בשורות הבאות ברצוני לספר סיפורים. כן, קראתם נכון. מעל גבי במה מכובדת זו, אני מבקשת לשתף אתכם בשלושה סיפורים. בהמשך אדון במכנה המשותף לשלושתם ואציע מסגרת מושגית־תיאורטית שאקרא לה 'המסתורין הגברי', מושג העשוי לשמש מסגרת לחשיבה תיאורטית רחבה יותר שניתן ליישמה בהקשרים נוספים. אקווה שהדברים יוסיפו ליצירת דיון ער בסוגיה של גישת האשה החרדית אל הקודש.
אתחיל בסיפור קצת עצוב. השתתפתי בהלוויה של שכנה צעירה שנפטרה אחרי מחלה קשה. בתום ההספדים, כשהחלו לשאת את המיטה, הרהרתי בקול, ספק לעצמי, ספק לאחותי שעמדה לצדי, בעומדי בעזרת הנשים: מדוע דוקא גברים נושאים את מיטת הנפטרת? השאלה הפנתה אלי מבטים תמהים מנשים שעמדו קרוב אלינו, ואחת מהן, אשה כבודה ומבוגרת, החלה להשיב לי.
האשה: זה כבוד הנפטר שגברים יישאו אותו.
אני: אבל זו אשה, יותר נעים שנשים תישאנה את המיטה.
האשה: אבל זה לא כבוד המת. כבוד המת הוא שגברים עושים את זה.
אני: אני חושבת שפחות מכובד לאשה שגברים ירימו אותה. הרי אך לפני דקות ספורות היללו ושיבחו אותה על צניעותה הרבה.
האשה: זה ענין של נשמות, זה לא הגוף. הנשמה מרגישה.
אני: הם מרימים גופה, לא נשמה.
האשה: (מבט מאוכזב ומיואש, כאילו אומרת: עזבי, את לא מבינה, את צריכה לגדול עוד קצת.)
טוב, העיקר שזכינו ללוות את הנפטרת ארבע אמות בדרכה האחרונה…
נעבור במעבר חד לאחד החגים השמחים והחגיגיים בלוח השנה היהודי: שמחת תורה, שלפני השנה האחרונה.
בתום התפילה, ולפני הריקודים המסורתיים עם ספרי התורה, מתקיים כמדי שנה קידוש בבית הכנסת. הגברים לחוד ברחבה הסמוכה לעזרת הגברים, והנשים לחוד ברחבה הסמוכה לעזרת הנשים. נשות החיל החרוצות של הקהילה הכינו שולחנות ערוכים בכל טוב, הכל מתוקן לסעודה. כעת צריך לעשות את הקידוש. הדים קלושים מגיעים לאוזני מעזרת הגברים, אני שומעת אחד מהם מברך בקול מסתלסל את ברכת הקידוש, וכמיטב המסורת הם מתיישבים לסעוד את לבם.
בעזרת הנשים לעומת זאת – מבוכה. הנשים הכבודות, החרוצות והחכמות, כולל נשות הרבנים, עומדות נבוכות ברגע שהן אמורות לברך בעצמן את ברכת הקידוש, אמורות לבצע בעצמן את הטקס הדתי. עוברת דקה, עוברות שתיים, המבוכה מנסרת את החלל. ואני, כחלק מהן וכצופה מהצד, תמהה לפשר הדבר. אני שואלת את אחת מנשות הרבנים אם היא רוצה לקדש, והיא מתחמקת במלמול חסר פשר. חברתה כמוה, וכן השלישית. אני תמהה לעצמי על מה ולמה נשים חשובות, נשות רבנים, שיודעות לנהל סביבן חיים שלמים, נאלמות דום כאשר הן מגיעות לרגע שהן אמורות לנהל טקס דתי קטן: קידוש.
אף שאינני אשת רב ולא אשה כבודה, סתם עוד חברה בקהילה, הצעתי לנשות הקהילה החשובות שאני אעשה את הקידוש. הצעתי התקבלה באנחת רווחה ושמחה. הנה, יש מי שתציל אותנו מהמבוכה. מאז אני עדיין תמהה לפשרו של האירוע…
הסיפור השלישי מתרחש אף הוא בבית הכנסת. בניגוד לקודמו שהתקיים ברוב עם, הסיפור הזה מתקיים בנוכחות מצומצמת. בבוקרו של יום שבת נעים ואביבי, לאחר סיום התפילה, נותרתי כמנהגי בבית הכנסת, בעזרת הנשים, שלרוב ריקה מאשה בשעה זו, והתיישבתי ללמוד את הדף היומי.
התמזל מזלי ובאותה שבת נותרה אשה נוספת בבית הכנסת, אשת רב, כדי לקרוא תהלים. ישבנו במרחק זו מזו, כמעט לא רואות האחת את רעותה, כל אחת עסוקה בעניינה. לפתע אני חשה בה עומדת קרוב אלי ומתבוננת. מסתכלת בי ובגמרא חליפות, לא אומרת מילה, פניה מביעות תדהמה ותימהון. ואז, לאחר שהתעשתה, היא עשתה אקט, אשר על אף הזמן שחלף, עדיין צרוב בי. היא אחזה את הגמרא וסגרה אותה. ואז פנתה אלי בשיחת מוסר, שהיתה מורכבת מרצף של משפטים: איך את מעזה ללמוד גמרא? זה קדוש! רק גברים יכולים ללמוד גמרא. אסור לך! אסור לך! את מבינה מה אני אומרת? זה אסור לך. את חושבת שאת עושה מצוה? את עושה עברה! איזה רב התיר לך? וכן הלאה והלאה.
שמעתי אותה. לא התווכחתי אתה. כאב לי על כאבה ועל תדהמתה. נפרדנו כידידות, לא לפני שהבטחתי לה שאחשוב על הדברים שאמרה. וכפי שהבטחתי, חשבתי על הדברים, חשבתי עליהם רבות. בפסקאות הבאות אכתוב כמה מהן, ואמסגר אותן לכדי מונחים תיאורטיים.
הילת הקדושה הגברית
אם זיהיתם את המכנה המשותף לשלושת הסיפורים, תוכלו להוסיף בעצמכם את הסיפור הרביעי, החמישי, השישי וכן הלאה. המכנה המשותף להם הוא שנשים, וגם גברים, עוטרים את המין הגברי במין הילה של קדושה. ה'קדושה' והיכולת 'להחזיק' קדושה, לגעת בה או לדבוק בה, היא יכולת המיוחסת בעיקר לגברים. יהיה זה במסגרת דתית, בחפץ או בפעולה דתית המייצגים את הקדושה. הדוגמאות שהצגתי מבליטות את המסגרת הדתית שבה מתרחש הייחוס הזה, ובה אעסוק.
זו הסיבה שטבעי לנו לראות שבהלוויה, כשהיא מתנהלת כטקס דתי, הגברים הם הפעילים העיקריים (או הבלעדיים), גם כשמדובר בהלוויה וקבורה של אשה. המעורבות שלהם בטקס הדתי ועם האובייקט שעליו חל הטקס הדתי נתפסת נכונה, מובנת מאליה. גם הקידוש הוא אקט שטבעי שגבר יעשה אותו, בפרט כשהוא נעשה בפרהסיה. הגבר הוא שיאחז בכוס היין, יברך ויוציא את שומעיו ידי חובתם. הנשים בסיפור השני כלל לא הרגישו שהן מסוגלות לבצע את האקט הזה, אקט שכפי ששמו מעיד מבטא את הקדושה. גם בסיפור השלישי, הגמרא נתפסת ספר שרק לגבר יש זכות ויכולת לעיין בו, מפאת קדושתו. מעלתו המיוחדת של הגבר היא המאפשרת לו מגע עם הקדושה. לאשה חסרה מעלה זו. לפי תפיסה זו, מעלתו של הגבר היא המעניקה לו גישה לגמרא. הציפיה האוטומטית שהגבר הוא שיפעל במרחבים דתיים, והנינוחות שהוא פועל בהם, הן פועל יוצא של תפיסה זו.
לתפיסה הזו אני מבקשת להציע מסגרת מושגית־תיאורטית שאקרא לה 'המסתורין הגברי'. מושג זה עשוי לשמש מסגרת לחשיבה תיאורטית רחבה יותר על הנושא. המושג 'מסתורין גברי' (masculine mystique, לשון שאולה משם ספרה של בטי פרימן, "המסתורין הנשי" The Feminine Mystique) מבקש לבטא הילת הקדושה המיוחסת לגבר בתור מי שיש ביכולתו לגעת בקודש ולעסוק בו. בטרם ארחיב על כך, אבקש להציג מודל תיאורטי שיסייע לנו לחשוב על 'המסתורין הגברי'.
האנתרופולוג קלוד לוי־שטראוס[1] פיתח את הגישה הסטרוקטורליסטית כשיטה להבנת החברה והתרבות האנושית. הוא מציג חלוקה של ניגודים בינאריים, כבסיס מהותי לחשיבה תיאורטית על התרבות האנושית. הוא מצביע על כמה וכמה צמדים של קטבים דיאלקטיים העומדים במתח ניגודי מתמיד ויוצרים יחד שלמות מבנית המסייעת להבנת התרבות האנושית. אחד הצמדים הבינאריים הבסיסיים שעליהם מצביע לוי־שטראוס הוא הצמד ׳טבע־תרבות׳. מושגים מנוגדים אלה נמצאים ביחס קונפליקטואלי. הטבע נתפס יצרי, ואילו התרבות נתפסת תבונית. הטבע הוא אינסטינקטיבי, גולמי, דבר מה שטרם עובד והתפתח. הוא מכוון על ידי דחף פראי, קדום. מנגד, התרבות מפותחת, מובנית ומושכלת, ומכוונת על ידי קודים ונורמות חברתיים שהתפתחו במשך שנים ארוכות. התרבות נבדלת מהטבע בכך שהיא מנסחת חוקים וכללים לגבי האסור או המותר, הראוי או המגונה, ובכך היא יוצרת סדר חברתי בתוך עולם טבעי ופראי.
על פי לוי־שטראוס, ניתן לקודד אלמנטים שונים בעולם, אובייקטים או פרטיקות, על ידי הצבתם על סקאלה שבין 'טבע' ל'תרבות'. כדוגמא לכך, אכילת מזון גולמי ולא מעובד היא טבעית לבעלי חיים ולבני אדם גם יחד. עם זאת, בני האדם מבצעים פרקטיקה של בישול ותיקון המזון בטרם אכילתו, נורמה חברתית המעלה את האכילה מפרקטיקה של 'טבע' ל'תרבות'. באופן זה, החלוקה בין 'טבע' ל'תרבות' מסמלת יחסי עליונות ונחיתות, ובכך היא דומה לניגודים בינריים אחרים כמו חומר ורוח, אקטיביות ופסיביות.
האנתרופולוגית שרי אורטנר[2], תלמידתו של לוי־שטראוס, פיתחה את המודל התיאורי שלו וטענה, בעקבות ממצאים אמפיריים מרחבי העולם, כי היחס הבינארי 'טבע־תרבות' משתקף ביחס שבין נשים לגברים: אשה ביחס לגבר היא 'טבע' ביחס ל'תרבות'. בהצגתה את הממצאים האמפיריים, מציגה אורטנר כי מתקיימת בכל החברות האנושיות הבחנה בין זכרים לנקבות, וכולן מעניקות יוקרה למין הזכרי. אורטנר מסבירה ממצאים בחיפוש האנושי האוניברסלי אחרי "מותר האדם" שיחזק את חוויית ייחודיותו של האדם ביקום. בחיפוש זה מבקש האדם להפריד בין הגוף (המצוי אצל כל בעלי החיים ומתנהג לפעמים באופן דומה לגוף האדם) לבין הנפש (הייחודית לאדם בלבד). על בסיס הבחנה זו בין גוף לנפש השתרשה גם חלוקה דיאלקטית בין 'טבע' ל'תרבות', כמו בין הגשמי לרוחני, בין הטמא לטהור, וכן הלאה. בחלוקה זו הוצבה האשה בצד הטבע, הנחות, והגבר בצד התרבות, המוערך.
המודל התיאורטי של לוי־שטראוס והפיתוח של אורטנר יסייעו לי לחדד את המושג 'המסתורין הגברי' שהצעתי, כשהוא מתבטא בזירה דתית. תניה רגב[3] עשתה אף היא שימוש בחלוקה הדיאלקטית 'טבע־תרבות' בזירה דתית, שונה אמנם ממה שאני מציעה, אך עבודתה היתה עבורי בסיס רעיוני לשימוש במודל התיאורטי של לוי־שטראוס ואורטנר בזירה הדתית.
טענתי היא כי זיהוי הגבר עם ה'תרבות' גוזר זיהוי מקביל עם ערכי הרוח המושרשים בתרבות דתית. הגבר נתפס אפוא מי שיש לו יכולת לגעת בקדושה, לגשת אליה, לאחוז בה ולעסוק בה. משום כך, גם נשים מזהות את הרבדים הגבוהים של הדת כמשויכים לגברים. להם, ולא להן. הן מזהות את הגבר עם המשימה הדתית, עם הפעולה הדתית הגבוהה, עם ההוויה הדתית. הן חשות כי עדיף שגבר, ולא הן, יעשה את הפעולה הדתית. ומהצד השנה, אטען כי הן מזהות את עצמן, את הנשים, עם ה'טבע' הנחות. הן מסמלות את ה'חומר', את הגשמי ואת החול; את החלקים הנחותים של ההוויה.
השייכות הנשית
למה כל זה חשוב?
כדי להשיב לשאלה זו אניח לרגע את כובעי הסוציולוגי ואחבוש את הכובע הדתי.
ראשית, אבקש לציין כי במאמר זה אינני מתייחסת כלל לסוגית רמת החיוב של נשים ושל גברים במצוות. ההתייחסות שלי היא לתחושה של נשים ביחס לעשייה הדתית ולהוויה הדתית. תחושתן של נשים כי הגבר הוא הראוי לבצע את המעשה הדתי: הוא מזוהה בעיניהן עם המקודש, ולכן הוא יִקרב אל הקודש. תחושה זו קיימת בעיקר בפעולות דתיות פומביות, המקוימות בנוכחותו של יותר מאדם אחד, דוגמת טקס הקידוש.
לפי תפיסה זו שהצגתי, נשים עלולות לחוש במקרים מסוימים ריחוק מההוויה הדתית המלאה. הן מרגישות כי העולם הדתי אינו שייך להן במלוא המובן, והן נדרשות לעתים לתיווך בבואן אל הקודש. אבקש להסתייג ולומר כי ההוויה הדתית, ה'קדושה' שתיארתי, קשורה במעשה הדתי הפומבי (כמו בדוגמאות ההלוויה והקידוש) ובתחום שספציפית ננעל בפני נשים באופן מסורתי (גם אם לא בקונצנזוס הלכתי) כמו לימוד גמרא. מנגד, לא אוכל לטעון שנשים אינן חשות חיבור לקדושה ולהוויה הדתית בתחומי חיים אחרים כמו בתפילה או בהדלקת נרות. לחלק גדול מנשים יתכן שחיבור זה מספק, והן לא תחושנה את הצורך שאני מעלה כאן.
עוד אבקש לדייק את הטיעון שלי ולהציע כי החינוך לצניעות יתרה עלול להשפיע על המעשה הדתי הפומבי בדוגמת הקידוש. יתכן שחינוך זה היה מוביל לכך שגם אם היינו מחפשות אשה לדקלם דקלום חול כלשהו, גם אז היינו מתקשות לאתר מתנדבת. כך או כך, ההרחקה מהפומביות מובילה למעין תחושה כלפי דברים מסוימים – דתיים ושאינם – של 'אין להם קשר אלינו'.
גם אני התחנכתי במוסדות החינוך החרדיים, ולמדתי על תפקידה של האשה ועל מהותה. אינני מבקשת לערער כאן על חינוך זה. בדברי אלה אני מבקשת לחבר את הלבבות. המסקנה שאבקש להסיק מתוך הדברים היא הצורך בחיבור של נשים, כמו של גברים, למהות הקדושה וחווייתה. התפיסה שמזהה בעיקר את הגבר עם ערכי הקדושה מציבה את האשה בעמדה של ריחוק מה מאותם הערכים. בעולם שאתגרי התרבות החיצונית הולכים ומתרבים ומושכים אליהם רבים וטובים, חובה עלינו ליצור חיבור פנימי אל ערכי הקדושה – חיבור אישי וקשר עמוק.
בעיני, לא די שאשה תסתפק בכך שגבר כלשהו בסביבתה יעשה עבורה את הפעולות הדתיות. הסתמכות זו עלולה לכפות עליה מצב של אי נוחות ועד חוסר אונים כאשר אין גבר כזה בסביבתה. שוב, אני מדברת בעיקר על התחושה ולא בהכרח על הפעולה שתנקוט בסופו של דבר. לעומת זאת, אשה שחשה חיבור פנימי לערכי הקדושה תוכל לפעול פעולה דתית בכל מצב. היא תעשה זאת מתוך תחושת קרבה, בתחושה שהערך הדתי שייך אליה.
החיבור החסר
לדברים דלעיל יש השלכות קונקרטיות רבות. אציין כמה דוגמאות.
סיפרה לי באקראי חברה גרושה זה כמה שנים שהיא אינה עושה הבדלה במוצאי שבת. מבחינתה, זהו מעשה גברי והיא לא מרגישה משויכת אליו, וממילא לא חשה צורך לקיימו. אינני נכנסת לדיון ההלכתי על חיוב הבדלה, אלא על החוויה של אותה אשה. אני בטוחה שהיא מייצגת הרבה נשים אחרות. סיפורה כאב לי מאד, ואני שואלת את עצמי: למה? הרי מדובר בבחורה יראה ושלמה. כואב לי על יהודיה שמרגישה שקידוש השבת ביציאתה אינו קשור אליה. ואם יורשה לי – חווית השבת במלואה אינה שייכת אליה, אלא רק בחלקה. אני תוהה לעצמי האם יש מקבילה גברית לאי־קיום הבדלה.
דוגמא אחרת היא של חברה רווקה שעזבה זה מכבר את קן הוריה, והיא מתגוררת בדירה משלה. באחד מימי החנוכה נפגשנו ושאלתי אותה על הדלקת הנרות. היא הסתכלה עלי ולא הבינה את שאלתי. מתברר שזה כמה שנים הבחורה אינה מקיימת מצות "נר איש וביתו". המצוה נתפסה בעיניה גברית; אין לה שייכות אליה. היא אפילו לא חשבה על האופציה לקיים את המצוה הזו.
דוגמא נפוצה במיוחד היא העובדה כי נשים רבות אינן יודעות בימי שגרה מהי פרשת השבוע, או שהן אינן נוגעות בשום לימוד תורני אחרי סיום חוק לימודיהן בסמינר בית יעקב. ואני לא מדברת כלל על לימוד גמרא.
היוצא מדברי הוא שבעקבות 'המסתורין הגברי', נשים אינן נוטלות על עצמן בהכרח את מלוא החיים הדתיים, אפילו כשמדובר בחובות הלכתיות פשוטות. ולא רק החובות הדתיות, אלא גם, ואולי בעיקר, חוויות דתיות שהן אינן מחויבות בהן ושהיו עשויות להעשיר עד מאד את עולמן הדתי והרוחני.
למשל, כל מי שהסתובב אי פעם בשכונה חרדית כלשהי בליל שבת ראה את הרחוב מלא בבנות מטיילות להנאתן כאשר הגברים שוהים בבית הכנסת בתפילת ערבית. מדוע הן אינן הולכות מרצונן לבית הכנסת בשעה זו? הן הרי אינן מטופלות בילדים! יתרה מזו: מדוע עזרות נשים בבתי כנסת רבים אינן פתוחות עבור נשים ובנות בשעה זו? (מבלי להכנס לעומקה של שאלה אומר, אולי במעט נאיביות, כי ככל שיהיה ביקוש – יהיה גם הצע.) ועוד אשאל: האם בכלל מחנכים אותן ללכת לבית הכנסת? נראה כי השאלות הללו משלימות זו את זו. אינני מבקשת לבקר חס ושלום את נשות ישראל, אלא לעורר בהן את המחשבה ואף את התשוקה להיות אחראיות לעולמן הדתי.
***
ברי לי כי מאמר זה, המצביע על כך שלכל גבר יהודי מוקנית מעצם לידתו זכות להיות מחובר להוויה דתית עמוקה ואילו נשים נעדרות זכות מקבילה, עשוי לעורר התנגדות קשה, בפרט מצד מי שירצו לקיים דיון הלכתי ברמת החיוב. משום כך ציינתי, ואציין שוב, שמאמר זה אינו עוסק ברובד החיוב הפרקטי, אלא ברובד החוויה ותחושת הקרבה. אני מבינה את הקושי ואת הצורך להתגונן בפני הטענות הללו. עם זאת, אבקש מהקוראים שעולה בהם התנגדות להרהר בדברים שוב.
אסיים בדברי התנא דבי אליהו: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין גוי, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה, הכל לפי מעשה שהוא עושה – כך רוח הקודש שורה עליו" (אליהו רבה ט). הדרך אל הקדושה – רוח הקודש – פתוחה לכל דכפין, ללא הבדלים מעמדיים או מגדריים.
[1] לוי־שטראוס, ק' (2004). מיתולוגיות: הנא והמבושל (תרגום לעברית: י' ראובני). תל אביב: הוצאת נמרוד (פורסם לראשונה ב־1964).
[2] Ortner, S, (1974). Is Female to Male as Nature to Culture. In: Michelle Zimbalist Rosaldo & Louise Lamphere (eds). Women Culture and Society. Stanford California: Stanford University Press.
[3] רגב, ת' (2022, 11-8 באוגוסט). החלוקה הדיכוטומית טבע־תרבות בכתיבה על אודות אתוס הצניעות [הרצאה בכנס]. הקונגרס העולמי ה־18 למדעי היהדות, האיגוד העולמי למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית בירושלים, ישראל.
במאמר את הרבה מתייחסת לתחושה שלך בחיים ולא של כל הנשים כמו שאת עצמך העדת שלא מבינות אותך כל כך.
מכתיבתך ניכר שאת אישה שנוטה לשכליות ועמקות בשונה מהרבה נשים.(רוב הנשים לא לומדות גמרא ולא מסוגלות גם)
את מתארת סיפורים מאוד קונקרטיים כמו הקידוש בבית כנסת למשל שכל הנשים היו 'תקועות' מי יעשה קידוש.בבית כנסת שלי למשל הגבר בעזרת גברים אומר מספיק בקול בשביל שגם הנשים ישמעו.זה גם מתבקש שיהיה בכל בית כנסת.את יכולה לנסות גם לפנות לבעלך שידאג לך לקידוש..
גם עם הלוויה,זה שאיזה אישה ענתה לך משהו שהוא לא נכון לא עושה את מה שתיארת הקדושה גברית מסתורית לנכון.זה כן נכון, אבל רק במוח שלך ובתחושה שלך
התשובה האמיתית זה כי הגבר הוא זה שנועד לעשות את התפקידים הקשים של להרים משאות כבדים ולקבור וזה פחות מתאים לנשים.עובדה.ואין שום ביזוי כבוד המת שאישה תישא את המיטה
אני לא מזלזל במה שכתבת כי הוא נכון באיזה שהוא מקום (וסתם כי לא מזלזלים במישהו) אני רק חושב שהרבה ממה שכתבת וסיפרת מגיע מחוסר ידיעת התשובות שבאמת לוקה בחסר בציבור החרדי
הלוואי שהיה שיח נרחב בציבור שלנו על כל הדברים האלו ולא רק מעל גבי האתר
מהיכן הוכחה לטענה שנשים לא מסוגלות ללמוד גמרא? הדבר משול למי שמונע מילדיו ללמוד שפה ואחר כך טוען שהם אינם מסוגלים לכך. צריך להבדיל בין סברה (ואולי משאלת לב) ובין משהו שנוסה והוכח שאינו אפשרי. היות שאוסרים על נשים ללמוד גמרא, וגם מי שיטענו שאין אוסרים אינם מלמדים נשים גמרא (ודאי לא בשיטתיות ובהיקף שגברים לומדים אותה), טענתך היא בגדר עורבא פרח ואין לה שום תוקף.
לדעתך שהוסללה נשים אינן מסוגלות ללמוד גמרא. אתה תקוע במה שלימדו אותך, ולא מבין שיש עולם בחוץ בו נשים רופאות וכו… וכך מחנכים את הבנות. בת שרוצה ללמוד נתפסת כחריגה וחבל. חרדים מתנגדים ללימודי גמרא לנשים מכיון שזהו הדבר היחיד שיש להם עלויונות מעל האישה
הרמב״ם שכותב זאת מספיק לי
ככה גם היה בכל הדורות והיה מצוין.לגבר היה את המקום שלו ולאישה המקום שלה ושניהם היו שמחים
עד שבא הפמיניזם והרס הכל
הרמב"ם אומר הרבה דברים שהרבה גברים לא מקיימים, והם תלויי תרבות וזמן.אתה חורש בשדה וצד חיות כמו גברים מפעם?? ילדותי לטעון שפעם כולם היו מאושרים, וטיפשי שגבר קובע מתי נשים מאושרות.
התגובה שלך היא תצוגה מרשימה לתופעה החברתית שהכותבת דנה בה 🙂
הרמב"ם כתב שאישה שלומדת תורה יש לה שכר
למען הידע הכללי במשך מאות שנים הכנסייה אסרה על האנשים הפשוטים ללמוד תנ״ך, הם הרי לא מסוגלים להבין…
אותו דבר אצלינו, הרי ידע הוא כוח, ואם הנשים ילמדו פתאום הם יבינו שאולי סיפרו להם כל מיני שטויות, הנה המגיבים המצטטים את הרמב״ם, האם הם יודעים שהוא כתב שאישה לא צריכה לצאת מהבית יותר מפעם בחודש? האם גם לזה מסכימים כל הצדיקים ששולחים את נשותיהם לפרנס את המשפחה?…
ישר כוח, דברים נחוצים. גם לי יצא ללמד בנות מבוהלות שחיפשו מי יעשה להן הבדלה, שהן יכולות בעצמן להבדיל. מצער לראות שמחנכים בנות לריחוק מהקודש, רק משום שהגברים מתקשים לראות באישה את הנפש האלוקית ומעדיפים לשייך אותה להיפך הקדושה.
זוהי גישה נוצרית- האישה טמאה ואין לה רוחניות.
לא ראיתי חידוש בכתבה הזאת יותר משאר הכתבות הפמיניסטיות הקלאסיות,
המרמור, ההשוואה.
הכותבת שוכחת שנשים מברכות "שעשני כרצונו", שהקדושה של האישה קיימת בה
בצורה טבעית מעצם הולדתה, נבראה כרצונו של מקום,
בחיבור עמוק לקב"ה, בקדושה שיש רק לאישה.
הגבר מצווה על מצוות רבות כדי להגיע למעלה הזאת.
אישה שכלתנית שהרגש פחות אצלה, אכן תתקשה לראות במעמדה כאישה משהו רוחני.
ואילו אני כאדם שכלתני מאד אבל מלאה קדושה, רגש ורוחניות,
מרגישה שמבינה במקומות רבים את דברי ההלכה, המוסר, המחשבה והגמרא
ממקום שאף גבר לא יבין, מוצאת אהבה ורגש בספרי המהר"ל
כשכל הגברים סביבי לא מבינים איך אני רואה את המסקנות האלה,
הלא המהר"ל נתפס אצלם כשכלתני לגמרי.
מכאן התשובה שלי לכל הכתבה זה זאם אישה מעוניינת להתחבר לתורה ולמצוות-
הדבר האחרון שהיא תעשה זה להשוות עצמה לתורת הגברים.
כי לאישה הכניסה למקום הזה של ההשוואה והנסיון להיות גבר-
משולה לכניסה לבור יבש חסר מים.
מציעה לאישה לשמוע שיעורי תורה של הרבנית ימימה לגודמא
שמביאה לימוד תורה גאוני, עם חכמה והעמקה
ומצד שני עם רגש עמוק שמתאים לנשים.
בשיעור שלה תמצאי גם נשים פשוטות מאד, לא מתעמקות ולא שכלתניות
שמתמלאות ברוחניות עמוקה, ותמצאי שם גם נשים עם רמת משכל גבוהה מאד
שמוצאות את הביטוי והאיזון בין השכל למהות האישה שבתוכן
הרמב"ם אומר הרבה דברים שהרבה גברים לא מקיימים, והם תלויי תרבות וזמן.אתה חורש בשדה וצד חיות כמו גברים מפעם?? ילדותי לטעון שפעם כולם היו מאושרים, וטיפשי שגבר קובע מתי נשים מאושרות.
רק את כשאת לומד את לומדת את זה את מבינה את זה ברובדים של רגשות כי לגבר אין מהמצרך הזה — אייי
נו נו, גם סיפרו לנו שנשים לא שופטות ופסולות לעדות ומה מתברר שבראשות בית המשפט העליון בארצות הברית ובישראל מכהנות נשים, ומה עוד מתברר שהגברים הצדיקים העומדים בראשות הישיבות והחסידויות כשיש להם בעיה רצינית הולכים לבתי המשפט עם הנשים הרגשניות במקום לבתי הדין עם הגברים השכלתנים, מה בדיוק הם שכחו לספר לנו, אה?
מאמר יפה מאוד.
זה באמת דבר כואב, שגם הנשים וגם הגברים מפסידים ממנו. אני עצמי אברך ואני לומד עם אשתי הרבה פעמים לימוד עיוני ומעמיק, ואני רואה את ההלם אצל אנשים כשהם שומעים את זה. זה חבל מאוד, מצמצמים את השאיפה לקודש אצל הנשים לתחום אחד, של להתחזק בצניעות וכדו', במקום לתת את היכולות להרחיב את זה לכל התחומים הרוחניים ותורניים.
חושבת שמי שיכול להזדהות עם הכתבה הן נשים שחשות וחוות את מה שהכותבת מעלה, אני אחת מהן.
)לגבי לימוד גמרא, מצד היכולת, נשים שהן טובות במקצועות הראליים יכולןת בהחלט ללמוד גמרא במידה והיה מתאפשר להן)
הדיון אינו אם אישה יכולה אלא אם יש לה הרשאה.
הכאב הוא לפגוש נשים כל כך חכמות שאין הבדל גדול בינן לבין נשים שאינן חרדיות… הן חיות את החולין במירב כוחותיהן.
לדעתי, זה קורה מכיוון שאין הרשאה וחינוך לכך שאישה תתעלה מעל לטבעי שלה ותיתן את דעתה ואת זמנה לחיבור אל התורה והקדושה. יש עוד הרבה מה לעשות וללמוד חוץ מגמרא…
יישר כוח, הלוואי ותהיו דוגמא לעוד גברים. לינוד משותף מעלה את המשפחה בכל המישורים
אתה גבר…
מותר לנו להתמרמר. מותר לרצות ללמוד בעיון וברצינות- ואת זה עושים הגברים. שמעת על רופאה שרוצה ללמוד רפואה כמו רופא גבר?! לא, כי החומר וצורת הלימוד שווים מלכתחילה (באותו תחום)
לא כל הנשים מתחברות לרבנית ימימה, ולא כל הגברים מתחברים ל"משפיעים"… יש גברים שקשה להם עם לימוד גמרא והם עוסקים בהלכה וזה בסדר. הניסיון החרדי לשמור את לימוד הגמרא לגברים מראה על פחד מסוים, ממה אתה מפחד? אולי כי אין מה להציע חוץ מהבנת דפי גמרא?!
מסכימה שההתנגדות מקורה בפחד
הרמבם גם כותב דברים לגבי הזוגיות בפער מאד גדול ממה שקורה היום,כמו זה שהאישה לא תצא מהבית אלא פעם בחודש, ועוד עניינים…
הערה לגבי הלווית נשים, חושבת שהיה נכון לתת זמן שבו המנוחה תשהה בקרבת נשים בלבד שהנשים שהיו קרובות אליה בחייה תוכלנה להיפרד ממנה בצניעות ואף להספיד אותה כפי שראוי לה.
דווקא מהמקום של הצניעות אי אפשר להקיף את ההספד לאישה כשהמספיד הוא גבר שמדבר אל גברים….
מאמר מעניין. התגובה האוטומטית של הרבה אנשים היא להתייחס לזה כאל פמיניזם, פויה. אבל אדם רציני יסכים שצריך להשקיע מחשבה בנושא: איך משתפים נשים יותר בחוויה הדתית.
אני מסכים שיש גבול דק בין שיתוף לגיטימי בחיים הדתיים לבין פעילות שמעורב בה רצון פמיניסטי (לימוד גמרא חשוד ככזה, לדעתי). אבל הדברים דורשים חשיבה. אם לא נגדיר כללים וניתן לדברים להתפתח מאליהם, זו סכנה, וקביעת גדרים ללא רגישות גם מסוכנת. צריך כאן הרבה בינת הלב.
תהילה, יישר כוח על המאמר. אני יכולה להביא דוגמאות נוספות. הבעיה היא הסללה. נשים לא לומדות מלכתחילה מה חובתן ההלולכתית, מהססות לקיים מצוות שהן חייבות בהן, מחוסר ידיעת ההלכה.
הרגשת חוסר שייכות לקיום מצוות. הרגשת הקדושה שחסרה להן. הפחד מלהתקרב אל הקודש.
ההסבר האמיתי שלא יתקבל ע"י רוב הקוראים הוא, כי פעם אשה היתה נבערת מדעת, אריסטו- שהשפיע רבות על מחשבת היהדות באמצעות הרמב"ם- סבר שאשה היא יצור נחות שנועד לשימוש הגבר העליון. כך נשארו נשים מאחור אלפי שנים עד מהפכת ההשכלה בה החלו נשים ללמוד, כך שכיום יש רופאות ושופטות שלא נופלות מהגברים. אולם ביהדות הכל קפוא, הדברים הגיעו לאבסורד שבפולין לדוגמה הגברים החסידיים היו יראי שמיים בעוד שהבנות שהלכו לגימנסיה במקרי קיצון התבוללו והתחתנו עם יאצק ואיוון שעלו לדעתן על אביהן ואחיהן הלא משכילים. ובמקרה רגיל התפקרו ונישאו למשכילים יהודים. זאת, בשל הפער הבלתי נתפס בין השכלתן הכללית הגבוהה לחוסר הידע התורני יהודי מאידך. לולא אשה בשם שרה שנירר לא היתה תקומה ליהדות הדתית. [דבר שמעלה אגב, מחשבות נוגות על חוסר וחדלון ההנהגה החרדית לתמורות החיים לדוגמה על מתן דירות לבחורים בינוניים על קשיי החיים של אברכים צעירים ומבוגרים על צביעות העסקנים ואכמ"ל.] (גם בה לחם בתחילה החפץ חיים וחזר בו מההתנגדות ואילו הרבי מבעלזא ששנירר הייתה מחסידותיו לחם בה בכל עוז, כמובן שבנות בעלזא כיום לומדות בבית מלכה ולא מספרים להן ולהוריהן שהם עלו על עגלת ההצלחה) כלומר, בחיים המודרניים גם החרדיות נוטלות חלק בצורה זו או אחרת אבל לא בחיים הדתיים. אם כי לימוד הגמרא ספציפית מוזכר ש"כאילו מלמדה תפלות".
הסבר נכון והגיוני. הבעיה שמי שלמדה בסמינר לא תדע שהיתה התנגדות לשרה שנירר… כדי לדעת צריך לקרא חומר וספרים שלפעמים בנות לא יודעות שקיימים, ומזה ההחרדים מפחדים- שנשים ידעו את האמת. אותו הדבר בלימוד גמרא- נשים עם ידע הלכתי מאיימות על הכוח ההלכתי והדתי של הגברים
המקור לטענה שהחפץ חיים התנגד לבית יעקב מפוקפק מאד, כל שאר המקורות מעידים שהחפץ חיים תמך מהרגע הראשון, וכך גם כתב בכמה מקומות.
גם ההתנגדות נבעה מחשש שזה נובע מרצון להיות כמו הגויים. ואכן ההתנגדות בימינו ללימוד גמרא לנשים נובעת בעיקר מהעובדה שהמניע העיקרי אינו הרצון ללמוד תורה אלא להיות כמו גברים, על בסיס הרוח הפמיניסטית הנושבת בעולם המערבי. (האמת היא שהפמיניזם העכשווי רק הורס לנשים את החיים, כמו שהוכח מהרבה מחקרים שיש ירידה תלולה באושר של נשים בעשורים האחרונים. אבל זה נושא בפני עצמו)
הבעיה אצל הרבה גברים, ובעיקר חרדים, שהראש שלהם שקוע מדי בספרים שחלקם נכתבו בתקופות אחרות ובתרבות אחרת ולא טורחים לשאול את הנשים עצמן מה טוב להן. פעם גבר היה יכול להינשא לכמה נשים, אתה חושב שהן מאושרות?! אולי כן כי מחקרים הוכיחו… היום אישה תרצה להתחתן עם גבר שאנס אותה?? אין ביעה בהלכה, יש בעיה כשלא מבינים מה המציאות היום
לא הבנתי איך טענתך קשורה לדבריי. כתבתי שהבעיה לדעתי איננה עצם העובדה שכתוב שאין ללמד לנשים תורה, שהרי הינך רואה שהסתדרו עם זה בצורות שונות. הבעיה היא שזה נובע מרצון לטשטש את תפקיד האשה בעולם ואת ההבדל בין שני המינים, טשטוש שהוא חלק ממגמה כללית בעולם לבטל את ההבדלים בין בני האדם ולחתור לדמיון של עולם אחיד ו״שוויוני״, בקיצור – קומוניזם.
המחקרים מראים שבימינו המציאות היא שככל שהפמיניזם מתגבר אושר הנשים יורד. הווי אומר שלנשים עצמן לא כדאי לנסות להיות כמו גברים כי הדבר יפגע באושרן. מי שמתעקש להתכחש למציאות יערב ויבוסם לו (אני מקוה שגם לאשתו), אבל החכם שעיניו בראשו יאבק ככל הניתן במגמה הרסנית זו, ומי שצריך להתייצב בראש המאבק הן הנשים עצמן.
נקודת המוצא היא, שאין שום הבדל בין איש לאשה לגבי החיבור לקודש.
ברור לחלוטין שנשים יכולות ללמוד גמרא ואף לפלפל בסברא לא פחות מגברים. וכמן כן שאר ענייני הקודש.
( ללכת לבית הכנסת, להתפלל במנין וכו')
הסיבה היחידה שנשים ברובן לא עושות את זה היא משום שהם אינם מחוייבות.
הגבר מבחינה הלכתית מחוייב בלימוד גמרא ובתפילה במנין ונשים אינם מחוייבות בדבר לכן נוצר הבדל בציבור ביחס לזה.
למרות שהכותבת ציינה שאינה רוצה להתייחס לחיוב ההלכתי, אין מנוס מלהבין ששם נקודת ההבדל.
בגלל המחויבות ההלכתית של גברים נוצר מצב שבו נראה השקעה גברית יותר בלימוד ובתפילה לעמת זאת חיוביה של האישה ביהדות הם יותר בתחומים אחרים לכן פחות נראה השקעה נשית בתחומים "דתיים" שנתפסים כשייכים לגברים.
זהו ההסבר ואין בלתו אבל ברור לגמרי שהיא מסוגלת לדבר בדיוק כמו הגבר.
לגבי הקידוש, והדלקת נרות חנוכה, אכן, זה נובע מבורות. שנשים לא שייכות בזה.
לגבי הבדלה, היות והמנהג הוא שנשים אינם שותות יין הבדלה נוצר רתיעה נשית משום מה מהטקס הזה.. והוא נחשב לגברי וגם כאן כמובן בטעות.
אני מצטרף לתקוות הכותבת שיהיה שינוי בעניין תפילות נשים בבית הכנסת למרות שאינם מחוייבות בדבר.
אציין, כי ידוע שאשת הגר"ח קנייבסקי זצ"ל,
הרבנית ע"ה הייתה מקפידה להתפלל שלוש תפילות ביום כולל תפילת ערבית! במניין בבית הכנסת! וכמוה עוד נשים רבות שהיות מתפללות עמה. מה שמוכיח שאין כאן שום קשר להלכות צניעות ורק עניין של הרגל שכאמור הגיע מהחיוב ההלכתי בדבר.
לעומת
מאיפה יש לרעיה (שמשקיעה בזוגיות שלה וזה חשוב לה כי זה מקור הכח והצמיחה שלה בחיים) ואמא לילדים, זמן ללמוד גמרא?
יש לך זמן? לכי תתנדבי בארגוני חסד למינהם, לא חסר היכן
על זה תקבלי שכר בעולם העליון , לא על לימוד גמרא
ואני אמא לשירת בחורי ישיבה, אשה לעולם לא יכולה להבין גמרא כמו שבאמת לומדים לעומק!
את לעולם לא תביני את הגמרא כמו שבאמת צריך להבין,
את מכירה את כל המפרשים על הגמרא?(יש יותר מ100) את יכולה לאחוז ראש במחלוקות שינהם?
ללמוד דף גמרא כמו שצריך לוקח לפחות חודש! ואם את לא לומדת את זה כך אז את ברגע אחד יכולה לסלף…
תמהני על תגובות הגברים כאן שמצדדות בעד נשים לומדות,כנרה שהם באמת לא יודעים מה זה ללמוד גמרא!
תגובה של גבר… תקרא שוב ותבין: יש נשים שמעוניינות לדעת מעבר למה שמחוייבות, והתנדבות לא תיתן להם סיפוק, גם אם אתה חושב שכן…
כמו שיש גברים שאינם מתחברים ללימוד הגמרא ולומדים חסידות מחשבת וכו
תחשוב טוב למה את נרתע- ולמה גברים חילוניים אינם מאוימים מנשים שופטות עורכות דין
לך יש סיפוק מעשיית חסד ולאחרת יש סיפוק מלימוד ספר מעמיק, נגיד עם בעלה. אולי היא גם עושה חסדים. כל אחת ונטיותיה.
רציתי להתייחס לדברי הכותבת: כאשה חרדית חשתי בדיוק את מה שהיא כתבה אך במקום לכתוב על זה ב"ה ובהרבה סיעתא דישמיא גם פעלתי. פניתי לגבאי בית הכנסת בו אני מתפללת ועם הרבה תפילות ובקשות עזרת הנשים נפתחה לנשים. יום יום כל היום. היום מגיעות להתפלל אצלינו נשים וילדות בהמוניהם ואני לא הרבנית קנייבסקי בשום אופן. אני אשה פשוטה.
בנוסף כל חיי השתוקקתי ללמוד גמרא. גם אני שמעתי מרבנים שאסור אך גם שמעתי שניתן ללמוד לבד. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. היום באינטרנט יש המון שיעורי גמרא לנשים ע"י נשים וגם ע"י גברים. הכל בזום ומוקלט למי שלא נוח לה השעות.
בנוסף, לימוד צניעות הוא חשוב אך אני לומדת גם הלכות שבת והלכות בית הכנסת והלכות כיבוד הורים וכו וכו.
ובנוסף אין לי שום בעיה לעשות לעצמי קידוש והבדלה במקרה הצורך.
כך שאני מציעה לכותבת שאם היא באמת רוצה היא תוכל לשנות קודם לעצמה ואח"כ לסביבתה.
בהצלחה!
מי שרוצה ללמוד גמרא בגלל רצון להעמיק ולהחכים תבורך, והרי היא כברוריה ושאר נשים למדניות במשך השנים.
הבעיה היא רק כשזה מגיע מרצון להיות כמו גברים. לנשים ולגברים יש תפקידים שונים בעולם, כפי שגם התורה וגם הטבע מעידים, ונסיון להאבק בזה רק ימיט חורבן והרס, בראש ובראשונה על הנשים עצמן.
איפה כתוב בתורה תפקיד לאישה? לאישה אין תפקיד ככ מוגדר. לקבוע לנשים מה הן רוצות גם גורם לחורבן וניתוק
נחמד מאוד להסתמך על הרמב"ם. כבודו באמת מונח במקומו, ואני בכלל חסידה של ההגיון הרמב"מי. אבל מאז הרמב"ם חלפו יותר מ-800 שנה והרבה דברים השתנו בעולם. הרמב"ם הכיר את אריסטו ואנחנו מכירים את איינשטיין, וההבדל בין שני אישים עמוק מיני ים. עוד דוגמאות? יש לאין שיעור אבל אסתפק בעוד אחת: הרמב"ם כתב שמי שיטען שמתכת מסוגלת להתעופף באוויר אינו רציני. נו, אז לא ראיתם גליל מתכת ענק, מחובר לכנפיים ולמנועים, שטס באוויר ומסיע נוסעים מהכא להתם ומהתם להכא, מקצה העולם ועד קצהו? לא ראינו כזאת? לא טסתם אף פעם?
החרדיות מבוססת על שמרנות והקצנה דתית, שאותה העתיקו מהנוצרים בימי הביניים. לכן הבעיה היא תרבותית ולא הלכתית
הייתי בקידוש בשבת באחת הישיבות החשובות של הציבור הדתי לאומי.
הגברים והנשים היו בחדרים נפרדים.
גם שם חיכו לגבר שיבוא לעשות קידוש.
ומה שהפריע לי יותר-בעוד שאצל הגברים אומרים בהזדמנות זו דברי תורה כל שיחות הנשים היו בעניני משפחה ומה נשמע וכו.-וזאת למרות שהיו שם נשים למדניות שנותנות בעצמן שיעורים לנשים ברמה גבוהה מאוד
מאמר חשוב ונכון
תגובות מרתקות…
אין ספק שיש צורך להמשיך את השינוי שהתחילה שרה שנירר באירופה
השאלה היא איך למעשה עושים את זה?
אגב יש קהילות שזה עוד יותר מוקצן, לדוגמא אני נטלתי מים אחרונים בסוף הסעודה בבית ההורים של בעלי והאחים שלו לא הפסיקו לצחוק עליי שזה לא שייך לנשים וגיסתי אפילו אמרה לי שהמורה בבית הספר לימדה אותם שנשים פתורות מזה
מעניין מאיפה היא לקחה את זה
התחושה שם כאילו נשים פתורות מכל המצוות
ברור שאין עניין לעשות שוויון ולהפוך את הנשים לגבריות זה בלתי אפשרי וזה מזיק
צריך לחבר אותם באופן נשי
אבל העובדה היא כמו שכותבת הציגה שבהרבה מקרים ומכירים זה פשוט לא קורה
וזה בגלל התפיסה שאנחנו מורגלים בה
ובאמת חבל מאוד
הענין שאין אופן נשי. יש מצוות שנשים מחויבות לקיים גם אם קשה, מעבר לכך כל רצון לדעת ולהבין גורם לתדהמה בעיקר אצל גברים חרדים שמפחדים מערעור על הכוח שלהם
ואגב לכל מי שכותב פמיניזם איכסס וכו׳
מה הייתם אומרים על שרה שנירר שעשתה מהפכה מטורפת בדיוק בנושא הזה?
ומה שמדהים זה שגם כל אלה שהתנגדו אליה אז בזמנו, אחרי השואה בעצמם אימצו את הרעיון והיום אין אף אחד שחולק על זה כולם שולחים את הבנות לבתי ספר,
הדוגמה הבולטת זה הרבי מסאטמר שעז יצא נגדה במלחמת חורמה ואחרי השואה הוא אמר שנשלח בת לבית ספר זה מצווה בדיוק כמו לשלוח בן לתלמוד תורה
וכמובן הקים בעצמו רשת בתי ספר לחסידות
אין שום קשר. שרה שנירר לא היתה מונעת אפילו מגרם של פמיניזם, אלא מרצון טהור להעניק חינוך יהודי לבנות ישראל.
צודק
אם לא היתה מונעת מפמיניזם למה הרבנים החרדים התנגדו לה?
בת ישראל את מכלילה ואני חולקת עלייך
אין מסתורין גברי, כמו שאין מסתורין נשי. כולנו בני אדם ויש לנו יכולות שונות כי אנחנו כולנו שונים. מבחינה שכלית ורוחנית, נשים יכולות ללמוד בדיוק כמו גברים. האיסורים וההתניות הם תרבותיים ונוצרו ע"י גברים שלא רצו שאישה ידענית תהיה בסביבתם. גם אין קשר לפמיניזם, כי מדובר בתועלתיות פשוטה. כמו שלפני 40 שנה רופאי נשים היו כולם גברים, ונשים רופאות שרצו להתמחות במקצוע נדחו בתירוצים שונים ומשונים. הסיבה היתה ברורה – הרופאים הגברים הבינו היטב שאם תהיינה נשים ברפואת נשים, הן יועדפו על ידי נשים שיזדקקו לטיפול על פני עמיתהם הגברים. חלפו 40 שנה, רופאות נכנסו למקצוע, והיום זה המצב בדיוק – נשים דורשות רופאות שיטפלו בהן אינטימית. אז ברור שאין הגמרא כדין רפואה, אבל האיום ביכולת להבין ולהכיר שריר וקיים, ומכאן האיסור
שלמה,
האיסור ללמד בתו תורה היא מחז"ל, ואתה מוצא לעז עליהם ומאשים אותם.
לא כתוב שאסור, כתוב מלמדה תפלות. האיסור הגיע עי גברים שמפחדים מנשים ידעניות כפי ששלמה כתב