תחילת השנה האזרחית 2026 תיזכר כתקופה מטלטלת במיוחד בזירה הפנימית בישראל, בעיקר סביב סוגיית הגיוס. יש התומכים בחוק הגיוס המוצע ויש המתנגדים לו בחריפות. מכל הצדדים עולה זעם. על בית המשפט, על מעצר תלמידי ישיבות, על המדינה, על הממשלה, על עצם המציאות.
באחת ההפגנות מצא ילד בן ארבע עשרה את מותו הטרגי, כשנדרס על ידי אוטובוס שדהר קדימה אל תוך ההמולה. למרבה הזעזוע, רבים מן המפגינים המשיכו בשלהם גם לנוכח האסון הבלתי נתפס. המראות הקשים נצרבו בתודעה: ילד יצא למחות בסיסמא "נמות ולא נתגייס", ולא שב לביתו.
לנוכח המראות הקשים, נדמה שאין לנו פריבילגיה להתחמק מדיון כן ונוקב. לא די בגינויים טקטיים ובהטחת אשמה. השאלה האמיתית והבלתי נמנעת היא: איך הגענו עד הלום?
במאמר זה איני מבקש לדון במותו הטרגי של יוסף אייזנטל ז"ל. נסיבות המקרה, אחריות הנהג והתנהלות המשטרה – כל אלה ייבחנו במישור המתאים להם. אך הארוע הזה הוא טריגר כואב לשאלה רחבה בהרבה: מצבו של "עולם התורה".
לנוכח המראות הקשים, נדמה שאין לנו פריבילגיה להתחמק מדיון כן ונוקב. לא די בגינויים טקטיים ובהטחת אשמה. השאלה האמיתית והבלתי נמנעת היא: איך הגענו עד הלום? ובעיקר, כיצד נחלץ את עצמנו מכאן?
אין לי יומרה להציע תשובה מלאה. גם איני מתיימר להציג ניתוח מקיף של הסוגיה. אך פטור מדיון אין. מי שאכפת לו ממעמדו המוסרי של בן התורה ומעתידו של עולם התורה, אינו יכול להרשות לעצמו שתיקה. אקווה שדברים אלו יתרמו לבירור ויציעו כיווני מחשבה הכרחיים.
ימי נעורינו: חיים באהלה של תורה
בשנות הנעורים זכיתי ללמוד קרוב לחמש שנים – מחזור שלם בישיבת מיר – תחת מו"ר הרב אשר אריאלי שליט"א. בשיעור ישבו ליטאים וחסידים, דוברי אנגלית, עברית ויידיש. כשלוש מאות בחורים נדחסו למקלט הבניין המרכזי של הישיבה. איש לא דחף. איש לא צעק. היה גבאי שקבע מקומות ישיבה לפי קריטריונים משלו – ואיש לא ערער. מי שלא זכה, ישב ב"חדר הרדיו" למעלה.
זו היתה תורה בתפארתה. לא רק בעומק הלימוד, אלא באווירה כולה: אווירה של השתוקקות, של רצינות, של שילוב טבעי בין תורה לבין מידות טובות ודקדוק בהלכה. השגרה היתה תובענית, אך היא נשאה תחושת משמעות. הימים היו מלאים, הלילות קצרים והעייפות מתוקה.
שאלות הלכתיות כבדות היינו מביאים בפני הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל. היינו מגיעים אליו ביראה, ברטט, באימה ממש. לרוב קיבלנו תשובה בת מילה או שתיים בלבד. ואף על פי כן – או דוקא משום כך – הדברים נחרטו עמוק. שיחה קצרה אחת שקיימתי עמו, בת שני משפטים בלבד (השיחה הארוכה ביותר שזכיתי לה), חקוקה בזכרוני עד היום.
היתה יריבות מסוימת בין שיעורים שונים בישיבה, בעיקר בין שיעורו של הרב אריאלי לשל הרב אלי' ברוך פינקל זצ"ל. אך היא חלפה מעל ראשינו. מבחינתנו, היינו חבורה אחת. שררו בינינו חברות עמוקה, אהבת תורה ואהבת בני הישיבה – אנשים המסורים כולם לתורה ולנותן התורה.
פעם אחת, בשעת סעודה שלישית, ירד מו"ר ראש הישיבה הרב נתן צבי פינקל זצ"ל לחדר האוכל. הוא נעמד לדבר כמנהג הישיבה, אך כוחותיו לא עמדו לו כדי למסור לנו את דברי התורה שתכנן לומר. במקום זאת, הוא פשוט מסר את לבו. "אני אוהב אתכם," הצליח לומר בלחישה. וזה הספיק. כמים פנים אל פנים, אהבנו אותו בכל לב: את מסירותו, את ענוותנותו, את הודו ואת הדרו.
פעם אחת, בשעת סעודה שלישית, ירד מו"ר ראש הישיבה הרב נתן צבי פינקל זצ"ל לחדר האוכל. הוא נעמד לדבר כמנהג הישיבה, אך כוחותיו לא עמדו לו כדי למסור לנו את דברי התורה שתכנן לומר. במקום זאת, הוא פשוט מסר את לבו. "אנו אוהב אתכם," הצליח לומר בלחישה. וזה הספיק. כמים פנים אל פנים, אהבנו אותו בכל לב: את מסירותו, את ענוותנותו, את הודו ואת הדרו.
באותן שנים לא היינו מעורים בפוליטיקה – לא בפוליטיקה הישראלית, ואף לא בפוליטיקה החרדית. זה לא העסיק אותנו. התפארנו בהיותנו בני תורה שכל עולמם מצטמצם לארבע אמות של בית המדרש. כל היום היתה התורה שיחתנו. את שמות הרחובות הסמוכים לישיבה לא ידעתי. שירותי ניקוי יבש ומכירת עוגות לשבת הגיעו עד פתח הישיבה. היינו שקועים בלימוד ובחיים נעלים של בני ישיבה. מה לנו ולרחוב?
ידענו שיש נושא של צבא. ידענו שהתלמידים הישראלים שבתוכנו צריכים לקבל דיחוי. ידענו גם שמי שאין תורתו אומנותו אינו זכאי לכך. אברך צעיר, מכר שלי, החל לעבוד בשעות הערב בעיתון "יתד נאמן" באנגלית. בהוראת הרב שך נאמר לו שכיוון שאינו לומד עוד שלושה סדרים מלאים עליו להסיר את שמו מהרשימות. "ואם יגייסו אותי?" שאל. "אז תתגייס. אלה הכללים." שמו הוסר. בפועל, הצבא בחר שלא לגייסו.
גם בתקופות של בחירות לא היינו מעורבים. הישראלים יצאו להצביע וחזרו מיד. אנו החוצניקים כלל לא שמנו לב למתרחש. היינו בפלנטה אחרת: כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ. היינו כיעקב אבינו, איש תם, יושב אוהלים.
מיעקב לעשו: הרחוב החודר לבית המדרש
מציאות זו כבר איננה. בוודאי, עדיין יש פינות של הוד והדר, תורה שכולה מסירות ועדינות, שחוט של חסד משוך עליה. ואולם קשה להכחיש ש"עולם התורה" בכללותו נראה אחרת.
רב קהילה בבני ברק סיפר לי לאחרונה שנקלע להפגנה בכניסה לעיר כשנסע ברכבו החדש – הניילונים טרם הוסרו ממנו. עם תום ההפגנה הרכב נראה גרוטאה: טלטלו ונענעו אותו, דפקו על השמשות, זרקו עליו ביצים ושאר ירקות.
חבר אחר סיפר על אחותו, שנהגים קפצו מול רכבה בכביש מהיר וגרמו לה לעצירת חירום מסוכנת, שדרשה בהמשך ביקור במוסך. מרוב הלם היא פרצה בבכי. המפגינים צחקו לה בפנים. אחות אחרת, בהריון מתקדם, התחננה לאפשר לה לעבור. "לכי תלדי בתחנת דלק," השיבו לה.
אנקדוטות אלו קיצוניות אך לא חריגות. כל מי שנחשף להפגנות בחודשים האחרונים יודע זאת. אלימות, השחתת רכוש, תקיפת עיתונאים, הטרדת נהגים, שיבוש הסדר הציבורי – וכל אלה מתעטפים באצטלה של קדושה. לאחרונה אף עלו קריאות "נאצים" כלפי שוטרים וחיילים, שימוש דוחה בדימויי שואה, וניצול ציני של סמלי החטופים בעזה.
זה מביך. זה מבייש. בעבר יכולנו לומר שמדובר בקומץ, באנשים שאין להם שום קשר עם עולם התורה. כיום זה הפך לחלק מאתנו, לחלק מ"עולם התורה". האלה "בני תורה המסולאים מפז"?
לפני מספר עשורים התרעם הרב דב לנדו על מדיניות הרב ש"ך זצ"ל, וטען שלא ראוי להוציא תלמידי ישיבה לפעילות פוליטית. בלי להכריע בוויכוח, גם הרב שך לא היה מדמיין שהציבור יידרדר למופעי האימים של ימינו.
בעבר יכולנו לומר שמדובר בקומץ, באנשים שאין להם שום קשר עם עולם התורה. כיום זה הפך לחלק מאתנו, לחלק מ"עולם התורה". האלה "בני תורה המסולאים מפז"?
והנה, בהפגנה האחרונה מצא ילד בן ארבע עשרה את מותו. כן, יש לחקור את הנהג. אין נסיבות שמצדיקות דריסה. אך האווירה האלימה, ההתגרות, ההתפרעות וההשתוללות הן חלק מהטרגדיה. והתגובה? מחרידה. מארגני ההפגנה הצהירו שהמקרה קשה, אבל הוא עדיף על גיוס. ההנהגה שותקת, נעדרת.
כמו תמיד, טענו שמדובר בקבוצה קיצונית ושולית. אך קשה לקבל זאת. הפלג הירושלמי עושה חסד עם החרדיות ה'ממלכתית' בספיגת צעירים מופרעים לשורותיו – אך כולנו גדלנו באותה ערוגה. גם לאחר שהותקפו רבנים וחיילים מחטיבת חשמונאים, ימים ספורים אחרי האסון, לא שמענו גינויים מצד מנהיגות "דגל התורה". למעט דברי הרב לנדו שבוע אחר האסון שאין להשתתף בהפגנות, לא נאמרה מילה. בגדול, זה מקרה של 'מדשתקי שמע מינה דניחא להו'.
כבר איננו רק יעקב. נהיינו גם עשו: איש יודע ציד, איש שדה. וכמו אצל אנשי שדה, הסכנה רובצת בפתח.
כיצד הגענו עד הלום? הבטלה ככשל מערכתי
כיצד הגענו לכאן? מה התרחש בתוך "עולם התורה" שהביא אותנו למצב של היום?
אפשר לציין ארועים ודמויות שנטלו חלק בתהליך. בזמנו ביקר הרב ש"ך את האלימות של חסידי גור. הוא כינה אותם "חיות" ("חיות הקודש", הגיב האדמו"ר מגור). בתורו הואשם הרב ש"ך על ידי הרב דב לנדו שהוא פוגם באופיים השמור של תלמידי הישיבה כשהוא שולח אותם לפעילות פוליטית. יורשי הרב ש"ך במנהיגות החרדית מאשימים את פורשי הפלג שקידשו את ההפגנות ודרדרו את הציבור לאלימות ואנרכיה. הישיבות הירושלמיות, בעלות הרוגע וההדר, יציינו את אופיין המופרע של הישיבות הבני־ברקיות.
ניתן להמשיך בדרך זו, אך אין בכך מענה אמיתי. מדובר בתהליך עמוק ורחב בהרבה. לב העניין הוא מילה אחת, פשוטה וכואבת: בטלה.
"הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא." הבטלה איננה מצב ניטרלי אלא חלל רוחני. כאשר האדם חדל מלשקוע בעשייה של משמעות – תורה, מלאכה, נשיאה באחריות – נוצר בו ריק פנימי המבקש מילוי. תחילה הוא מגיע לשעמום: לתחושת חוסר טעם, העדר כיוון ושחיקה של החיות הפנימית. אך השעמום איננו נעצר בנקודה הפסיכולוגית; הוא מידרדר במהירות למישור המוסרי.
הבטלה איננה מצב ניטרלי אלא חלל רוחני. כאשר האדם חדל מלשקוע בעשייה של משמעות – תורה, מלאכה, נשיאה באחריות – נוצר בו ריק פנימי המבקש מילוי.
על דברי הפסוק וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם (בראשית לז, כד) דרשו חז"ל: "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו" (שבת כב, א). כמו ואקום, הריק של בטלה אינו נותר פנוי לאורך זמן. בהעדר מטרה, התודעה מחפשת גירויים, והדחפים הנמוכים – נחשים ועקרבים – תופסים את מקומם של משמעות וערכים. כך נעשית הבטלה קרקע פוריה לחטא – לאו דוקא מתוך מרידה, אלא מתוך אבדן מסגרת ומשמעות. במובן זה, העמל איננו רק אמצעי להשגת חכמה או פרנסה, אלא תנאי יסוד לשמירה על צלם האדם ועל יציבותו המוסרית.
זה הנושא העמוק והדחוף. כידוע, השקעת המשאבים כולם בין כתלי בית המדרש היתה צעד זמני. כפי שהעיר הרב יהושע אייכנשטיין, "כל מי שיש לו מוח בקודקודו", כלשונו – מבין כי הרעיון המכונן של 'רק תורה' היה הוראת שעה למשך שלושה דורות בלבד. אולם התפקיד לקבוע את קו הסיום לתקופה הוטל על גדולי הרבנים, ואלה החליטו שלא להחליט. הסוף ידוע: תופעת בטלה מובנית.
מטבע הדברים, אלפי צעירים שאינם מוצאים סיפוק בלימוד גמרא אינטנסיבי נפלטים במקרה הטוב ל'ישיבות לנושרים' שעניינם הימלטות מגיוס ובזבוז אינסופי של פוטנציאל אנושי איכותי. לוחם נצח יהודה ידידיה בוסקוביץ' שיתף כי בשנתיים האחרונות הוא פגש צעירים רבים מבתים חרדיים – לדבריו, ישנם אלפים כמותם – ש"מתבטלים וחוטאים, רבים מהם עם תיקים פליליים, לא שומרים כלום בדת, עוברים על החוק בגלל שעמום, מסתבכים עם כל העולם, ואין אף מבוגר אחראי שיאסוף אותם וידאג להם".[1]
באמת, מה יעשה הבן ולא יחטא?
סוף דבר: בין הכרח למצפון
לפני כמה ימים ניגש אלי יהודי, אברך כולל שכבר אינו צעיר, ושאלתו בפיו: האם ראוי להדפיס טלאים צהובים ולחלק אותם לאברכי כוללים, כמחאה על מעצר בני ישיבות "בעוון לימוד תורה"? בכנות, לא העליתי בדעתי ששאלה כזו תגיע לשולחני. מי היה מאמין שדימויים מן האפלה ההיסטורית הגדולה ביותר של עמנו יהפכו לכלי מחאה בתוך הציבור החרדי עצמו?
השבתי לו, אולי בפחות עדינות מן הראוי, בעצה כללית לחיים: לעולם ראוי לאדם לשקול בדעתו איזה מעשה יביא לידי קידוש השם, ואיזה חלילה לחילול השם. קיוויתי שבכך יוכל להגיע למסקנה בכוחות עצמו. די לעתים במצפן מוסרי פשוט להבין עד כמה התרחקנו.
אין מדובר כאן בטעות נקודתית, בהתבטאות אומללה או ביוזמה פרובוקטיבית של יחידים. זהו סימפטום. סימפטום של אבדן קנה מידה, של בלבול עמוק בין מאבק עקרוני לבין התפרקות מוסרית. הציבור מתקשה להבחין בין מסירות נפש לבין פולחן של הרס עצמי.
כולם מסכימים על כך שהחרדים עומדים להשתלב בצבא בדרך כלשהי. השאלה אינה אם נגיע לשם, אלא מתי וכיצד: האם ניגרר לשם מתוך כפייה, זעם והשפלה, או נגיע מתוך אחריות, שותפות ורצון לעצב את הדברים מבפנים?
נזקי ההימנעות מגיוס הולכים ומצטברים לגבהים מדאיגים. כלפי חוץ – בתדמית של הציבור החרדי כתופס התורה, כמי שמבקש לטעון לעליונות מוסרית ורוחנית. כלפי פנים – בשחיקה אטית אך מתמדת של המוסריות הפנימית, של תחושת האחריות, ושל עצם דמותו של בן התורה. הבטלה, השעמום והחטא אינם תופעות צדדיות; הם תולדות ישירות של מדיניות שהתרחקה מערכי התורה.
כולם מסכימים על כך שהחרדים עומדים להשתלב בצבא בדרך כלשהי. השאלה אינה אם נגיע לשם, אלא מתי וכיצד: האם ניגרר לשם מתוך כפייה, זעם והשפלה, או נגיע מתוך אחריות, שותפות ורצון לעצב את הדברים מבפנים? זהו הבדל של שמים וארץ – לא רק מבחינת המדינה והצבא, אלא בראש ובראשונה מבחינתנו אנו.
בחירה בדרך השניה אינה ויתור על עולם התורה. היא תנאי לשימורו. עולם תורה שאינו יודע להציב גבולות, שאינו תובע מאנשיו אחריות ועמידה במבחן המציאות – מאבד את עוצמתו הפנימית. לא כל בן תורה חייב להיות לוחם קרבי, אך כל בן תורה חייב להיות אדם נושא בעול, אדם שיש בעולמו עשייה, מחויבות ותכלית.
אסור לנו להיות עשו. אלימות, אנרכיה ופורקן של זעם אינם דרכה של תורה. אך גם איננו יכולים להישאר יושבי אהלים כיעקב, כאילו אנו חיים עדיין בעולם קטן, סגור ומוגן. מיעקב יצאו גם בני רחל וגם בני לאה; גם נושאי הרעיון הטהור, וגם בעלי הכלים הארציים היודעים ליישם אותו במציאות מורכבת.
זהו האתגר של דורנו. לא לבחור בין תורה לחיים, אלא להשיב את התורה אל החיים – מבלי לאבד את עומקה ומבלי לרוקן אותה מתוכן. הבחירה הזו אינה קלה. היא דורשת הנהגה, אומץ ונכונות לשלם מחירים בטווח הקצר. אך האלטרנטיבה – המשך ההידרדרות, האלימות והבטלה – תגבה מחירים גבוהים לאין ערוך.
הזמן אינו פועל לטובתנו. השאלה אינה תיאורטית. היא כבר כאן, ברחוב, בהפגנות ובטרגדיות שאינן אמורות להתרחש. האחריות מוטלת בראש ובראשונה על המבוגרים, על המנהיגים, ועל מי שטוענים לשאת את דגלה של תורה.
[1] https://x.com/ydydyhydydyh1/status/2011041769480143304.
תמונה: Bigstock
הכותב מציין תופעה כואבת מאד של בטלה, שיעמום, הרפתקנות מסוכנת שלבסוף נגמרה בטרגדיה נוראה.
אך מה הוא מציע התור פיתרון?
החלפת ההרפתקאות בהפגנות בהרפתקאות בצבא.
יעקב חשש שמא ימות או שמא יהרוג.
אז למי שלא יודע:
בצבא גם מתים וגם הורגים רק שזה במסגרת החוק, שמשום מה לא ראיתי שהוא כפוף לאיזו דעת תורה.
אז מה ההצעה?
להיות עשיו באופן חוקי ורשמי?
או אולי שבאמת מנהיגי הדור יקחו את המיקרופון מהפוליטיקאים \עיתונאים ויצילו את הדור מאובדן אידיאולוגיה וערכים או החלפתם בערכים מקולקלים.
הצבא זה להרוג במסגרת "דעת בעלי בתים" כמו "אפילו באו עסקי קש ותבן" (עירובין מה)
אכן עדיף ונדליזים "כפוף לדעת תיירה"
מעניין שהכותב שמתפאר שבבחרותו לא הכיר את העולם הכללי, היום מעורה מאוד בעולם הכללי ובצבא, ואילו אותם בחורים בדורנו שמעורים בפוליטיקה וכו׳ ממלאים את הכוללים ומכהנים במשרות תורניות בהמוניהם, נדמה שהכותב כ"כ התרחק מעולם הישיבות ואינו מכיר אלא את הנושרים שנמצאים בנצח יהודה, משום שהיום עולם הישיבות התפתח בהרבה יותר מפעם, ושמעתי מכמה עדויות שהגרח"פ ברמן אומר שבחורים היום הרבה יותר למדנים מפעם, וזה ידוע וברור לכל מי שמכיר, אולי כדאי להסתכל בקבצי "האהלים" שיוצאים מדי שבוע ולראות את רמת הבחורים והאברכים, שזה בוודאי לא היה פעם,
הכתבה נראית לקוחה מבטאון מפלגתי. היא לא נכונה עובדתית, לא ההתרפקות על הישיבות של פעם ולא הטינוף על המצב היום.
כמובן שמי שלוקה בהסתכלות שטחית של המצב , הפרשנות שלו שטחית, הפתרונות רדודים. גדולי ישראל כמנהיגים לוקחים אחריות כוללת ומבינים את ההשלכות הרחבות של תהליכים קטנים.
אין אידיאולוגיה. זאת הבעיה שלנו בה"א הידיעה. כל אחד אומר משהו אחר. הצבא מותר למי שלא לומד, אסור לכולם כי יש חשש שמד/חילון/להיות חרדים מודרנים (אבל עדיין אסור לחרדים מודרנים?), כי הוא הורס את עולם התורה, כי הרבנים אמרו שהוא אסור, כי זה יגרום ישראליזציה (ואנחנו לא ישראלים!), כי זה כור היתוך ובן גוריון, כי פרוגרס וד"ר בן ארי, כי מה??? ומנגד: יש חובה להתגייס, מצווה, חובה מוסרית, נשיאה בעול, תפילות, ביקור חולים, לוויות, בחורים עדינים שלא מסוגלים? מה??? ומדינת ישראל? עדיף לחיות תחת הערבים? ריבונות היא ברכה? ריבונות היא קללה? אנחנו בגלות ושום דבר לא השתנה, כאן זה פולין? צריכים צבא אבל רק לא צבא יהודי? אין לנו דרך להכריע בשאלות גדולות אז שרק חילונים ינהיגו את העם היהודי? אנחנו רוצים להנהיג אבל לא נותנים לנו? הבעיה היא בג"ץ וכל השאר מעולה? בקיצור, אולי הרב "פשוט" יכתוב כמה מאמרי אידיאוליה ויאלפנו בינה?
לדואט:
אשמח אם תציין את המקור לפסק שהבאת.
עד כמה ש"דעת בעלי בתים" היא היפך דעת תורה, הלוואי שהצבא או המדינה יהיו כפופים לתו"מ לפחות כמו בעל בית או אפילו עה"ר.
אלא שהם בדרגה של הכחשה טוטלית של האמונה והמחוייבות שלהם כלפיה.
איזה היתר יש לשתף אתם פעולה ברמה כזאת של סיכון כלל ישראל?
עיין שו"ע או"ח שכ"ט במשנ"ב שמסביר למה נלחמים גם על עסקי קש ותבן, וע"ע בסימן רמ"ט באו"ח בבית יוסף על "אין צרין" שמסביר שהאידנא אין אנו נלחמים כלל וכל מה שהטור הביא דין זה הוא אגב הדינים האחרים בגמרא.
מומלץ לבדוק בספר של הוצאה מוכרת ולא באתרים למיניהם.
וכאמור – מינות ואפיקורסיות וחילול ש"ש בכל העולם ע"י פרסום הכפירה בשם ה"עולם החופשי" זה כ"כ חמור שא"א כלל לשתף פעולה.
ליהודי המבולבל מאד:
הבלבול שלך ושל עוד הרבה נובע מדבר אחד: לחץ חברתי.
חבל שאנשים שהאמת חשובה להם משתיקים את עצמם כי משליטים עליהם פחד.
הציונים מיתגו את כל מי שמעז לבקר אותם כאויב העם, עוכר ישראל ואנטישמי.
הדגלים אומרים ש"מי שלא מצביע הוא רודף של ע"י" (כותרת ראשית ביתד).
וכן האגודאים משתמשים במצווה החשובה של אמונת חכמים כדי להפעיל "לחץ קדוש" על הציבור.
מי שמצליח להתנתק מאימת ה"ציבור", ולחשוב מה באמת הקב"ה רוצה שנעשה, בסוף מוצא.
חובות הלבבות אומר שבהחלטות גשמיות יש התלבטויות לפעמים, אין הדבר כן בהחלטות רוחניות, יש תורה ושם התשובה.
אך מה עושים אזובי הקיר כמונו שרואים כ"כ דעות סותרות, ולא יודעים למי להאמין.
יש פתרון – צאי לך בעקבי הצאן.
כש"כ בשה"ש:
"אִם־לֹ֤א תֵֽדְעִי֙ לָ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי־לָ֞ךְ בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן וּרְעִי֙ אֶת־גְּדִיֹּתַ֔יִךְ עַ֖ל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָרֹעִֽים"
ומפרש"י:
אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ. זוּ הִיא תְשׁוּבַת הָרוֹעֶה: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ לְהֵיכָן תֵּלְכִי לִרְעוֹת צֹאנֵךְ, אַתְּ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, שֶׁחָדַל הָרוֹעֶה מִלְּהַנְהִיג אוֹתָם:
צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן. הִסְתַּכְּלִי בִפְסִיעוֹת דֶּרֶךְ שֶׁהָלְכוּ הַצֹּאן, וְהָעֲקֵבִים נִכָּרִים, טראצי"ט בְּלַעַ"ז, וְכֵן הַרְבֵּה בַמִּקְרָא, "וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נוֹדָעוּ", "נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ", "וְהוּא יָגֻד עָקֵב", יָשׁוּב עַל עֲקֵבָיו. וְאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ לֵכִי: וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ
עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים. בֵּין מִשְׁכְּנוֹת שְׁאָר הָרוֹעִים שֶׁאַתְּ אֶצְלָם. וְזֶה הַדֻּגְמָא: אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, כְּנֵסִיָּתִי וַעֲדָתִי, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, בִּשְׁאָר אֻמּוֹת, אֵיכָה תִרְעִי וְתִנָּצְלִי מִיַּד הַמְּצִיקִים לָךְ לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶם וְלֹא יֹאבְדוּ בָנַיִךְ, הִתְבּוֹנְנִי בְּדַרְכֵי אֲבוֹתַיִךְ הָרִאשׁוֹנִים שֶׁקִּבְּלוּ תוֹרָתִי וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתִּי וּמִצְוֹתַי, וּלְכִי בְדַרְכֵיהֶם. וְאַף בִּשְׂכַר זֹאת תִּרְעִי גְדִיּוֹתַיִךְ אֵצֶל שָׂרֵי הָאֻמּוֹת. וְכֵן אָמַר יִרְמְיָה "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים. . . שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה וגו"
ע"כ
אני בסה"כ בחרתי ללכת בדרך סלולה שאבותי הלכו בה וגם היום ישנן כתפיים מספיק רחבות להישען עליהן כמו בד"ץ העדה החרדית וסאטמר.
ספרים כמו "ויואל משה" שמסבירים באופן ברור את תמונת המצב הנוכחית ועוד הרבה מקורות…
האם מישהו מרבותינו הקדומים פקפק בחומרת שלושת השבועות?
האם מישהו מהם אחז שצריך לשתף פעולה עם מינים ואפיקורסים?
האם מישהו מהם אחז שמותר להישבע אמונים לחוקי כפירה כדי להציל כסף?
היוצא מכל זה הוא שתורת משה לא השתנתה? במלחמה היא נגד אלו שמנסים לשנותה.
עובדה שכל ההתלבטויות האלו התחילו כאשר קמה עדת הסוררים שהחליטו לנטוש את תורת משה ולפתח רעיונות אחרים.
אז עד כמה שזה קשה ומלחיץ, אז קודם כל אפשר לפחות להבין מה כאן האמת והחכם יעשה כחכמתו כדי להתמודד עם החברה מסביב
יישר כוח! מאמר כואב מאוד, ונשמע די נכון לצערי.
ובכל זאת אעיר על הביקורת הלא כ"כ מרומזת על מרן הרב דוב לנדו שליט"א, בשביל שאנחנו לא נהיה בבחינת "מדשתקי, ש"מ דניחא להו". ואולי פשוט כדאי לשאול את הרב, לא לקנטר ח"ו אלא מתוך ענווה ורצון כנה לדעת את האמת – למה הוא לא מוחה על האלימות האכזרית והבלתי נסבלת? ולשמוע ולהפנים את תשובתו.
נשמע שהצבא הוא פתרון מצוין לחנוך ובניה וכידוע שבעולם החילוני שמתגייס יש הרבה פחות פשע ואלימות, אין ספק שהמודל החילוני של נטילת אחריות ותרומה משמעותית לשוק העבודה הוכיח את עצמו…..
הבטלנות וההשתמטות הצליחו לבנות להן השקפה מעוותת וחולנית, המתירה כל רסן, ועדיין מאפשרת להיקרא "פרומער" למהדרין!
שילוב נפלא, פלאי-פלאים, ממש "ויעשו כן החרטומים בלטיהם".
הפלג עצמו נלחם בהנהגה של דגל התורה. לאן יקדם אותנו גינוי של הפלג על ידי הרב למדו?
כפי שאמר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, התורה מתוקה בעצם, ןמי שלא חש כך יש לו פצעים בפה.
הפיתרון לבעיית הבטלה זה לרפא את הפצעים שלצערנו בדור הרדוד של היום יש הרבה פצעים.
אבל הפיתרון צריך להגיע מתוך בית המדרש, לחפש פתרונות כמו צבא זה יהיה להחליף את הפצעים בחתכים בפה…
וכפי שזועקים גדולי התורה הספרדים שעדתם זוכה לעודף יחס מהמשטרה הצבאית, הצבא איננו מקום לחרדי גם אם מתבטל הוא כל היום!!!
נו,באמת.הכותב כל כך תמים.או אולי לא?
ד"ר מיכאל בן ארי אמר:"הייתי בכל הוועדות,הם לא רוצים חרדים בצבא-הם לא רוצים שיהיו חרדים".לפי עולמו האוטופי של הכותב(חוצניק שממש,אבל ממש לא מכיר את המנטליות הישראלית…) החרד"לים המורים היו נישאים על נס ולא מועמדים כל רגע ל"חינוך מחדש".
נדמה לי שהאלימות המתואר לא מגיע מהמינסטרים החרדי, אלא מהפלג ירושלמי או הישוב הישן.
זה הסיבה שמנהיגי המינסטרים לא מוחים על זה.
וזה בעיקר מחייב אותם קבוצות לעשות חשבון הנפש ושינוי, ולא כל היהדות החרדית.
קראתי את המאמר והתגובות ואני חושב שאלה שמבדילים בין הפלג לבין החרדים מפספסים משהו. ההבדל הזה נעלם או נשחק מאד בזמן האחרון. כולם כבר משתמשים בסיסמא "נמות ולא נתגייס", כולם מתנגדים לגיוס אפילו של בטלנים ונושרים, ובניגוד לעבר שבו החרדיות השפויה התרחקה מהפלג ודומיו היום יש שת"פ הדוק במלחמה נגד הגיוס. באחד העתונים החרדיים (לא הפלג) הצדיקו השבוע את תקיפת חיילי/רבני חשמונאים, האשימו את הקרבנות בכך שזה לא המקום הראוי ללמד תורה. כלומר, גם אם אנחנו לא הפלג, אנחנו קרובים לשם. אין ספק שזה הפך להיות בעיה כלל-ציבורית.
המאמר אולי מגזים, לא יודע כמה אפשר למצוא סיבתיות בין הדברים, אבל זה לא אומר שהוא לא צודק. הבטלה היא בהחלט חולי רע שחובה עלינו למגר.
מאמר מדויק וכואב! כמי שגדל בסמטאות ירושלים לפני 40-50 שנה אני יכול להעיד איך בהדרגה התפשטה תופעת האלימות הבטלה והשעמום (כדרך חיים!) שהייתה אופיינית אך ורק לאוכלוסיה קטנה ומסויימת שהתגוררה ברדיוס שכונת מאה שערים לכל חלקי החברה החרדית…
קורא את הכתבה ודומע. לאן הגענו.
ואיך יכול להיות שעדיין ציבור גדול בינינו, ציבור יקר ואיכותי ביותר, אך חיים בהכחשת המציאות.
הכותב מציג מצג שוא בתיאור הציורי של שנות בחרותו בישיבת מיר כאילו היום המצב שונה אולי כדאי לקפוץ לביקור בישיבת מיר או אולי בפוניבז לראות בחורים רצים מחברותא לחבורה וחוזר חלילה לראות את ר׳ דוד מילר מסיים חבורה לבחורים ב 2 בלילה ומתחיל למחרת בבוקר 9 בבוקר לראות בחורים יושבים בלילות בכל הבתי כנסיות בסביבה עם אוזניות כותבים שיעורים אבל הכותב סומך על זה שבין קוראי האתר לא מצויים אנשים שמכירים את עולם הישיבות וממילא לא יוכלו להכחיש אותו
אגב מעניין מה חושב ׳מורו ורבו׳ ר׳ אשר אריאל על עניין הגיוס או מה חשב ר׳ נתן צבי זצ"ל או ר׳ אליהו ברוך פינקל
כל מה שאתה כותב אינו סותר במאומה את דברי הכותב. שניהם יכולים להתקיים.
מדהים כמה שהעיוורון כל כך גדול עד כדי שהחרדים (שכנראה חלק מהמגיבים כאן כאלה) ינסו בכל טצדקי להגן על דעתם גם בעיוות וסילוף האמת, כל מי שבאמת ממשיך לומר שהצבא יותר גרוע מלשבת בבטלה ובחוסר מעש, ושעדיף למות ולא להתגייס, אז הוא הזוי ושיעשה חושבים עם עצמו שוב ושוב עד שיצא מהקיבעון הלא נורמלי הזה, התורה מצפה שהאדם יפעל על פי השכל ולא יזרוק סיסמאות כמו "ככה הרב שלי אמר" או כל מיני משפטים מהסוג הזה, וכן יש מקומות בצבא שהחרדים יכולים להישאר כחרדים במלוא מובן המילה ושלא יספרו סיפורים, הרב לייבל עושה המון לילות כימים בשביל שזה יקרה, יש לחרדים תנאים שאין לדתיים הלאומיים ושאף אחד אחר לא היה מדמיין.
בעזרת ה' שהקב"ה ייאחה את המחלוקת שאינה לשם שמים הזו ויאמר לצרותינו די ושכל עם ישראל יחזור לאחדותו כמעמד הר סיני
יישר כח על דבריך הנכונים. הלוואי ויגיעו לאוזניים הנכונות
אז בוא נפעיל את השכל ונחשוב,
אם נשתף פעולה ונתגייס למען מדינה שכופרת באמונה כל עיקר ומקדמת תרבות של פריצות, מינות ואפיקורסיות.
אז הקב"ה ירחם עלינו ויחזיר אותנו לאחדות כמעמד הר סיני.
על זה כתוב: רבות מחשבות בלב איש…
.. זה מאוד נדיר אצל החרדים, הכי קל להאשים את ה"דיפ סטייט", היועמש"ית הפצרי"ת,הפצמרי"ת, אנשי לטאה ומה לא, רק לציין ש:
*בעניין ה"רעיון המכונן של 'רק תורה' היה הוראת שעה למשך שלושה דורות בלבד" :
כדאי לקרוא מאמר של ההיסטוריון שלמה בן עמי בעיתון הארץ משישי האחרון המתייחס באופן דומה לדור השלישי של המהפכה (לדוגמא המהפכה החומניסטית, הצרפתית, המאואיסטית). לדבריו הלהט המהפכני האוטופי שוכך בהדרגה ומה שנותר הוא מנגנון בירוקרטי שמטרתו היחידה להשליט את הדוגמה, אך דוגמה ללא בסיס מהותי תקרוס בסופו של דבר, וזה נוטה לקרות בדור השלישי באופן שקשה לחזות לאן יוביל (זאת כמובן כסכמה רעיונית – זה לא חוק פיזיקלי).
* בעניין הנסיון להסביר את אירועי האלימות בהפגנה בה נהרג אותו נער כביטוי של תרבות של בטלה :
מבלי להצדיק בשום צורה ואופן את הדריסה עצמה – כשהמון חרדי תוקף באלימות נהגי אטובוס כי הם ערבים נשאלת השאלה מה הגורם הנפשי והחינוכי שהוביל לשם. אז זהו, שזה קשור למערכת החינוך שהנחילה להמונים יסודות חשיבה גזעניים, חוסר חוש ביקורת עצמית, ועוד "goodies", וכוונתי לחינוך החרדי, ולא רק לבטלה כשלעצמה.
זכור מקרה אחד בעבר שהראה שיש גם דרך אחרת – בימי האינטיפדה השניה כשאישה חרדית הגנה בגופה על חשוד בפיגוע טרור (לא מתוך סימפטיה למחבל חלילה אלא מתוך אינטואיציה הדוחה את תרבות הלינץ` לאור הפסוק "לא תרצח"). זה עורר הרבה הערכה לא רק לאישה אלא גם לסביבה שבה אינטואיציה כזו גדלה באופן טבעי בתוך אדם.
אבל זה לא הלך הרוח המקובל כיום , בעידן בו אלאור עזריה הוא גיבור לאומי (ב 2016, ביבי פיטר את יעלון מתפקידו כשר ביטחון על רקע גינויו של יעלון את אזריה) .
התומכים בכך בזמנו, או כיום – בהגנה על חשודים בעינויים באירועי שדה תימן לדוגמא, בפרעות המתנחלים, המתעלמים והמאפשרים את הממשלה ההזויה הנכחית ומה שהיא מקדמת, אחראים לא פחות, וגם כאן מעבר לדברים הנכונים אין שום הכרה במהות הבעיה הפוליטית
הכותב צודק בהחלט בתיאור המצב הנורא, אבל שגה בהכללת עולם הישיבות כולו כאילו השתנה מימיו המתוקים ממיר.
בחורי ישראל עודם משקיעים עצמם באוהלה של תורה, צובאים על בתי גדולי ישראל לשמוע שתיים-שלוש מילים שיחקקו בליבם, וממלאים את 24/7 שלהם בשלל תוכניות לימוד שלא באו לעולם בימי כותב המאמר ('ישיבה על קברו' 'עמוד היומי' 'עיון הפרשה' וכו').
קבוצה שולית ואנרכיסטית מכתימה את המגזר כולו. זה מוקש שנופלים בו כותבים חילוניים.
חבל שכותב המאמר גם נכשל בו.
"קבוצה שולית ואנרכיסטית מכתימה את המגזר כולו".
אז עכשיו נתחיל להתווכח אם זו קבוצה שולית או לא? נו ברור שתמיד תגיד שזה שולי ושולי.
ודרך אגב, כל עצם קיומן של אותן עצרות מחאה זה הרי רק בשביל השוליים, לא? שכחת מהסלוגן "לא מוותרים על אף נפש"?????
אבל כשאותו "נוער שוליים" כביכול מחולל דברים נוראיים ברחובה של עיר, לעיני כולם, פתאום כולם מתחמקים בתואנה שזה רק השוליים… כמה נוח. אוי כמה שאנו שקועים עד הצוואר בלרמות את עצמנו ולספר לעצמנו שקרים יום וליל.
הערה לסיום: בעולם הדיגיטלי של היום, כל מה שנדרש כדי להבין שזה ממש לא קבוצה שולית — זה לעבור על כמה סרטונים קצרצרים מתוך האוקיינוס העצום הזמין ברשת.
ולקינוח: אתה ושכמותך, שכל הזמן אומרים "רק קיצונים", "רק שוליים" וכו' — הם בעצמם מתעלמים מהבעיה הגדולה והבוערת ונותנים לה להמשיך.
ומה נאמר כעת
אחרי הפגנות מופרעות בבני ברק? שמעת הודעת גינוי? אולי אחת של הרבי מקרלין. הגדולים הבני ברקים לכל היותר קראו לא להשתת, בהפגנות.
אנשים נפגעים ל"ע מטילים, האם שמענו קריאה ממישהו מהגדולים להקפיד יותר על הוראות פיקוד העורף, או שמא גדולי בני ברק פנו לעיריה לפתוח מקלטים?
אז כנראה כמו שאמר הרבי מקרלין, השתגענו לגמרי?