לחרדי העובד דרושה תורה

במאמר שפורסם לאחרונה מעל במה זו, לחרדי העובד דרושה השקפה, קורא ידידי אהרן זלץ לכינון תפיסת חיים מגובשת לבוגרי הישיבות שיצאו לעולם החולין. לתפיסת חיים זו יש ערך לחיי החולין, ויציאה לעבודה היא הגשמת יעוד ולא החמצתו. כנגדו עומד וטוען מנחם נאבת כי החרדי העובד אינו זקוק להשקפה, משום שהוא עושה את הדבר המובן מאליו. "השקפה" נועדה להצדיק את הדבר המחודש, את חיי ה"חרדי שאינו עובד".

ומה נענה אנן אבתרייהו? הלא, כפי שאומרת הקלישאה, שניהם צודקים. החרדי העובד אינו זקוק להשקפה באמת, ובכלל, אין "חרדי עובד", משום שהוא המצב הסתמי, הרגיל, ולא הראוי לציון. אבל במרחב ששולט הפאתוס קשה לקיים אתוס של סתמיות; יחסי הכוחות אינם שווים. מה עושים? האם אכן מול פאתוס יש לענות בפאתוס נגדי, בהשגבה של החול, של הארציות? הלנצח תאכל ההשקפה?

שתי דרכים בתורה

אני מבקש לנסות ולענות כי אכן, החרדי העובד אינו זקוק להשקפה; הוא זקוק לתורה. הוא זקוק לרוח בחיי העבודה, והתורה עשויה לנסוך רוח גם בחיים של חולין. נכון, אלו מילים שנלקחו בשבי הקלישאות ונארזו במארזי ענק בצרכניות הרוחניות ההמוניות, אך מותר לנו לנסות ולחלץ אותן משביין ולמצוא בהן את משמעותן העמוקה.

החרדי העובד אינו זקוק להשקפה; הוא זקוק לתורה. הוא זקוק לרוח בחיי העבודה, והתורה עשויה לנסוך רוח גם בחיים של חולין. נכון, אלו מילים שנלקחו בשבי הקלישאות ונארזו במארזי ענק בצרכניות הרוחניות ההמוניות, אך מותר לנו לנסות ולחלץ אותן משביין

בצעד ראשון נבחין בין לימוד תורה כפעילות – הקדשת זמן ומאמץ לשיעור תורה או ללימוד בחברותא, לבין לימוד תורה כתחום עיסוק או התעניינות.

לימוד תורה כפעילות אכן מספק זמן מסוים של התרוממות והתעלות מחיי העולם הזה לעבר הנשגב, הקדוש, הרוחני, לעבר חיי העולם הבא. זהו קסם שאינו מתפוגג בסיומו של הלימוד, אלא יוצר עוגן רוחני שהאדם נקשר אליו גם בעודו מבוסס בחיי החולין. האדם מתרחק אולי מהקודש עם צאתו מבית המדרש, אך נשאר קשור אליו כך שאינו יכול להתרחק יותר מדי. אם נחזור לטרמינולוגיה דלעיל, הפאתוס של התורה הנלמדת בגישה זו הוא פאתוס המבוסס על דרמה, על מתח, על צעידה מקוטב אחד למשנהו.

אבל יש גם פאתוס מסוג אחר; פאתוס שקט יותר, המחלחל עמוק מתחת לפני השטח של החיים. זהו לימוד תורה שאינו מוגבל לזמן או למקום ואינו מחייב ניתוק מהחיים – להפך, זהו לימוד המעורב בחיי האדם ומקיים אתם יחסי קרבה.

לימוד תורה בשפת עולם המעשה

לשם כך אני מבקש לעיין במאמר של אליהו קאופמן שהתפרסם מעל במה זו לפני מספר שנים, השיבה אל בית המדרש. קריאתו מתחילה לסוף תשלים את התמונה. ברצוני להעתיק ממנו קטע אחד, המבאר באופן מיטבי את אותו "פאתוס מסוג אחר" שיש בלימוד התורה:

לא מזמן ישבתי ללמוד עם חבר שהגיע מאחד מבתי המדרש הדתיים-לאומיים, והוא העיר כי "מהצליל של המשנה נשמע…". אחרי הלימוד ניגש אלינו בחור ישיבה ואמר שהוא נהנה לשמוע אותנו לומדים בשפה הזאת – בשפת בני אדם, בעברית. כלומר, הדבר מיד תפס את אזנו. הוא לא היה רגיל לשימוש במינוח כזה בהקשר של לימוד משנה.

דומני שלצד גילוי המשמעות הבלתי מובן מאליו שקאופמן מייחס לאותו "לימוד בעברית", הרי שיש כאן כיסוי שני טפחים של משמעויות עמוקות יותר. המילה "צליל" בהקשר הזה אינה רק מילה עברית עכשווית, אלא תודעת חיים שלמה. בחור הישיבה שעמד בצד זיהה מיד, אולי בתת-מודע שלו, את המיזוג של חיים אלה עם לימוד התורה. הוא שמע את הצליל של מילות המשפט "בצליל של המשנה נשמע".

המילה "צליל" בהקשר הזה אינה רק מילה עברית עכשווית אלא תודעת חיים שלמה. בחור הישיבה שעמד בצד זיהה מיד, אולי בתת-מודע שלו, את המיזוג של חיים אלה עם לימוד התורה

למזלו של קאופמן, הוא נתקל בבחור שקיבל יפה את אותו מיזוג תודעה של צלילים עם לימוד המשנה. הורדת מפלס המתח שבין הקודש לחול וביטולו של הפאתוס המבוסס על מתח זה היו עשויים לגרור תגובות עוינות. לא כל אדם כשיר לזהות את הפאתוס המחליף, המבקש להביא את החיים בשלמותם אל לימוד התורה.

ניתוק בין החיים לבין התורה נועד, אליבא דקאופמן, "להפריד את בחור הישיבה מטרדות החיים ולרוממו טפח מעל הקרקע, בשאיפה שלפחות בתקופה זאת של חייו, כשעדיין אין ריחיים על צווארו, הוא יוכל לשקוע כולו בעולם של תורה." ברם, כאן בדיוק מתפצלות הדרכים: לא הכל סבורים כמותו שהנתק נועד ל"בחור הישיבה" בלבד. רבים משוכנעים שמטרת הלימוד הבלעדית היא "לרוממו טפח מעל הקרקע".

קאופמן מתנסח בזהירות וכותב: "בשאיפה שלפחות בתקופה זאת של חייו, כשעדיין אין ריחיים על צווארו, הוא יוכל לשקוע כולו בעולם של תורה." מדוע "לפחות"? מן הסתם משום שאנו יודעים כי תכניתו של אותו בחור היא "לשקוע כולו בעולם של תורה" גם כאשר יהיו "ריחיים על צווארו": שאיפת הניתוק אינה בלעדית לעולם הבחרות, והיא מאפיינת גם את עולם הכוללים. אולם גם אם בסופו של דבר יפנה אותו בחור לעולם המעשה, הוא עדיין ייוותר ככל הנראה בשאיפה ששעת הלימוד המסוימת "תרוממו טפח מעל הקרקע" ותגרום לו בפרק זמן זה "לשקוע כולו בעולם של תורה".

שני סוגי יציאה מבית המדרש

אם נחזור למאמרו של זלץ, קריאתו לכינון תפיסת חיים הרואה את חיי חולין בעין יפה היא אלטרנטיבה לתפיסה הרווחת בין בוגרי הישיבות שיצאו לעולם החול. תפיסה זו משמרת את היחס לעולם הזה שעליו חונכו, יחס מזלזל ומהביל, חרף העובדה שהם שרויים בו. זלץ טוען שתפיסה זו אינה נותנת מענה לרבים המאמינים בחיים שיש בהם הרמוניה בין האידאולוגיה לבין אורח החיים ולא בחיי מתח ודיאלקטיקה, שלא לדבר על נתק מוחלט.

בתזמון מעניין, במקביל לפרסום המאמר המדובר התפרסם מאמר נוסף, מפרי עטו של מאיר הירשמן, המבחין בין "חרדים מודרנים" ל"חרדים ליברלים". להלן ציטוט:

בעקבות טענות עקרוניות נגד המערכת החרדית, התפתחה בקרב חלקים מהחרדים הליברלים סלידה של ממש מסמנני החרדיות והתנגדות אידאולוגית לרבים מערכיה הבסיסיים. לאותם חרדים, המפלגה היא התגלמות הסתאבות החרדיות, והיא מבטאת את כל מה שרע ורקוב במערכת. והם סבורים, שכל מי שדומה להם באורחות חייו, שמחזיק סמארטפון, עובד לפרנסתו, צורך תקשורת כללית ומנהל קשרי גומלין עם הציבור הכללי – בוודאי חש אותה סלידה מהמפלגות החרדיות.

מתברר שמרבית החרדים המודרנים מנהלים אמנם אורח חיים שונה ואף מלאים ביקורת על החרדיות, אך בשונה מהחרדים הליברלים הם מרגישים נטועים עמוק בתוך החרדיות על שלל מגרעותיה… החרדים הליברלים אינם מבינים כי בדברים החשובים באמת, המודרנים מזדהים אידאולוגית עם החרדיות הישנה.

לפנינו שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד, והמצביעים בדרכם שלהם על חלוקה יסודית בתנועת היציאה מגבולות העולם החרדי התורני: יציאה מסויגת, השומרת על קשר אידאולוגי הדוק עם "החרדיות הישנה"; ויציאה משמעותית יותר, הרמונית יותר, המתבטאת גם בתפיסה אידאולוגית אחרת ביחס לעולם החול.

שני בתי מדרש

נדמה שחלוקה זו יפה גם בשאלת לימוד התורה של בוגר הישיבה השורה בעולם החול. "החרדים המודרנים", כפי שמכנה אותם הירשמן, יבקשו לימוד המוגבל לזמן ולמקום, המתקדש מן הנתק מחיי העולם; לימוד "כמו בישיבה". מעין כניסה למערתו של רשב"י, על מנת לצאת ממנה מיד עם סיום הלימוד. (שהלא במערה אין קליטה לסמארטפון, כזכור.) שעה זו של לימוד התורה תשאיר אותם קשורים לעוגן רוחני, שאתו הם ינהלו יחסים של מתח, של התרחקות עד הקצה, שיבה והתרחקות נוספת. לעומתם, על "החרדים הליברלים" (מונח שאין הדעת סובלתו, אגב) להתאמץ קצת יותר, ולייצר לימוד המתאים לאורח חייהם ולעולמם הפנימי.

נחזור אפוא למאמרו של קאופמן:

בתי המדרש של בני תורה עובדים אינם צריכים ללבוש צביון נוסטלגי, של מקום שאליו מגיעים כדי להזכר בשעות היפות של הלימוד בישיבה… הם צריכים להיות המקום שבו נלמדת תורת חיים, תורה הקשורה והאגודה בחיי המעשה. הלימוד בבתי מדרש אלו צריך לעסוק בסוגיות באמונה המתעוררות אצל אדם בצאתו לעבודה, בהחשפו לאורח חיים שונה.

אני מבקש להסכים עמו בחדא ולחלוק עליו בחדא. אכן, בתי המדרש המדוברים צריכים ללבוש צביון הקשור לעולם המעשה, לחיי החול של הלומדים; אולם לשם כך אין צורך, ואף לא כדאי, להצטמצם לתחומי לימוד אמוניים או אקטואליים. בית המדרש יכול וצריך להיות מקום שלומדים את כל התורה, אך בשפה אחרת ומתוך עניין מתאים. צריך לחדש אפיקים שבהם יש למשנה "צליל", שיש למציאות המתוארת בה ממשות, ושלבו של הלומד מתחבר. לימוד תורה זה עשוי להכניס פאתוס לחיי החולין, פאתוס המבוסס על הרמוניה ועל חיבור, פאתוס שאינו מייצר תחושה של החמצה ביציאה לחיי החולין אלא להפך – הוא תוצאה שלהם. אולי, במקום שהלומד יתרומם מעל הקרקע, תתרומם הקרקע שעלה הוא עומד; או שמא הוא יתרומם טפח מעל הקרקע בעודו מחובר אליה: סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה.

Photo by Nick Page on Unsplash