פנים רבות לה לאלימות. בתוך מסגרת זוגית היא עשויה להתבטא באופנים שונים ומגוונים: אלימות פיזית, מילולית, כלכלית, רגשית־פסיכולוגית, בידוד חברתי, 'גזלייטינג' ועוד. במאמר זה אני רוצה להצביע על סוג נוסף של אלימות בינאישית, שאינו מוכר מספיק אולם קיים בקרב אנשים או אוכלוסיות בעלי אוריינטציה דתית: אלימות דתית.
סיפורים הם הדרך הטובה בעיני להמחיש את סוג האלימות הזה,[1] דרכם נוכל לבחון מוטיבים חוזרים שלו. אתחיל בסיפורה של רבקה (שם בדוי):
אני שמחתי שהוא מתחזק אבל הוא לקח את זה מה שנקרא צעד אחד יותר מדי קדימה. והוא היה מגיע כל פעם עם איזשהם רעיונות, כאלה של עוד יותר, ועוד יותר, ועוד יותר. כאילו התחזק עם הנושא של הדת. אז בהתחלה זה נורא התאים לי, כי כאילו אנחנו היינו ככה, בסדר, זוג, מה שנקרא דתי לייט כזה, אז הייתי הולכת עם כיסוי ראש עם שיער בחוץ טיפה וכאלה, שרוול שלושת רבעי, אבל אז הוא לאט לאט פשוט התחיל לומר לי "זה פריצות ולא הולכים ככה". וזה הפך להיות בקטע של "פריצות"… אני התחלתי הריון כבר וכל דבר קטן היה 'פריצות'. החצאית קצרה מדי – זו פריצות. את הולכת עם שרוולים קצרים – זו פריצות. זה אסור, זה לא ראוי, את אשה נשואה. בסדר, אז בסדר, הבנתי שהוא מתחזק, ולא רציתי להתנגד כי לא רציתי לקלקל את היחסים בינינו. שמחתי שהוא מתחזק וכאילו ראיתי בזה כזה "כל הכבוד הוא כל כך מתחזק, כל כך מתקדם", אבל זה הלך ונהיה יותר ויותר חמור.
הסיפור הזה ממחיש מגמה של החמרה הלכתית שהולכת ומתגברת. רבקה נדרשת לאמץ נורמות מחמירות יותר ויותר. בשלבים הראשונים היא רואה בדרישות הללו התחזקות דתית. רק לאחר שנים, כשההחמרה הולכת ומחריפה, היא מבינה שהדרישות הללו שימשו כלי שליטה בידי בעלה:
עבדתי אז בבנק, הייתי פקידה ויכולתי לנסוע באוטובוסים, אבל הוא לא רצה. "אני אקח אותך." עכשו, אני לתומי חשבתי שהוא מאד דואג לי כי אני בהריון, והוא רוצה שאני לא אטרח, שלא אסע באוטובוס. מצד שני, ידעתי שבתחבורה ציבורית מגיעים יותר מהר כי יש להם מסלול נכון, ועם הרכב זה להיתקע בפקקים. אז בשקט פשוט סבלתי את זה שאני מאחרת לעבודה, רק זה שבעלי מביא אותי כי הוא דואג לי, כי אני בהריון וזה. אז הייתי מתרצית, כאילו היה פה איזשהו ריצוי. כאילו הוא השתמש בדת, אבל בעצם סגר אותי בדת. אני לא קלטתי את זה, פשוט לא קלטתי את זה. ואז לאט לאט: "את לא צריכה לעבוד", "את לא צריכה לעבוד". אמנם כאילו זה בסדר לעבוד וזה, אבל כאילו שימי לב לא לדבר עם גברים, לא תתלבשי ככה ותשימי לב לא להרבות שיחה עם הגברים, כי זה לא צנוע, זה פריצות. זה ממש בקטע של להגיד את המילה 'פריצות' כל הזמן.
בידוד חברתי, שהוא צורה של אלימות במערכת יחסים בינאישית, כמו גם צורות אחרות של הפעלת כוח ושליטה, מתבטאים פעמים רבות – בעיקר בשלבים הראשונים – כדאגה לקרבן
בידוד חברתי, שהוא צורה של אלימות במערכת יחסים בינאישית, כמו גם צורות אחרות של הפעלת כוח ושליטה, מתבטאים פעמים רבות – בעיקר בשלבים הראשונים – כדאגה לקרבן. בעלה של רבקה מבקש לנהל אותה ולבודד אותה בטיעונים של דאגה לחייה הדתיים. בהמשך, רבקה מתארת את הדרך שבעלה תחזק את הכפיפות שלה אליו, גם כאן תוך שימוש בנרטיב דתי של האדרת 'תלמיד חכם':
יכולת השכנוע שלו היתה פנומנלית. פשוט הוא ידע לשכנע רבנים נגד רצונם. הוא פשוט במאגיה שלו ידע להוביל אחריו אנשים. ולי הוא פשוט כל הזמן אמר: "תשמעי, את יש לך זכות. את יודעת, כתוב בגמרא את הסיפור של רבי עקיבא, הוא כל כך רצה ללמוד תורה, ורחל – היא כל כך תמכה בו, ובזכות התמיכה של רחל הוא בסוף אמר לכל העולם 'שלי ושלכם – שלה הוא'. את תזכי, תהיה לך זכות גדולה, וזה שאת תצמיחי בן תורה." וממש, את יודעת, הוא הרים לי את הנושא הזה של הזכות הגדולה שאני אהיה 'אשת רבי עקיבא'. שאני אעשה מאמץ, ונכון שאולי יהיה לנו בהתחלה קשה, אבל המאמץ משתלם.
אלימות משני צדי המתרס
נעבור לפריידי, מקהילת סאטמר בירושלים. כנהוג בקהילתה, רצתה פריידי להמשיך עם מנהג תספורת הקרחת אחרי החתונה. אך בעלה מנע זאת ממנה. הדבר גרם לה לחוש שהיא יהודיה לא מספיק טובה:
יש גם כל מיני דברים שאמרתי שאני לא יודעת אם מותר או אסור, אז הוא הראה לי כל מיני דברים בגמרא שעד היום אני לא מבינה איפה. כאילו כל מיני דברים שהוא החליט לעצמו מה מותר ומה אסור. נגיד, אצלנו מורידים שערות אחרי החתונה בראש, כן. אצל אמא שלי זה היה מאד מאד חשוב, כן. וזה היה תנאי ראשון לנישואין מול ההורים, אבל זה היה מובן מאליו. אף אחד לא שאל אותי. כי זה היה מובן מאליו. גם אמא שלי, גם סבתא שלי. כולם. כאילו זה משהו, כמו שאני מתחתנת ומתחילה לבשל ולהיות עקרת בית. אז זה אותו הדבר.
ואז, אחרי החתונה, הוא לא רצה שאני אוריד את השערות. ואז הוא טען שמה פתאום, מותר. ואני באתי עם מה שלימדו אותי על קמחית שהיו לה ילדים כהנים גדולים בגלל שהיא שמרה. והוא צחק על זה שזה בכלל לא נכון, ובכלל לא זה, ולא, לא מה שמספרים לנו – זה לא מה שכתוב בגמרא. בקיצור, היה כל מיני זה. זהו. למדן הוא היה.
בהמשך דבריה מתארת פריידי את הכאב שלה מול האיסור וחוסר יכולתה ללכת אחרי צו לבה ולקיים את הנוהל הדתי שהיא מאמינה בו ושמחבר אותה למסורת של המשפחה והקהילה.
יתכן שסיפורה של פריידי רחוק מעט משל האשה החרדית הממוצעת, שלא רגילה לנורמה של גזיזת שערות הראש אחרי החתונה – אז הרי לכם הסיפור המקביל של אסתר, ליטאית מקרית ספר:
הייתי בחורה צנועה, בת סמינר בית יעקב ממש קלאסי. ואני זוכרת שהוא ממש ביקש ממני לקנות פאה ארוכה. הוא אמר שהוא אוהב את השיער הארוך שלי והוא רוצה שאני אקנה פאה ארוכה. זה היה לי מאד מוזר, אבל גם הייתי מאד מאד מחונכת על 'אשה כשרה עושה רצון בעלה', אז הבנתי שזה כנראה מבטל את זה. ככה עשיתי איזה חשבון ביני לבין עצמי שאם הוא רוצה – אז ככה אני אמורה לעשות. אוקיי, אז קניתי פאה ארוכה, כאילו אני ממש זוכרת שאמרתי לפאנית, שהיא מדדה עם הסרגל.
עכשו אני קופצת קדימה בסיפור, אחרי איזה שלוש שנים לא היו לנו ילדים, והחלטתי שכסגולה אני אקצר את הפאה מבחינה רוחנית כזה. וזה כאילו הטריף אותו לחלוטין ממש. זאת אומרת שכאילו לא היתה באמת הלימה עם מה שאני חשבתי שיהיה רוחני ושיעזור ברוחניות, כאילו להיות יהודים יותר טובים.
אסתר מתארת את הקונפליקט בין שני ערכים שעליהם חונכה: חובתה להיות אשה כשרה העושה רצון בעלה למול ההקפדה על כללי הצניעות המקובלים בקהילתה. כשהיא שוקלת אותם זה מול זה, היא מסיקה שהיא צריכה לוותר על הערך הדתי והמצפוני שלה. לא ניתנה לה אפשרות הבחירה, והיא חשה שהקריבה את הערך הדתי של הצניעות לטובת הציות לרצון בעלה.
היא לא הלכה לטבול כמה פעמים… כאילו, אפילו את היכולת להתפייס בחיבוק היא לקחה. אין לך אפשרות. זה אלימות בעיני פרופר בנושא דת
טעות היא לחשוב שרק הצד הגברי הוא הפוגע. זהו הסיפור של ראובן, אחד מני רבים:
אני זוכר את הפעם שהיא ממש הכתה אותי, שזה גם היה בקטע דתי. אני הייתי, רבנו, והייתי בפלאפון, בספה עם הטלפון ככה. והיא מנסה לראות מה אני כותב, אז אני לוחץ על המסך ומשחיר. היא מנסה לקחת לי את הפלאפון מהיד, ואני לא נותן לה. אז היא פשוט תופסת לי את הראש, אני נמשך ככה, היא תופסת את הראש, יש מסעד של הספה מעץ, והיא דופקת לי את הראש. היה לי פה פנס ענק שבועיים. היא השביעה אותי שאני לא אדבר על זה עם המטפל. ולא דיברתי על זה.
עוד פעם היא נשכה אותי ממש. היא שברה, שברה את האינטרנט. כמשהו דתי. כן, פשוט שברה את הראוטר, הגיעה הביתה, הילדים זוכרים את זה, באה לקחת את המחשב ונשכה אותי כדי לראות מה אני עושה. זה היה תמיד על שליטה אגב, של מה אתה עושה שם? כי יש שם… מבחינתה לנשים מותר. היה לה יוזר בנטפליקס, ולא יכולתי להיכנס, כי יש שמה סדרות שהיא רואה שהם על גבול הפורנוגרפיה… אלימות תמיד לוותה במילים דתיות. כלומר: "אתה צדיק באמת?! כן?! הרי…" איזו התחשבנות, כאילו, "לא פתחת ספר מלא זמן." משגיח ממש.
חשדנות, פיקוח, שליטה דתית ומעקב, נוכחים גם בסיפורי אלימות אחרים. מעקב של האשה אחר הספקי הלימוד של הגבר או סדרי התפילה, ועונשים על חריגה מנורמה של שלוש תפילות במניין או של הפסד סדר לימוד בכולל. סוג נוסף של פגיעה מתרחש בהקשר של מצות נידה, כפי שמתאר ראובן:
ככלל, ליל טבילה אני הייתי עבד נרצע שלה … המון פעמים היה: "אתה לא תעשה את זה – אני לא אלך לטבול." המון פעמים. היא לא הלכה לטבול כמה פעמים… כאילו, אפילו את היכולת להתפייס בחיבוק היא לקחה. אין לך אפשרות. זה אלימות בעיני פרופר בנושא דת.
פניה השונים של האלימות הדתית
סיפורים אלו משקפים מספר אופנים של אלימות דתית במערכת יחסים. אלימות היא כל צורה של שליטה או הפעלת כוח של אדם על רעהו, אם הצד השני נפגע ממנה. אם הכלי שבו נעשה שימוש כוחני הוא כלי דתי, או אם הדת או רגשותיו הדתיים של הקרבן נפגעים – זוהי אלימות דתית. כלומר, הדת משמשת כלי הפגיעה או זירת הפגיעה.
נשים לב כי למעט הסיפור של ראובן, הסיפורים לא הצביעו על אלימות פיזית אלא על אלימות 'נקיה', שלעתים היא נראית, בעיקר כלפי חוץ, נאצלת. אלימות דתית עשויה להיות מתעתעת. מעבר לכך, ניתן לומר כי אלימות זו היא שקופה, בפרט בחברה דתית, ובעיקר כאשר מדובר בהחמרה שקהילות דתיות שונות מעלות על נס. גם יכולת ההתנגדות לאלימות מסוג זה מוגבלת, היות שהקרבן מתקשה להפנים כי מדובר בצורה של שליטה, כלומר שהדת משמשת כלי ולא מהות. עובר זמן עד שמגיעה ההבנה – אם בכלל – שלא מדובר בצדקות שיש לטפח אלא בצורה מתוחכמת של שליטה והצקה.
מגמת ההחמרה הדתית דומה למעגל האלימות, מעגל ההולך ומתהדק סביב הקרבן. אכן, לא כל החמרה נעשית מתוך כוונת שליטה. כדי להבדיל אלימות דתית מהחמרה דתית שאין בה מרכיב של שליטה במערכת יחסים יש לבחון את המכלול. בזוגיות הכוללת היבט של אלימות דתית, הצורה הזו של האלימות היא חלק ממגמת שליטה רחבה, ממנעד התנהגויות בשלל תחומים שמטרתן לנהל את הזולת. דרך נוספת לבחון אם מדובר באלימות ולא ברצון דתי היא לבדוק על מי מופעלות דרישות ההחמרה. במערכות יחסים, לעתים קרובות ההחמרה מוטלת רק על צד אחד, ואילו השולט מתנהג כטוב בעיניו. כך בסיפורה של רבקה. רבקה משתפת פעולה עם מגמת ההחמרה. היא אפילו שמחה על כך. היא מתקשה להבחין בשלבים הראשונים כי הדרישות להחמרה מופנות ברוב המקרים כלפיה בלבד.
דרך נוספת לבחון אם מדובר באלימות ולא ברצון דתי היא לבדוק על מי מופעלות דרישות ההחמרה. במערכות יחסים, לעתים קרובות ההחמרה מוטלת רק על צד אחד, ואילו השולט מתנהג כטוב בעיניו
אין זה משנה אם מדובר בהחמרה או בדרישה להקלה. כל סתירה של עולם הערכים הדתי של הקרבן היא אלימות, בין אם מדובר בהחמרה בכפייה, כמו אצל רבקה, ובין אם מדובר במניעה מלקיים נורמה דתית, כמו בסיפוריהן של אסתר ופריידי.
אציין גם שחוסר הידע ההלכתי של נשים עומד להן לרועץ. אין להן דרך להתעמת עם ה'למדנות' מצדו של הבעל, כשהוא בא בדרישות מחמירות או כשהוא מזלזל בנורמות דתיות מקובלות.
לאלימות הדתית יש פנים נוספות: שכנוע ואף אילוץ לעבור עברה; בוז לעשייה הדתית של האחר או של סביבתו;[2] ועוד כהנה. הכלים להפעלת אלימות דתית גם הם מגוונים. ביניהם שימוש לרעה בטיעונים דתיים ובציטוטים סלקטיביים; שימוש לרעה בערכי הדת כמו סליחה או ותרנות; פרשנות חד־צדדית, אינטרסנטית ופוגענית של מסרים דתיים או עיוותם לרעה; שימוש לרעה במוסדות דתיים, בדמויות דתיות או בכוחה של הקהילה הדתית; בידוד והרחקה מאירועים דתיים ומשרותי דת; ולחילופין, אילוץ להתערות בקהילה שונה או להתנהל בקו אמוני שונה; הגבלת גישה לשרותי בריאות, ושליטה בגופו של האחר תוך טיעונים דתיים; טענה לסמכות ולתפקידים מגדריים פוגעניים; פגיעה בתחושות הדתיות, בערכים אמוניים ובקשר של האדם עם הבורא, על ידי התייחסות אליו כחוטא או טמא או הקטנת ערכו הרוחני; ופיתוח רגשי אשמה בשם הדת.
הרשימה למרבה הצער אינה פרי חשיבה תיאורטית בלבד. היא משקפת מציאות שקרבנות רבים מכירים היטב.
פצעי האלימות הדתית
אלימות דתית נחווית כואבת ביותר אצל אנשים ונשים שומרי תורה ומצוות. לעתים היא אף דורשת התאוששות מיוחדת. נראה כי אלימות דתית מעוררת קושי רב יותר מאלימות מסוגים אחרים. הכאב רב יותר משום שה'כלי' להפעלת האלימות נתפס בעל ערך גבוה, חשוב ומשמעותי. לשם ההשוואה, בחברות שצבירת הון היא ערך מרכזי, אלימות כלכלית תהיה כואבת, אולי יותר מסוג אחר של אלימות. בחברות דתיות, שבהן הדת נתפסת ערך מרכזי, ובפרט בקהילה החרדית שבה הדת היא ערך עליון, השימוש בה ככלי להפעלת אלימות מעורר כאב רב יותר ומייצר תעתוע גדול יותר מכל סוג אלימות אחר.
אדם שחי בקהילה שהדת היא הציר שסביבו מאורגנים החיים – אם לא יתאפשר לו לקיים את מצוות הדת כראוי, הוא יחוש כאב, דאגה, בושה ואשמה. הוא אף עלול לראות את עצמו ככישלון. ככל שאדם מחובר יותר לדת, התחושות השליליות הללו יהיו עמוקות יותר. אם הוא ייאלץ לעבור עברה או לחיות חיים דתיים ברמה שונה ממה שהוא רוצה, ערכו העצמי ותחושת המסוגלות שלו ייפגעו משמעותית. הוא גם עלול לחוש ניתוק מהקב"ה, עד כדי פגיעה בחוויית הקיום שלו.
היות שהאמונה בשכר ועונש היא בסיסית בחיי האדם הדתי, כאשר נמנעת ממנו יכולת לקיים מצוה או כשהוא נאלץ לעבור עברה, הוא חושש מעונש. וכך, הפגיעה היא לא רק בחייו העכשוויים, אלא גם במחשבותיו על חיי העולם הבא שלו, חיי הנצח. ואם הוא סבור כי פגעים שונים מגיעים לבני האדם בשל חטאיהם, הוא עלול לחיות בתחושת חרדה, גם אם הוא אולץ לחטוא ולא עשה זאת מרצון. תחושות חרדה אלו עשויות להוביל לחיפוש אינסופי, אף בדרכים שונות ומשונות, אחר דרכים לכפרה. עבור מי שהדת מעניקה לו סיפוק רוחני, פגיעה בדתיותו היא גם פגיעה בחייו הרוחניים באופן רחב. הוא נקרע בין נאמנותו לקב"ה לבין פחדו מבן הזוג האלים.
נשים שחוות אלימות מבן זוג תלמיד חכם או בעל מעמד נחשב בקהילה, חוות קושי מיוחד לנוכח הדו־פרצופיות והפער שבין ההתנהגות הדתית המרשימה כלפי חוץ וההתנהלות הבלתי מוסרית כלפיהן בבית פנימה
במקרה של נשים שהתחנכו כי הגבר אמור לנהל את החיים הדתיים בבית, ובמידת מה אף לתווך להן את העולם הדתי, הקושי עשוי להתעצם לנוכח התנהגות הגבר שאינה הולמת את עקרונות הדת. הן חוות פגיעה במהות הדתית־רוחנית שלהן עצמן ושל הבית כולו, ואף עלולות לחוש בהתנפצות חלומן ל'בית של תורה' ו'שבירת חוזה' מצדו של הגבר. מעבר לכך, יש מצוות שמקובל שהגבר מקיים (כמו קידוש והבדלה) והאשה תלויה במעשה הדתי שלו. כאשר הגבר פוגע בה דרך מצוות אלה היא נותרת חסרת אונים. נשים שחוות אלימות מבן זוג תלמיד חכם או בעל מעמד נחשב בקהילה, חוות קושי מיוחד לנוכח הדו־פרצופיות והפער שבין ההתנהגות הדתית המרשימה כלפי חוץ וההתנהלות הבלתי מוסרית כלפיהן בבית פנימה.
צעד ראשון במניעת אלימות דתית הוא העלאת המודעות אליה. יש להבין שהדת יכולה בהחלט לשמש כלי בידיו של הצד השתלטן. כמו מחלות אחרות, גם אלימות בתוך המשפחה מתפלגת נורמלית באוכלוסיה ולא מבדילה בין מעמדות, גזעים או מגזרים. מעבר לכך, היא אינה רק 'מחלה' פרסונלית, אלא תופעה חברתית וכלל עולמית. עם זאת, כדי לטפל בה ביעילות בחברה הדתית והחרדית, יש להכיר את הגוונים המיוחדים שהיא לובשת במחוזותינו.
[1] הסיפורים המובאים כאן הם עיבוד מתוך ראיונות שקיימתי עם שלושים וחמישה גברים ונשים חרדים שסבלו בנישואיהם מאלימות דתית, ואשר הסכימו להתראיין עבור עבודת הדוקטורט שלי שנכתבת במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, בהנחייתה של פרופ' מיכל פרנקל. אני מודה למרואיינים ששיתפו אותי בסיפוריהם, בתקווה שהם יסייעו לאחרים המתמודדים עם התנהלות דומה. כל הסיפורים מובאים כאן בשמות בדויים ובטשטוש פרטים.
[2] דהאן, ניקול, ולוי, ציפי (2011). התעללות רוחנית: המשגה ראשונית בעקבות קבוצת טיפול חרדית. חברה ורווחה לא(1), עמ' 27-7.
לקריאה נוספת:
תהילה גאדו (2018). "וידעת כי שלום אהלך": זיהוי פוטנציאל לאלימות בנישואין בתקופת השידוכין. צריך עיון.
תהילה גאדו (2022). כתם של שוקולד. מגזין בין הזמנים.
תהילה גאדו (2023). מדוע כואבת האלימות הדתית? קרימובלוג גיליון 13, עמ' 14-12.
תהילה גאדו (2023, 30 ביוני). סרבנות גט כאלימות דתית והסכמי קדם נישואין כמנגנון הלכתי מניעתי. מקור ראשון – מוסף שבת, https://yadlaisha.org.il
תהילה גאדו (2022). זיהוי דפוסי אלימות כלפי בנות זוג בתקופת ההיכרות אצל זוגות חרדים. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך בקרימינולוגיה. ירושלים: האוניברסיטה העברית. https://huji.primo.exlibrisgroup.com/discovery/fulldisplay?docid=alma9921093460503701&context=L&vid=972HUJI_INST:972HUJI_V1&lang=he&search_scope=MyInstitution&adaptor=Local%20Search%20Engine&tab=LibraryCatalog&query=any,contains,%D7%92%D7%90%D7%93%D7%95&offset=0
תהילה גאדו (2024). מנגנון השידוך החרדי בעיני נשים שהתגרשו בעקבות נישואין אלימים, דברים, 17(א), גליון נושא 'בין אילמות לאלימות', 79-55. https://dvarim.oranim.ac.il/
תמונה: Bigstock
העניין הוא בסיפורים שלך אלה מקרים קיצוניים ומעטים אני מקווה. אבל יש הרבה אלימות 'קטנה' של גברים כלפי נשים במיוחד בקטע דתי שהגבר שולט באישה בזכות הציווי 'אישה עושה רצון בעלה ' ויש הרבה גברים שמנצלים את זה 'בקטנה'. צריך לחנך את הבנות לחיי נישואין עם כבוד הדדי. בת צריכה לדעת שבעלה אמור לכבד אותה ולתת לה לבחור את דרכה הדתית. הוא יכול להציע, לבקש, לשאול אבל לא לכפות.
כל עוד הגברים שולטים בלימוד ארון הספרים היהודי והכוח הדתי אצלם, המצב יימשך.
את הבנות מחנכים לתמימות במיוחד מאנשי דת
כתבה ייחודית ומועילה.
אוסיף "ווארט" שלי: "איש ואשה שכינה ביניהם". מתארים פה מתכון להביא את השכינה. למשל אם רוצים לאפות לחם אז שמים שני מרכיבים •קמח. •מים. כמו שאף אחד לא יגיד שצריך להוסיף פירורי לחם, כך אף אחד לא יגיד שכדי להביא את השכינה צריך 3 מרכיבים: איש, אשה ושכינה.
בבחינת כל המוסיף גורע.
מאמר מעניין אני חושבת ש במידה מסוימת כל אלימות זוגית בחברה שלנו מערבת אלימות דתית ברמה כזו אחרת
נדמה לי שכל האצר מלא בשנאה עצמית
לא.
מלא בלשים דברים על השולחן שהחרדים אוהבים להסתיר,
כמו אלימות דתית, אונס וכו
זאת המציאות