שעת בוקר. אני יושב ברכב, וברדיו כבר נמצאים בעיצומו של ויכוח ערני. הנושא הוא "שילוב נשים בצה"ל", וליתר דיוק: שילוב נשים ביחידות קרביות. המראיין התורן שואל בטון מוכיח, כמעט נוזף: "איך יכול להיות שב-2018 קבלה של אדם למסגרת כלשהיא תהיה קשורה למגדר שלו?" המרואיין, כנראה איש בעל סמכות צבאית או פוליטית, מנסה לומר משהו על כך שישנם תפקידים שבאופיים מתאימים יותר לגברים וישנם שמתאימים יותר לנשים, אבל הוא אינו מצליח לסיים את המשפט. המראיין קוטע אותו בשאלות כמו "מי קובע מי מתאים למה?", ובהצהרות כמו "ישנן נשים חזקות פיזית יותר מגברים". המרואיין, שכנראה הגיע מוכן לראיון, שולף נתונים סטטיסטים המוכיחים מעל לכל ספק שיכולתה של אישה לתרום ליחידה קרבית נמוכה בהרבה משל גבר, ונתונים נוספים המצביעים על נזקים פיזיים ממשיים שיכולים להיגרם לה אם תשובץ ביחידה קרבית. הנתונים והמחקרים לא עוזרים. המראיין לא משתכנע, וכך נפרדים השניים לטובת הפרסומות.
דפוס זה אופייני למדי לוויכוחי ימין-שמאל במחוזותינו. בוויכוחים אלה יש כמעט תמיד צד אחד המוכיח ונוזף, וצד שני המצטדק ומתנצל. כמעט תמיד מתחלקים הצדדים באותו אופן. הצד השמאלי מופיע בטוח בצדקתו, מטיף ושואל "שאלות קשות". מי שנמצא בצד השני, הימני, נשמע מתגונן, מתאמץ ומתרץ
הרושם שנשאר למאזין מעימות תקשורתי זה הוא שהמראיין נושא את קול הצדק, ובו הוא מוכיח את מי שאינו פועל ליישומו. מנגד, המרואיין אינו יכול אלא להתנצל בשמם של שיקולי תועלת. נדמה שדפוס זה אופייני למדי לוויכוחי ימין-שמאל במחוזותינו. בוויכוחים אלה יש כמעט תמיד צד אחד המוכיח ונוזף, וצד שני המצטדק ומתנצל. כמעט תמיד מתחלקים הצדדים באותו אופן. הצד השמאלי מופיע בטוח בצדקתו, מטיף ושואל "שאלות קשות". מי שנמצא בצד השני, הימני, נשמע מתגונן, מתאמץ ומתרץ. הצד המטיף אינו טורח להוכיח את היתכנותה של דרישתו. הוא אינו נדרש לכך. הוא יתבע בשם המוסר והצדק את שילובן של נשים ביחידות קרביות, בלי שירגיש צורך להראות שזה אכן אפשרי מבחינה מעשית. דווקא העמדה הנגדית, המתנצלת, טורחת לגבות את הצטדקויותיה בנתונים המוכיחים את טענתה. כך נוצר ויכוח בין "הצודק" לבין "החכם": צד אחד מדבר בשם הצדק, והשני בשם התועלת.
שיח המתנהל בצורה זו מוכרע למעשה מראש. לצד השמאלי בלעדיות על הקול המוסרי, ומתוך עמדה זו הוא מנהל את הדיון. כך הוא מנצח במלחמה הגדולה, גם אם הוא מפסיד בקרבות מקומיים. העמדה שלו כבר התקבלה בתודעת המאזינים בתור עמדת הצדק והמוסר. לא נותר אלא לדון באפשרות היישומית שלה.
שיח המתנהל בצורה זו מוכרע למעשה מראש. לצד השמאלי בלעדיות על הקול המוסרי, ומתוך עמדה זו הוא מנהל את הדיון. כך הוא מנצח במלחמה הגדולה, גם אם הוא מפסיד בקרבות מקומיים. העמדה שלו כבר התקבלה בתודעת המאזינים בתור עמדת הצדק והמוסר. לא נותר אלא לדון באפשרות היישומית שלה
כפי שארחיב בהמשך, מצב עניינים זה מטריד אותי. בתור מי שמזדהה עם ערכי ימין, העובדה שהקול המוסרי של הימין בקושי נשמע, אינה תקינה בעיני.
אינני מומחה לפילוסופיה הפוליטית ואינני בקי בנבכי ההיסטוריה הרעיונית של הימין והשמאל. במאמר זה אבקש להציע את נקודת המבט של "אדם מן השורה" על השיח הציבורי בין הימין ובין השמאל. שיח זה משפיע על כולנו, וכל אחד ואחד מאתנו נקרא לבחור בו צד. משום כך, סבורני כי גם למחשבותיו של האדם הפשוט יש ערך.
הימין משבית השמחות
הדיון הציבורי בין הימין לשמאל מקבל, כאמור, פנים של ויכוח בין עמדת ה"תועלת" לעמדת ה"ראוי". פתחתי בתיאור שיחה ברדיו בנושא גיוס נשים, אך ניתן לשמוע זאת בסוגיות רבות. ניקח לדוגמא סוגיה נוקבת וכאובה: היחס ללהט"ב. בשיח הציבורי ובתודעה הכללית השתרשה הדעה שאסור לומר מילה רעה על תופעה זו, וצריך להכיל ולקבל אותה. דעת הקהל כיום היא ששלילת הלגיטימיות של התנהגויות אלו היא רעה מוסרית. גם כאשר יתעורר ויכוח סביב סוגיות פרטיות, למשל סביב הזכות לאימוץ ילדים על ידי זוגות להט"בים, יישאר הדיון בזירה המקומית, ויעשה שימוש בטיעונים שאינם מערערים את הבסיס הערכי של עמדת תומכי הלהט"ב. סוג אחד של טיעונים הוא בסגנון "לטעמיך": לקחת את הבסיס הערכי של השמאל ולהפנות אותו נגדו. למשל, להשתמש בשיח הזכויות של השמאל, ולטעון כי זכויות האישה או זכויות הילד מונעים במקרים מסוימים את זכויות הלהט"ב. סוג אחר של טיעונים יהיה טיעוני תועלת. אלו ידברו על תועלתם של הילד או האישה, ויביאו מחקרים עמוסי נתונים המוכיחים כי ילדים שגדלו ב"משפחות" של שני "אבות" הם מאושרים פחות מילדים ממשפחות רגילות. הוויכוח כבר אינו ויכוח מוסרי, אלא ויכוח על מידת ההיתכנות של יישום צו המוסר. הדיון העקרוני והגדול הוכרע כבר עם שלילת הלגיטימציה המוסרית של העמדה הנגדית.
בשדה הכלכלי, השמאל מקדם כלכלה סוציאליסטית מתוך תפיסה שכך ראוי: ראוי לצמצם ככל שניתן את הפערים החברתיים. ראוי שכל אדם יוכל ליהנות משכר הוגן ומספק בתמורה לעמל כפיו. ראוי שכל אדם יקבל הזדמנות שווה – וכן הלאה. הימין, לעומת זאת, עומד וצווח – "שבירת חוקי השוק תוביל לאסון כלכלי!" במילים אחרות, סוציאליזם הוא חזון אוטופי – אולי חזון ראוי, אבל שאינו בר-ביצוע. השוק אינו עובד כך. הימין טוען לטובת תפיסה קפיטליסטית (בווריאציות שונות) פשוט כי ככה הדברים עובדים. לטענתו, קפיטליזם הוא הדרך היחידה שבה ניתן לנהל כלכלה מוצלחת. בכך הימין בעצם מודה כי היה שמח לו היה מתאפשר לחיות בגן-עדן סוציאליסטי, אלא שמקום כזה אינו בנמצא, ולטענתו – גם אינו יכול להתקיים.
הימין טוען לטובת תפיסה קפיטליסטית (בווריאציות שונות) פשוט כי ככה הדברים עובדים. לטענתו, קפיטליזם הוא הדרך היחידה שבה ניתן לנהל כלכלה מוצלחת. בכך הימין בעצם מודה כי היה שמח לו היה מתאפשר לחיות בגן-עדן סוציאליסטי, אלא שמקום כזה אינו בנמצא
דפוס דומה ניתן לזהות גם בסוגיית המסתננים. טענות השמאל יתייחסו לכך שאין זה מוסרי לדחות אנשים חסרי כל המתדפקים על דלתך. מצד הימין נשמע טיעונים בסגנון של "המדינה אינה יכולה להכיל הגירה בסדר גודל כזה", או "מהגרים מגבירים את רמת הפשיעה". גם כאן, הימין מקבל בהסכמה את הנחת היסוד של השמאל בתור עמדה מוסרית מקובלת ואף מועדפת. הוא דוחה את צו המוסר לא בשם המוסר, אלא בשם הריאליזם או בשם שיקולי תועלת.
כללו של דבר: העמדה השמאלית מאופיינת בטרמינולוגיה ערכית-מוסרית, הימנית, לעומתה, מאופיינת בטרמינולוגיה תועלתנית-פרקטית. האם זה אכן אומר שהטיעון השמאלי הוא הטיעון המוסרי, ושהטיעון הימני אינו אלא קול ההיגיון הקר?
החוויה שלי היא שכיום השמאל חוגג במופע יחיד של רעיונות, והימין האינטליגנטי הוא סוג של הורס מסיבות סדרתי. הוא דואג מדי פעם "לאזן" את התמונה ו"להאט את הקצב", אבל בגדול הוא אינו נלחם בזירת הרעיונות עצמה. בהנחה שזהו המצב, יש כאן לכאורה כישלון מפואר של הצד הימני – כישלון בהעמדת אלטרנטיבה מוסרית בעלת משקל שתוכל להתמודד עם תביעת השמאל. אין לימין שפה מוסרית היכולה להשתתף ב"מלחמת הרעיונות". גם לאחר ציטוט מחקרים אין ספור, הקול המוסרי של הימין אינו נשמע.
החוויה שלי היא שכיום השמאל חוגג במופע יחיד של רעיונות, והימין האינטליגנטי הוא סוג של הורס מסיבות סדרתי. הוא דואג מדי פעם "לאזן" את התמונה ו"להאט את הקצב", אבל בגדול הוא אינו נלחם בזירת הרעיונות עצמה
אני נוכח במחסור חמור של הגות המציגה את קולו המוסרי של הימין באופן אינטליגנטי. הקול היחיד שאני שומע מכיוון הימין המשכיל הוא קולה של התועלת. קולו המוסרי של הימין נשמע בדרך כלל כמו מחאה קנאית עיוורת, המדברת בסיסמאות נגד ה"סמול הבוגד" וכדומה. אינני מוצא שפה להשמיע את הקול המוסרי שלי באופן מנומק, השווה לטיעונים הליברליים, מבלי שיתפסו באופן אוטומטי מייצגים של גישה מיושנת ולא מפותחת, הזוכה ממילא ליחס לא רציני.
התרוצצות מוסרית
מצב עניינים זה מטריד מאוד. מצד אחד, אני מכיר בכך שאת מצבו המשופר יחסית של העולם המערבי יש לייחס במידה רבה לערכים בעלי אוריינטציה שמאלית. ערכים כמו כבוד האדם, חירות ושוויון על כל נגזרותיהם, בהחלט קידמו את העולם והיטיבו עם האנושות. נתקשה למצוא מי שמעוניין לחיות בעולם שבו ניתן לשעבד יחידים וקבוצות ולרמוס את כבודם ללא משפט.
מהצד השני, אני חש באופן אינטואיטיבי שהרבה מהרעיונות של השמאל אינם נכונים מבחינה מוסרית. הם נוגדים את המסורת שלי ואת האמונות העמוקות ביותר שלי. בסוגיות כמו היחס למשפחה ולזהות, האיזון הנכון בין זכר ונקבה והיחסים שצריכים לשרור ביניהם, אני, ורבים כמוני, מרגישים כי השמאל מחזיק בעמדה לא מוסרית. כלומר, לא רק שהיא "לא-יעילה", אלא היא אף "לא-מוסרית". כן הדבר גם בסוגיות לאומיות. הגישות השמאליות השונות מייצגות רוח אוניברסלית הסותרת, במובנים רבים, את המהות הייחודית של עם ישראל. מבחינתי אין מדובר באיום בטחוני על הקיום של העם היהודי, אלא באיום עמוק יותר, שההצדקה שלו היא ערכית. במילים אחרות, הבעיה שלי עם השמאל אינה שהוא "הזוי" או "לא-ריאלי", אלא שהוא לא מוסרי.
אינני מאמין ב"ערכי המשפחה" רק מכיוון שאני סבור שחברה תהיה מאושרת יותר במשפחות מסורתיות. אינני מכבד את המסורת משום שאני סבור שהצעד ה"זהיר" או ה"מתון" לשמור על חברה יציבה הוא לכבד מסורות. אני שומר את התורה והמצוות כיוון שהם חיי. הם כל מה שיקר וקדוש לי
דוגמא מצוינת לכך היא סוגיית ההפרדה בין גברים לנשים. בעיני השמאל, כל הפרדה בין גברים ונשים נחשבת לחטא מוסרי. אך במקום להילחם בשדה המוסרי, המענה של הימין מתמקד בדרך כלל בטענת ה"זכויות" מבית מדרשו של השמאל: זכותן של הנשים לבקש הפרדה, ועלינו לאפשר להן זאת. אלא שאני חולק על השמאל באופן נחרץ. בעיני העמדה שלו אינה מוסרית. לדעתי, דווקא ערבוב בין המינים, וחוסר צניעות בכלל, הם חטא ופגם מוסרי עמוק. הוא מייצר מרחב ציבורי מזוהם ותאווני. כלומר, לא מדובר בבעיה של חוסר תועלת, לא בגרימת פגיעה בנשים (כמו שמגני עמדת הצניעות טוענים, ופותחים בכך פתח לביקורת חריפה כנגדם בשם האשמת הקרבן), אלא בבעיה מהותית. חוסר צניעות הוא דבר מגונה ועירוב גברים ונשים הוא דבר פסול. מובן שראוי לדון בגבולות ההפרדה, ובצורה הנכונה לנהל את המרחב הציבורי מבלי לדחוק את רגלי הנשים או הגברים. אולם מכאן ועד תקיפת עצם הרעיון של הפרדה וצניעות בשם המוסר – המרחק גדול.
בתור יהודי המאמין בתורה ובמצוות, ישנם ערכים שאני רואה בהם יסודות של הקיום האנושי, ואילו בתפיסות המזוהות עם השמאל אין להם מקום. ההתנגדות שלי אל הערכים המיוצגים על-ידי השמאל אינה מגיעה מתוך שיקולי "ריאל-פוליטיק" או תועלת. אינני מאמין ב"ערכי המשפחה" רק מכיוון שאני סבור שחברה תהיה מאושרת יותר במשפחות מסורתיות (אולי זה נכון, אבל זה לא העיקר). אינני מכבד את המסורת משום שאני סבור שהצעד ה"זהיר" או ה"מתון" לשמור על חברה יציבה הוא לכבד מסורות. אני שומר את התורה והמצוות כיוון שהם חיי. הם כל מה שיקר וקדוש לי.
ועדיין, אינני יכול להתכחש להזדהות עם טענות השמאל. באופן מוזר, האינטואיציה המוסרית שלי היא עם הימין, אולם קולו המוסרי של השמאל משכנע בעיני. בשני המקרים, בימין ובשמאל, ההזדהות שלי היא הזדהות ערכית. אני מזדהה עם השאיפה לעולם מתוקן שבו יש כמה שפחות עוני ושבו אדם אינו מנצל את חברו. אני מסכים עם הדרישה העקרונית לכבוד האדם וחש חוסר נוחות מכך שאנו כמדינה מתעלמים מזעקות לעזרה של אנשים חסרי בית.
אך מנגד, אני מוצא את עצמי מסכים באותן סוגיות עם העמדה הימנית-שמרנית. כאשר אני נוכח לדעת שמדיניות נדיבה לחלשים ולמעוטי היכולת היא חסרת היגיון כלכלי, נוצרת אצלי הזדהות עם התפיסות הכלכליות הימניות. וכאמור, הזדהות זו היא מוסרית, ולא הסכמה בדיעבד משיקולי תועלת בלבד. אני מרגיש כי מבחינה מוסרית יש עיוות בהתעלמות מהעובדות הכלכליות. אם נשים אינן מתאימות מבחינה פיזית או אחרת לשרת ביחידות קרביות, נראה לי מעוות לדרוש זאת בשם השוויון, גם אם אני מבין שזה יתרום לתהליך הכללי של השוויון המגדרי. כן בסוגית הפליטים: כשאני שומע על הבעיות שהקליטה שלהם יוצרת, נראה לי מאד לא נכון ולא ראוי לקבל אותם רק בגלל האמפתיה למצבם העגום.
במילים אחרות, מול ניסיון לשנות את הטבע בכוח, מתעוררת בי תרעומת מוסרית, אפילו אם המוטיבציה לכך הם ערכים שאני מזדהה אתם. אני מרגיש כי התעלמות מסדרי הטבע היא עוול מוסרי. אם הפיזיולוגיה קובעת שגברים ונשים הם שונים, הרי שיהיה זה בלתי מוסרי להתעלם מכך. אם חוקי הדינמיקה החברתית קובעים כי קליטת מספר רב של אנשים מתרבות שונה וממעמד נמוך עלולה לסכן את היציבות החברתית ולהצמיח פשיעה, הרי שדרך זו הופכת לעוול מוסרי. ואם האופן שבו עובד השוק מראה כי רק תחרות חופשית, היוצרת אי-שוויון, מסוגלת להניע פעילות כלכלית בריאה, נראה לי עוול מוסרי להתעלם מכך.
כך מתרוצצות בקרבי נטיות הפוכות. מצד אחד, התכליות הראשיות של השמאל נראות בעיני מטרות נעלות שראוי לשאוף אליהן. אך מהצד השני, האינטואיציה המוסרית שלי אומרת כי יש ערך עצמי בדברים שלמענם נלחם הימין. לא זו בלבד, אלא שהטענות התועלתניות של הימין מעוררות אצלי קובלנה מוסרית על השמאל. דומני שההתרוצצות הזאת בין שני הקטבים אינה פיצול אישיות ואין בה כדי להצביע על חוסר עקביות ערכית או מחשבתית, אלא היא תנועה אינהרנטית בנפש האנושית. ואולי אם נצליח להבין זאת, נוכל לנסח טיעונים שיהיו ימניים/שמרניים אבל עדיין ידעו להתנהל בכבוד בתוך השדה הערכי.
האדם שבטבע והאדם שמעל הטבע
רבות נכתב בניסיון ללכוד את לוז הוויכוח חובק העולם בין ימין לשמאל, ולהבהיר את העיקרון המשותף במחלוקתם בסוגיות כלכליות, משפטיות, בטחוניות ואקולוגיות. עמדה רווחת מבינה כי ההבדל העקרוני בין הימין לשמאל, או בין השמרן לפרוגרסיבי, הוא הבנה שונה של טבע האדם. לפי גישה זו, שאחד הדוברים המרכזיים שלה הוא תומס סואל בספרו "עימות בין השקפות", הימין פסימי ביחסו לאדם ואילו השמאל אופטימי. הימין סבור כי האדם הוא יצור חלש ומלא פגמים. תבונתו מועדת לטעות וכוונותיו הטובות ביותר עלולות להוביל לעריצות איומה. לעומת זאת, השמאל מאמין בכוונותיו הטובות של האדם וביכולת של תבונתו לשפר את העולם. גישה זו, שניתן להציג ורסיות שונות שלה, מניחה כי לא ניתן לצייר תמונה מורכבת של טבע האדם. האדם הוא אחד מן השניים: או ימין, או שמאל.
קשירת התפלגות הימין והשמאל בהבנה שונה של טבע האדם רק מעצימה את חרדתי מההתרוצצות המוסרית בקרבי. כיצד אפוא אני מזדהה גם עם הימין וגם עם השמאל? האם אני יצור כלאים המורכב מטבעים שונים?
ישנן שתי בעיות בגישה זו. ראשית, היא מקבעת את יחסי הכוחות שבהם פתחתי. בתיאור של סואל, השמאל הוא הצעיר הנלהב, חדור האמונה בצדק ובמוסר, ואילו הימין הוא הדוד הציני והנרגן המנסה לצנן את התלהבותו. שנית, קשירת התפלגות הימין והשמאל בהבנה שונה של טבע האדם רק מעצימה את חרדתי מההתרוצצות המוסרית בקרבי. כיצד אפוא אני מזדהה גם עם הימין וגם עם השמאל? האם אני יצור כלאים המורכב מטבעים שונים? האפשרות להזדהות באותן סוגיות גם עם טענת השמאל וגם עם טענת הימין מצביעה לדעתי על כך שהקונפליקט בין ימין ושמאל קיים במרחב הפרטי של כל אדם, ושהוא קשור למצפן המוסרי שבו ולא למידת האופטימיות שלו.
בניגוד לסואל, המתאר את החלוקה בין הימין לשמאל בתור שתי גישות לטבע האדם, אבקש לתאר את הצדדים בתור שתי פריזמות שדרכן ניתן לבחון את יחסי האדם והעולם. ישנם שני אופנים לבחון יחסים אלה. אפשר להביט בהם מבחוץ פנימה, לראות את האדם נתון בתוך העולם וחלק ממארג הטבע. לחילופין, אפשר להביט בעולם מבפנים החוצה: לשים את האדם במרכז ההתייחסות, הוא עומד בנפרד והעולם סובב סביבו.
מצד אחד, האדם הוא יצור טבעי. כמו כל אובייקט בטבע הוא מוגבל ומשועבד לחוקיות הטבעית. מצד הסתכלות זו, האדם הוא חלק קטן בתוך המארג האדיר של העולם, הפועל לפי חוקים שאינם נושאים פנים לדבר. במובן הזה, המשמעות של תבוניות האדם היא אינסטרומנטלית גרידא. המעלה היחידה של האדם על פני שאר היצורים היא שהוא יכול להבין את חוקי הטבע ולנצל אותם לשם מטרותיו הוא. תבונתו אינה מחלצת אותו מן השעבוד למערכת הטבעית ואין לה השפעה משמעותית עליה. היא פשוט עוזרת לו להסתדר בתוכה.
בו בזמן האדם הוא גם יצור אינדיבידואלי, יחיד בעל תבונה. כשהאדם מפנה את מבטו פנימה הוא הופך להיות עולם לעצמו. תבונתו עומדת מול העולם, כביכול, ואינה כבולה אליו. האדם מחפש פשר ומשמעות לקיומו באמצעות תבונתו, ללא זיקה למגבלות הטבעיות שלו. מתוך הסתכלות זו, האדם עשוי לראות בחוקי הטבע משהו שנכפה עליו בצורה מאולצת, שאיננה הולמת את מהותו. הוא חווה את עצמו יצור חסר גבולות מצד עצמו. אם יש חוקים שהוא מחויב להם, הרי שהם נובעים דווקא מתוך תבונתו בת-החורין. מתוך הסתכלות זו, התבונה אינה מכשיר העוזר לנו להסתדר בעולם, אלא משהו נעלה, כמעט קדוש, המביא אותנו לשפר ולקדם את העולם, הן מבחינה פיזית והן מבחינה מוסרית.
השניות הטבועה באדם
ניתן לומר כי שני התיאורים של בריאת האדם בספר בראשית מלמדים כי יש מקום לשתי השקפות אלו. האדם הוא גם יצור הנתון בתוך הטבע וגם יצור נבדל מן הטבע. סיפור בריאת האדם מובא בתורה פעמיים. הסיפור הראשון מדבר על אדם הנתון בתוך הטבע. אדם זה מופיע ביום השישי, בתור חלק מרצף הנבראים, והוא מקבל ברכה הממקמת את מקומו בסדר הטבעי: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (בראשית א, כח). האדם מקבל אמנם מקום בראש ההיררכיה הטבעית, אבל הוא עדיין חלק בלתי נפרד ממנה.
מנגד, בסיפור השני של בריאת האדם, הוא מופיע אחרי הטבע, בתור יחיד. אדם זה מקבל ציווי אישי ואחריות אישית שרק הוא יכול למלא. הוא ניתן בתוך גן שנברא רק למענו, ובתוכו הוא מנהל מערכת יחסים מורכבת עם הטבעיות. הוא נקרא "לעבדה ולשמרה". התבונה שלו אינה משמשת אותו בתור מכשיר לניהול הארץ, אלא בתור אמצעי לשפר אותה.
התיאורים השונים של בריאת האדם מצביעים על שניות פנימית הקיימת בו. שניות זו יכולה אולי להיות מצע להבנת הפער, אשר תיארתי לעיל, בין הימין לשמאל. הימין רואה את האדם באמצעות הפריזמה הטבעית. בהסתכלות זו, האדם מוגבל מהותית. הוא שבוי במערכות הטבע ועליו ללמוד את חוקיותן כדי שיוכל לשחק בתוכן
התיאורים השונים של בריאת האדם מצביעים על שניות פנימית הקיימת בו. שניות זו יכולה אולי להיות מצע להבנת הפער, אשר תיארתי לעיל, בין הימין לשמאל. הימין רואה את האדם באמצעות הפריזמה הטבעית. בהסתכלות זו, האדם מוגבל מהותית. הוא שבוי במערכות הטבע ועליו ללמוד את חוקיותן כדי שיוכל לשחק בתוכן. כשרואים את האדם מזווית זו, יש משמעות פחותה בהרבה לשאיפות המנסות לפרוץ את כבלי הטבע ולשנות את העולם באופן דרמטי. כאשר האדם רואה את עצמו חלק מהמערכת הטבעית, הוא מודע למגבלות הכוח שלו ומקבל מראש את מקומו ומעמדו בתור פרט קטן בעולם. דרך חלון זה, רעיונות לשינוים רדיקליים נראים מופרכים ומגוחכים.
השמאל, לעומת זאת, רואה את האדם דרך הפריזמה של התבונה. במבט זה האדם הוא יצור תבוני על-טבעי. האדם מסוגל להיות ביקורתי כלפי הכורח של חוקי הטבע המגבילים אותו. הוא איננו מקבל אותם כגזירת גורל, והוא שואף לנצח אותם. מנקודת מבט זו, האדם נבדל באופן עקרוני מהטבע, בכך שהוא בעל תבונה בת-חורין שאינה משועבדת לאף חוק. האדם חופשי לבחירה של עצמו.
הסכנה שבהקצנה
אני סבור כי נכון לראות בשתי צורות הסתכלות אלו בחינות שונות הקיימות באדם. שתי הבחינות לגיטימיות, וצירופן יחד הוא מה שהופך אותנו לאנושיים. האדם אינו רק יצור תבוני ואינו רק יצור טבעי. הוא גם וגם. ניתן לומר כי שניות זו, היות האדם יצור תבוני/אלוקי הנתון בסד הטבע, היא הבשורה הגדולה וגם החידה הגדולה שביסוד קיומו של האדם. הסיפור של כל אדם נוצר הן מדברים שהוא נתון בתוכם מראש, כמו משפחה ומצב סוציולוגי, והן מבחירות שהוא עשה מתוך רצון אישי וחירות פעולה. כל ניסיון להבין את האדם רק מצד אחד של המטבע, אם התבוני ואם הטבעי, מחמיץ את התמונה המלאה של הסיפור האנושי. האדם הוא יצור טבעי בעל תבונה או יצור תבוני הנתון בטבע.
שניות זו, היות האדם יצור תבוני/אלוקי הנתון בסד הטבע, היא הבשורה הגדולה וגם החידה הגדולה שביסוד קיומו של האדם. הסיפור של כל אדם נוצר הן מדברים שהוא נתון בתוכם מראש, כמו משפחה ומצב סוציולוגי, והן מבחירות שהוא עשה מתוך רצון אישי וחירות פעולה
אם ניקח כל צד עד לקצה, נחטא הן מבחינה מוסרית והן מבחינת היכולת להעמיד שיטה סדורה שתוכל לענות על המורכבות הקיימת בכל סוגיה. אם ניקח את הצד הימני עד לקצה, ונבין את האדם רק דרך העדשה הטבעית, נגיע למסקנה שאדם לאדם זאב. טבע האדם הוא לדאוג לעצמו בלבד, והתחשבות באחר הרחוק ממנו זרה לו. מתוך ראיה זו עלולות להיווצר עוולות מוסריות כמו לאומנות קיצונית המרוכזת בעצמה, או קפיטליזם חזירי ומנוכר שבו המדד היחיד לערכם של דברים הוא מדד ה"חוזק". בעולם זה אין מקום לחמלה על החלש ולהכלת ה"אחר".
גישה קיצונית זו רואה את האדם בבחינת חיה מפותחת בלבד, והיא מתעלמת, או אפילו מדחיקה, את ההיבט המיוחד של האינדיבידואליות האנושית. היא מדכאת את מאוויי החירות של האדם באשר הוא אדם, ואינה נותנת ביטוי לאדם הפרטי ולביטוי המיוחד שלו. היא נוטה להיות קולקטיביסטית ולראות את האדם רק דרך השתייכותו לקבוצה גדולה יותר. הבלעדיות של תבונת האדם זרה לה.
גם אם נמתח את צד שמאל עד לקצה, ונעמיד את כל האדם על היותו תבוני ומשוחרר מכבלי הטבע, נגיע לעיוות מוסרי וערכי. אדם זה אינו מרגיש מחויב לאף היררכיה וסדר חברתיים וגם לא למסורת אבותיו. הוא סבור שהערכים שלו נוצרים מתוך עצמו והוא מחויב רק לתבונה שלו. בעולם כזה, ערכים כמו נאמנות ואחוה נמצאים בסיכון. כאשר האדם רואה בעצמו בן-חורין יחיד ומיוחד, המחויבות שלו להיות נאמן לעמו, לקהילתו ואפילו למשפחתו, מתערערת מאד. הוא מחויב רק להגנת הפרט, בתור יצור אינדיבידואלי בעל תבונה. אם ניקח את זה עד לקצה נגיע למצב שבו אדם עשוי להוליד ילד ולהזניח אותו, ובמקום זה להשקיע בגידולו של ילד אחר – דבר שהרגש האנושי הטבעי דוחה מכל וכל.
כמו כן, גישה קיצונית זו מדכאת ומדחיקה פן אנושי מרכזי. היא מדכאת את הרצון האנושי להיות נטוע בתוך קשר. היא מבטלת את הנטיה האנושית להיות נתון בתוך סדר ואת החשיבות של אמונות ומבנים חברתיים או היררכיות מסוימות לקיום האנושי. היא מעמיסה על האדם בעל כורחו חירות אינסופית שהוא אינו יכול לעמוד בה, ואולי אף אינו רוצה בה.
האילמות המוסרית של הימין
אם נכון הדבר כי כל הקצנה עלולה להוביל לעיוותים, הרי שראוי אפוא לשאוף למידה של שיווי משקל במתח אנושי זה. מתוך כך, ניתן להבין כי הדיון הציבורי בין ימין לשמאל הוא דבר מבורך המקדם את האנושות אל שיווי המשקל הנכון.
אם כך הם פני הדברים, הרי שהיום אנו סובלים מעיוות חמור. אף שבמקומות רבים בעולם נמצא הימין בשלטון, נראה שבשיח הרעיונות הרווח מופר שיווי המשקל באופן מסוכן. השמאל מחזיק במונופול על עולם הערכים, והימין נתפס בתור עמדה א-מוסרית באופן עקרוני, לא רק בעיני השמאל, אלא גם בעיני עצמו
אולם אם כך הם פני הדברים, הרי שהיום אנו סובלים מעיוות חמור. אף שבמקומות רבים בעולם נמצא הימין בשלטון, נראה שבשיח הרעיונות הרווח מופר שיווי המשקל באופן מסוכן. השמאל מחזיק במונופול על עולם הערכים, והימין נתפס בתור עמדה א-מוסרית באופן עקרוני, לא רק בעיני השמאל, אלא גם בעיני עצמו. כאמור לעיל, נדמה כי הדוברים האינטליגנטים של עמדות הימין רואים בעצמם סוג של מבוגר אחראי המחזיק בתפקיד משבית השמחות. במקום לתקוף את עולם הערכים השמאלי ולטעון שהוא בלתי מוסרי, במקום להציג בגאוה את הערכים שבהם הוא מאמין, מתגונן הימין באמצעות שיקולי תועלת הנשמעים מתנצלים ולא משכנעים.
נחזור אל הדוגמא שבה פתחנו: זכויות הלהט"ב. השמרן המחזיק בעמדה שאין להשוות את זכויותיהם לזכויות משפחה נורמלית, מותקף דרך קבע על כך שהוא מדיר אנשים אלה ופוגע בהם. התקפות אלו והנימה המוכיחה (והמתנשאת) שיש בהן מניחות שאין מקום לדון על הצורה הראויה ליחסים המיניים ועל המבנה המשפחתי הראוי. באופן סמוי, מאחורי כל דיון בסוגיות אלו ניצבת הנחה שנטיה מינית היא ענין הנתון לבחירת האדם. מכאן קצרה הדרך להציג את כל מי שלא נותן לצורות שונות של זוגיות או של משפחה להתממש, בתור "פוגע", וממילא ראוי להתקפה ולתוכחה מוסרית.
כאמור לעיל, הימין אינו מנסה להתמודד עם הנחת היסוד של התקפות אלה, אלא לעקפה באמצעות העברת הוויכוח לשדה אחר. הוא יציג מחקרים על כך שלא בריא נפשית לילד לגדול במשפחה חד-מינית, או נתונים המראים כי יש קורלציה בין התפרקות המשפחה המסורתית לירידה במפלס האושר וכיוצא באלו. אולם האם לא נכון יותר לתקוף את עצם הנחת היסוד שאנשים המערערים על צורת היחסים המקובלת בחברה ומבנה המשפחה המסורתי הם הצד "הנפגע", ושהחברה הדתית או השמרנית היא ה"פוגעת"? מבנה המשפחה והיחס בין זכר לנקבה הם סדרים קדושים המארגנים את החברה. הם אינם "המצאה" שנועדה להוציא מחוץ לתחום את השונים.
האם לא נכון יותר לתקוף את עצם הנחת היסוד שאנשים המערערים על צורת היחסים המקובלת בחברה ומבנה המשפחה המסורתי הם הצד "הנפגע", ושהחברה הדתית או השמרנית היא ה"פוגעת"? מבנה המשפחה והיחס בין זכר לנקבה הם סדרים קדושים המארגנים את החברה. הם אינם "המצאה" שנועדה להוציא מחוץ לתחום את השונים
ניתן לטעון נגד עמדה זו שבמהלך ההיסטוריה מבנים חברתיים שונים השתנו והתחלפו. טענה מסוג זה תחייב את הימין לתת תשובה טובה. אך אם הימין יחזיק בגישה שהעמדה המסורתית היא מוסרית ביסודה, הרי שהוא יהיה בעל ההון המוסרי, ואילו המתנגדים לו יצטרכו לאמץ את ההנחות המוסריות שלו על מנת לערער את טיעוניו. אכן, יש מקום לתהות האם ובאילו תנאים יכולים וצריכים מבנים תרבותיים שעליהם מושתתת החברה המהוגנת לעבור תמורה. חקירה ממין זה תיקח בחשבון את מחיר ההרס של מבנים אלה, ותבחן באילו מקרים יש הצדקה לנסות להניע בהם שינויים. אולם הנחת המוצא של הדיון תהיה שהמבנים התרבותיים והסדרים המקובלים בחברה הם משהו שראוי לכבד מצד עצמו, ולא רק כיוון שהאדם מועד לטעות או שמידת הזהירות דורשת שינויים אטיים.
***
במצב העניינים הקיים, כאשר קולו המוסרי של הימין אינו נשמע, אין להתפלא על כך שאנשי השמאל נוהגים חוסר כבוד באמונות ובמסורות שעליהן מגן הימין, ושוללים מהן כל לגיטימציה. אם הימין אינו מדבר בשם המוסר, האם ניתן לבא בטרוניה על השמאל? בנקודה הזאת נדרש שינוי. במקום שאיש הימין ינסה לשכנע את איש השמאל בכך שגם לשיטתו המוסרית הוא נוהג כשורה, הוא צריך לטעון בצורה ברורה וגאה שיש לו ערכי מוסר שונים. עליו לומר בגאון שהוא חושב שצורות מסוימות של חיים אינן ראויות, כיון שהן מנוגדות לסדרי התרבות והטבע, וממילא הוא אינו מחויב להגן עליהן.
הימין מכבד, ובצדק, את הערכים שמבטא השמאל. הוא מכיר בכך שערכים אלו קידמו ושיפרו את העולם, גם אם הוא לא תמיד מסכים לעוצמה ולמידה שבהן הם מיושמים. אולם עליו לדרוש אותה מידה של כבוד גם להשקפת העולם שלו ולערכים הנובעים ממנה, אשר אינם נופלים מהם בנחיצותם לתיקון העולם.
תמונה ראשית: אריסטו ואפלטון, פרט מתוך "אסכולת אתונה", רפאל 1509.
מאמר מרתק ונכון
מאמר מיוחד!
יישר כוח
ממש מזדהה עם תחושתך בענין אילמות הימין
ושמח לראות את פרשנותך בצורה ברורה ויפה.
אמנום חושבני שפרשנותך את הימין יוצאת שווה עם התפיסה הרווחת על הימין.
כיון שהמוסר אינו שייך ואינו נובע (לכאו') מהחלק ה'טבעי' והקיומי אלא מהחלק הרוחני 'אלוקי' וודאי שה'קדושה' משם היא באה ואתה 'מפרגן' כל החלק הזה לשמאל
ומה פלא בעליונות המוסרית של השמאל?
ובהרבה מעניני השמאל הנני מרגיש שחיתות ורשע ולא אמירה רוחנית מנותקת מהרגשת הלב.
מאמר כנה ונוקב.
נקודה שלא שמו עליה מספיק תשומת לב:
בטחון ואמונה במי שאני.
באם נגיע רק מצד הידיעה שזוהי האמת וכיו"ב-תבוא 'אמת' אחר ותסתור על פנינו.
מוכרחים לחזק [כן, גם אצלנו…] את ההבנה באופן ההחלטי ביותר אשר אין זה עניין של נורמליציה למול שגעון. הכל יחסי והעולם מלא השקר משנה דעותיו לפי מצב הרוח. ביטוי מצויין לערך האידשאי 'שוואנץ'…
גם בעולם החרדי ערכים זזו והשתנו (מאבקים נגד רדיו התחלפו לנגני מוזיקה, משם לסמארטפון וכן הלאה, מה יהיה המאבק עוד עשר שנים?! האם תפיסות גם אצלנו לא משתנות?… אין זו תקיפה אלא מערכת הגנתית, כדבריך בנושא תפיסות הימין והשמאל, ועלינו לשנות הטקטיקה למערכת התקפה, חיובית כמובן. יש לדון בדרכים ואופציות אפשריות בעניין זה אך אכ"מ) ואם כן מה לנו כי נלין?!
עלינו לקבע תפיסות, להיות גאים במי שאנו ולעיתים אף לזעוק זאת עלי במה.
בידינו הדבר.
מאמר מרתק ומקיף, מתמודד באומץ עם בעיה נוקבת של הימין.
ראיתי את הכותרת והייתי בטוח שהכותב מלין על הגזענות בימין בכלל ועל הגזענות החרדית בפרט. על קול הרבנים מימין שנדם (כמעט) על טרור יהודי. על עוולות חברתיות ועל שחיתות. ואז קראתי והבנתי שטעיתי.
במקום זאת קיבלנו פליק פלאק לולייני של צידוק עצמי. ובשורה התחתונה שום צידוק כלל מלבד "אמונה" בתוקף האלוהי כביכול של עמדת הכותב. קרי הערכים התורתיים והמצוות שבשמם הוא מדבר. כבר עדיף להתווכח עם חסידי ג'ורדן פיטרסון מאשר עם צידוקים מביכים כאלו.
לגמרי צודק, מזכיר את זה שהמציאו מילה "הומופוביה" כאילו מה שמגעיל אותי נהפך לפוביה, ומרגע זה אני הנגעל הופך להיות המתגונן, באמת נמאס שכל שמלאן מתחיל מרגיש שיש לו יותר הבנה במוסר וצדק.
השמאל לא מוסרי ולא כלום רק בדיוק כמו החזיר שמוציא את רגליו ומראה כשר אני גם בשמאל אין ערכים אמיתיים ואם יש הם לקוחים מאחרים-מהתורה שרק שם האמת
תיקון טעות!
הימין אינו יכול לטעון למוסריות בשם הדת אשתמש בדוגמא של כותב המאמר עירוב בין 2 המינים אינו מוסרי למה? אין תשובה לוגית יש כאן תשובה דתית מבחינה לוגית לא אמורה להתהוות בעיה בעירוב בין 2 המינים עירוב זה בכלל לא אמור להביא למעשים שפלים ובעייתיים אלא שבגלל הדת אני חייב להחיל הפרדה זו לא טענה
כנ״ל לגבי להט״ב מבחינה לוגית כל אחד מבין שיש לכל אדם את הזכות להקים משפחה מה זה משנה לי מה פלוני עושה בחדר המיטות שלו? האם בגלל זה נשלול ממנו את הזכות למשפחה? וזו טענה שהימין חייב להסכים איתה כי מבחינה לוגית הטענה נכונה עליך להביא טענה לוגית אחרת שתסתור זאת ולא איזה מחקר שזה לא בריא לילד וכדו׳ והיות ולא קיימת טענה לוגית שתסתור את זה הימין חייב להישען על הדת שאוסרת את זה ולהסביר למה זה אסור
כנ״ל לגבי הגירה חובה עליי להוכיח מיהו הפושע שאותו אני צריך לדחות ומאידך מיהו האדם שבאמת מבקש מקלט שאותו איני יכול לדחות את כולם בטענת פושע גם זו טענה המקובלת על הימין וכדי לפתור זאת הימין נשען על טיעון שהיות והמדינה היא יהודית אני מגרש את כולם וזהו דבר הסותר את המצפון
מדהים פשוט מדהים הבן אדם ירד לשורש העניין למה המחנה הלאומי ימני / לא בטוח בעצמו ומנסה תמיד למצוא חן בעיני אויבי העם יעדיף להתנער ולומר שדרכה של עוצמה יהודית איננה דרכו ומצרפים אותה מחוסר ברירה כי מה יחשבו עלינו מרץ זה היה סתם דוגמא אחת מיני רבות
מדהים!
ציירת באמנות סופר את הדיסוננס בין הצדדים והקונפליקט הפנימי, עד להצעה המדהימה.
יפיפה!
בדיוק משום כך הוקמה ספרית שיבולת.
וכן כתב העת השילוח.
להשמיע את קולו המוסרי והערכי של הימין.
ואף יותר מזה.
מומלץ.
סיכום ותמצית הטענה המובעת במאמר מוצגת במשפט: "הנחת המוצא של הדיון תהיה שהמבנים התרבותיים והסדרים המקובלים בחברה הם משהו שראוי לכבד מצד עצמו, ולא רק כיוון שהאדם מועד לטעות או שמידת הזהירות דורשת שינויים אטיים".
מאחר ובדיון ענייני עסקינן, הייתי מבקש מהכותב הנכבד להסביר את תוכנו של משפט זה.
למה ראויים "המבנים התרבותיים והסדרים המקובלים בחברה" לכיבוד מצד עצמם? האם נוהג הקרבת ילדים לאליל אש התופת ראוי לכיבוד? האם נוהג קבורת עבדי ושפחות המלך בעודם חיים יחד עם המלך המת בפירמידה ראוי לכיבוד? האם נוהג הרמקולים החייתים האכזריים של האנרכיסטים החרדיים ראוי לכיבוד? על מה ולמה ראוי למי שאינו מזדהה עם "המבנים התרבותיים והסדרים המקובלים בחברה" לכבד אותם?
דרך אגב, דרישתו של הכותב איננה "לכבד" את "המבנים התרבותיים והסדרים המקובלים בחברה", דרישתו האמתית של הכותב היא יישומם המעשי של של "המבנים התרבותיים והסדרים המקובלים בחברה" גם על ידי מי שאינו שלם אתם ומתנגד אליהם וטוען שהוא סובל מהם וכי כופים אותם עליו בכוחניות. השימוש במילה "מכבד" בה לכבס ולהטעות. זה בא להסוות את הדרישה האמתית, לתת לה חזות פחות כוחנית ויותר דרישה להתנהגות נימוסית גרידא. השימוש במילה "לכבד" יוצרת אמפתיה סמויה לנאמר במאמר וגורם לקורא השטחי להזדהות עם שימור "המבנים התרבותיים והסדרים המקובלים בחברה" ולתמוך בו בלי לשים לב ש"כיבוד" כלל אינו הנושא. אני מניח שה"הטעיה בפרסום" זה נעשה בתום לב (כנראה כתוצאה מכך שעם כל רמת כתיבתו הגבוהה של הכותב הוא כנראה עדיין מחזיק את שקית הגל-פז ביד כשנוסע לספריה) ויחד עם זאת הייתי מעריך איזשהו הבהרה בנדון.
הכותב אינו טורח להבהיר מהו "ימין" ומהי מערכת הערכים שאמורה להיות "ערכי הימין", לפחות בתחומים מסוימים.
הכותב גם אינו טורח להבהיר גם מהו "מוסר" ומה ההבדל בין לבין אידיאולוגיה, ומה ההבדל בין מוסר לאידיאולוגיה, בפרט אידיאולוגיה "ימנית". לכן הביטוי "מוסר הימין" אינו מובן.
בנוסף, נדמה שקיים אצל הכותב זיהוי מובהק בין "יהדותי" לבין "ימני", אף שהוא אינו מצהיר על כך.
האמת היא שאין דבר כזה "ימין", ואין דבר כזה "מוסר הימין". יש אידיאולוגיות פוליטיות ימניות בתחומים שונים (לאומיות, כלכליות וכו'), ולאידיאולוגיות האלה יש אידיאלים פוליטיים (חברתיים, כלכליים, שונים, אבל לא "מוסר", ודאי לא מוסר אישי. זאת ועוד, אידיאולוגיות ימניות שונות עשויות להוביל לתוצאות שונות בקונטקסט נתון; ימין ליברלי ישראלי חילוני למשל עשוי לדגול בחופש מיני או כלכלי גמור, ואילו ימין דתי עשוי לתמוך דוקא במגבלות מסוימות לכך. וכן, ימין כלכלי עשוי לדגול בשוק חופשי מאוד ובקפיטליזם גמור, בעוד ימין לאומי עשוי לדגול דוקא בפיקוח על השוק ובכלכלה ריכוזית, וכו' וכו'.
אמת נוספת היא שיהדות, על מכלול האמונות, הערכים והנורמות שלה אינה אידיאולוגיה, אלא דת, ואין בינה לבין "ימין" כלשהו כל מכנה משותף עקרוני. אידיאולוגיה כלשהי, ימנית ואפילו "שמאלית" רח"ל יכולה לדגול בתוצאה מעשית שגם היהדות תומכת בה, אבל אין בכך כדי לזהות בין שתי המערכות מבחינה מהותית.
בסופו של דבר, היהדות היא מערכת טוטאלית, שאינה משאירה מקום לערכים אחרים ולדפוסי התנהגות החורגים ממנה – עם הגיוון המסוים שהיא מאפשרת בתוך גבולותיה. אין היא אידיאולוגיה, ולכן אין בתוכה אידיאולוגיה. מאחר שהיהדות אינה אידיאולוגיה וגם אין בה אידיאולוגיה, יהודי אותנטי אינו אמור לנתב ולסווג את ערכיו ואת השיח שלו לפי אמות מידה אידיאולוגיות, גם לא "ימניות". יהדות היא יהדות – וההלכה והאמונות שבה הן הקובעות, ולא שום דבר אחר. ההלכה כמו האמונה משתכללות ומתעשרות לפי הזמן והנסיבות, אבל עדיין, מבחינת היהודי האותנטי, אין לו בעולמו שום דבר עקרוני מלבד המכלול היהדותי, גם לא אידיאולוגיה כלשהי. רבים אינם מבינים את היסוד הזה, ומכאן נוצר הפתח למכשלות. הציונות הדתית לדורותיה לא הבינה את הענין הזה, והתוצאות בהתאם, בפרט היום – כשרוב הנמנים עליה הם קודם כל ימין לאומי מדיני ורק במקום השני שומרי תורה ומצוות, בדרגות שונות. בנסיבות שבהן התוצא הלאומי של הדת הפך להיות חשוב ומשמעותי יותר מהדת עצמה, האידיאולוגיה הימנית יורשת את היהדות. לכן אין להתפלא על שיעורי ההתחלנות הגבוהים במגזר הזה (1/3 מחניכי המערכת הציונית דתית מתחלנים עד גיל 18, ומחצית משנים זהות דתית אם לא התחתנו עד גיל 25 (הופכים לניאו רפורמים וחילונים גמורים ברובם. חלק קטן בלבד הופכים לחרדים). כל אלה נשארים באידיאולוגיה הימנית, ולא ביהדות, מפני שהיו מי שחשבו – בטעות – שיהדות היא מין אידיאולוגיה או שיש אידיאולוגיה ביהדות.
הערה אחרונה לגבי הנשמעות של הימין: יש מספיק אתרים ופרסומים המבטאים דעות המזוהות כימין, מדיני פוליטי ו/או חברתי ו/או כלכלי. יש עיתון מקוון בשם "מידה", המרבה גם להביא מאמרי דעה מתורגמים מכתבי עת שמרניים (שפת המקור – אנגלית), יש את הפרסומים של ל "שיבולת", הו"ל "שלם", עתונות מגזרית של ימין ציוני דתי לסוגיו כמו "מקור ראשון" . אפשר לקרוא את אלה, ועדיין לא ממש להתרשם, כי אידיאולוגיה היא רק אידיאולוגיה, לא תורת אמת.
.
מאמר מדהים. מחכים לספר.
כל מילה בסלע. קולע לתחושת רבים ומציעה תחילתה של פרוגנוזה איתנה.
שבוע טוב. מאמר זה בעצם מדבר על גישה רציונלית כביכול האופינית לשמאל מול גישה אמפיריציסטית של הימין. הראשונה מדברת על איך דברים אמורים לכאורה לפעול והיינו מצפים שיפעלו ואילו השני איך שבפועל הם קורים. לא פלא שכאשר מחנה אחד "יודע מראש" כיצד על הדברים לפעול אז הוא "ישר ניגש לעבודה" והוא היוזם מראש תהליכים הנוטים לאורך זמן להתישר לטובתו וכרצונו ולפעמים אף מצליח לשנות מציאות מקצה לקצה "עד הסוף" כמו שקרה בתוכנית ההתנתקות בפרק זמן של פחות משנתיים. ואם רעיונותיו כושלים, אז את הנזקים שלו כבר הספיק לעשות וכמובן שתמיד הוא "ידע" למצוא אשמים אצל אחרים. לעומתו, "המחנה האמפריציסטי" ככזה נאלץ לחכות ל"הצטברות נתונים", או אז ורק אז הוא מתחיל להראות "סימני תגובה" ובטחון בצדקת טענותיו -רק אחרי שכבר קורים דברים קיצוניים על נזקיהם השונים, כגון אינתיפאדת אל אקצה על ריבוי נרצחיה (אם כי גם אז הימין היה עדיין מגמגם, רק אסון חורבן גוש קטיף החל ליצור ימין פחות מגמגם) או תפירת התיקים הדרקונית ופסקי דין דרקוניים כנגד לא אחרת מאשר משפחת נתניהו. כך ניתן להסביר, לצד עוד סיבות, את נטיית הימין להיות מחנה נגרר וכנוע. השמאל קובע עובדות בשטח, לעיתים זועקות לשמיים בחוסר הצדק שלהן, ואנחנו רק יודעים להצביע עליהן אחרי שכבר התרחשו ו"עשו את שלהן". עד להגעה לאותם מצבים קיצוניים אשר הוזכרו קודם, המחנה האמפיריציסטי סופג בינתיים כל מיני "מכות (לא תמיד)קלות בכנף" כמו העמדות לדין (באופן מפלה לעיתים קרובות ) של מי מאנשיו או פסילתם או אי קידומם לתפקידים שונים באופן מפלה. גם כותב מאמר זה המטיף ל"איזון" ו"תחרות הוגנת" בין הרעיונות של שני המחנות והצגת שניהם כמייצגים משהו ממכלול המוסר האנושי מדגים כאן בדבריו מצב בו מחנה אחד הבטוח בצדקת דרכו מחפש הכרעה ואילו השני, אליו שייך הכותב, "מקום תחת השמש". אז כל הכבוד לכותב המאמר שהעלה נקודה חשובה לגבי שורש הדברים "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", אבל מוצע לימין להתקדם הלאה לתודעה של מחנה המחפש הכרעה.
לא נראה לי שהגדרת הכותב למהו "ערך מוסרי" זהה להגדרה השמאלנית המקובלת.
הכלל השמאלני הנפוץ למעשה המוסרי הוא "תפעל באופן שאתה רוצה שכולם ינהגו".
או למשל להחליף את האחר במישהו שהוא אחד מקבוצת השייכות שלך (במקרה של הכותב: חרדי).
האם היית רוצה שכולם *לא יעניקו* סיוע לעני, לחלש, חנכה , ונסתמך על "שוק חופשי" אי "יד נעלמה"??
האם היית רוצה שיאסרו על חרדים להשתלב במקצועות מסויימים – בצבא או באזרחות – רק כי הם חרדים?
האם היית רוצה שכולם יגרשו פליטים? (עע ספינת הארורים מהחבורה, מלחמת העולם השניה)
האם היית רוצה שיגידו במרחב הציבורי בין חרדים לאנשים אחרים, גם אם זה ימנע מהחרדים הזדמנויות שונות, שבהן הם מעוניינים, בטענה שזה "לטובתם"?
האם היית רוצה שלמדינה תהיה הרשות להתערב ולמנוע ממך להביא ילדים לעולם לפי קריטריון שאינך מסכים לו (נניח: יכולת לזון) ?
אחרי שתענה אולי תבין מדוע אינטואיטיבית , נשמע גם לך שהשמאל מדבר בערכים ערכיים ומוסריים והימין בתועלנות ובאגואיזם.
הכותב מציג שאלה טובה, אבל התשובה לא מספקת כל כך. ברצוני להציע תשובה אחרת.
סיימתי לפני מספר שבועות לקרוא את הספר "למה אתם תמיד צודקים", מאת ג'ונתן היידט, העוסק בפסיכולוגיה מוסרית. הוא עצמו יהודי אמריקני, התומך במפלגה הדמוקרטית [השמאל של ארה"ב]. הוא טוען שיש לאדם שש אינטואיציות מוסריות: חמלה, הגינות, חירות, נאמנות, סמכות וקדושה. המחנות הפוליטיים המנוגדים חלוקים ביניהם בנוגע למשקלם של הערכים המוסריים. בצד השמאלי של המפה [בהכללה גסה, כמובן] מדגישים מאוד את שלושת הערכים הראשונים, ובצד הימני [גם זה בהכללה גסה] נותנים משקל משמעותי לכל השישה. הבדל זה יוצר במקרים רבים דו שיח של חירשים. הצד הימני מדבר בשם ערך הנאמנות, השייכות, האחווה או כל מה ששייך למשפחה הזאת מתוך אמונה שלמה בכך שזהו ערך משותף, שכולם אמורים להזדהות אתו באותה מידה, ואינו מבין מדוע הצד השמאלי לא משתכנע. הימין לא מבין שאצל [חלקים גדולים מקרב] השמאל, המשקל של הערך הזה שונה בעיניו, במיוחד בסיטואציה שבה הוא נתפס כמתנגש עם שלושת הערכים הראשונים ברשימה.
בוויכוח על שירת נשים, בנות בצה"ל, "בג"ץ הבוגדת" או בטל"ה [המכונה 'להט"ב'] יש התנגשות בין ערך הצדק כפי שהוא נתפס בשמאל כמחייב שוויון, ערך החופש או ערך החמלה לבין ערך הקדושה. מי שאין לו שום אינטואיציה מוסרית הקשורה לקדושה לא מבין מה לא מוסרי בהפקרות מינית, ורואה את הדרישה לוותר על ערכים מוסריים הנחשבים בעיניו למען ערכים של קדושה וצניעות כתביעה בלתי מוסרית בעליל. אולם מי שמקיים תורה ומצוות, ואפילו אם הוא רק קשור בקשר חזק למסורת היהודית, הדבר מטפח אצלו את האינטואיציה המוסרית של הקדושה. האמת היא שיש ערך של קדושה גם בשמאל. שאם לא כן, איך הם מרגישים לא בנוח עם קניבליזם [אם זה נעשה בהסכמה מראש של המת ושל בני משפחתו] וסטיות מיניות שאינן פוגעות באיש [כמו משכב בהמה]? אולם אינטואיציה מוסרית זו חלשה אצלם ובאה לידי ביטוי רק במקרים קיצוניים ביותר [שגם עליהם יש כבר עוררין].
יש להוסיף לכך שגם הערכים ה"מוסכמים" הם מוסכמים רק בכותרת ולא בתוכן.
בשמאל, צדק=שוויון. בימין [וגם בתורה] צדק מוגדר כגמול נאות על מעשים. "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת…". "מידה כנגד מידה". תפיסה זו שמה דגש חזק על אחריות אישית ולא על אחריות קולקטיבית לשוויון במעמד ובתוצאות. גם התורה דורשת שוויון, אבל זה רק אחת מאמות המידה של צדק, מה שמחייב חלוקה שווה של משאבים משותפים, שוויון בפני החוק ובפני מערכת המשפט וכדו'.
בשמאל "חמלה" היא קונקרטית – כלפי האדם הסובל כאן ועכשיו. בימין החמלה היא רחבה בהרבה, ולא מוכנה לגרום סבל בחברה כולה כדי לפתור בעיה של אנשים בודדים. [לכן השמאל תמך בהתלהבות בעסקת שליט, ובימין הייתה נטייה להתנגד לכך]. לכן השמאל דוחף להגדיר מחדש את המונח "משפחה" כדי לאפשר לכל החריגים להרגיש בנוח, והימין חושש מן הרעות החולות שתצמחנה מהתפוררותו של מושג המשפחה בטווח היותר רחוק.
בשמאל "חירות" היא ממוסדות חברתיים דכאניים: המשפחה, הקהילה, האומה, וכמובן – הדת. בימין "חירות" היא מכפייה מוגזמת מצד המדינה. השמאל מדגיש "חירות מ-" – שלא יהיה מי שיגביל את האדם מלעשות את מה שלבו חפץ, והימין מדגיש את ה"חירות ל-" – יכולתו של האדם לממש את אמונתו וערכיו. לכן יציאת מצרים היא לא סתם שחרור מעולו של פרעה אלא "שלח את עמי ויעבדוני". ויש עוד הרבה מה להאריך בכך.