הלצה ישיבתית אומרת כי נהגו להיות ערים בליל שבועות כדי שהציבור ינמנם בעת קריאת מגילת רות ויתעורר רק לצלילי הסיום, "וישי הוליד את דוד". שהרי לשם כך נועדה המגילה, לספר את ייחוסו של דוד. במאמר זה אבקש לעיין גם בחלקיה האחרים של המגילה ולתת להם גוון עכשווי.
מגילת רות עוסקת בשאלת יחסי הגומלין שבין הפרט לחברה, ובמיוחד במחויבות של היחיד לחברה ושל החברה ליחיד. שאלות אלו אקטואליות מאד גם בימינו אנו, ככל דברי התורה והנביאים.
אבקש להתמקד בשתי נקודות ציון המשלימות זו את זו: העזיבה של משפחת אלימלך למואב והמפגש של בועז ורות בגורן. שני אירועים אלו מציגים גישות הפכיות ליחסי היחיד והחברה.
בין אברהם לאלימלך
ראשית נתבונן בעזיבה למואב. המגילה מספרת כי הרעב הכה בארץ יהודה ובעקבות זאת אלימלך מהגר למואב. לכאורה, מדובר בסיפור דומה מאד להגירת אברהם מכנען למצרים. בשני המקרים הרעב בארץ דוחף להגירה לארץ אחרת. אולם יש הבדל דרמטי בין השניים. אברהם היה יחיד – כל עולמו היה הוא ואשתו. הוא לא היה קשור לכנענים יותר משהיה קשור למצרים. הוא הגיע לארץ כנען בהיענות לצו "לך לך … אל הארץ אשר אראך". אברהם מנסה להיאחז בארץ, אך הרעב אינו מאפשר לו זאת והוא יורד למצרים.
אלימלך וביתו מקבלים החלטה לעבור למדינה זרה שהתנאים הכלכליים בה טובים יותר ולהתנתק מכל מה שהם מכירים. […] הצעד שלו מבטא העדפה של חיים אישיים ברווחה כלכלית על פני חיי דלות במסגרת רחבה של משפחה, קהילה ולאום
אלימלך לעומת זאת הוא חלק מעם. הוא אינו זר בארץ, הוא "איש מבית לחם יהודה" עם אשה ושני בנים. רק בפסוק שלאחר מכן אנו לומדים שיש לאדם הזה גם שם פרטי. בראש ובראשונה הוא איש מבית לחם יהודה. הזהות שלו היא מקומו בחברה. הגירת אלימלך מהמקום שבו גדלו הוא, אבותיו ואבות אבותיו, שממנו הגיעה האשה שלו ושבו הוליד את ילדיו, נושאת משמעות אחרת לחלוטין מעזיבת אברהם היחיד את מקום מגוריו.
גם היום הגירה לארץ אחרת אינה עניין פשוט, אולם אדם שהיגר מארצו יכול לשמור על קשר עם משפחה וחברים דרך ביקורים תכופים, שיחות וידאו וקשר רציף אל החדשות, השפה והתרבות של המקום שבו גדל. בימים ההם לעומת זאת אפשרויות התקשורת היו דלות, והגירה היתה ניתוק מוחלט מהמקום שבו גדל האדם. לאדם היושב במואב לא היתה כל יכולת לשמור על קשר עם היושבים ביהודה.
אלימלך וביתו מחליטים לעבור למדינה זרה שהתנאים הכלכליים בה טובים יותר ולהתנתק מכל מה שהם מכירים. הם לא עוברים לשם כי הם אוהבים את המואבים אלא כי יש רעב בארץ. סביר להניח כי היחסים הטעונים של ישראל ומואב, שבעקבותיהם נאמר "לא יבוא… מואבי בקהל ה'" עומדים ברקע, כך שאלימלך ידע שהוא לא יתקבל בזרועות פתוחות אצל השכנים. הוא מבכר אפוא חיים אישיים של רווחה כלכלית במקום שאינו אוהד אותו על פני קשר לאומי. הוא מתנתק מהעם שלו כדי לחיות עם משפחתו הגרעינית לבד במואב. הצעד שלו מבטא העדפה של חיים אישיים ברווחה כלכלית על פני חיי דלות במסגרת רחבה של משפחה, קהילה ולאום.
דמותו של אלימלך מייצגת אפוא אדם הבוחר ברווחה כלכלית אישית על פני השתייכות קבוצתית – לאומית, קהילתית ומשפחתית.
עיקרון זה עולה מדברי המדרש עצמו: "אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר: עכשו כל ישראל מסבבין פתחי זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם" (רות רבה א, ד). חז"ל רואים בהגירה למואב בריחה מעזרה לעניי מקומו.
כאשר אדם תופס עצמו חלק מכלל, הוא מרגיש אחריות כלפי האחרים והוא מקריב את הרווחה הכלכלית שלו כדי לסייע לזקוקים לכך. אולם אם אדם רואה בעצמו יחיד, אינדיבידואל, הוא יתקשה לוותר על הרווחה האישית שלו למען האחרים
האשמה זו אינה נסמכת על דרשת הפסוקים, ולא סביר לומר שהיא תוצאה של ידע היסטורי שעבר אצל חכמים מדור לדור. לאור הדברים לעיל ניתן להבין מדוע חז"ל תולים זאת באלימלך. נתינה לעניים ולנזקקים מבטאת תחושה של שייכות ואחריות לקהילה. כאשר אדם תופס עצמו חלק מכלל, הוא מרגיש אחריות כלפי האחרים ומקריב את הרווחה הכלכלית שלו כדי לסייע לזקוקים לכך. אולם אם אדם רואה את עצמו יחיד, אינדיבידואל, הוא יתקשה מאד לוותר על הרווחה האישית שלו למען האחרים. הוא ישמח להתחבר לקהילה אם הדבר משרת את מטרותיו, ובמסגרת זו הוא יהיה גם נדבן חשוב, כל עוד הדבר לא יפגע ברווחה האישית שלו. כדי שאדם יהיה מוכן להקריב מלחמו ולסכן את המעמד הכלכלי שלו למען הכלל, הוא חייב לחשוב על עצמו בראש ובראשונה כעל "איש מבית לחם יהודה", ורק אחר כך כעל אלימלך, ששם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון.
חז"ל מסיקים אפוא מכך שאלימלך היה מוכן לוותר על ההשתייכות לבית לחם יהודה ולעבור לגור במקום שהוא יהיה יחיד וזר למען רווחה כלכלית, שהוא מן הטיפוסים המעדיפים את הקיום היחידני שלהם על פני שיייכות לקהילה.
מימוש עצמי לעומת הקמת שם
מהמדרש שהבאנו עולה לכאורה ביקורת על השקפת העולם המניחה את היחיד ואת רווחתו במרכז. האם זה אומר שהמגילה מכוונת אותנו לתפיסה הרואה באדם בורג בתוך המכונה? האם היא שוללת לחלוטין את הקיום היחיד, את השם הפרטי שלו? התשובה לכך שלילית. אדרבה, דומני כי מגילת רות כולה מוקדשת למקומו של היחיד בתוך החברה.
השם של האדם, הקיום הפרטי האינדיבידואלי שלו, מתבטא באופן פרדוקסלי דוקא דרך המשפחה שלו, דרך צאצאיו. אדם זוכה לשם לא כאשר הוא זוכה במדליה או עושה אקזיט מרשים, אלא כאשר הוא נושא אשה ומוליד ילדים
ראשית, זהו ספר הקרוי על שמה של אשה יחידה, והמוקדש כולו לדמות המיוחדת שלה. יתרה מזו, סיפורה של רות הוא למעשה הסיפור של המסירות יוצאת הדופן שלה לשמר את זכרו של אלימלך. מגילת רות מציבה אלטרנטיבה לאינדיבידואליות נוסח אלימלך. היא מעמתת את הגישה של אלימלך, כי ניתוק של היחיד מהחברה למען מימוש עצמי יקנה לו חיים טובים יותר, עם הגישה של רות, שדוקא הנאמנות והמסירות של האדם לקרובים אליו עושות אותו למיוחד.
רעיון זה מתבטא במגילה דרך המרכזיות של השם במגילה: "הקמת שם", "קריאת שם בישראל".
בקצה התפיסה האינדיבידואלית המניחה את המימוש העצמי במרכז עומדת האל־הורות. לא מעט אנשים בימינו אינם רואים עניין בהקמת משפחה ובהבאת ילדים לעולם. המימוש האישי, העונג, הקריירה – הם היוצקים בעיניהם משמעות לקיום. הילדים אינם בהכרח תורמים לכל אלו, והם יוצאים מהתכנית.
הרעיון של הקמת שם מבטא תפיסה מנוגדת בתכלית. השם של האדם, הקיום הפרטי האינדיבידואלי שלו, מתבטא באופן פרדוקסלי דוקא במשפחה שלו, בצאצאיו. אדם אינו זוכה לשם כאשר הוא זוכה במדליה או עושה אקזיט מרשים אלא כאשר הוא נושא אשה ומוליד ילדים.
הצאצאים הופכים את הקיום של האדם מקיום חסר שם לקיום בעל שם. אם אדם מת ללא זרע ל"ע, שמו עלול להימחות מן העולם. הילדים נושאים כביכול את לפידו הבוער לאחר מותו. כל דור מעביר את לפיד הדור שקדם לו הלאה לעולמי עד. כאשר אדם מת ללא צאצאים, שמו עלול לכלות מן העולם. הלפיד כבה.
תפיסה זו בהחלט נותנת מקום ליחיד. האדם אינו בורג במכונה, "לכל איש יש שם." אולם השם של האדם אינו ההשגים האישיים שלו, המימוש העצמי, הקריירה, הגאונות יוצאת הדופן שלו או יצירות האמנות שהשאיר אחריו. השם שלו הוא המשפחה שהקים.
הקמת שם יחיד היא מפעל קבוצתי
הפרדוקס בהקמת השם הפרטי הוא שמדובר בדבר הכמעט יחיד שאדם אינו יכול לעשות בשום פנים ואופן לבדו. הקמת שם היא פרויקט זוגי: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם… זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. היא פעולה משפחתית, ששותפים בה ההורים ובעיקר הילדים.
כמובן, גם אנשים המבקשים "מימוש עצמי" מקימים משפחה על פי רוב. אולם הקמת המשפחה נתפסת במסגרת גישה זו השג אישי, נקודת ציון במסלול המימוש העצמי. לפי גישת המימוש העצמי, אדם מוצלח הוא אדם אטרקטיבי דיו להשיג בן זוג, ומבוסס דיו לגדל ילדים. במילים אחרות, המשפחה עצמה נעשית סמל סטטוס.
אבל מה קורה כאשר אדם נפטר חלילה ללא בן שיישא את שמו? כאן מתגלה הפער התהומי שבין גישת המימוש העצמי לגישת הקמת השם. לפי גישת המימוש העצמי, כיוון שאדם מת הוא עבר ובטל מן העולם. אפשר להנציח את העצמי המדהים שהוא הספיק לטפח בחייו בכל מיני דרכים, אבל הוא כבר אינו יכול להמשיך 'לממש את עצמו'.
גישת הקמת השם מציעה למצבים אלו את מצות הייבום. הייבום עוסק בהקמת שם המת ובהמשכת השושלת על ידי האלמנה והאחים: כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ (דברים כה, ה). זהו המקום הבולט ביותר שהיחיד אינו מסתדר בכוחות עצמו. הוא כבר אינו בחיים. אבל עדיין נותרת לו האפשרות להקים שם על ידי תחושת ההמשכיות והשייכות של אשתו ואחיו שעדיין חיים.
רק כאשר אלימלך הוא "איש מבית לחם יהודה", חלק ממשפחה ושושלת, ניתן להקים לו שם בישראל ולראות בצאצאים שייוולדו לכלתו בניו וממשיכי דרכו
המגילה מתארת באופן נפלא כיצד באופן פרדוקסלי, אלימלך ומשפחתו שבחרו לחיות במנותק נעשים לנזקקים הגדולים ביותר – דרך הצורך בהקמת שם. לאחר מותם של אלימלך ובניו אין המשכיות למשפחת אלימלך. היחידים היכולים לסייע הם קרובי המשפחה, הנשים המואביות שמחלון וכליון נשאו ובני המשפחה שהם השאירו מאחוריהם ביהודה.
בתפיסה אינדיבידואלית טהורה אין טעם במצות ייבום, היות שהאדם מסתכם רק במה שהוא, וברגע שמת הוא איננו. אם מסיבה כלשהי הוא לא הצליח לסמן בחייו וי על הקמת משפחה, ההשג הזה ייעדר לנצח מאתר ההנצחה של 'המימוש העצמי' שלו. רק כאשר תפיסת האדם רחבה יותר, והוא חלק ממשפחה ושושלת, יכולים בני המשפחה להקים את שמו. רק כאשר אלימלך הוא "איש מבית לחם יהודה" ניתן להקים לו שם בישראל ולראות בצאצאים שייוולדו לכלתו בניו וממשיכי דרכו.
המוטיבציה של ההגירה של רות היא ההיפוך המושלם של המוטיבציה של אלימלך. אלימלך עוזב כדי 'להגשים את עצמו' – לחיות חיים אישיים טובים ונוחים, בלי שהקהילה והעם שלו יפריעו לו. רות לעומת זאת מוותרת על הסיכוי לחיי נוחות בארץ מולדתה, מתוך תחושה עמוקה של נאמנות ומחויבות למשפחתה
רות היא תמונת המראה של אלימלך. אלימלך עוזב את בית גידולו ומהגר למואב, ורות עוזבת את בית גידולה ומהגרת לישראל. אולם המוטיבציה של ההגירה של רות היא ההיפוך המושלם של המוטיבציה של אלימלך. אלימלך עוזב כדי 'להגשים את עצמו' – לחיות חיים אישיים טובים ונוחים, בלי שהקהילה והעם שלו יפריעו לו. רות לעומת זאת מוותרת על הסיכוי לחיי נוחות בארץ מולדתה, מתוך תחושה עמוקה של מחויבות למשפחתה, לנעמי חמותה ולבעלה המת, והיא עוזבת הכל כדי להקים שם לבעלה ולהמשיך את שושלת אלימלך.
ראוי להדגיש שבשלב הראשון רות אינה דבקה בנעמי בשל החיבור לתורת ישראל, אלא בשל הנאמנות העמוקה למי שהיו משפחתה ומרצון להעמיד שם ושארית לבעלה. ניתן לראות זאת בדברי נעמי לכלותיה (רות א, יא): וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי, הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. כלומר, הרצון המנחה אותן הוא להקים שם לבעליהם המתים ולמשפחת אלימלך כולה.
ערפה משתכנעת מדברי נעמי שאין באמת סיכוי להקים שם ושארית למשפחת אלימלך, ושבה לעמה ולמולדתה. אולם ברות ממשיכה לפעפע תחושת החובה להעמיד המשך למשפחת בעלה. היא סבורה ששיבה לעמה תהיה כריתת הענף של משפחת אלימלך, והיא דבקה במחויבות שלה לבעלה המת ולמשפחתו.
חז"ל דורשים שבשלב זה התגיירה רות. גרות היא הצטרפות של אדם זר לעם ישראל. לפיכך, בכך שרות זיהתה עצמה עם משפחת נעמי והיתה מוכנה לוותר על רווחתה האישית למען קשר זה, היא היתה לחלק מהעם. עצם העובדה שרות דבקה בנעמי היא הגרות. העמידה של רות לצד בעלה אף לאחר מותו מעידה כי אינה מזוהה עם המואבים אלא עם ישראל.
משפחת אלימלך נעה אל עבר האינדיבידואליות ובוחרת לעזוב את כלל העם למען חיים אישיים מנותקים, ואילו רות נעה אל עבר עם ישראל. היא אינה רואה את עצמה כיחידה מנותקת.
ההתגייסות של בועז
לאור האמור, ניתן להציע כי תגובתה של נעמי לרצון כלותיה לשוב עמה, הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים (א, יא), משקפת את התפיסה של אלימלך. אלימלך התנתק מהעם והתכנס בתוך משפחתו הגרעינית. בהתאמה, נעמי חושבת רק במושגים פנים־משפחתיים. הקמת השם שהיא מעלה בדעתה היא ייבום בתוך המשפחה – רק הילדים העתידיים שלה יוכלו להקים את שם המשפחה. היא אינה מעלה בדעתה שאדם שאינו קרוב ממדרגה ראשונה ואינו חלק ממשפחתה הגרעינית יצא מגדרו כדי להקים שם למשפחתה.
לדידו של בועז, מעורבותו עם הכלל מעניקה תוכן ומשמעות לחייו. הוא אינו מוכן לוותר על השייכות הכללית. חיים אישיים, טובים ככל שיהיו, אינם חיים בעיניו
רות לעומת זאת מבינה שאין יחיד ללא הקשר אל הסיפור הרחב יותר: אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. רות אומרת לנעמי שהיא אתה, כך או אחרת. היא חלק ממכלול גדול יותר, שרק המוות מסוגל להפריד. בדומה לכך, גם כאשר נעמי חוזרת אל בית לחם יהודה היא אינה מחדשת את הקשרים המשפחתיים, ורות היא העושה זאת.
רק לאחר שרות מספרת לנעמי כי קיבלה יחס מועדף מבועז בקציר השעורים, תפיסתה של נעמי משתנה. היא נזכרת שהיא חלק מהקשר רחב יותר, ממשפחה מורחבת, מקהילה, מעם, ויש לה עוד מקום בעולם. היא אומרת: בָּרוּךְ הוּא לַה' אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים, ומיד מוסיפה: קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא.
סביר להניח שהרעב ביהודה הציק גם לבועז, אך הוא, בשונה מאלימלך, בוחר להישאר. הוא רואה את עצמו חלק מהעם, ולא עולה בדעתו לחיות חיים מנותקים בצל המואבים. לדידו של בועז, מעורבותו עם הכלל היא המעניקה תוכן ומשמעות לחייו. הוא אינו מוכן לוותר על השייכות הכללית. חיים אישיים, טובים ככל שיהיו, אינם חיים בעיניו. כשרות פוגשת את בועז, נעמי נזכרת פתאום באפשרות הקמת השם למשפחה הנכחדת.
המפגש בגורן
אחר הדברים האלה נעמי מתחילה לפעול ומבקשת מכלתה ללכת באישון ליל לגורן כדי לפגוש את בועז.
במאמר מוסגר, ניתן לשים לב שמספר פעמים במגילה ה'כתיב' מדבר על נעמי ואילו ה'קרי' על רות, למשל המילים 'וירדתי', 'ושכבתי' (ג, ג) נקראות 'וירדת', 'ושכבת', הכתיב מתייחס לנעמי ואילו הקרי מפנה את המילה לרות. אולי נרמז בכך שמן הראוי היה שנעמי עצמה תרד לגורן, כי המטרה היא הקמת שם משפחת אלימלך, אך היות שהיא אינה בגיל הפוריות, רות משמשת תחליף לה. וכן בסוף המגילה נאמר: וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי.
בסופו של דבר בועז נענה לבקשת רות לגאול את משפחת אלימלך ולפרוש כנפיו עליה. הוא אינו מסיים את העניין בגורן בצורה מביישת, אלא שומר על כבודה ומחכה לבוקר, ואז מציע לשאת אותה באופן רשמי, ואף בודק אם יש גואל קרוב יותר המעוניין בכך.
הגואל הקרוב יותר רוצה רק בגאולת הנכסים אך אינו מוכן לשאת את רות ולהקים את שם המת. נקודה זו היא סגירת מעגל. המגילה אינה מציינת את שם הקרוב שסרב להקים שם למשפחת אלימלך, והיא מכנה אותו 'פלוני אלמוני'. המגילה מעלימה את שם מי שהיה אדיש למחיית שמו של האחר. בועז לעומת זאת מתנדב להקים שם המת על נחלתו, ומביא לכך ש"ייקרא שמו בישראל".
המגילה מסיימת בייחוסו של דוד המלך, הצאצא של בועז ושל רות. המלך הוא "אחד העם", כפי שהוא מכונה בפרשת אבימלך. הוא מצד אחד יחיד, מורם מעם, בעל שם, ומצד שני הוא קשור בכל מהותו לעם שלו, ורק מכוחו הוא מקבל את ערכו. הייחוס של דוד המלך אחר רות מלמד שהשם הפרטי המיוחד של דוד המלך צמח דוקא מתוך הנאמנות העמוקה והבלתי מתפשרת אל המשפחה, הקהילה והעם.
Photo by Adib Harith Fadzilah on Unsplash
המאמר נוגע ביד אמן בשאלות קיומיות ורלוונטיות. תודה
אולי זה הסבר טוב מדוע בזמננו אין יבום. התפיסה האינדיבידואלית חדרה.
היבום התבטל בגלל תפיסות פמיניסטיות שחדרו. האישה אינה קיימת עבור בעלה לאחר מיתתו.
רעיון עמוק ומעורר מחשבה. נותן משמעות חדשה ואקטואלית למגילה. תודה
חכמים פירשו שהאמור בתורה לגבי מצוות יבום "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת", מתייחס לאח הבכור של המת ולא לבן שיוולד. והכתוב מורה ש"גדול האחים מייבם". ומוסיף רבא שאף על פי שבכל התורה כולה אומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כאן באה הגזירה שוה והוציאה את הפסוק ממשמעותו הפשוטה לחלוטין (עיין יבמות כד.)
ומבואר, שיבום לא עוסק כלל בהעמדת צאצאים. והכותב הנכבד התעלם מכך.
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ (בראשית לח) מפורש שהיבום מכוון להולדה
צודק לגמרי, גם כאשר האישה זקנה או האח של המת זקן מצוות יבום קיימת על אף שאינם יכולים ללדת לו.
בר אוריין. קבל ציטוט מן המשנה במסכת יבמות (ח,ה): הסריס לא חולץ ולא מייבם. וכן איילונית לא חולצת ולא מתייבמת. סריס ואילונית הם אנשים שאינם יכולים ללדת ואכן אינם מצווים ביבום.
דוד הבר ראייתך מסריס ואילונית יפה. אך לא הגבת ישירות על דבריי: מדוע חז"ל הוציאו את הפירוש מידי פשוטו? מדוע כ"כ רע בעינהם הפירוש שלך שהבן שיוולד קם על שם המת?
ובנוסף, לא ענית על דברי קדוש וטהור שזקן וזקנה מייבימים
סלבודקער, הפסוק שהבאת הוא סיפור מן התקופה שקודם מתן תורה. הנידון שלי הוא כיצד חכמים הגדירו את המצווה.
גם אם לא במודע המאמר מתאים את תוכן המגילה לחג מתן התורה.
קצת צורמת ההתייחסות של הכותב לגירות כמנותקת מקבלת מצוות. כיום אין אף פוסק שדוגל בשיטה זו (אולי למעט הרב דרוקמן).
הוא לא כתב כך, הוא כתב ש*בשלב הראשון* הדבקות שלה הייתה לא דרך המצוות, אבל בוודאי שבגירות עצמה אחר כך היה קבלת מצוות שלמה ואמיתית, כי הכול בסוף מתחבר לעניין אינטגרלי אחד. אין נאמנות בלי אמונה ואין אמונה יהודית בלי תרי"ג מצוות ואין דבקות בישראל בלי דבקות באלקי ישראל.
בדורות עברו היה פשוט שהגירות תלויה בקבלת מצוות הדברים היו פשוט הולכים יחד. ורק כיום אחר שהתנועה הציונית קבעה שיש יהדות לאומית מנותקת משמירת מצוות נפתחה שאלה זו.
מאמר מיוחד.
מנתח באומנות את המגילה, ומעלה תובנות חדשות ויפות.
נהנתי לקרוא!
היכן ראית במאמר שרות לא קיבלה מצוות? הדבר היחיד שנאמר בהקשר הזה הוא שתהליך הגיור של רות התחיל מנאמנותה לבעלה.
ואכן, להפוסקים שצריך קבלת מצוות ודאי שרות קיבלה.
ר' מוישה, כתיבה מרתקת! קורא בשקיקה את הגיגיך בפוסטים הזוגיים. המשך ליצור תוכן מחכים ומרענן!
מיוחד ממש!!!
נהנתי לקרוא כל מילה, מעלה מחשבות רבות, ומגלה רובד נוסף במגילה.
שכוייעח
המאמר מאמץ גישה חרדית קלאסית שעל האדם לעסוק בעיקר בהקמת משפחה ולהעמיד את דור ההמשך. הבעיה בגישה זו היא שאין לדבר סוף, כל דור עסוק בהקמת הדור הבא. ולמעשה אין כל תכלית.