השמחה שבמגילת קהלת: לאזן בין ה'אין' לבין ה'יש'

שני ספרים בתנ"ך מוקדשים לשאלת משמעות הקיום: איוב וקהלת. איוב עוסק בשאלה מדוע יש רוע וסבל בעולם. ספר איוב מתאר את תהייתו של איוב מדוע יש סבל בחייו למרות מעשיו הטובים ("צדיק ורע לו"). קהלת לעומת זאת עוסק בשאלה מהי תכלית החיים בכלל. הוא מתאר את ייסוריו הנפשיים של קהלת על עולם חסר פשר, על קיום אנושי חסר משמעות ("הבל הבלים אמר קהלת"). במאמר זה ארצה לעסוק בליבת השיעור שקהלת מבקש ללמד אותנו, ולהבין מדוע דוקא חג האסיף שהודגשה בו השמחה בגלל ה"יש", איסוף התבואה אחר איסוף פירות האילן (דעת זקנים, ויקרא כג, לט), הוא הזמן לקריאה בספר שלכאורה מדגיש את ה"אין", את הריק שבחיי האדם. איך משתלב ספר זה עם חג סוכות שהוא "זמן שמחתנו"?

מדוע דוקא חג האסיף שהודגשה בו השמחה בגלל ה"יש", איסוף התבואה אחר איסוף פירות האילן (דעת זקנים, ויקרא כג, לט), הוא הזמן לקריאה בספר שלכאורה מדגיש את ה"אין", את הריק בחיי האדם

קהלת: ספר הניגודים

קהלת כשמו כן הוא, מלשון 'קהל', אוסף של דעות ועמדות שונות שהיו נפוצות בימי קדם (רש"י ורשב"ם). את ספר קהלת ערכו חזקיה המלך ובית דינו (ב"ב טו). בימי חזקיה נעצו חרב בבית המדרש וגרמו לריבוי הלומדים, אז מצאו את דברי קהלת מעורבים עם רבבות משלים ושירים, וביררום וחברום עם כתבי הקודש (עקדה, הקדמה). למרות זאת, הסתירות הפנימיות בספר קהלת רבות מאד, עד שביקשו חכמים לגנוז את הספר כי חששו שדבריו לא יובנו כהלכה (המאירי, חיבור התשובה שבר גאון, ב, ו).

העובדה שמבין כל הסתירות בספר קהלת בחרו חכמים בסתירות בנושאי כעס, שחוק ושמחה, מלמדת שמדובר בציר מרכזי ומהותי בספר, שגם מסביר את הקשר שלו לחג סוכות

וכך מסופר בגמרא (שבת ל): "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה…. ומאי דבריו סותרין זה את זה? כתיב (קהלת ז) 'טוב כעס משחוק' וכתיב (קהלת ב) 'לשחוק אמרתי מהלל'. כתיב (קהלת ח) 'ושבחתי אני את השמחה' וכתיב (קהלת ב) 'ולשמחה מה זה עושה'." העובדה שמבין כל הסתירות בספר קהלת חכמים בחרו בסתירות בנושאי כעס, שחוק ושמחה, מלמדת שמדובר בציר מרכזי ומהותי בספר, שגם מסביר את הקשר שלו לחג סוכות. דברי הגמרא בעניין מעוררים מספר שאלות: כיצד מתנקזת משמעות החיים דוקא לרגשות או התנהגויות אלה? ומדוע בחר קהלת להתבטא בצורה של העברת מסרים סותרים?

הניגודים שבספר קהלת, מסתבר, הם הם המטרה של הספר. הם מדגישים את הקוטביות שאנו חווים בנפש: בין אופטימיות לפסימיות, בין תקווה לייאוש. המצב הטבעי של האדם הוא תנועה עדינה בין הקטבים, השגת איזון ביניהם וצמיחה דוקא מתוך הסתירות. חכמים ביקשו לגנוז ספר זה מפני הסתירות, אך לבסוף לא גנזהו מפני ש"תחילתו וסופו דברי תורה". כלומר, יש מקום לריבוי מצבים ולסתירות, רק כאשר הם מאוחדים בתוך מסגרת מארגנת אחת, ולא מובילים לפירוק ופיזור. תחילתו וסופו דברי תורה – המסגרת של הספר היא "תורה", כלומר, הוראה, משמעות שמנחה ליעד. אבקש להתמקד בסתירה בנוגע לכעס, שחוק ושמחה, שכאמור חכמים הגדירו מוקד מרכזי בספר. אבקש להציע להם פרשנות חדשה.

האדם מורכב מצדדים מנוגדים

האדם הוא שילוב של נפש וגוף, צלם אלוקים ועפר מן האדמה, חירות והכרח, עולם פנימי ועולם חיצוני, סובייקטיביות ואובייקטיביות, אינסופיות ומוגבלות, קביעות וארעיות. במקביל לכך, היהדות אף היא מבוססת על אהבה ויראה, "ללכת בדרכיו" ו"לשמוע בקולו". אף אחד מהצדדים אינו יכול להתקיים לבדו. לדוגמא, עמידה במסגרת זוגית ותעסוקתית מתאפשרת כשאדם חווה חיבור פנימי כלפיה. בהיעדר מסגרת שומרת, החיבור יסבול מחוסר יציבות בטווח הארוך.^[1]

מכאן נובעות שתי נקודות מבט על העולם. האחת היא נקודת מבט עגולה (חירות), המדגישה חיבור לעולם הפנימי. כאן נפגוש צורך גבוה במשמעות, חופש בחירה, ריגוש ונתינה, והדגשה רבה של הייחודיות והעצמאות של "נברא יחידי": תחושת חירות ממגבלות המציאות. השניה היא נקודת מבט מרובעת (הכרח), המדגישה את החיבור לעולם החיצוני. כאן נמצא את הצורך להשתלב, להיות חלק מקבוצה, את הצורך ביציבות ובקביעות, והסתגלות יעילה לתנאי הסביבה.

כאשר האדם המתואר בספר קהלת מתחבר לעיגול שבו, הוא רוצה שהעולם יתאים את עצמו אליו. הוא חווה כעס (תסכול) אם זה אינו קורה. כאשר הוא מתחבר לריבוע שבו, הוא מבין שעליו להתאים את עצמו לעולם והוא חווה עצב. הוא מגיע לדרך ללא מוצא והוא שונא את החיים.

בפרק ראשון אנו חווים את החלק העגול באדם משקיף אל המציאות. הוא מחפש משמעות עמוקה למציאות שסביבו והיא נראית לו הבל – סתמית. הדורות באים והולכים וקיומם חסר פשר; הטבע בעל מחזוריות קבועה רוטינית ומשעממת; המציאות חסרת חופש, נזילות וגמישות, באופן שלא ניתן לתקן את המעוות. גם אם אנסה להעמיק בהבנת נפש האדם לא אמצא משמעות, רק יותר תסכול. האדם תוהה מה תכליתו של הדבר, כפי שקהלת מתבונן בסדרי הטבע המעגליים ורואה בהם "דברים יגעים" וחסרי משמעות.

כאשר אדם נצמד מדי לעיגול שלו, הוא מניח בעצם ש"העולם האובייקטיבי אמור ללכת לפי הראש שלי". מצב זה מעורר כעס (תסכול), היות שהעולם אינו מתנהל לפי הרצון של האדם, יש לו חוקיות משל עצמו שלא רק שאינה כפופה לאדם אלא גם חסרת פשר בעיניו.

בפרק השני הוא נוטש את הרעיון הקודם ומחליט להתחבר דוקא לחלק המרובע שבו, להתאים את עצמו לעולם. הוא אוסף רכוש רב ושכיות חמדה. הוא "מושך ביין את בשרו" ומשקיע במנעמי החיים. הוא רוכש ידע ויודע גם להעריך את חשיבותו. החיבור למציאות דוקא מחריף את הסבל שלו. הטון עולה, הוא עצוב ומרוקן. ההשתלבות במציאות החיצונית לא מניחה את דעתו. הוא מתחבר לסדרים ומקצה מקום לכל דבר ("לכל זמן ועת לכל חפץ"), אך מכאן הוא מגיע להבנה ששום דבר לא בעל חשיבות עמוקה, הכל זמני. אם אני אוהב כעת, זה פשוט מפני שזה זמן האהבה. יתכן שאשנא את אותו אדם במועד אחר.

חתירה לשילוב הניגודים

בשמחת חתונה ובשמחת בית השואבה חכמים מעמידים נוכחות של רוממות רוח מצד אחד ועצב מצד שני. בחתונה שוברים את הכוס (ברכות ל), ובחתונתו של מר בר רב אשי הושר השיר המשונה "אוי לנו שנמות" (ברכות, שם). בשמחת בית השואבה הלל הזקן מזכיר לשמחים שהם לא חשובים (אבות דרבי נתן ב, כז). המטרה בפעולות הללו אינה להשבית את השמחה, אלא דוקא לדייק ולשכלל אותה. הדרך של התעלמות מדאגות קיומיות וחיי אשליה, או הדרך של התבוססות יתרה בדאגות וחוסר תקוה, מוליכות שתיהן לריקנות, כעס ועצב. לא תיתכן שמחה בהכחשת אחד הצדדים.

שבירת הכוס מסמלת את הסופיות והחידלון, המוגבלות האינהרנטית שבאדם. המוות. חרדת מוות אינה כוללת רק את הפחד למות אלא גם את העובדה שבכל רגע האדם "הולך" לבית עולמו – כלהבה שאוכלת את השמן של עצמה. אך מעבר למוות הביולוגי, ישנו מוות מחיים: העובדה שחלים על האדם חוקי טבע ההופכים אותו לאובייקט. רבות מבחירות האדם וגם אופיו מוכתבות מטבע ברייתו. יש לאדם אמנם בחירה, אך המסגרת נתונה וקבועה בתוך הנסיבות (ראו ביאור הגר"א על הפסוק "חנוך לנער"). האדם אינו כל יכול; הוא אינו בלעדי, כפי שחווה את עצמו התינוק הוויניקוטיאני, והוא לא תמיד מצליח לחוות משמעות מעצם קיומו. כל אלו נובעים מהיות ההכרח חלק מה"אני" שבאדם.^[2] מצב זה גורר הגבלה עמוקה נוספת. ה"אני" של האדם שייך לקטגוריית ההכרח – קטגוריה סתמית וחסרת פשר מעצם הווייתה. חלק מה"אני" הוא חסר פשר באופן אינהרנטי: לא יכול להמצא לו פשר כשהוא עומד בפני עצמו, כמו שכסא או חפץ הוא נטול פשר מצד עצמו.^[3] להיות זהו אתגר.

בגמרא (ברכות ל) מסופר שאחד האמוראים ראה שהחכמים שמחו יותר מדי בשמחת חתונה, והוא שבר לעיניהם כוס יקרה. אפשר להבין שיש כאן 'טעות' של החכמים ששמחו מדי, ו'תיקון' הטעות על ידי שבירת הכוס. אני סבור שמשמעות הדברים אחרת. יש כאן תנועה בין שני קצוות, יש שילוב של שמחה וחירות נפש מצד אחד, והיזכרות בהגבלה, בשבירה ובמוות מהצד השני. שבירת הכוס לא באה להשבית את שמחת החתונה, אלא ליצור שמחה אמתית המבוססת על שילוב של שני הצדדים של המציאות. חיבור לעיגול בניסיון להתאים את המציאות לאדם מוביל לכעס ותסכול ויכול לכל היותר לייצר שמחה אשלייתית קצרת טווח. חיבור לריבוע בניסיון להתאים את האדם למציאות אף הוא לא יצלח ועשוי להוביל לריאליות חסרת פשר, לריקנות, עצב ואפסיות. אין מנוס משילוב שניהם.

מתקיים 'הלוך ושוב' בין רוממות הרוח לבין כובד ראש, בין היות האדם צלם אלוקים שהשמחה במעונו לבין היותו עפר מן האדמה הזקוק לשמירה יתרה

ניתן לראות עיקרון דומה בשמחת בית השואבה (אבות דרבי נתן ב, כז): "מעשה בהלל הזקן שהיה יושב על בית השואבה ובני אדם עומדים ומתפללים. ראה אותם שגבה לבם, אמר להם: יודעים אתם שאנו ושבחינו כלום! והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת שיעבדו אותו… כיון שראה אותם שנשבר לבם, אמר להם: והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת ואינו רוצה בשבחן של כולם אלא בשבחן של ישראל." הדמיון בין הסוגיות מפתיע. בשתיהן מתקיים 'הלוך ושוב' בין רוממות הרוח לבין כובד ראש, בין היות האדם צלם אלוקים שהשמחה במעונו לבין היותו עפר מן האדמה הזקוק לשמירה יתרה. גם כאן, לא מדובר ב"הווה אמינא" מול מסקנה, אלא בשני צדדים שהלל מחבר כדי ליצור שמחה שבה שותפים שני חלקי האדם.

כאשר מחברים את העיגול הגורם לכעס עם הריבוע הגורם לעצב, נוצרת שמחה. המסר המרכזי הוא שאיזון בין הפכים אלה, ששורשם באיזון גוף ונפש, עולם פנימי ועולם חיצוני – מוביל למצב של נחת. מסר זה בולט בדברי קהלת: המונח "הבל" בא לתאר את מורת רוחו מחוסר המשמעות של הדברים, אך הוא שוב ושוב מסיים "גם זה הבל", כלומר, גם ההתקוממות שלי או העיסוק שלי בנושא הוא הבל. לא שווה לסבול או להתאמץ בשבילו. במילים אחרות, הפתרון נעוץ בבעיה, או, בצורה עמוקה יותר, דוקא הניגוד היוצר את הבעיה הוא המספק את הפתרון.

כיצד משלימים הניגודים

אחדות ההפכים של גוף ונפש, אובייקטיביות וסובייקטיביות, היא סוגיה רחבה ורבת תחומים. כאן באתי לטעון כי הניגודיות עצמה יוצרת השלמה, ואפשר להביא דוגמא לכך מן הניגוד שבין 'יש' ל'אין'.^[4] החיבור לעיגול יוצר הרחבה, רצון לקבל הכל מבלי כל הגבלה, ואילו החיבור לריבוע מווסת צורך זה ומתאים את הרצון למגבלות המציאות.

בחג האסיף אדם מרוצה מה'יש' – מן היבול השנתי שאסף. מנגד, הוא גם עלול להצטער שלא השיג יותר ולהיות מודאג מעונת הגשמים שבפתח: ומי יודע אם השנה ירדו גשמים בעונתם? בחג השמחה יוצאים מדירת קבע ודרים בדירת עראי, בדומה למגורים הארעיים בגוף. ה'יש' וה'אין' מתמזגים: להיות ב"דירת עראי" מצד אחד, אך לדור בה "מגורי קבע" מהצד השני.^[5] אנו שמחים בניסוך המים מחד גיסא, ונידונים על המים מאידך גיסא. תוך כדי חוויות אלו, אנו קוראים את ספר קהלת המצביע על הניגודים שבחיים ומשלב בין ההפכים: בין היש לאין, בין העראי לקבוע, בין השמחה לעצב. כל זה קורה בתוך מסגור של "סופו ותחילתו דברי תורה". יש כאן הוראה, מסגרת מארגנת המסייעת לאדם להתפתח דוקא מתוך המורכבות.

מהי המסגרת המארגנת את המיזוג שבין ה'יש' ל'אין'? אציע לכך את מושג העשירות של חז"ל^[6] ככלי להכלת הניגודים בגישה חיובית. עניות ועשירות הם מצבים תודעתיים, לא רק אובייקטיביים. עשיר אינו רק מי שיש לו רכוש, ידע וחברים, אלא מי שנמצא בתחושת עושר: "איזהו עשיר השמח בחלקו."^[7] העשיר משלב הכרה במה שיש ובמה שאין. הוא מכיר בכך שיש לו רק 'חלק', שאין לו הכל. הוא שמח בחלקו כי נקודת המוצא שלו היא שאין לו שום דבר ביד, שלא מגיע לו כלום, שהמצב הבסיסי הוא ההעדר. הנמכת הציפיה גורמת לו 'להתפעל' ממה שבכל זאת יש לו. זהו 'חידוש' בעיניו ולכן הוא 'רואה' דוקא את מחצית הכוס המלאה.

רש"י מגדיר את השמח בחלקו כאדם בעל 'חירות' משום שחיבור לעיגול בלבד וציפיה (כוזבת) שהעולם יתאים את עצמו לאדם הם שעבוד לחירות, ואילו חיבור לריבוע בלבד וציפיה (כוזבת) שהאדם יתאים את עצמו לעולם הוא שעבוד להכרח, למציאות החיים המוגבלת. העשיר חופשי להחזיק גם בחירות מההכרח וגם בחירות מהחירות. שמחת בית השואבה נסובה סביב מצות ניסוך המים, שכן ההנחה ש"אין לי שום דבר ביד" מסומלת בארץ ישראל דרך המים: לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. הגשם בארץ אינו בטוח, הוא גחמני, וכשהוא מגיע – שמחה גדולה.

במילים אחרות, ה'יש' וה'אין' הם שני הפכים שיכולים לעמוד בסתירה או דוקא בהשלמה הדדית. במקרה הזה, ה'אין' עוזר לאדם להבין ששום דבר אינו מונח בכיסו, וממילא הוא מתפעל מה'יש' וחווה בו תחושת מלאות ושמחה.^[8]

***

חג הסוכות הוא זמן שמחתנו, ולפי האמור לעיל, אין מתאים מספר קהלת לימים אלה. אדם מגיע לידי שמחה כאשר הוא רואה בו זמנית את ההפכים: ה'יש' וה'אין', החירות וההכרח, היכולת וחוסר היכולת, הקבע (ודאות) והעראי (אי־ודאות). האדם מאזן ביניהם ובוחר את הפרדיגמה שתקבע למה יופנה עיקר תשומת הלב שלו: ליש או לאין. יש לו חירות לתת משמעות יסוד לקיום שלו ולהחליט מה להגדיר בתור מצב בסיסי ומה בתור מצב מתחדש. בחירה ב'אין' כמצב בסיסי גורמת להתפעלות מה'יש', להתרכזות חווייתית בו, ולשמחה דוקא מתוך ידיעה שה'יש' הוא חלקי בלבד.

^[1] הרחבה על ניגודים אלו ראו במאמרי מדוע חג הסוכות הוא הזמן לשאלות הקיומיות של ספר קהלת.

^[2] הרחבה על העצמי האובייקטיבי והעצמי הסובייקטיבי, ראו במאמרי על עצמי כוזב.

^[3] החלק השני ב'אני' הוא המטרה והייעוד שבעצם היותו; הוא אינו זקוק למשמעות חיצונית. רק ההכלאה בין שני חלקי העצמי יוצרת את מה שאנו מכנים "הצורך במשמעות". ראו במאמר הנ"ל "מדוע חג הסוכות" בהערה על פרדוקס המשמעות של המהר"ל.

^[4] הגוף האובייקטיבי הוא 'יש' מבחינה מוחשית, קונקרטית, והוא 'אין' מבחינה תודעתית – כלומר הידיעה עליו היא חיצונית. הגוף הוא הלא־מודע של האדם. לעומת זאת העולם הפנימי של האדם הוא 'אין' מבחינה קונקרטית, אינו ניתן למדידה או ידיעה בכלים אובייקטיביים, אך הוא 'יש' מבחינה תודעתית; הידיעה היא פנימית, לא חיצונית. ידיעה פנימית נקראת 'יודע'; ידיעה חיצונית נקראת 'עדות'. רק הקב"ה יכול להיות בשתי התודעות הללו יחד – יודע ועד. האובייקטיבי מצוי ברשות הרבים וגלוי, והסובייקטיבי ברשות היחיד והזולת יכול לנחש אותו ע"י אמפתיה. האובייקטיבי ניתן לשליטה של הזולת, ואילו הסובייקטיבי הוא חירותי.

^[5] על השילוב שבין קבע לעראי, ראו בהרחבה במאמרי מה ניתן ללמוד מחג הסוכות כדי לשפר את הקשר והסמכות עם הילדים?

^[6] על אודות המושג ראו בהרחבה במאמרי "ולא יהיה אכזרי מלמחול" – מדוע למחול ואיך לעשות זאת?

^[7] להרחבה בעניין ראו מאמרי בכתב העת צריך עיון https://iyun.org.il/sedersheni/why-forgive-and-how-to-do-it/

^[8] רעיון זה רחב יותר ואדגים אותו על היחסים שבין חירות להכרח שגם הם מענייננו. אין לאדם בחירה שתהיה לו בחירה, וכמובן אין לו בחירה שיהיה לו הכרח. יש לו בחירה על היכולת לשחק ביניהם ולמקם אותם. על החירות וההכרח חל משהו דומה לחוק שימור החומר. אפשר לפרק ולהרכיב, להקדים או לאחר, אך לא להעלים אחד מהם. החירות כפויה על האדם כמו שההכרח כפוי עליו. הסיבה היא שהחירות נובעת מעצם האנושיות, והרי נולד ונעשה אדם בעל כרחו. אפשר לחשוב על חופש כמו על חופש של אזרח להצביע בבחירות לכל מפלגה שיבחר, אך אין לו חופש לא לבחור. גם ההימנעות מהצבעה משפיעה על הבחירות. אי בחירה היא בחירה. (במובן זה דוקא בתחום ההכרח האדם חופשי יותר). בחיים שלנו יש חלקים שיש לנו מרחב בחירה (חירות), ולצדם חלקים שאין לנו שום בחירה (הכרח). לא בחרנו שיהיה לנו חופש או הכרח, כך נולדנו. ניתנו לנו כלי משחק – כדורים של חופש וקוביות של הכרח. אלה הם כללי המשחק, החופש שלנו הוא רק בדבר אחד: להחליט באילו מקומות נממש את כדורי החופש ובאילו מקומות נממש את קוביות ההכרח. למשל, אדם שמעשן בוחר לממש את החופש שלו בעישון. הוא לא מגביל את עצמו. אז באופן טבעי הוא מממש את ההכרח בפגיעה בבריאות שלו – תופעה שמתרחשת בהתאם לחוקי הטבע (הכרח), גם אם אינו רוצה. דוגמא נוספת: אדם הנוטל הלוואה מהבנק, בעצם דוחה את הכרח ההגבלה של המזומנים לזמן יותר מאוחר ומממש עכשו את החופש שקיבל באשראי.