צריך עיון > סדר שני > לאומיות ומדינה > הכיפה (השחורה) של המדינה: החרדים והרבנות הראשית

הכיפה (השחורה) של המדינה: החרדים והרבנות הראשית

בתקופה האחרונה, מוביל הציבור החרדי את המאבק לשימור צביונה וכוחה של הרבנות הראשית. זאת, לכאורה, בתפנית חדה מעמדתם של גדולי ישראל בדורות הקודמים, שהתנגדו חריפות למוסד הרבנות. התפתחות זו מלמדת על שינוי עמוק באופן שבו רואה הציבור החרדי את המדינה ואת התפקיד שלו בתוכה.

ג' שבט תשפ"ב

הביקורת החרדית על ממשלתו של בנט ממשיכה לשבור שיאים. נדמה שאין כינוי גנאי שניתן לכתוב שלא נוצל עד תום על ממשלת בנט ושריה. בניגוד, אולי, למה שהיינו מצפים, הביקורת כנגד הממשלה אינה נוגעת לפגיעה כלכלית בלומדי התורה ומשפחותיהם. ממשלת בנט כמעט שלא נגעה בתקציבים הייעודיים לחינוך החרדי, ולהפך: יש שיאמרו שאף הגדילה אותם.[1] ביטול סבסוד המעונות למשפחות שאחד מבני הזוג אינו עובד, צעד שכוון לפגיעה במשפחה שבה הבעל אברך, לא יושם בינתיים, והוא מקוצץ ומעוקר ממשמעות ככל שעובר הזמן. ליבת הטענות החרדיות כלפי ממשלת בנט עוסקת בזירה אחרת: זהותה היהודית של מדינת ישראל.

אם לפני שבעים שנה מישהו היה טוען כי עתידה היהדות החרדית להפוך חוד החנית של המאבק לשימור מעמדה של הרבנות הראשית, בוודאי היו מטילים חשד בצלילות דעתו. ההתנגדות להקמת "היכל שלמה" הייתה אחד המאבקים המשמעותיים של היהדות החרדית בשנות ייסודה

הקונצנזוס המרכזי המקיף את כלל חברי הממשלה (למעט רע"מ) הוא הצורך לבצע סדרת רפורמות ביחסי דת ומדינה. קבלן הביצוע של רפורמות אלו, שר הדתות מתן כהנא, פועל במרץ רב להעביר מספר רפורמות מהפכניות ביחסי דת ומדינה, והוא אשר עומד במרכזן של המתקפות החרדיות על הממשלה. רפורמת הכשרות שכבר יצאה לדרך, רפורמת הגיור, שינוי הרכב הועדה הבוחרת של הרה"ר, מתווה הכותל, ועוד – סוגיות אלו הן העומדות בבסיס המאבק החרדי ב"ממשלת הזדון" הנוכחית.

 

לאן נעלם המאבק החרדי ברבנות?

בסדר הדברים השורר בשנים האחרונות, כבר התרגלנו למצב שבו היהדות החרדית מובילה את המאבקים על שמירת הסטטוס קוו בנוגע לסמכות הרבנות על מערך הנישואין, הכשרות, והגיור בישראל.[2] אולם, לא תמיד הייתה זו עמדת החרדים כלפי הרבנות הראשית. למעשה, אם לפני שבעים שנה מישהו היה טוען כי עתידה היהדות החרדית להפוך לחוד החנית של המאבק לשימור מעמדה של הרבנות הראשית, בוודאי היו מטילים חשד בצלילות דעתו. ההתנגדות להקמת "היכל שלמה" (משכנה ההיסטורי של הרבנות הראשית) הייתה אחד המאבקים המשמעותיים של היהדות החרדית בשנות ייסודה.

אינטרסים אישיים לבדם אינם יכולים לתת טעם בשינוי כה דרמטי, כה גלוי, במדיניות הציבורית של היהדות החרדית כולה. מדובר לדעתי בשינוי עמוק יותר, שינוי אידיאולוגי, ביחס שבין הציבור החרדי למדינת ישראל

בשם הרב וולבה מובא כי בשעה שנוסדה הרבנות הראשית "נכנס [ראש ישיבה אחד] אל גאון הדור ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי זללה"ה ומצאו יושב בוכה. לתדהמתו ושאלתו מה קרה ענה ר' חיים עוזר "נודע לי שבארץ ישראל נוסדה הרה"ר מטעם 'כנסת ישראל' – מי יודע איזה חורבנות זה יביא לכלל ישראל".[3] במכתב שכותב הרב מבריסק בי"ח בתמוז תש"ד נגד הקמת הרבנות הראשית הוא מנמק את התנגדותו בכפיפות הרבנות ל"שלטון הציונות" והחשש מפני הפסיקה הליברלית העלולה להיגרר מכך (וכל זאת בימים בהם כיהן כרב הראשי הרב הרצוג זצ"ל, מרבותיהם של גדולי ירושלים הגר"י אלישיב, והגרש"ז אוירבך):

הנה לדאבוננו ראשי המפלגות הציונים והמזרחים שמו פניהם בעת האחרונה גם על התורה ולומדיה ועל כל ענייני הדת הנמצאים בישראל להכניס את כולם תחת שלטונם שלטון הציונות […] והרבנות הראשית הלא היא מכורה להסוכנות והנלוים אליה, וסוף דבר היא ממלאה תמיד אחרי פקודותיה לרצונה ושלא לרצונה. […] וגם על יתר ענייני הדת פרשו רשתם עד כדי לתקן תקנות חדשות בתורתנו, ומה שלא עלתה בידי רבני הרעפארמער באשכנז וצרפת הננו רואים פה בעוונותינו הרבים. […] עד כמה ידם נטויה על התורה עצמה לעשות ולתקן בה כאדם העושה בתוך שלו ככל העולה על רוחם.

התנגדות זו לא היתה חד פעמית. גם ממשיכי דרכו של הגרי"ז ומייסדי עולם התורה בצורתו כיום, הגרא"מ שך זצ"ל והסטייפלער זצ"ל, חזרו על התנגדותם החריפה לרבנות הראשית ולמוסדותיה ולכוחה בחיים הדתיים בישראל. במכתבים חוזרים ונשנים חוזרים גדולי התורה על הסיבות הנ"ל, כגון במכתב מיום כ' במרחשוון, תשכ"ח:

ידועה ההתנגדות האיתנה של גאוני הדור זללה"ה לפני כמה שנים ובראשם מרן הגרי"ז סאלאוויציק זצ"ל הרב מבריסק לתכנית של הקמת איזה מין מרכז רוחני "היכל שלמה" אשר רבותינו ראו בו גורם ישר וסכנות נוראות של החדרת ריפורמה ר"ל לבתי היהודים שומרי תורה. […] אנו מוסרים חובה לפרסם דעתנו הברורה ולהצהיר בפני הרחוקים הסכנה הגדולה הצפויה להיות מהשתתפות בכנוס הזה (אף אם לא יזכר ולא יפקד בו שם מרכז רוחני עולמי ושמם של מושכי החוטים "היכל שלמה" כי עצם המעשה והעניין לא נשתנה במאומה), כי כל הופעה להתם תסייע להגשמת רעיון טמא של ריפורם בהדרגה ר"ל.

על מכתב זה חתומים בין השאר הרב שך, הסטייפלער, והרבנים פוברסקי, יפהן, חברוני, וטלידנו, וכן האדמו"ר מביאלה[4]. וכן שוב בניסן תשל"א במכתב התנגדות לכינוס ועד בתי כנסת, וכן במכתבים ובמאמרים נוספים.

והנה, כיום הזה, בליבת הטענה החרדית כנגד "גזירות כהנא" עומד הצורך בריכוזיות גבוהה ככל שניתן של הרבנות הראשית ובנחיצות השליטה שלה על מרחבים גדולים ככל שניתן על חיי הדת בישראל. לפי דברי גדולי הרבנים שהובאו למעלה, היינו צריכים לכאורה לתמוך בהוצאת מערך הכשרות והגיור מידיה של המדינה החילונית. כותב שורות אלו נפגש בעבר עם ת"ח דתי-לאומי מפורסם, מהקרובים ביותר לרבנות הראשית, שסיפר על ניסיונותיו למנוע את פתיחת בית הדין לגיור של ר' ניסים קרליץ זצ"ל. הוא ניסה לשכנע את הגורמים הנוגעים בדבר נגד "פתיחת שוק הגיור", אך מאמצי השכנוע שלו עלו בתוהו. מה השתנה אפוא? כיצד יתכן שכיום החרדים הם הלוחמים הגדולים בעד ריכוז כוחה של הרבנות בידי המדינה?

תשובה אחת לכך היא התשובה הצינית: לא מדובר בשינוי אידיאולוגי אלא באינטרסים צרים. הרבנות כבר שנים רבות נשלטת על ידי היהדות החרדית: המועצות הדתיות, המשרות הרבניות, העוזרים ומנגנון הכשרות והגיור, מכילים משרות לאין מספר הנותנות פרנסה טובה ולא מעט כח בידיהם של חרדים רבים ובידי המנגנון המפלגתי. זאת הסיבה, יטען הטוען, שהאידאולוגיה הישנה נשכחה. מלחמת החורמה ב"גזירות כהנא" אינה מלחמה אידיאולוגית אלא זעקת הקוזק הנגזל, שמבכה את אובדן הכוח שצבר, באופן המנוגד לאידיאולוגיה שלה עצמה.

על אף שיש בתשובה האמורה מידה מסוימת של אחיזה, היא אינה יכולה להסביר לדעתי את התופעה שתיארתי ואת עומק השינוי בדעת הקהל. אכן, במאבק הציבורי מתערב לא אחת ניחוח אישי, אינטרסנטי, המשמן את מערכות ההסברה ומוסיף אמוציות למדורה. אולם, אינטרסים אישיים לבדם אינם יכולים לתת טעם בשינוי כה דרמטי, כה גלוי, במדיניות הציבורית של היהדות החרדית כולה. מדובר בשינוי עמוק יותר, שינוי אידיאולוגי ביחס שבין הציבור החרדי למדינת ישראל.

 

החרדים והרבנות: מאויב לאוהב

ביסודו של דבר, בניפוי רעשי רקע של גורמים אינטרסנטיים אז והיום, המוטיבציה היסודית של הציבור החרדי לא השתנתה, וכפי שהיה אז כן היום: מה שעומד בראש מעייניו הוא הדאגה העמוקה לעתידה של היהדות. אולם, אם בעבר הקשר בין דת למדינה נתפס בתור חילון של היהדות – השתלטות עוינת על מוסד הרבנות הוותיק בידי מוסדות המדינה שמקרוב באו – כעת היחס התהפך. היהדות החרדית רואה כיום ברבנות את הכיפה של המדינה. הרבנות הראשית אינה נתפסת יותר בתור ניסיון של המדינה החילונית להשתלט בעורמה על היהדות, אלא בדיוק להפך: בתור זרוע של היהדות, של המוסד הרבני הוותיק, שתפקידו לשמור על זהותה היהודית של המדינה ומוסדותיה.

הדבר שמפניו חוששים רוב מניין ובניין של הציבור החרדי הוא התרופפות הכשרות הצפויה, פריצת מערך הגיור והחלשת כוחה של היהדות בכלל. פגיעה ברבנות הראשית נתפסת, בצדק רב, כהחלשתה של הזהות היהודית של המדינה, מתוך התנגדות אידיאולוגית לפרהסיה היהודית בישראל.

כיום, היהדות החרדית רואה ברבנות את הכיפה של המדינה. הרבנות הראשית אינה נתפסת יותר בתור ניסיון של המדינה החילונית להשתלט בעורמה על היהדות, אלא בדיוק להפך: בתור זרוע של היהדות, של המוסד הרבני הוותיק, שתפקידו לשמור על זהותה היהודית של המדינה ומוסדותיה

יחסי הכוחות השתנו, ועמם גם המדיניות. בעשורים הראשונים של המדינה הציבור החרדי הרגיש חלש ומאוים. המיקוד שלו פנה פנימה, אל טיפוח ציבור ירא ה'. בשלב זה, "הלאמה" של הרבנות הייתה איום של ממש עבורו. החשש שמא המדינה תבלע בתוכה את הציבור החרדי ותהפוך את היהדות למשרד ממשלתי קטן היה חשש ממשי. אולם חשש זה איננו באופק יותר. היהדות החרדית עומדת איתנה, מבוצרת מחד ומבוזרת מאידך. החשש שגוף כמו הרבנות יבלע בתוכו את היהדות החרדית אינו מטריד יותר את הציבור.

 

ממגננה להשפעה

השינוי הקיצוני שחל בעמדתה של היהדות החרדית כלפי הרבנות הראשית מלמד אותנו על שינוי רחב יותר שחל במצבת הכוחות במדינת ישראל. הגידול המבורך במספרם של שומרי תורה ומצוות, שהוביל בתורו לשינוי המפה הפוליטית ולמעבר המפלגות הדתיות מהאופוזיציה אל הקואליציה, שינה את המפה האידיאולוגית, ובעיקר את התפיסה החרדית ביחס לתפקיד המדינה בשמירת הצביון היהודי של עם ישראל. תפיסתה הציונית של תנועת המזרחי ורצונה לצייר כיפה על הציונות ומדינת ישראל הופכת אט אט למשימתה של היהדות החרדית, והפעם מדובר לא בכיפה סרוגה כי אם שחורה – יתכן גם כיפה שחורה עם סרט.

מאז ומעולם גילתה היהדות החרדית אחריות לעם שבשדות, להמשך הקיום היהודי של הציבור המסורתי בישראל. החידוש בשנים האחרונות הוא שהמדינה הפכה להיות זירת הפעולה עבור משימה זו

מעורבותו של הציבור החרדי בישראל ותחושת האחריות לפרהסיה הציבורית הולכת ומתחזקת. אם בעבר המפד"ל הפילה ממשלה על מטוסים שטסו בשבת, היום ש"ס ויהדות התורה יעשו זאת על העברת ציוד לחברת חשמל (פרשת המשחן) או אפילו הודעת דוברות ממשלתית. מאז ומעולם גילתה היהדות החרדית אחריות לעם שבשדות, להמשך הקיום היהודי של הציבור המסורתי בישראל. החידוש בשנים האחרונות הוא שהמדינה הפכה להיות זירת הפעולה עבור משימה זו. המאבק בממשלה הנוכחית אינו על קיום היהדות החרדית, ואף לא על הלכה זו או אחרת, כי אם על ליבו של "הציבור המסורתי" (כפי שאומר ח"כ גפני שוב ושוב), על יכולתו להמשיך לשמור על הקשר היהודי, על כשרות ונישואין, על תפילה ומסורת, בתוך מסגרת הלכתית מקובלת וכזו שתשמור עליו ועל ילדיו בתוך גבולות היהדות לדורות הבאים.

ועם הכוח גדלה גם האחריות. התבוננות בתהליכים שקורים היום מלמדת כי חששו של הרב מבריסק, לפיו מעורבותה של הפוליטיקה בעולמה של הרבנות סופה שתשפיע על פסיקותיה, קיים היום ביתר שאת. מעורבותם של פוליטיקאים חרדים, ציונים, וחילונים משפיעה עמוקות בשנים האחרונות על מינויי הרבנות הראשית (ודייניה) ועל תקנותיה ועמדותיה – לטוב ולמוטב. המאבק החריף שהיה על דמותו של הרב הראשי ועל חסימתו של הרב סתיו, ולפניו אף חסימתו של הרב אריאל (ובחירתו של הרב מצגר) – חסימה שנעשתה על ידי ובאמצעות הגוף הבוחר המורכב מחילונים רבים ומפוליטיקה "טהורה" – הינה הוכחה גדולה מכל להשפעת הפוליטיקה המחנאית על ההלכה באמצעות הרבנות. מבחינה זו, אזהרותיו של הרב מבריסק וגדולי ישראל ממשיכי דרכו רלוונטיות היום יותר מתמיד.

מאידך, גם נחיצותה של הרבנות הראשית הלכה והתבססה לאורך השנים. כפי שאנו רואים היום, ללא גוף מרכזי הזוכה לגיבוי ותקצוב חוקי מטעם המדינה, דינה של היהדות להדמות לזו שבחו"ל, שבה כל החפץ ליטול את הרבנות – יבוא ויטול. מצב זה עלול להרוס, חלילה, את הפרהסיה היהודית הציבורית, לפגוע באופיה היהודי של מדינת ישראל, ובעיקר, בציבור המסורתי, שאינו מזוהה עם קהילה ספציפית אלא עם העם היהודי שמזוהה אצלו עם מדינת ישראל. חילונה של המדינה עלול לקרוע חלילה את העוגנים ההלכתיים השומרים על יהדותם של הדורות הבאים במדינת ישראל, ובכך לערער את מעמדה של המדינה כמדינת העם היהודי.

 


[1] https://www.ynet.co.il/economy/article/sk92skiif

[2] מעניין לראות שאף הציבור החרדל"י אימץ את גדולי ישראל החרדים בתור מגניה של הרבנות. כך ידיעה חדשותית על כנס בנושא הכשרות, שנאמו בו בין השאר הרב צבי טאו והרב שמואל אליהו, סיפרה כי: "הגאון רבי יוסף אפרתי [מרבני דגל התורה בירושלים – מ.נ.] ראש ביהמ"ד להלכה בהתיישבות הביא את דבר גדולי ישראל […] הגר"ח קנייבסקי מסר 'חדש אסור מן התורה וצריך להיאבק'. הגר"ג אדלשטיין ביקש למסור: 'הדבר פשוט שזכות הקיום של עם ישראל זו שמירת התורה, שמירת הכשרות והגיור'". (https://judaism.walla.co.il/item/3453814)

[3] הובא כציטוט מאגרותיו (איגרת קע"ט) ב"רב מבריסק" ח"ד עמ' 274 הערה 4

[4] קריינא דאיגרתא אגרת תשפ"ז.

Photo by Moshe Pridan, Public domain, via Wikimedia Commons

9 תגובות על “הכיפה (השחורה) של המדינה: החרדים והרבנות הראשית

  • היום כולם מודים -הדתיים והחילוניים שבעיקרון הרבנות הראשית היום לא מייצגת את "הרבנות הלאומית ", וכיום הרבנים הם מאורתודוכסיה השמרנית , אז אין בעיה וטוב ומצויין כך

  • כתבה מעניינת מאד הערותיי
    1. הייתי מסתייג מהסיבה של האיטרסנטית וסידור הג'ובים על אף שזה קיים באמת. כי החורבן נגע ללב כולם וגם לאנשים אלו, והצעקה אמיתית.
    2, הייתי מסביר את התופעה שהיהדות החרדית נעתה הכיפה של המדינה כי ניכר שזהו זמן של ניסיון שמד ולהרוס את כרם ישראל ממלא גם גדולי התורה של היום הבינו שבשעת שמד מוסרים את הנפש להציל הכל גם אם מוסד הרבנות לא נראה גלאט אך וודאי לא טריף..

  • שלום רב
    נעלם מעיניי ההתייחסות לבני עדות המזרח ולפטרונם הרוחני מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל,
    אין זה רק בענין חוסר אזכורו אלא בעיקר כיון שבעיני רוחו מקדמא דנא ראה את האחריות הקולקטיבית שיש לנו החרדים על אופיה היהודי של מדינת ישראל,
    ראיה זו היא שהובילה לחיזוק מעמד הרבנות במטרה לא לדאוג לאלו שכבר עובדי ה' ומדקדקים קלה כבחמורה אלא לאותם אלו שעדיין לא,
    היום אנו רואים את פירות המאבק לביצור מעמד הרבנות.

  • שטעלעס, שטעלעס, שטעלס

  • אם היה אכפת לחרדים מהרבנות ומההשפעה שלה על חיי האזרחי הם היו נלחמים לתקן את הטעון שיפור(ולא חסר) . בפועל המאבקים הם מאבקים לשימור הקיים, במקרה הטוב. ולעתים גם גרוע מזה

  • אין התנגדות לרבנות בגלל שהיא לא מתיימרת להיות ראשית, והרבנים שנתמנים על ידי הנציגים החרדים כפופים לגדולי התורה החרדים. וסיפור מצגר יוכיח

  • לא היתה מעולם התנגדות חרדית כללית לרבנות, הרב זוננפלד ויותר מאוחר הרב מבריסק התנגדו אבל תמיד היו במיעוט. יועיל כבודו לבדק מהם הרבנים שמלאו תפקידים ברבנות בתחילת קיומה כמו הרב יונה ראם ואחיו הרב אליהו ראם הרב פראנק. האם ר' איסר זלמן התנגד לרבנות?

  • א. כמו משלו המפורסם של החזו"א על שדות הקרב המשתנים כך גם כאן.
    בתהליך הקמת הרבנות פחדו הגרח"ע והבריסקער רב מתהליך כמו שקורה עכשיו , הכרעות הלכתיות ליברליות ופריצת חומות הגיור והכשרות , לכן מראש הם ניסו ללא הצלחה למנוע הקמת רבנות שתישלט בידי פוליטיקאים חילונים וליברליים.
    לאחר שהרבנות היא כבר מוצר קיים ומבוסס , וא"א לבטלו , אז ממילא הקרב השתנה ועבר לתוך הרבנות הראשית , במטרה לשמר את ההלכה ואת השו"ע , ושהרבנות תהיה כלי שמרני , ולא ליברלי בואכה חילוני , כפי שלאחר 80 שנה קורה לצערנו.

    נ.ב. ההתנגדות לרבנות אע"פ שגדולי הדור התנגדו , עדיין הייתה בויכוח , ולראיה עשרות ומאות הרבנים החרדים שכן כיהנו כדיינים (וכרבני ערים) והדוגמה המפורסמת ממי שאחר כן היה גדול הדור ופוסק חשוב היא הגרי"ש אלישיב , שעוד בימי וחיי הרב מבריסק החל לכהן כדיין.

  • חבל שאין התייחסות למסחרה של הדת בשם הרבנות – העובדה שהמשגיח מקבל שכרו מהמושגח, וכך נפתח פתח לשוחד והשחתת המידות של המשגיח… (לא עלה על דעת הרבנים שזה יקרה).

    התוצאה אלפי משגיחי כשרות שרק מייקרים את עלות המחייה לכל הדתיים (והחרדים בפרט). אבל לא זה מה שיעניין את הרבנים.

    במאמר מוזכר ללא הרף המונח 'הציבור החרדי', כאילו שהוא בוחר אישית את נציגיו… בשעה שהוא מונהג על ידי עסקנים שאיש לא בחר בהם, ושבעיקר דואגים לעצמם ולמקורביהם.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל