות כמו פא"י שלא שרדו, ולהפיק את הלקח: ללא עוצמה רוחנית ותפיסת עולם מגובשת אין לתופעה זו יכולת הישרדות משמעותית.
ביסוס השקפת עולם זו חשוב גם לצורך יישוב הקונפליקטים שחווה אדם בינו לבין עצמו. בעיית החרדי העובד כפי שתארתי אותה מלווה בדיסוננס עמוק בין החינוך היסודי ביותר של האדם לבין ההתנהגות שלו בפועל, העלול להתבטא בחוויית חוסר סיפוק ובתחושת כישלון עמומה. כאמור, לא ניתן ליישב דיסוננס עמוק זה בציטוט או שניים. יש צורך במשנה מקיפה שתעניק מצע איתן לדרך החיים כולה.
השקפת עולם רוחנית זו תהיה בסיס ליצירת קהילות של חרדים עובדים, שהמשותף ביניהן יהיה יותר מ"אני אינני אברך וגם אתה אינך אברך – בוא ונתאחד", קהילות שייבנו על תפיסת עולם משותפת של חיי תורה עם דרך ארץ. קהילה שנבנית על ערכים משותפים תהיה איכותית ובת קיימא יותר מקהילה שנבנית רק על שיתוף שטחי בדחיה מהמיינסטרים. התאגדות רוחנית שכזו תאפשר גם השגים בשטח, כמו מוסדות לימוד ובתי כנסת. לא הרי תביעה בשם השקפת עולם ודרך רוחנית כהרי תביעה הבאה רק בשם התאגדות חברתית. העוצמה של הראשונה חזקה בהרבה.
דרושה אליטה למעמד החרדי העובד
אם נעבור לפסים מעשיים, צריך להשקיע בטיפוח אליטה בקרב המעמד העובד. עד היום, דפוס הפעולה השגור בהתמודדות עם שאלת החרדי העובד היה יצירת מסגרות לימוד לחרדים עובדים שיאפשרו להם ללמוד כדבעי או למצער להרגיש שייכים להווי הבית מדרשי. הדבר חשוב ביותר אולם אינו מספק. כיון שבשאלה תאולוגית עסקינן, ראוי להפנות מרץ ליצירת בתי מדרש לאליטה רבנית, שיתמקדו בגיבוש ובניסוח השקפת עולם 'חרדית עובדת', ויצמיחו הנהגה רוחנית לקהילה זו.
הצורך ביצירת שדרה רבנית לציבור החרדי העובד נידונה לא מעט, ואין ספק שמדובר בצורך מהותי. אולם אין די ברבנים שיענו לשאלות ויתנו אוזן קשבת לציבור העובד. יש צורך בשדרה של תלמידי חכמים, של הוגים, שיספקו משנת עולם מקיפה לציבור זה. הם לא יהיו בבחינת משיבים בלבד, אלא ישמשו חוד החנית ביצירת עולם דתי רוחני שלם.
[1] ראויים לציון מאמריהם של מוישי רוזנצוויג ומתי הורביץ, הנוגעים בנקודות שאני מעלה.
[2] https://www.kikar.co.il/yeshiva-world/380293.
[3] https://betochami.blogspot.com/2022/01/blog-post.html?fbclid=IwAR3R5lotMi3gXjxT58XQgpfFlKQbk0X3IU8HtWGv2t76iDUWOKt5EsUUPbg.
תמונה: OHAYON AVI, לע"מ
היה מאד מעניין לקרוא.
האם נכון להתאים את החינוך החרדי השמור למוכנות לעבודה?
האם אבא שיצא לעבוד היה רוצה ש’החדרים’ השמורים יהפכו ממחי’’ם או שהיה מעדיף לשמר את הדיסוננס בין העובדה שיצא לעבוד ולעובדה שה’חדרים’ מחנכים ללימוד התורה?
מסכימה מאד שיש מקום להביט אל הציבור העובד ולמצוא פתרונות או כמו שכתבת שינוי תאולוגי והשקפתי
ועדיין לדעתי יש מקום להכיל את המורכבות בעניין. אבא עובד מחד גיסא והערך החשוב הוא לימוד תורה מאידך גיסא. היהדות לא דוגלת בשוויון יש כהנים, לווים וישראלים זה למעלה מזה. החברה החרדית כן אמורה לשמר את ערך השקיעות בתורה "אדם כי ימות" אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו, וזו המעלה הגדולה ביותר וביחד עם זה לשלב את השינוי התפיסתי בנוגע לציבור העובד. הם לא סוג ב’ חלילה אך, הנעלה ביותר זה לימוד תורה. אפשר לומר את זה בלי להתבייש… והציבור העובד הוא לכתחילה ולא בדעיבד.
בנוגע לתרבות החילונית שמהממת את העובד ’שמגלה’ שהתרבות ששמע שהיא כלום וגורנישט יש בה דווקא חוכמה ויופי כבר התייחסו לחוכמה של יוון, מעולם לא ביטלו את חוכמה ותרבות יוון אלא זו תרבות שאינה מחוברת ולכן אין לה מקום…
בדיוק את המחשבות הללו המחבר בא לשלול.
@זהבי
אכן את זה הוא בא לשלול רק שהוא א נתן הצדקה ומשנה סדורה שתאפשר לשלול הוא רק ביקש לייצר רבנים שייצרו משנה שתתאים לקונפליקטים שהא מרגיש
מאמר יפה מאוד, נכון, ובטוב טעם.
אך יש כמה דברים שאני חלוק
אקדים: השקפת העולם החרדית הליטאית בנויה על שני חלקים.
החלק הראשון, ניתן לומר הפן החיובי, מטרת הבריאה לשבת ללמוד תורה. אין ייעוד לאדם אלא עמל התורה. הא ותו לא.
החלק השני, ניתן לומר הפן השלילי, אדם שאינו לומד תורה ועושה משהו אחר, *כל משהו אחר* הוא ריקני וכו.
נקודת המחלוקת שלי, מעמד הציבור העובד, או כהגדרתי כל מי שלא "יושב ולומד" פשוטו כמשמעו (בהגדרתך הזבולוניק והמינהליסט)
הפערים בניהם אך ורק בחלק הראשון.
הזבולוניק מאמין באמת בערך לימוד התורה. עד כדי כך שהוא מוכן לעבוד קשה, להזיע, להוציא כסף מהכיס העיקר להחזיק לומד תורה. הוא רוצה להיות שותף בזה.
המינהליסט איבד גם את החלק הזה.
אך בחלק השני אין בניהם שום הבדל. שניהם לא מקבלים את התפיסה שהעולם הזה הוא כלום.
והראיה מאחר שגם הזבולוניק כשמגיע לו הזדמנות להתגשמעק מהעוהז, לא מתחוללת בליבו מלחמת היצרים. הוא לא מרגיש שהוא עושה דבר לא טוב. להיפך. הוא חי את "וחי בהם" באמונה אמיתית.
כשהוא יוצא מהמסעדה/כל בילוי אחר, אין בו רגש של חרטה, ניתן להרחיב אך אעצור בזה.
המורם מהנך לתפיסתי גם ר שלום בער לא מאמין בהבל הבלים. הוא מרמה עצמו, יותר נכון את האחרים ששומעים אותו, בכדי שיאמינו שהוא מאמין. אך הוא לא מאמין בזה בכלל.
נקודה שניה
הפיתרון שהצעת הינו הקמת ממסד רוחני, לדעתי זה לא הפיתרון ומשום שחרדי שגדל על שני הדברים שאמרתי, לעולם לא יכיר ב"דמות רוחנית" שתשבור את אחת מהיסודות הללו.
בעיני רוחו הדמות הזאת איננה רוחנית. זה אדם גדול בידיעות התורה אך איננו מנהיג, ודאי שלא ליצור לו משנה רוחנית חדשה.
אז מה הפיתרון?
לדעתי ילדי הדור העובד יביאו את הבשורה. ילדי הממח הבודדים. אלו שגדלו ללא הבסיס השני.
הם יכירו בדמות רוחנית כזו מאחר ואינה סותרת את המונח "השקפת העולם החרדית" כפי שהם גדלו.
ולכן לדעתי הפיתרון היחיד הוא הזמן.
היו דברים מעולם.
אך לא בשם כאילו מאמר מעמיק וכו.
אכול ושתה כי מחר נמות.
הבו בירה ונשירה.
הפעם צריך עיון גדול, צריך עיון, האם איזה עורך עבר על השטויות האלו? האם יש כאן אינטרס לזלזל בתורה מהיום והלאה ולא לראות בלומדי התורה ערך עליון? אולי נוסיף או נשנה בתפילות יהא רעוא קדמך דתפתח לי בירה טובה במסעדתא?
הלזאת יקרא חשיבה והגות חרדית? לא חשיבה אלא טמטום מוחלט, לא הגות אלא התמסטלות ולא חרדית ואפילו לא מזרוחניקית, אלא ריאקציונרית קלאסית
אמירות ריקות בגנות הבירה והנאות מגושמות לא יטשטשו את תוקף השאלה המטלטלת של הכותב:
האם העולם הזה על עושרו התרבותי וריבוי גווניו כולו הבל גמור לו אני בזים א-פריורי? האם ניתן ביושר לבוז למדע? האם מתכנת מומחה יכול לבוז לחכמה הטמונה בקידוד? האם אדריכל בקיא מסוגל באופן כנה לזלזל בנוי העיצוב ולאומנות התכנון?
אלו שאלות יסוד שלדאבוננו רוב רובם של יושבי בית המדרש לא שמים אל ליבם, ו״לא ראינו אינה ראייה״!
כדי להרחיב את היריעה נדרשים תלמידי חכמים רחבי אופקים ובעלי דעת. רבותינו הראשונים הורו כי יש לתורה מה לומר והיאך לומר על עולם ומלואו. פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כרוחבו של א(ע)ולם!
לצערי נראה שלא קראת את המאמר או שסתם אין זה כי אם רוע לב.
הלוא עיקר הלוז של המאמר הוא שהיעדר השקפה לחרדי העובד בהכרח מביאה אותו לידי ניהיליזם והתבהמות מן העולם, ודווקא משום כך נדרשת יצירת השקפת עולם המתאימה לאורח החיים הזה.
איך הצלחת לחלץ מזה שיש אידאל בשתיית בירה במסעדה – נשגב מבינתי
יישר כח! יפה דרשת
בדבר הפתרונות שהצעת יש להתיישב, אבל יפה הגדרת את הבעיה והצבעת על כך שהיא אינה סוציולוגית בלבד
יש להלך אחר דורות הראשונים שהתמודדו עפ שאלות אלו ודומות להם. אם נחדד השאלה של עוה״ז היא נדבך מרכזי משאלת ״מפגש היהודי המסורתי והמודרנה״. מיהם הגדולים שהורו לחרדים עובדים-משלבים באורחות חייהם בין קדש לחול דרך בשאלה זו? רבני תורה עם דרך ארץ וקודם לכן רבותינו הראשונים.
על קצה המזלג, ראה מאמר ״התורה והחיים״ של הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ״ל בו הוא מתאר את הלך הרוח והמבט הנכון על העולם, לרבות עושרו התרבותי והאינטלקטואלי וכן ההתיחסות לחיי הנוחות במערב אשר קיבלו תשתית רוחנית במשנתי של הרש״ר הירש.
הרב סולובייצ׳יק ותלמידיו הרחיבו בדבר. אזכיר מקצת מעקרונות היסוד:
– חכמה בגויים תאמין (הכרה בהישגי ותרומת המדע לאנושות והעלאתו ככלי לאמונה ולאהבת ה׳ בדרכו של הנשר הגדול. אהבת חכמה וחכמים.)
– יפיפיותו של יפת באהלי שם (אומנות, אסתטיקה ותרבות הם לא צרות ליהדות הנאמנה.)
– קבל את האמת ממי שאמרה (על היכולת לנהל דיון אינטלקטואלי עם האחר תוך שמירה על מחויבות מלאה לעקרונות ההלכה והאמונה.)
– עיקר ותפל. עשה תורתך קבע. רקחות וטבחות.
– בכל דרכיך דעהו: קידוש וטיהור הגשמי למלאכת וכבוד שמיים
– דרך ארץ: נימוס והליכות בעבודת ה׳
ואידך זיל גמור!
יישר כוח!!
אכן לכך היתה כוונתי, עלינו לבסס תאולוגיה לחרדי העובד על בסיס מה שנאמר בנושא בדורות האחרונים
העניין הוא שכל הדברים האלה רק מאפשרים להרגיש שהחכמה החיצונית היא לא היפך האלוקות אבל גם לאכול ולשתות זה לא היפך האלוקות
בן אדם לא רוצה להרגיש שכל חייו הוא רק בדבר שהוא פחות יותר
ועדיין החכמה החיצונית פחותה יותר מהתורה
גם אם חכמה בגויים תאמין
לא תוכל למצוא רבנים שיגידו לך שחכמה חיצונית וחיי העולם הזה שווים בערכם לתורה ותמיד תישאר עם התחושה שאתה עושה משהו פחות כי זאת המציאות לא יהיה פתרון לחרדי העובד גם לעשות משהו פחות וגם לחשוב שהוא עושה משהו נעלה יותר
הרבה רהב שלא יוכל להסתיר את האמת שהציבור החרדי הלך לבחירות למען קולה בכוס פלסטיק.
ללמוד לאמיתה של תורה זה למעלה מכוחו של רוב הציבור, אבל לשתות קולה תאווה לחך בכוס חד פעמית שמאפשרת עצלות זה בהישג ידו של כל הציבור ועל זה המלחמה.
רצו לגדל דור של תלמידי חכמים מסתפקים במועט וגידלו דור של גרגרנים עצלנים
לא חבל על המרירות?
הכי קל זה לדבר על ה"דור"….
כל אחד בביתו יראה דוגמא אישית של חריצות ומוסר עבודה וזה מה שינחיל לבניו.
מאמר מרתק! וכתוב היטב!
בתחילת דבריך מוצגת הבעיה בה החרדי העובד מרגיש "סוג ב", מתחלקת למספר תחומים.
כמובן קיים החלק המדובר שהוא ההתמודדות מול עצמי האם אני מקיים את חובתי בעולמי וכו' כמדובר, אך קיים גם רובד התמודדות נוסף ואציע תובנה משלי בעניין.
הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות מביא ש"לולי המשתגעים נשאר העולם חרב", חלק מרכזי ביישובו של עולם הינו שלא כל בני האדם נולדו בעלי שאיפות רדיפה או השגות דומות. בוודאי שהאדם מכוון אל פסגת סולם הרדיפה שלו, ולא יחשיב עצמו "סוג ב" בכך שנמשך אל הנדסת החשמל ולא לרפואה. אם כן מדובר בתהליך הבנה של החרדי העובד מול עצמו, שהחובה עליו לתעל את מרצו ולמלא את חלקו בבניית העולם.
אם כן עיקר "הבעיה" היא כאשר החרדי העובד מבקש לחיות בינות ללומדים או לשלוח את ילדיו למקומות לימוד שיאפשרו להם בחירה מליאה בין "לשבת ללמוד" לבין "לצאת לעבוד".
ארצה לחדד את רעיון האליטה, לפיתוח ההשקפה לחרדי העובד, מבלי "לברוח" מסוגיית 'החיים כעובד בקהילת לומדים' על ידי יצירת זרם נפרד.
אני חושב שההרמוניה בתוך הקהילה היא הנדרשת.
ובעבורה נדרשת עבודת וויתור בה החרדי העובד נאלץ לשקלל פעולה-תוצאה אשר לעיתים קרובות אינה מוצדקת.
אהרל'ה, בא לגור ברמת בית שמש א' ולא תצטרך לשבור אצבעות על המקלדת עם מאמר כזה (שבור אותם במקלדת שלך בעבודה במקום)
רמה א בבית שמש זה המקום
לא המדרש עיקר אלא המעשה.
ראינו גדולי עולם מכל החוגים כמו הרבי מסאטמר הרבי מבעלזא הרבי מחבד הרבי מגור ועוד מכל החוגים (כרגע זכור לי מעשיות מהצדיקים האלו אבל זה נכון לכל הצדיקים) אין מוקדם ומאוחר בתורה שהפכו את העולם בפועל על ידי ששלחו אנשים ותלמידים לעולם המעשה בפועל. כל אחד וחלקו.
וכולם יודעים וגם רואים שללא עבודת המידות אין כלום. וכל אחד יסתכל סביבו ויאמר אם זה לא נכון.
לימוד התורה זה הדבר הגדול ביותר אבל אי אפשר לעולם ללא בורסקי וכו.
אז האם מותר לאחד להתנשאות על השני ?לא לקבל בנות לסמינר בגלל שהאבא עובד חלילה ?
מי שמע כזאת אי פעם בישראל לזלזל ביהודי אחר בגלל נסיבות חייו.
האם כל אלו שמדברים בגנות עולם הזה אין להם שום קשר לעולם הזה ?
אין לנו אלא הרבנים האמיתיים גדולי הדור מכל העדות והחוגים שמהם לא רק שלא שמענו בגנות יהודי בודד אלא ההיפך הוא הנכון הם התחשבו בצרכיו האישיים וכיוונו כל אחד בדרכו ולא אמרו לך בעקבות העדר ותפעל בניגוד ליכולתיך רק בגלל ש…
כמאמר הבעשט זצ"ל על מאמר חז"ל שמיום שחרב בית המקדש אין לו להקבה אלא ד אמות של הלכה. אמר הבעשט שחזל הדגישו לנו שזה חלק מבעיות החורבן מה שאנשים אומרים שהקבה לא נמצא רק בבית המדרש אבל לא בעולם המעשה. ואדרבא כל אחד ואחד יקח לראות ולחיות עם הקב"ה בכל רגע ובכל מקום בלי קשר למה הוא עושה והיכן הוא נמצא וזה עבודת ה למצוא א. הקב"ה בכל מקום ולגלות אותו בעולמו. וכבר אמרו בעלי המוסר קל יותר לגמור את כל השס מלשבור מידה אחת.
מה שהכי קשה זה לחיות עם שקר כל אחד מרגיש בנפשו איפה מתחילה הגאווה ומתנשא לו השקר. כשאתה קרוב לגדולי ישראל ואתה רואה את התנהגותם והשקפתם הזכה העדינה והאמיתית אתה זוכה לראות את האור שבתורה להבין ולשמוח בלי הרגשות של עצב במקום שאתה נמצא ומתפלל להתחזק ולהתקדם יותר בעבודת ה. ואתה מבין כמה זה רחוק מכל התנשאות וריח של כבוד עצמי שקר וחנופה. השם ישמרנו. לא התכוונתי לפגוע באף אחד חלילה. וסליחה אם חלילה משינו רואה עצמו נפגע ממשהו פה.
וכמובן תודה לכותב שמעלה נושאים חשובים
רבותי והקוראים , אל תבנו מגדלי השקפה ודיון ארוך , הכול כתוב בדברי רבי שמעון בן לקיש במסכת חולין צב עמוד א.
העולם מורכב ואינו לבן/ שחור . לפי אסור ליצור חברות בדלניות אלא לכבד כל יחיד ויחיד חוץ מאפיקורוס .
ולכן השקפה = תודעה , וכל מאן דאמר מנסה ליצור השקפה / תודעה ולהטמיעה כדי לבדל .
הפסיקו כבדו כל יחיד ויחיד לפי רוח התורה . חיזוק הבידול היא בעוכריה של החברה המודרנית , רק אם יש צורך בבידול חז"ל קבעו רק לעניין טומאה ומעשרות לחיזוק
מאמר יפה מאד, אלא שהפתרון איננו טמון דווקא בחינוך אלא בהתבדלות, הרי באין "באמת" ערך בלהנות מהעוה"ז אלא למי שאיננו מאמין בעולם הבא, ואם כן מה יתן לך ומה יוסיף לך דמויות רוחניות? בסופו של יום מי שחושב שיש "ערך" בלהנות מהחיים הטובים הוא אינו אלא כופר שאיננו מאמין שהעולם הזה איננו אלא 'פרוזדור' לטרקלין, ורק מתוך כך הוא יכול להאמין שיש ערך בכך, ואיך יהודי שגדל על י"ג עיקרים יכול להתדרדר להפסיק להאמין בעיקרים אלו? אין זה אלא משום שבפועל החברה שהשתנתה משפיעה עליו ולכן הפתרון הוא בהתבדלות, כפי שהרבנים יצרו 'שו"ע' איך על אשה להתנהג בעבודה עם גברים כדי שלא תגיע למעשים אסורים, כך יש ליצור שו"ע איך על חרדי להתנהג בין חילונים כדי שלא להגיע לאמונות אסורות
תמהני.. איפה בי"ג עיקרים יש איזכור כלשהוא על העולם הבא??
לא צריך להמציא את הגלגל מחדש. הציבור התורני/ישיבתי של הציבור הד"ל ורבניו בדור שלנו ובקודמיו עסוקים עד מעל לצוואר בתורת אמת זו, בהשקפה ובהגשמה.
העובדה שהם לא מצביעים ג' אסור שתהיה תנאי סף לדחית העיון בתורתם. קבל אמת ממי שאמרה.
שילוב תורת הרבנים קוק האב והבן, הרב ליאון אשכנזי, הרב סולוביצ'יק ורבים נוספים תביא ברכה עצומה לעולם התורה הרחב שראוי לו שיכלול את כל דורשי ה'
אכן מאמר יפה. הניסוח הרהוט מלמד על הכותב שלמד את 'הבלי העוה"ז,' כולל לכתוב היטב, ללא שגיאות בעברית ועם אוצר מילים שאינו נרכש בחינוך החרדי.
אך הכותב נכבד עוקף באלגנטיות שאלה בסיסית: האם השקפת העולם המהבלת [כלשונו] את כל עניני העוה"ז היא השקפה נכונה? האם זאת דרכם של חז"ל ושל רבותינו הראשונים?
אם זאת אכן דרך התורה, אזי הרעיון של הקמת בתי מדרש לאליטה רבנית, שם תתגבש השקפת עולם של תורה עם דרך ארץ, אינו מובן. משל היה הכותב מציע להקים בתי מדרש שיתמכו בחרדים עוברי עבירות, חרדים תומכי לשון הרע ושאר מרעין בישין, לא יעלה על הדעת.
רק אם ההשקפה הנ"ל – 'כל מה שאינו לימוד תורה אינו אלא הבל הבלים' – אינה נכונה, יש מקום ואף חובה לבניית תשתית שתאפשר את מה שכן נכון, חיי תורה עם דרך ארץ.
אמנם לא הכל שחור לבן, ובנושאים רבים מצינו גישות שונות של גדולי ישראל לאורך הדורות. אבל זה בדיוק הענין – הגישה הליטאית הזאת סוברת שזה כן שחור לבן, שיש אמת אחת ותוכנה רצוף לימוד תורה בלבד, וכל מי שסבור אחרת אינו אלא טועה, או גרוע מזה. [כפי שבאמת משתקף ממקצת התגובות דלעיל]
לפיכך, אין מנוס מלומר את הדברים בפירוש: אותה השקפה אינה נכונה, ורק על בסיס הקביעה הזאת יש מקום לבניית בתי מדרשות התומכים בחיי תורה בהם מקיימים את הציווי של ת"ת עם דרך ארץ. לא היתר דיעבדי, למי שנעבך איננו מסוגל ללמוד תורה יומם וליל, אלא דרך של לכתחילה, כפי שנהגו יהודים לאורך הדורות.
ובשונה מן הכתוב במאמר – אין מדובר ב'ציטוט או מימרה נאה', מדובר בזרם המרכזי של ההלכה לדורותיה.
ו
תורת הקבלה ובפרט חסידות חב"ד שמבוססת עליה עונים מצוין על השאלות הנשאלות כאן
"טעמו וראו כי טוב הוי'" נאמר על כל בריאתו ומטרת ירידתינו לעולם הזה היא לברר כלומר את הגשמיות שבו ( כי הנשמה והרוחניות אינם צריכים בירור אלא הם דרך להתקשר לקבלה בעולם המורחק מאלוקות הזה) לברר הכוונה רע מטוב ע"י לימוד וחידוש טעמי הלכות בתורת הנגלה, ולברר את הגשמיות בזה שמשתמשים בה לעבודתו ית' ומגלים את הטוב שבה ואת מטרת בריאתה, כמובן שבמטרת הבריאה הגשמית דווקא יש הרבה סודות אך מה שחשוב עבורנו בגלות זה הטעם הזה: העולם עם כל הנאותיו ( המותרות כמובן) נברא על מנת לברר את ניצוצות הקדושה שבו. כל אלו מוסברים בתורת הנסתר וחובת כל יהודי ובפרט בן תורה ללמוד אותה.
המאמר התחיל יפה אך איפה שהוא איבד את זה ….
אם יש בעיה שהחרדי העובד מאבד מהערכים שלו אז לא צריך לחפש פתרונות חדשים אפשר פשוט להסתכל הצידה לציבור החסידי וללמוד מהם כמה דברים
בציבור הליטאי לא מכינים אותך למצב הזה שאולי תצא לעבוד וגם כשיצאת אין שום תמיכה להפך אתה אוטומטית יורד בכמה דרגות… אם גם ככה לא יקבלו את הילדים שלך אז למה להיות מוזר ושונה בעבודה? אז נחליף לחולצה צבעונית…
הפתרון הוא שבישיבות,\סמינרים ידברו על חשיבות לימוד התורה לא רק על זה שלומד כל היום אלא גם על החשיבות של זה שעובד ובסוף היום הולך לשעה לבית הכנסת… שיעורים מתאימים…. כולל ערב מותאם…
והכי חשוב – האברך נשאר פאר היצירה אבל העובד נחשב חרדי לא פחות!!! מי שיצא לעבוד ולא שינה את אורח חייב הוא אחד כמו כולם!
ההצגה הזאת שמי שעסקן הוא רב למרות שברור לכולם שהוא לא פותח ספר זה צביעות !!
אגב הכותב נגע בנושא חשוב אבל לא הרחיב – ההשקפה שמוסרים בישיבות שלחילוני אין שום ערכים ומוסר ומה שמעניין אותו זה רק בנות וסמים וסיפורים אבל כשהוא יוצא לעבוד הוא מגלה כמה ערכים יש בעולם החילוני והכל מתערר לו… אנשים שנותנים את עצמם לאחר… אנשים שנאמנים לבת הזוג בגלל ערכים ולא בגלל התורה… ווואלה יש עוד חסר חוץ מיד שרה ועזר מציון… קצינים שמוותרים על משכרות גבוהות כדי לתרום למדינה… וכו'
מאמר נפלא. מחדד את הנקודה בצורה בהירה.
מאמר מעניין ונותן ראיה מעניינת על הסיבות האמיתיות להתנגדות ליציאה לעבודה.
אבל חייב לציין לפחות במאבק שבין התורה והציונות החילונית נרשם לפחות ניצחון מוחץ אחד לחילוניות, המאמר והתגובות אליו נכתבו בעברית צלולה וזכה, אותה העברית שהחייתה וקוממה הציונות החילונית, שללא המאבק האדיר בזמנו על העברית, היינו כולנו מתקשרים עדיין ביידיש.
שתהיה לכולנו שבת שלום, ממני, החילוני הקטן מאי שם.
תופתע לגלות שעברית צמחה אצל העיתונים החרדיים (כגון הלבנון והחבצלת) , ואף היתה שפת דיבור די נפוצה בקרב אוכלוסיה ספרדית חרדית גדולה, עוד לפני בן יהודה.
הציונית ניכסה לבן יהודה את "תחיית השפה", אבל עברית אף פעם לא מתה.
מה שבן יהודה יצר זו ישראליות חילונית, אבל זה דיון נפרד…
מצד אחד בזים לעולם הזה כ׳הבל הבלים׳, אך באותה נשימה מהללים את הבורא על פאר היצירה, זו שעמל שישה ימים לבראה? כאדם חילוני אין לי אלא לתמוה על הדיסוננס העמוק הטבוע בתפיסה תיאולוגית שכזו. שומה על האדם החרדי לצאת מבית המדרש, לנעול נעלי הליכה, לצאת לטבע ולחוות את העולם כפי שהבורא, לשיטתו, התכוון. או אז יתחוור לו שדווקא בעולם הגשמי, הממשי, החומרי, זה שהתחנך לבוז לו ,קיימת המשמעות העמוקה לדברים. שיש חוכמה אדירה ללא גבול בכל פרח פורח, בכל עלה וטיפת טל, בכל מחזור חיים פורץ וקמל. או אז גם יתחוור לו שהכרח העבודה, המאמץ והמאבק להשגת משאבים כדי לקיים את הגוף ולכונן את הדור הבא טבועה בעומק הדברים והיא יסוד יסודות הבריאה אותה הוא מקלס בתפילותיו. הנה כי כן, רוחניות לא נמצאת רק באותיות מודפסות. היא נמצאת בכל.
יפה מאוד
נראה לי שרק אנשים כמוך שחוו את ההוויה הישיבתית באמת (אני זוכר אותך מהישיבה) יודעים על הדיסוננס התיאולוגי שאתה מדבר עליו, אבל נראה לי שביל להכיר בדיסוננס צריך ביטחון עצמי ולהכיר טוב גם את הצד שאנחנו מגעים ממנו ולא לפחד ממנו לך יש את זה כי חווית את חווית הישיבה באופן המלא, אבל הרבה מבין "החרדים העובדים" אינם כאלה והרבה יצאו מבית המדרש רק בגלל שבאמת לא היה להם מה לעשות שם אך הם תמיד ירגישו רגשי נחיתות ותחושת אי הצלחה לכן ראה לי שדווקא בין יושבי בית המדרש הבטוחים בעצמם תוכל למצוא לא פחות שותפים לדברים שכתבת.