צריך עיון > סדר שני > האור שבתוך המנהרה: חנוכה וחוסר השלמות האנושי

האור שבתוך המנהרה: חנוכה וחוסר השלמות האנושי

אנו רגילים לחשוב שהאור נמצא בקצה המנהרה, ושם גם נמצאת השמחה. חג החנוכה מלמדנו כי גם כאשר אנו בעיצומה של הדרך, בלב המנהרה החשוכה, עדיין אפשר למצוא שם אור קטן, ולשמוח על כך שאנו צועדים בדרך הנכונה.

כ"ד כסלו תשפ"א

כידוע לנו היטב, פער תהומי מבדיל בין האדם לבין האלוקים. האלוקים הוא מושלם בכל שלמות אפשרית: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד). האדם, מנגד, נוטה לחטא ומועד לנפילה: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). האם זה אומר שהאדם אינו טוב? ודאי שלא, ומקרא מלא דיבר הכתוב: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא). גם האדם, יצור שבהכרח חוטא, נכלל ב"טוב מאד" של מעשה בראשית. משמעות הדברים היא שהדרך שבה מתגלה הטוב האנושי היא פתלתלה ומורכבת, רוויה עליות וירידות, מצוות וחטאים.

חג החנוכה, שנקבע לדורות בפעולת אדם – תקנת חכמים – ולא בציווי אלוקי, אינו מציין את רגע השיא, את חנוכת המזבח, אלא את הדרך, את השלב הראשון של מציאת פך השמן והדלקת הנרות. בחנוכה איננו חוגגים את התגלות השלמות האלוקית, אלא את הדרך האנושית המפותלת

במאמר זה אבקש לטעון שהמסר האמור – שאין בו אולי חידוש רב אך יש בו חשיבות גדולה – בא לידי ביטוי בחג החנוכה. חנוכה מתבלט בשונותו משאר מועדים, ובפרט מאלה שניתנו לנו בתורה עצמה. בכל החגים אנו חוגגים אירועי שיא של התגלות אלוקית: יציאת מצרים, מתן תורה, ההגנה הנסית במדבר. בכל אחד מהם קיבלנו מתנה מן השמים, מתנה מושלמת שיש בה מפגש נפלא עם האלוקים. בניגוד להם, חג החנוכה, שנקבע לדורות בפעולת אדם – תקנת חכמים – ולא בציווי אלוקי, מציין ישועה אנושית בלתי מושלמת בעליל. בחנוכה איננו חוגגים אפוא את התגלות השלמות האלוקית, אלא את הדרך האנושית המפותלת. גם בתוכה ניתן למצוא הופעה אלוקית הראויה לציון בימי חג.

טוב נעשה אם נפנים את המסר הזה. הוא משליך עמוקות על חיינו האישיים, כפי שאשתדל להדגים בהמשך הדברים. במקביל לכך, הוא מגדיר לנו, כפי שניתן ללמוד מסיפור בית חשמונאי, אף את דרכנו הציבורית – את הדרך לגאולה.

 

ולשמחה מה זו עושה?

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַאִי וּבָנָיו, כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ, וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם, רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה.

מקורות רבים מורים על כך שעיקרו של חג החנוכה הוא על שם ניצחון החשמונאים על היוונים. מדובר אכן בניצחון במאבק נגד כוחות יוון, נגד כל הסיכויים, ואולי לא פחות מכן נגד תופעת ההתיוונות שפשטה בכרם ישראל. כיון שנצחו במלחמה, טיהרו החשמונאים את המקדש וקבעו את ימי החנוכה בהלל והודאה: "וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ, וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ, וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ, וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ, לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל."

אולם, קריאת אותם מקורות מגלה עד כמה מדובר בניצחון חלקי וחסר. מלחמת החשמונאים, שניתן לתארה כסוג של מלחמת גרילה מול האויב היווני, ארכה לא פחות משלוש שנים. שנים אלו ידעו קרבות רבים, שבחלקם ניצחו הלוחמים היהודיים (כגון קרב מעלה לבונה שבו נהרג המפקד הסלאוקי אפולוניוס), ובחלקם הם הובסו (כגון קרב בית זכריה, שבו נהרג אלעזר המכבי). גם אחרי נצחון היהודים, המצב היה רחוק מאד מלהיות מושלם. במישור הפוליטי הוא היה בכי רע: יונתן המכבי אמנם זכה להנהיג אוטונומיה יהודית למשך מספר שנים, אך לבסוף מצא את מותו בשדה הקרב, ושמעון אחיו נהרג ביחד עם שניים מבניו על ידי חתנו תלמי בן חבוב. לאחר מותו של יוחנן (בן שמעון) נלחמו בניו על ירושת השלטון בתקופה קשה שבה נהרגו (לפי יוסף בן מתתיהו) כחמישים אלף איש בסכסוכים פנימיים. האחרון מבית חשמונאי שהחזיק בשלטון היה אנטיגונוס השני; הוא נהרג על ידי הורדוס, ובכך הושם קץ לשושלת.

אם כך היו פני הדברים, מהי ההצדקה לשמחה המיוחדת של ימי חנוכה? למעט חנוכה, הזמן היחיד בשנה שבו אומרים הלל הגדול במשך שמונה ימים הוא חג הסוכות – הקבלה המופיעה בספר מקבים ב (א, ט) ורמוזה בשיטת בית שמאי, שפוחתים והולכים בנרות חנוכה על דרך פרי חג הסוכות. ומאליה נשאלת השאלה: וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?

בזירה הרוחנית המצב היה בהתאם: תופעת ההתיוונות לא מוגרה, ושמותיהם היווניים של צאצאי בית חשמונאי מעידים על נוכחות נמשכת של התרבות ההלניסטית בקרב האליטה. מאבקי הכוח חדרו מטבעם גם לתחום הקודש, וטהרת המקדש מטומאת יוון לא פתחה עידן מזהיר בעבודת ה'. כפי שמאריך הרמב"ן לבאר (בראשית מט, י), מלכות בית חשמונאי היתה פגומה מלכתחילה, שכן היה אסור לכהנים ליטול לעצמם את כתר המלוכה – ולשיטתו, התלאות הקשות שידעו היו עונשם על כך.

למרות כל זאת, נקבע חג החנוכה על נצחון החשמונאים. הרמב"ם היה מודע היטב לפגמים שנפלו במלכות בית חשמונאי, כלשונו בפירוש המשנה: "במקדש שני שהיו בו כל הענינים בלתי מושלמים, כמו שידעת, והמלכים לא היו הולכים לפני המסורת הישרה" (יומא א, ג). עם זאת, הרמב"ם מדגיש בפתח הלכות חנוכה את עניין המלכות שחזרה לישראל: "וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני." כלומר, אף שמדובר במלכות שאינה לגיטימית – מלכות של כהנים שלפי דעתו מפרה איסור חמור (עיין ספר המצוות, לא תעשה שסב) ואף נוגדת את אחד מעיקרי האמונה (עיין בפירוש המשנה לסנהדרין, פרק י, היסוד ה-יב) – בכל זאת מציין חג החנוכה דווקא את חזרת המלכות.

הארכתי בתיאור מצבו המורכב (בלשון המעטה) של בית חשמונאי כדי להעמיד את השאלה: אם כך היו פני הדברים, מהי ההצדקה לשמחה המיוחדת של ימי חנוכה? למעט חנוכה, הזמן היחיד בשנה שבו אומרים את הלל הגדול במשך שמונה ימים הוא חג הסוכות – הקבלה המופיעה בספר מקבים ב (א, ט) ורמוזה בשיטת בית שמאי, שפוחתים והולכים בנרות חנוכה על דרך פרי חג הסוכות. מדובר בחג "גדול", בימי שמחה יוצאים דופן. ומאליה נשאלת השאלה: וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?

 

האור במעשה אנוש

הזכרתי בפתיחה את הפער המהותי בין הקב"ה לבין האדם: הקב"ה שלם בתכלית השלמות, ואילו האדם מעצם טבעו הוא פגום וחסר. הבדל זה זוכה לביטוי חריף בפיוט של הימים הנוראים: הוא מנגיד בין "מַעֲשֵׂה אֱלקֵינוּ" השלם בתכלית, "קָדושׁ מַפְלִיא נִסָּיו, רַחוּם לִמְרַצָּיו וּמַכְעִיסָיו", לבין "מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ" הפגום בתכלית, "תַּחְבּוּלוֹתָיו מְזִמָּה, שִׁבְתּוֹ בְּתוֹךְ מִרְמָה".

השלמות והעדרה מייצגים שתי גישות, שני הלכי רוח: האחד הוא "תוצאתי", והשני הוא "תהליכי". השלמות, המצב האלוקי, היא "תוצאה"; אין בה צורך בתהליך ואף לא אפשרות לו, כלשון הכתוב בעניין הגאולה העתידה: "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (מלאכי ג, א). מנגד, העדר השלמות, המצב האנושי, מכונן תהליך של התקדמות שלעולם אינו מסתיים. מכאן נובעת הגישה השניה לגאולה, התהליכית: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירושלמי ברכות א, א; יומא כט, א).

חנוכה חוגג דווקא את חוסר השלמות, את תחילתו של תהליך. העדר השלמות מובנה לתוך חנוכה, שכן בניגוד לחגי התורה, האירועים שחג החנוכה מציין הם אנושיים, מעשי ידי אדם, ולפיכך חסרים בהגדרה

לאור הבחנה זו, נראה לומר כי חנוכה חוגג דווקא את חוסר השלמות, את תחילתו של תהליך. העדר השלמות מובנה לתוך חנוכה, שכן בניגוד לחגי התורה, האירועים שחג החנוכה מציין הם אנושיים, מעשי ידי אדם, ולפיכך חסרים בהגדרה. זו כוונת חז"ל בדרשם את הבטחת הפסוק "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כו, מד):

"'לא מאסתים' בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה; 'ולא געלתים' בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול; 'לכלתם' בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר; 'להפר בריתי אתם' בימי רומיים, שהעמדתי להם של בית רבי חכמי דורות" (מגילה יא, א).

כלומר, גם בזמן הגלות, כאשר עם ישראל נמצא במצב של הסתר פנים, "בארץ אויביהם", ממשיך הקב"ה ללוות את עמו דרך האפיק של מעשה אנוש, דור דור ודורשיו. בחנוכה אנו חוגגים את המסלול הזה של השגחת הקב"ה עלינו – את המסלול האנושי, הפגום והחסר. זוהי סיבה עמוקה נפלאה לשמחת חג החנוכה: אמנם המצב אינו מושלם, שהרי הוא אנושי ולא אלוקי, אך עדיין הקב"ה נמצא בו ואף פועל בו – על-ידי מעשינו אנו.

פיוט אחר של יום הכיפורים ("אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ") מצהיר כי הקב"ה מתאווה דווקא לתהילת בשר ודם: "וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִסְּרוּחֵי מַעַשׂ, מֵעֲדוּרֵי אֱמֶת." כלומר, הקב"ה מעוניין בנו למרות הפגמים, ואולי דווקא בגללם. בחנוכה מתגלה שהתקווה לאחריתנו נמצאת באותם "מעשים סרוחים", וכי הקב"ה פועל בתוכם כדי לקיימנו ואף כדי לגאלנו. דרך מעשינו – נרות החנוכה שאנו מדליקים – יש בכוחנו להאיר את החושך באור של קדושה, באור אלוקי. בתקופה של הסתר, תקופת חושך שאין בה גילוי שכינה ושבה מעשי ה' השלמים נעדרים מן הארץ, כל ההמשכיות של עם ישראל תלויה באותם מעשי אנוש הפגומים. הדרך לגאולה סלולה באבנים אנושיות, שבורות.

 

תחילתו של תהליך

גם פורים הוא "חג דרבנן", יום המציין מעשים אנושיים המוציאים לפועל השגחה אלוקית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במגילת אסתר. אך נקודת התהליך מבדילה בין החגים.

הצלת פורים עסקה בשאלה בינארית של "הכל או לא כלום", שאלה של חיים מול מוות. זו אינה שאלה של תהליך אלא של תוצאה. המן הרשע ביקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, ובהתערבותם של מרדכי ואסתר זכו ישראל לישועת ה' והגזרה בוטלה. בחנוכה היה הסיפור שונה. האיום לא היה השמדת עם ישראל כליל, אלא סכנה רוחנית – גזרות יוון וצרת המתייוונים. הישועה, בהתאם, היתה תהליכית: התחלה של משהו חדש, שסיומו עוד לפנינו.

כן מבאר השפת אמת את מהותו של חנוכה, ובתוך דבריו מסביר מדוע בפורים אין אנו אומרים הלל, שהרי "אכתי עבדי אחוורוש אנן", ואילו בחנוכה אומרים הלל גם במצב של אוטונומיה שאינה שלמה:

עוד בשם חנוכה שהוא על שם החינוך כי הוא הכנה וחינוך לגאולה העתידה. כי בזמן הזה קיבלו בני ישראל המלכות ממלכות יון הרשעה מה שלא הי' בכל הד' מלכיות. רק מדי מבבל. ויון ממדי. ומיון קבלו בני ישראל המלכות רק שהי' לשעה. והוא חינוך על מה שעתיד להחזיר המלכות לבני ישראל בשלימות. ולכן קבעו ההלל כדאיתא הללו עבדי ה' ולא עבדי יון. ולכך בפורים לא קבעו הלל דאכתי עבדי אחשורוש אנן אבל בחנוכה קיבלו בני ישראל המלכות כנ"ל.

בפורים אנו שמחים בתוצאה – בהצלחה עצמה. אך בחנוכה אנו שמחים בתחילתו של תהליך, שסופו "אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ". גאולת חנוכה אמנם מייצגת מצב שאינו מושלם, אך יש בה התחלת תהליך שסופו בגאולה שלמה לעתיד לבוא. אולי כך ניתן להסביר מדוע נס פורים ניתן לכתיבה במגילת אסתר, ואילו נס חנוכה לא ניתן לכתיבה בכתבי הקודש: הרי התהליך טרם הסתיים.

הדרך המשמחת

ומן הכלל אל הפרט: מחג החנוכה, שבו כל עם ישראל חוגג את שמחת התהליך שטרם הושלם, אבקש להקיש אל החיים הפרטיים של כל אחד ואחד מאתנו. רוב האתגרים האישיים שלנו אינם ניתנים לפתרון מידי, וכדי להתמודד אתם אנו נדרשים למצוא את האור שבדרך, מתוך הכרה בכך שהמצב האנושי הוא בהגדרה מצב של חוסר שלמות. מנסיוני בעבודה עם הורים וזוגות אני מוצאת, שאנשים נתקעים דווקא בגלל "חשיבה תוצאתית" – תפיסה המגדירה הצלחה לפי התוצאה בלבד ואיננה יודעת לשמוח בתהליך ולהשלים עם העדר מושלמות. כדי להמחיש את הנושא אתן כמה דוגמאות:

רוב האתגרים האישיים שלנו אינם ניתנים לפתרון מידי, וכדי להתמודד אתם אנו נדרשים למצוא את האור שבדרך, מתוך הכרה בכך שהמצב האנושי הוא בהגדרה מצב של חוסר שלמות. מנסיוני בעבודה עם הורים וזוגות, אני מוצאת שאנשים נתקעים דווקא בגלל "חשיבה תוצאתית" – תפיסה המגדירה הצלחה לפי התוצאה בלבד

לפני כמה ימים שחה לי אמא כי בתה בת העשר מסרבת לצאת לקניות בעצמה. הבת מתרצת את סירובה בחוסר האחריות שלה: "אני טיפוס בלתי אחראי. גם במשימות בית הספר אינני מצליחה. לכן לא אוכל ללכת למכולת." הדבר סיפק לה תירוץ לא לצאת אפילו לקניית דברים פשוטים כמו לחם וחלב. בשיחה עמי הבינה האם שהסירוב של בתה נעוץ באופן שבו היא מציבה מטלות בפני הילדה: היא אינה מעריכה את הילדה על עצם ההליכה למכולת, אלא רק על ההישגים בפועל. אם הילדה תשכח משהו בסופר, האם תכעס עליה ותתן לה להרגיש כי טרחתה היתה לשווא, וכי אולי מוטב היה לו לא היתה הולכת לקניות כלל. החשיבה של האם היא תוצאתית ולא תהליכית. חשיבה זו עוברת לבת ומעוררת בה פחד עמוק מכישלון. העברת אחריות לילד היא דרך ארוכה, תהליך נמשך, הכולל בהכרח נפילות ומעידות. כשהאם תפנים כי כשלונות הבת אינם מוכיחים את חוסר האחריות שלה, אלא מעידים על היותה בתהליך, אזי גם הבת תשמח להיות בתהליך, בלי לפחד מכישלון.

דוגמא נוספת היא של אשה צעירה שזה עתה נישאה. אין לה ניסיון בארגון הבית, ומטלות יומיומיות כמו כביסה, שטיפת הרצפה ובישול ארוחות, זרות לה. "הכל כל כך מאיים!" היא התוודתה בפני. גם במקרה הזה, תחושת האיום היא פועל יוצא של הערכת תוצאות בלבד. אם אותה אשה היתה מפנימה כי אפשר לשמוח גם בדרך, בהישגים הלא מושלמים, היתה סרה ממנה תחושת האיום והיא היתה מצליחה לתפקד כיאות, גם אם לא באופן מושלם. תחזוקת הבית, על צדדיה השונים, היא תהליך – תהליך שאין לו סוף – ויש להתמקד אפוא בדרך ולא בסיומה.

דוגמה שלישית היא של בתי המנגנת בפסנתר. עם הזמן, ותוך התקדמותה בנגינה, למדתי עד כמה למידה של יצירה מוזיקלית היא תהליך שאין לו נקודת סיום. גם לאחר שסיימה לנגן יצירה אצל מורה אחת, היא עשויה להכיר פן אחר של אותה יצירה דרך מורה אחרת. כל ביצוע שתשמע יגלה לה עומק נוסף שלה. הנגינה מתמקדת בתהליך, לא בתוצאה. אין תוצר סופי ומושלם.

החידוש של חנוכה הוא שניתן לשמוח בתהליך עצמו. העובדה שאין כאן מושלמות אינה פוגמת בשמחה, אלא מעידה על היותנו בני אנוש. אף שאנו שואפים כמובן להגיע אל התוצאה, אנו יכולים עדיין לשמוח באורות הקטנים שבדרך. הדרך משמחת

למעשה, הדברים נכונים כלפי כל למידה אנושית, אם למידה של גופי ידע ואם רכישה של יכולת טכנית. והדברים קל וחומר בקניית מידות טובות והתפתחות אישית. בהיותנו בני אנוש, בלתי מושלמים בהגדרה, עלינו להתמקד בתהליך ולא בתוצאה. ומחג החנוכה אנו למדים שניתן לשמוח בתהליך עצמו. העובדה שאין כאן מושלמות אינה פוגמת בשמחה, אלא מעידה על אנושיותנו. אנו שואפים כמובן להגיע לתוצאות נאותות, אך המיקוד שלנו צריך להיות האורות הקטנים שבדרך. הדרך המשמחת.

***

ימי חנוכה הם אמנם ימי חג שתקנו לנו חכמים, אך הם אינם ימי מועד; אין בהם איסור מלאכה, ואפילו מצות משתה ושמחה אין בהם כבפורים. הם אף אינם ימי מנוחה – לא מנוחה מן המלאכה כבשבת ובמועדים, ולא מנוחה מאויבינו כביום הפורים. אלו הם ימים של תהליך: תהליך של תיקון שהחל בכ"ה כסלו. הם מלמדים אותנו שכל עוד אנחנו בתהליך, אל לנו לדאוג מהעדר שלמות, שכן זהו המצב האנושי. התהליך עצמו, בלי קשר לתוצאה, הוא סיבה לשמחה, להלל ולהודאה.

Photo by Andres F. Uran on Unsplash

תגובה אחת על “האור שבתוך המנהרה: חנוכה וחוסר השלמות האנושי

  • נהניתי מאוד מהמאר המכוון לשמח גם על הצלחות בלתי מושלמות.
    שאלותיי:
    1. גם פורים היה נס בלתי מושלם הגלות בפרס המשיכה?
    2. האין במאמר זה חיזוק לגישה הציונית המשתמשת באותו רעיון לחובת אמירת הלל ביום העצמאות?
    אשמח לתשובותייך
    ל.ר.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל