הפלג או המיינסטרים? בין אי־אמון במערכת לאי־אמון בציבור

לפני תקופה קצרה סערו הרשת והתקשורת בשל סרטונים מחתונת בנו של הרב שלום בער סורוצקין. למי שאינו יודע, נספר שהרב סורוצקין מנהל את אחת הישיבות הגדולות בארץ, מספר ישיבות קטנות, ואת רשת הכוללים הגדולה ביותר במגזר. בחתונת בנו רקדו אלפי בחורים ואברכים לצלילי המנון נטורי קרתא "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים". הם אף הוסיפו את השינוי המזוהה עם "מפלגת בני תורה" הידועה בכינוי "עץ": "ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים." המראות מהארוע גרמו לזעזוע וכעס בקרב קהלים רבים במדינה, פוליטיקאים חילוניים בכירים גינו בחריפות ונציגי הציבור החרדי שתקו ונתנו תחושה של הבעת תמיכה בשירה.

למי שאינו בקי במילות השיר, הנה הן לפניכם:

ה' הוא מלכנו ולו אנו עבדים.

התורה הקדושה היא חיינו ולה אנו משועבדים.

בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים,

ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים.

בדרך התורה נלך באש ובמים,

בדרך התורה נלך לקדש שם שמים.

המשפט "ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים" הוחלף זה מכבר על ידי הפלג הירושלמי במילים "ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים". זו הגרסה ששרו בחתונת ההתבדלות, החתונה שבה הכריזו אלפים על התבדלות מהמדינה. הטרנד פשט כאש בשדה קוצים במגזר, ואף שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף נצפה מפזז לצלילי השיר. גם אם המילים כשלעצמן אינן חריגות בנוף החרדי, הקונוטציה של השיר (והחיבור עם 'נטורי קרתא' האנטי־ציונית והאנטי־ישראלית) היא שגרמה לכעס הרב.

בהנחה שהחרדים מתעקשים שלא להתגייס, ובלי להביע בכך עמדה, איזו גישה היא הגישה המצליחה ביותר?

עד לפני מספר חודשים, האפשרות שבארוע של החלק המרכזי בציבור החרדי, בנוכחות רבנים חשובים ובהשתתפות אלפי אנשים, יושר ההמנון של המתבדלים ביותר, היתה שווה לאפשרות שאוהדי בית"ר ירושלים יתאסלמו. העובדה שהגענו למצב כזה מחייבת הסתכלות חדשה על יחסי המגזר החרדי והמדינה. זהו רגע שראוי לבחון את שלוש השיטות שהציבור החרדי התמודד מול המדינה, ובפרט בנושא הגיוס, בחמש עשרה השנים האחרונות: התהליך, מידת ההצלחה, ומה קורה כעת.

מאמר זה אינו בוחן את הצורך המוסרי בגיוס, את האפשרות שאכן יש להתגייס, ובכלל את הדרך המעודדת השתלבות במדינה ונשיאה בנטל. כל אלו נושאים גדולים הראויים למאמרים נפרדים (ויש לא מעט שפורסמו בבמה זו). הוא מתמקד רק בדרכי המאבק החרדי בגיוס: איזו דרך 'הצליחה' יותר ואיזו פחות. בהנחה שהחרדים מתעקשים שלא להתגייס, ובלי להביע בכך עמדה, איזו גישה היא הגישה המצליחה ביותר?

 

עיכוב, מלחמה, מסירות נפש

את שלוש הגישות הקיימות בציבור החרדי בנושא הגיוס ניתן לסכם במילים: עיכוב, מלחמה, מסירות נפש.

כדי לפשט נציג את ביטוין במעשה העגל המפורסם. משה רבנו עלה לשמים, בני ישראל חשבו שהוא מת וביקשו ייצוג אלטרנטיבי בדמות עבודה זרה. ההתמודדות של מנהיגי העדה עם דרישתם התבטאה בשלוש דרכים.

עיכוב: אהרן הכהן ניסה להרוויח זמן, הסכים עם בני ישראל באופן עקרוני, ואז שלח אותם לבקש מנשיהם את תכשיטיהן בתקוה שהן יסרבו למסור אותם, הקים לבדו את המזבח במקום לאפשר לבני ישראל לבנותו כדי להרוויח עוד כמה שעות, ואף כאשר יצא העגל מהאש דחה את חג העגל למחר, אולי עד אז יבוא משה. כך עיכב ככל יכולתו את עבודת העגל.

מלחמה: לעומת זאת, ברדתו מן ההר יצא משה רבנו לקרב, שבר את הלוחות וקרא לדגל את כל בני לוי בקריאת "מי לה' אלי". הוא כתת את העגל עד דק, הרג בחרב את המשתחווים לו, ובאופן כללי יצא למלחמת חרמה בכל עובדי העגל.

מסירות נפש: הלא היא דרכו של חור. כאשר ביקשו מחור לעשות את העגל, בחר חור במוות. הוא לא חשב שאש תרד מהשמים ותשרוף את רודפיו, לא ציפה לישועה או גאולה, כאשר הברירה היתה לעבוד עבודה זרה או למות, חור בחר במוות. כשכל האפשרויות נחסמות, לפעמים צריך להסכים לוותר על הכל, עד המוות ועד בכלל.

הפלג המרכזי בציבור החרדי, המכונה 'המיינסטרים', בחר בדרכו של אהרן. הוא משך זמן, עיכב, חוקק חוק ועוד חוק, סיפר למדינה סיפורים ועשה ככל שביכולתו להרוויח שנה ועוד שנה. כך הוא מתנהל עשרות שנים, עוד מזמן חוק טל. כמות הוועדות שבהן השתתפו נציגים חרדים בעניין היא אסטרונומית.

לעומת זאת, העדה החרדית בחרה לפני שנים בדרכו של משה. הם לא מוותרים על מילימטר, נלחמים על הכל, מסרבים לכל עיגול פינה ומתנגדים בתוקף לעצם הרעיון של החיים המשותפים. מבחינתם, ההשלמה עם התנהלות המדינה היא כפירה. הם במלחמה על כל הקופה.

"הפלג הירושלמי" שייך במהותו לזרם המרכזי. הוא מעולם לא קידש את המלחמה לשם מלחמה, ופשרות הן לחם חוקו. אולם, לטענתו הגיע הזמן למסירות נפש, הגיע זמנו של חור. ברגע שהמדינה מציבה אותך מול אפשרות להתגייס או ללכת לכלא, אין אופציה להתפשר או לעכב: זה הזמן להכריז "לכלא ולא לצבא". אם תתפשר תרוויח שנה או שנתיים, אבל כמו אהרן הכהן בסוף יהיה עגל ומזבח. אם תסרב, ילכו אמנם רבים לכלא, אך איש לא יגיע לצבא מרצון. נעשה את המוטל עלינו והקב"ה יעשה את השאר.

ובכן, מה עלה בכל אחת מהדרכים? מה אומר לנו מבחן התוצאה?

 

הבעת אי־אמון בממסד או בציבור עצמו?

הנושא שמחלק בין הגישות השונות הוא האמון.

לעדה החרדית אין אמון בעולם – במדינה ומוסדותיה, במודרנה על כל תופעותיה, בתעסוקה חדשנית, ברכבת הקלה, וכך הלאה – ויש לקדש מולו מלחמה. למלחמה יש בהחלט פירות: מעטים מתוך חוגי ה"עדה" מגיעים לצבא, וכמעט אין הזדהות ושותפות גורל עם המדינה. מצד שני, יש גם מחירים: שבירת הלוחות. אם אתה מחנך למלחמה, שולח את נעריך מדי שבוע להפגין ולמחות, מסרב לקבל תקציבים ועזרה כלכלית לנזקקים לה, שם דגש מוחלט בבעיות של אחרים ומתעקש על מקסימום התבדלות כדי למנוע חיכוך עם אוכלוסיות אחרות, תשלם על כך בעוני קשה (וקיבוץ נדבות כמקצוע), מיעוט לימוד תורה (אין הרבה אברכים) ועיסוק פרודוקטיבי כלשהו, ודגש במסגרת חיצונית במקום תוכן פנימי. העדה החרדית כתתו את עגל הזהב, אך עמו שברו את הלוחות. אין הרבה שצופים בחברה זו ואומרים לעצמם, "גם אני רוצה לחיות כך."

לפלג, מנגד, אין אמון בממסד, והוא דוגל במרי האזרחי, בסרוב מוחלט לשיתוף פעולה בנושא הגיוס. האם העובדה ששיטה זו מייצגת כיום את המיינסטרים מעידה על נצחונו של הפלג? לא בהכרח. היא מעידה על שבר בין החרדים למדינה ומבחינה מסוימת על חוזקו של המיינסטרים ויכולתו לעדכן את דרכו בהתאם לנתונים. קשה לראות שהפלג הירושלמי, בעקבות שינוי כלשהו, ישלח את בחוריו להתייצב בלשכת הגיוס. החשש ממראית עין של הודאה בכישלון לא היה מאפשר לו את הצעד הזה. אבל המיינסטרים עשה את זה בדיוק: הודיע על הפסקת התייצבות, כלומר, הפסקת המשחק על מגרש המדינה, ואיים ביציאה להפגנות במקרה הצורך.

טענת הפלג לא היתה שזהו המצב לכתחילה. הוא לא מניח שהחיים מקום המדינה ועד פטירת הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל היו בטעות. לטענתו, המצב השתנה ולא נותרה ברירה: פשרה על חוק גיוס כמוה כהסכמה לגיוס חלקי של בני הציבור החרדי, ואחריתו מי ישורנה. הצבא יודע לעשות את מה שהוא צריך. אם הוא יקבל הוראה לגייס שלושים או חמישים אחוזים מבני הישיבות תוך מספר שנים, הוא אכן יעשה זאת. עסקנים חסרי מצפון ימכרו את בני עדות המזרח לצבא כדי להציל את הלבנים המיוחסים, בעלי הפרעות קשב וריכוז ייאלצו לוותר על רוחניותם כדי להציל את משפחות האצולה הליטאיות והחסידיות, 'גזרת הקנטוניסטים' תחזור על סטרואידים, ולכן אין ברירה אלא לנתק קשר ולהפסיק לציית. רק עמידה נחושה תמנע את הקטסטרופה המתקרבת.

המיינסטרים ביקש להגיע לתוצאה דומה, אך טען, לעומת הפלג, כי הסכנה הפוכה: אם נצא למלחמה יתגייסו המונים. בחורי ישיבות לא יעמדו בלחץ. יהיו מעצרים, חשש מדפיקת המשטרה הצבאית על הדלת בלילה. יישללו תקציבים. עולם הישיבות והכוללים עלול לקרוס כמו מגדל קלפים. בחורים לא יוכלו לצאת מהארץ, אברכים לא יוכלו לשלוח למעונות יום, הנחות בארנונה ייפסקו, מחיר למשתכן יבוטל, יחול איסור על הוצאת רשיון נהיגה, ואולי זה אפילו ייגמר באיסור הצבעה. הציבור החרדי לא יעמוד בזה. בני תורה ילכו לצבא בזה אחר זה.

לגישת המיינסטרים, דוקא הסכמה לחוק כלשהו תדחה את רוע הגזרה. נסכים לשלושים או ארבעים אחוזי גיוס תוך חמש שנים, ובמהלכם יעמדו העסקנים בפרץ, ימסמסו את מה שצריך, ירמו, ישקרו ויזייפו, הכל למען המטרה העליונה: מניעת הגיוס בכל דרך. כשזה ייגמר, נחוקק חוק חדש. כאשר לא תהיה ברירה, כשכל התירוצים ייגמרו, נעבור לדרך שלכם. אבל זה מוצא אחרון, אפילו אחרי האחרון.

כלומר, לפלג הירושלמי אין אמון במערכת. לטענתו, יש חשש רב שעסקנים, ראשי ישיבות ופוליטיקאים ייתנו יד בשתיקה או בפעולה אקטיבית לגיוס בני הישיבות. בשנים האחרונות הם האשימו את ועד הישיבות בכך שהוא מקשה על בחורים לקבל דיחוי כדי למלא את היעדים, ותקפו אנשים בכירים שרמזו על השלמה עם גיוסם של בני עדות המזרח, מה שגרם להצטרפות המונית של רבנים ספרדיים ל'פלג' בשל חשש מפני הגיוס. לאיש המיינסטרים לעומת זאת אין אמון בציבור. הוא חולק על כוחו של הפרט לעמוד איתן מול פיתויים או סכנת מעצר ומניח שאם נפתח את סכר העסקנים הגדול, הנהירה לצבא תתחיל. הצורה היחידה למנוע את הזליגה היא מניעת סנקציות אישיות ככל שניתן. הישיבות יצליחו להתמודד עם סנקציות או לעקוף אותן. הפרט ייכשל.

לסיכום, לפלג הירושלמי אין אמון בממסד אך יש אמון בפרט, ואילו למיינסטרים יש אמון בממסד אך אין אמון בפרט. האחד אנטי־ממסדי וסומך על החברה האזרחית החרדית, והשני ממסדי ואינו סומך על כוחות החברה עצמה.

 

שילוב אסטרטגי

בנקודת הזמן הנוכחית הבעת האמון של המיינסטרים צדקה. נתוני הגיוס נמוכים ולא השתנו דרמטית בעשור האחרון, מה שאומר שהעסקנים והרבנים לא מכרו בחורים למען אחרים. זכותם של הפלג הירושלמי לטעון שזו תוצאה מעמידתם על המשמר תוך הפיקוח מתמיד (מבחוץ) על בעלי השררה. הם גם יכולים לטעון שהעסקנים ניסו אבל הציבור סרב להתכופף וללכת לצבא. יתכן שהם צודקים, אבל גם לפי דבריהם, הרי שהדרך האופטימלית היא לעבוד עם הממסד, להשיג דחיות, ולדאוג שהעסקנים לא יבגדו.

כעת, מחוסר ברירה, דרך הפלג הירושלמי נבחנת. אלפי צעירים זועקים בגרונות ניחרים "ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים". מעצרים נקודתיים של בני ישיבה נערכים פה ושם, ישיבות ואברכים מתמודדים עם שלילת תקצוב והשיח הציבורי מדבר על מסירות נפש. האם הציבור חזק? האם הוא יעמוד במערכה?

לטעמי, המיינסטרים טעה בנקודה הזו. הציבור חזק ולא יתגייס כל עוד יינתן לו גב, כמו המציאות בעת הזו. אולם לשם כך נדרשות לא מעט אנרגיה והשקעה. צריך לתת גיבוי לנעצרים ולא להשמיץ אותם ולספר שהם בחורים מקולקלים שרצו לטוס לחו"ל באמצע הזמן. מסירות נפש מוטבעת בגנים של היהדות החרדית. בחורי הישיבה יתקשו לקום בזמן לקריאת שמע, אבל לשבת בכלא חודש? כל עוד דעת הקהל החרדית תשווה את הישיבה בכלא לעליה על המוקד, הבחורים יעשו את זה בקלות. בשביל זה קיום הפלג הירושלמי חשוב גם למיינסטרים: מערכת שמתגמלת עצירים, עורכת להם כנסי חיזוק ושולחת לימוזינות לאסוף אותם.

השאלה היא מה יהיו המחירים. המיינסטרים החרדי אינו מורגל בשבירת כלים, ובשנים האחרונות עשה את דרכו לתוך ספרות חדשות של תעסוקה, לימודים ועשייה אזרחית. לאן הדרך החדשה תיקח אותנו, ומה תהיינה ההשלכות? כל זה עומד לפנינו.

הטרגדיה של החילונים היא שהם מאמינים לכולם, גם לפלג הירושלמי וגם למיינסטרים. הם משוכנעים שהעסקנים יביאו להם בחורים כדי להימנע מסנקציות, בהתאם לטענת הפלג הירושלמי, וגם בטוחים שסנקציות אישיות ישברו בחורים שלא יעמדו בסכנת מעצר והם יתייצבו בבקו"ם בהמוניהם, כפי שסבר המיינסטרים עד לא מזמן. הם קונים את שני צדדי התעמולה. האמת היא שלא יהיה גיוס משום צד בעתיד הנראה לעין, וזאת בגלל שילוב שתי האסטרטגיות, של הפלג ושל המיינסטרים. מה יקרה בהמשך? ימים יגידו.