האנטישמיות החדשה והמרחב הרעיוני היהודי

האנטישמיות החדשה, שנעשתה כה דומיננטית מאז טבח שמחת תורה, שייכת לצד השמאלי של המפה הפוליטית. "מי האלוהים הציוני?" שאלה ויקי קירבי, לשעבר מועמדת מקומית למפלגת הלייבור הבריטית, ומיד השיבה: "אני מתחילה לחשוב שמא מדובר בהיטלר. אנו המצאנו את ישראל כשהצלנו אותם מהיטלר, והוא הפך להיות המורה שלהם". בתקופת קורבין, שהנהיג את מפלגת הלייבור בין השנים 2020-2015, מפלגת השמאל היתה רוויה באנטישמיות גלויה. למרבית הצער, היא רחוקה מלהיות דוגמא יחידה.

בצרפת, מחאות "האפודים הצהובים" כוללים כעניין שבשגרה סממנים אנטישמיים, ורטוריקה אנטישמית נמצאת תדיר על לשונם של פוליטיקאים של השמאל (כגון ז'אן לוק מלנשון). הדברים נכונים גם בספרד, בגרמניה ובמדינות אירופאיות נוספות. גם ארה"ב, ובעיקר באגפים השמאליים של המפלגה הדמוקרטית, אינה נקייה מהאנטישמיות החדשה.

"מי האלוהים הציוני?" שאלה ויקי קירבי, לשעבר מועמדת מקומית במפלגת הלייבור הבריטית, ואף השיבה: "אני מתחילה לחשוב שמא מדובר בהיטלר".

"זה הכל עניין של שטרות כסף," צייצה חברת הקונגרס אילהאן עומאר, כשהיא מסבירה בכך את הנאמנות הפוליטית לישראל. הלחץ שמפעילה עומר וחבריה במפלגה הדמוקרטית הספיק לגרום לנשיא ביידן להוסיף כוכבית לגינוי הביטויים האנטישמיים במחאות הסטודנטים נגד ישראל: "אני מגנה את ההפגנות האנטישמיות," אמר מצד אחד, אך הוסיף: "אני גם מגנה את מי שלא מבין מה קורה עם הפלסטינים." מולי המינגווי, העורכת הראשית של אתר "הפדרליסט", הגיבה בפשטות ב־X כי "הנשיא ביידן אומר שיש אנשים טובים משני הצדדים של ה־7 באוקטובר".

יהיו שיטענו שכל זה לא משנה. "בידוע," לימדונו חז"ל, "שעשו שונא ליעקב" (ספרי, הובא ברש"י על בראשית לג, ד): לפעמים זה מגיע מכאן, לפעמים משם. אולם, לטעמי יש בנסיבות של היום ייחודיות שראוי לעמוד עליה. כמו האנטישמיות שהציתה בדמיונו של בנימין זאב הרצל את חזון המדינה היהודית, גם האנטישמיות שאנו פוגשים דורשת מאתנו לעצור ולחשב מסלול מחדש. רצף האירועים מאז שמחת תורה מכים על קודקודינו ומצהירים: לא ניתן להפטיר כדאשתקד.

בשורות הבאות אסרטט את השינוי באופיה של האנטישמיות, ואציע שכמו הגרסה הימנית, גם האנטישמיות משמאל שוללת מהיהודים את מרחב המחיה. עולם, בניגוד לשנאה הלאומנית ששללה מאתנו את המרחב הפיזי, האנטישמיות הפרוגרסיבית שוללת את המרחב האידיאולוגי ודורש מאתנו להתקדם לקראת חופים חדשים של עצמאות.

 

צדיק באנטישמיותו יחיה

הכל מכירים את הסופרת הבריטית הנודעת ג'יי קיי רולינג, מחברת סדרת "הארי פוטר". אולם, יתכן שלא הכל מודעים לפעילות החברתית שלה למען זכויות נשים, ובעיקר, לענייננו, נגד האיום על זכויות נשים מהצד הפרוגרסיבי של המפה הפוליטית, המצדד בהפרדה מוחלטת בין מין למגדר באופן שגברים יכולים להזדהות כנשים ולהיכנס למרחבים נשיים סגורים.

לאחרונה העבירה ממשלת סקוטלנד חוק נגד "פשעי שנאה", לרבות ביטוי מעורר שנאה באופן ש"אדם סביר יראה בו פוגעני". הקבוצות המוגנות כוללות גיל, מוגבלות, גזע, דת, נטייה מינית וזהות מגדרית. העונש לעובר על החוק: עד שבע שנות מאסר. החוק עורר סערה. ג'יי קיי רולינג תקפה קשות את החקיקה:

החקיקה החדשה פתחה לרווחה אפשרות להתעללות מצד פעילים הרוצים להשתיק את מי מאתנו המדברים על הסכנות שבביטול המרחבים החד־מיניים של נשים ונערות, על אי ההיגיון בנתוני תקיפות אלימות ומיניות שבוצעו על ידי גברים אך מתועדות כפשעים שביצעו נשים […] ועל המציאות הבלתי משתנה של מין ביולוגי.

לסיום הפוסט, רולינג אתגרה את משטרת סקוטלנד: "אני כרגע לא בסקוטלנד, אבל אם מה שכתבתי כאן נחשב עברה לפי תנאי החוק החדש, אני מצפה להיעצר כשאחזור למקום הולדתה של הנאורות הסקוטית".

שנאת היהודים היא חלק מהותי של עסקת חבילה ערכית; דעתו של אדם במנעד רחב של סוגיות ערכיות־מוסריות תוכל לנבא, ברמה השואפת ל־100%, את דעתו ביחס ליהודים

מדוע קורות אלו צריכים לעניין אותנו במדינת ישראל, הרחק מחופי סקוטלנד הצפוניים? כי משום מה, לא קשה לנחש היכן הצדדים היריבים יפלו בכל הנוגע למלחמה בין ישראל לחמאס. לכולנו ברור שמצדדי החוק, דוגמת ראש ממשלת סקוטלנד (המוסלמי) חמזה יוסף, יהיו תומכי חמאס, ואילו דמויות כמו רולינג, מתנגדי החוק השמרנים (יחסית), יתמכו בישראל. רולינג אכן תומכת בישראל זה שנים רבות, ובנימה עכשווית במיוחד, דמות הנבל באחד מספריה ("לבן קטלני") הוא פעיל שמאל שהאנטי־ציונות האובססיבית שלו הפכה לאנטישמיות מובהקת.

הנקודה החשובה לענייננו היא ששנאת היהודים היא חלק מהותי של עסקת חבילה ערכית; דעתו של אדם במנעד רחב של סוגיות ערכיות־מוסריות תוכל לנבא, ברמה השואפת ל־100% (בוודאי בצד הפרו-פלסטינאי) את דעתו ביחס ליהודים.

משום כך, איש לא הופתע כאשר גרטה טונברג, פעילת האקלים הנודעת והקולנית, עטתה כאפיה לראשה, דרשה את השמדת הציונות וזעקה בקול גדול: "אין צדק אקלימי על אדמה כבושה!". בנימה דומה, נציג המפלגה הירוקה בעיר לידס שבאנגליה, שזכה לאחרונה בבחירות המקומיות, הסביר כי מדובר בניצחון עבור רצועת עזה. למרבה הצער, זכו גם נציגים נוספים, אנשי השמאל של מפלגת הלייבור, שהשיגו את נצחונם באמצעות במה ציבורית של תמיכה בחמאס.

יתרה מזאת, האובססיה סביב מלחמת ישראל־חמאס הפכה ליותר מ"עוד נושא" המקודם על ידי אבירי זכויות האדם. הוא הנושא, בה"א הידיעה – עמוד התווך המאחד סביבו את מאבקי הצדק כולם. בציוץ ויראלי מפברואר האחרון הודיעה הזמרת סְקַרְלֶט רֵייבּ כי "פלסטין היא כל הסוגיות בסוגיה אחת". היא המשיכה לפרט: "היא צדק רפרודוקטיבי (reproductive justice). היא צדק חברתי. היא משבר האקלים. היא לא רק נושא אחד; היא כל הנושאים יחדיו".

בתור נושא מספר אחד, אין להתפלא על הלהט הדתי של תמיכת אנשי שמאל באויבינו הקשים והמרושעים. לדוגמא, ג'יימס צ'יימברס, קומוניסט מושבע המשקיע את הונו בקידום תנועות שמאל קיצוני, תיאר את הטבח של שמחת תורה "רגע של תקווה והשראה". בדצמבר 2023 הוא המיר את דתו לאסלאם, וכיום ממשיך את פעילותו האנטי־ישראלית מטוניסיה. דוגמא מחרידה נוספת היא מלקולם האריס, עיתונאי יהודי שלימד זכות על צביעת צלב קרס על בית כנסת בפנסילבניה: "הנה," כתב ב־X, "רצח העם שמבצעת מדינת ישראל הפך את המשמעות של צלב קרס על בית כנסת מאיום נאצי לגינוי לג'נוסייד".

"פגשו את השמאל החדש," קראה כותרת מאמר הדעה מאת ראין זיקגרף בטלגרף הבריטי, "החושבים שחמאס הם הטובים ושצלבי קרס הם נעורים [Woke]".[1] כותרת המשנה מסבירה כי "הסירוב לראות מאבקים פוליטיים יותר ממאבק בין 'טוב' ל'רע' הוביל את הפרוגרסיביים למקום אפל". אפל בהחלט, עד כדי אימוץ האשמה המזכירה את עלילות הדם המסורתיות שישראל מבצעת רצח עם בעזה – חבל ארץ שהאוכלוסיה שבה הכפילה את עצמה בכ־600% מאז הכיבוש הישראלי ב־1967 – במלחמה הגנתית מול אויב המשתמש באזרחיו כמגן אנושי.

בניסוח יהודי תלמודי אפשר להביע את העיקרון של זיקגרף במילים פשוטות יותר: "באה מלחמת חרבות ברזל והעמידתן על אחת: פרוגרסיבי באנטישמיותו יחיה."

 

מנוי חדש לשעיר הישן

הפיכת שנאת ישראל לנושא המרכזי של השמאל הפוליטי מביא אותנו לפרק חדש בתולדות היהודים.

כמובן, שנאת ישראל אינה דבר חדש. במשך אלפי שנות גלות חווינו אותה בכל מקום שאליו הגענו. בעיקר, הופנתה נגדנו אנטישמיות דתית. היהודים סרבו לקבל את המשיח הנוצרי ואת הנביא המוסלמי, ועל כך סבלו את קצפן של שתי הדתות הגדולות. לאחר מכן, בעידן המודרני, האנטישמיות הנורצית המסורתית קבלה גוון לאומי: היהודי היה "האחר" האולטימטיבי, והוא נדחה מקרבן של מדינות-הלאום האירופאיות. ואז קרה משהו שונה. בעקבות השמדת היהודים בשואה והקמת ביתם הלאומי במדינת ישראל, נוכחותם של יהודים נעשתה מאיימת פחות, והימין המסורתי – ברובו, לא בכולו – הניח ליהודים והעביר את תשומת לבו ל"אחר" המוסלמי. מאות רבות של שנאה אינן נמחקות כה מהר, ואנטישמיות ימנית ממשיכה להתקיים; אך למרבה האירוניה, לא מעט ממפלגות הימין של מדינות אירופה הפכו לתומכות ישראל. במקום לאומיות אירופאית, האנטישמיות החדשה היא נחלתו של שילוב מוזר בין איסלאמיסטים ופרוגרסיבים.

בקרב האידיאולוגיה הפרוגרסיבית שהתפשטה היום במחוזות השמאל המערבי (או, בשפה עכשווית יותר, אידיאולוגיות הנעורות, woke), המחויבות משמאל לאוניברסאליות במקום לאומיות ולצדק אוניברסאלי במקום כוח לאומי עברה לדחייה מוחלטת של עיקרון הצדק לטובת מיקוד מוחלט בחלקה אי-שוויונית של כוח (inequalities of power). צדק, לימד פוקו, אינו רלוונטי. "הפרולטריאת לוחם נגד המעמד השליט בגלל, לראשונה בהיסטוריה, היא מבקשת לעצמה כוח".[2] הצדק גזעני; התבונה גזענית; אפילו מתמטיקה גזענית. סיכמה זאת יפה בתיה אונגר-סרגון במאמר שדן בבגידת העולם בנשים ישראליות אחרי ה-7.10:

מדובר בהשקפת עולם שאינה מבדילה בין טוב לרע. […] היא מייחסת מידות טובות באופן אוטומטי למי שהיא רואה כחלשים, ורשע טבעי למי שהיא רואה כחזקים. התשובה לשאלה באיזה צד אתה נופל תלויה במוצא שלך, במגדר, בנטייה המינית, בזהות הלאומית או בדת. כך למשל אנשים שחורים (או כל מי שאינו לבן) הם כולם מדוכאים וחלשים ולכן גם נאצלים וטובים, בעוד הלבנים כולם הם מדכאים רבי כוח ולכן פגומים מוסרית. […] זהו המקור לאנטישמיות העכשווית אשר פשתה בשמאל העולמי במאה ה־21. כל יהודי מוגדר אדם לבן ולכן בהכרח גם אדם רע. הפלסטינים לעומת זאת מוגדרים "לא לבנים" ולכן בהכרח טובים. וזה כולל גם את חמאס.[3]

בעולם שכל מה שאכפת לו זה אי-שוויון, היהודי מאבד לחלוטין את מעמדו.אברהם נבחר על-ידי הא-ל בגין מחויבות בלתי מתפשרת לעקרון הצדק: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). הוא אינו יכול להתקיים באזור נטול-צדק. יתרה מזאת, במבט הבינארי של החשיבה הפרוגרסיבית, המחלקת את העולם בין מדכאים למדוכאים, היהודי מייצג את הרוע המוחלט: הוא הופך להיות שיא הלובן, הקולוניאליזם, האימפריאליזם והפטריכאליות; הוא דיכוי בהתגלמותו, והערבי (או פלסטינאי) המדוכא הופך להיות התגלמות הטוב. כמו פרעה במצרים ש"לא ידע את יוסף", כך אותו מועדון שמאל שנוסד ותוחזק על ידי יהודים במאות ה־19 וה־20 – מרקס, טרוצקי, לוקסמבורג, פרוֹם, בלום, דויטשר, ועוד רבים מספור – הפנה את עורפו כלפי היהודים והפך אנטישמי. עוצמת האנטישמיות הוסוותה במסך דק ושקוף למדי – בהבחנה בין אנטי־ישראליות לשנאת יהודים. אם למישהו נותר ספק באשר לתיעוב היהודים של השמאל החדש, בא ה־7.10 וטיהרו.

"דה־קולוניזציה", זעק שלט גדול ממדים בהפגנה פרו־פלסטינית קנדית באוקטובר 2023, "אינה תיאוריה בלבד!" אכן, היא דורשת מעשים, גם אמיצים ואלימים. פוגרום, אמנם, אבל מוצדק. מגי צ'פמן, חברת מפלגת הירוקים (הפעם בסקוטלנד) ופעילת זכויות אדם ידועה, הבהירה כי "המדוכאים נלחמים עבור זכויותיהם […] אל תתנו למדיה המערבית לרמות אתכם שמדובר בטרור, מדובר בדה־קולוניזציה".[4] זכויות אדם מגיעות לכולם – רק לא ליהודים. נשמע מוכר?

משום כך, גם פעילות זכויות נשים מושבעות, שבכל מקרה אחר נלחמות ללא לאות לטובת הקורבן, ידעו להתעלם בהפגנתיות מהאלימות המינית המזעזעת של תקיפת חמאס. גם אלו שלא יכלו להביא את עצמן לכפור בפשעים דאגו לצמצם אותם. "אבל שמא היא לא נאנסה?" הגיב העיתונאי אוון ג'ונס (מעיתון הגרדיאן של השמאל הבריטי) לתמונת הזוועות שהשאירו הפורעים. גם מול ראיות ברורות, הקהילה הפמיניסטית הבינלאומית, ובתוכה האקטיביסטיות הבולטות והנחושות של תנועת MeToo#, ידעה לשתוק. דממה. חברת הקונגרס הדמוקרטית פרמילה ג'איאפאל העומדת בראש השדולה הפרוגרסיבית בקונגרס ועסוקה בימים כשגרם בהגנה על זכויות נשים, הצדיקה את השתיקה בראיון שהעניקה לרשת CNN:

אני חושבת שאונס הוא דבר נורא. תקיפה מינית היא נוראית. אני חושבת שזה יכול לקרות במצבי מלחמה. ארגוני טרור כמו חמאס מן הסתם משתמשים בכך ככלי. עם זאת, אני סבורה שעלינו להיות מאוזנים כאשר אנו מביעים תרעומת נגד פלסטינים. חמישה עשר אלף פלסטינים נהרגו בתקיפות אווירות של ישראל, שלושה רבעים מהם נשים וילדים.[5]

האנטישמים המערביים של היום מתעבים את המערב המודרני, את המוסר שלו, את גבולותיו הפיזיים ואת הצדק שלו, ושונאים את היהודים המגלמים את תמצית הרוע

כפי שהעידה קלוֹדין גֵיי, הנשיאה לשעבר של אוניברסיטת הרווארד, קריאות לרצח עם של יהודים אינן בהכרח הטרדה והפרה של כללי הקמפוס. "זה תלוי בהקשר." האנטישמים המערביים של היום מתעבים את המערב המודרני, את המוסר שלו, את גבולותיו הפיזיים ואת הצדק שלו, ושונאים את היהודים המגלמים את תמצית הרוע. "לציונים", הצהיר אחד המנהיגים הבולטים של מפגיני אוניברסיטת קולומביה, "לא מגיע לחיות".

במילים פשוטות, היהודים חזרו למעמד המוכר של השעיר לעזאזל, רק הפעם במינוי חדש של השמאל הפרוגרסיבי, מה שמותיר אותנו תמהים: מה זה אומר עבורנו?

 

מרחב רעיוני־יהודי חדש

אנטישמיות נוצרית-לאומנית גזרה על היהודים את אובדן המרחב הפיזי. הפתרון היחיד של בעיית היהודים, שהגיעה לשיאה בזוועות השואה, הייתה יצירת מרחב יהודי עצמאי. בהעדר מרחב משלנו, פשוט לא נותר לנו לאן ללכת. לידת מדינת ישראל הייתה נס בלתי נמנע.

אולם, לצד מדינת ישראל הוצע פתרון נוסף, מקביל. כאמור לעיל, הלאומיות האירופאית (לצד גורמים נוספים) דחפה את היהודים לשמאל האידיאולוגי, שם הם התקבלו ברצון בתור מנהיגים אינטלקטואליים. רבים הפכו לאבירי זכויות האדם, ראשונים לכל מאבק בעד הצדק והזכויות בכלל, ובעד קבוצות מופלות לרעה בפרט. בארה"ב, לאחר שהמכסות בוטלו בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, יהודים הפכה למוקדי אור ליברלי במוסדות ההשכלה הגבוהה. כבר בשנת 1970 הם היוו כ-20% מאנשי הסגל באוניברסיטאות המובילות, ואחוז גבוה עוד יותר מבין התלמידים.[6]

היהודים הפכו להיות דמוקרטים מושבעים. הם צעדו כתף אל כתף לצד מיעוטים דורשי שוויון, כשהם תורמים את כשרונותיהם, את משאביהם ואת מרצם למאבקים הליברליים המתחדשים. העובדה שחלק מהתנועות הללו תקפו גלויות את מדינת ישראל – תנועת Black Lives Matter, לדוגמה, הצהירה בשנת 2016 כי ישראל היא מדינת אפרדהייד וכי היא מבצעת רצח עם נגד הפלסטינאים – לא גרמה להם להימנע מתמיכתם הנלהבת. בשנת 2020, למעלה מ-600 ארגונים יהודיים חתמו על מכתב תמיכה פומבי בארגון, ופרסמו אותו על עמוד שלם של הניו יורק טיימס.

בניגוד למרחב הפיזי של מדינת ישראל (ולעתים לצדו), יהודים אלו מצעו מרחב מסוג אחר שבתוכו הם יוכלו לחיות ולשגשג: מרחב רעיוני אוניברסאלי שקיבל אותם באהדה. בארה"ב, היה נדמה במשך עשורים ארוכים כי האיום הגדול ביותר על היהדות הליברלית הוא נישואי תערובת; פתרון חלקי לכך נמצא בזרמים של היהדות הליברלית שהפכו את נישואי החוץ לתופעה לגיטימית ואף מבורכת. יחד עם נישואי תערובת, שיעורי ילודה נמוכים הטילו צל כבד על עתידה של יהדות זו, אך לא נשקף איום משמעותי להווה שלה. ואז הגיע השבעה באוקטובר.

"תור הזהב של יהדות אמריקה מגיע לקיצו", זעקה כותרת מאמרו של פרנקלין פואר שהזכיר לכולנו את "המעגל הקשוח של ההיסטוריה היהודית, כאשר תורי הזהב הנם רגעי אירוניה דרמטיים, השאננות הנאיבית רגע לפני האבדון".[7] לפני כמה עשורים, מדינות אירופה גירשו את היהודים מתוך המרחב הפיזי של המאה ה-20. כיום, השמאל הפרוגרסיבי מנקה את היהודים מהמרחב האינטלקטואלי, למעט אותם יהודים המוכנים לגנות את עצמם ולצדד באויביהם. "אני מרגישה חסרת בית", אמרה לי קולגה אמריקנית בדצמבר האחרון כשהיא דומעת על בגידת חבריה. "אין לי לאן ללכת".

בהתאם לרומן של היהודים עם השמאל האוניברסלי, חלקים נרחבים מתוך מדינת ישראל ניסו לשכפל את המרחב הרעיוני המוכר בנכר. האקדמיה, התקשורת, התרבות הפופולרית ואף מוסדות המדינה ביקשו לאמץ את עסקת החבילה של יסודות הליברליזם המודרני – המכונה בדרך כלל 'פרוגרסיביות'. כפי שהערתי בעבר, מדברים בטבעיות על "חוזה חברתי" ישראלי, כאילו מובן מאליו שהעיקרון המארגן הליברלי (מבית מדרשם של ג'ון לוק, תומס ג'פרסון ושות') של אמנה חברתית חל על מדינת ישראל היהודית כפי שהוא חל על ארצות הברית.

מה צריכה להיות התגובה של יהדות הגולה לתחושות אלה? אינני מוסמך להשיב על כך. נדמה, אם זאת, כי המשך שליחתם של יהודים צעירים לקמפוסים רוויים בשנאת יהודים, מקומות שבהם יעברו אינדוקטרינציה אידיאולוגית התובעת שנאת ישראל חסרת פשרות, נוגדת את ההיגיון הבריא. כפי שגילה פרופ' סטיוארט קמנצקי לאחרונה, מרחבים אלו אינם סובלנים כלפי דיסידנטים.[8] אך מעבר לכך, אופיים של התגובות יהיה בהתאם לנסיבות מקומיות, והם יוכלו לכלול שיעורי עליה מוגברים (אמן!), מעבר למדינות "אדומות" (רפובליקניות), ואימוץ גובר של מודל חרדי מתבדל.

אך בכותבי מכאן, ודווקא ביום העצמאות של מדינת ישראל, הרעיון הבסיסי שאבקש להעביר הוא מסר של עצמאות. אנטישמיות בגרסת הימין דחפה אותנו לעצמאות פיזית במדינה היהודית. כיום, אנטישמיות בגרסת השמאל מעוררת אותנו לבנות על חירותנו הגשמית ולפתח סוג של עצמאות שטרם פיתחנו דיה: עצמאות רעיונית.

במאמר שפורסם לאחרונה,[9] עסק פרופ' בני בראון באחידות המחשבה השלטת במדעי הרוח והחברה של האקדמיה העכשווית. "אינני צריך להכביר מילים על ההבניה החברתית-תרבותית שיוצרות האוניברסיטאות על כל צעד ושעל, במיוחד במדעי הרוח והחברה", כתב בראון. גורמים רבים מצטרפים, כפי שהמשיך לפרט, כדי להדק את ההבניה: "מתודות המחקר, הנושאים הראויים למחקר, הדגמים התאורטיים הנקוטים במחקר, ההנחות האידאולוגיות ה'מותרות' וה'אסורות' במחקר, קביעת טיבו של חידוש מחקרי, מדיניות הציטוטים וההפניות, סגנון הכתיבה". כל אלו, לצד ועדות המינויים, מערכות כתבי-העת וועדות קרנות המחקר, יוצרים סטנדרטיזציה רעיונית שאת גבולותיה הצרים קשה מאד לפרוץ: "רבות דובר על הבניות אלה כאשר עלו הטענות על הצורך ב'גיוון' באקדמיה, אך בין הקריאות לגיוון מגדרי, גזעי ודתי נשכח רק גיוון אחד קטן: הגיוון הרעיוני".

כפי שבראון מציין (והוא לא הראשון[10]), ההיתכנות למחשבה עצמאית ויצירתית בתחומי הפילוסופיה ומדע המדינה תוחמה על-ידי גבולותיה הצרים של "קופסה" המכילה שני ערכים בלבד: החירות והשוויון. תוצאה אחת של גבולותיה החדשים של המחשבה המותרת היא בצורת פילוסופית בימין הפוליטי: כיון שהאוניברסיטאות נהנות ממונופול כמעט אבסולוטי על התחום הפילוסופי, וכיון שהמחלוקת הרלוונטיות נשלטות על-ידי השמאל, הרי שהימין הפוליטי מתקשה להתרומם במישור האינטלקטואלי ולהגיב כראוי לתיאוריות הביקורתיות של השמאל. "דובריו האינטלקטואליים של הימין – שרבים מהם מתארים עצמם כבעלי השקפה שמרנית – חוזרים אל אדמונד ברק ואל ג'ון סטיוארט מיל, ולפעמים לפובליציסטים אחרים המועלים לצורך העניין לדרגת הוגים. גם הם אינם מייצרים פרדיגמות חדשות."

האנטישמיות תוצר האקדמיה זוכה לעבודת תרגום אפקטיבית במיוחד על-ידי התקשורת, התרבות, והמשפט, ומשם היא מואמצת על-ידי ההמון הזועם. מולה, האופציה היחידה שנותרה לנו היא עצמאות המחשבה

הבעיה אינה מוגבלת למגדלי השן של האקדמיה. התיאוריות הביקורתיות – ניו-מרקסיסטיות, פוסט-סטרוקטורליסטיות, פוסטמודרניות, פוסט-קולוניאליסטיות, תיאוריות גזע ביקורתיות, תיאוריות קוויריות, לימודי שומן(!), ועוד רבות – מגויסות ליצור מנוע אידיאולוגי עצום לתנועות הצדק החברתי ותיקון העולם. השפעתן על התרבות, התקשורת, המשפט והפוליטיקה עצומה. כדברי בראון:

התאוריות הללו מוצאות עוד ועוד מוקדי דיכוי, במיוחד בחברה הדמוקרטית, שרק כאשר נתגבר עליהם נשיג "צדק חברתי" ודמוקרטיה. למעשה הן דורשות שהמהפכה תמשיך הלאה והלאה, כעין מקבילה מערבית למהפכה המתמדת של טרוצקי, ותבעֵר עוד ועוד מוקדי דיכוי. למוקדי הדיכוי יש שמות וכתובות, וכך משמשת היצירה האקדמית כמנוע פוליטי של השמאל העכשווי, למאבק בימין המתחזק.

לא מפתיע לגלות שאותו מנוע אקדמי היוצר את תיאוריות הדיכוי גילה לבסוף את המדכא הגדול המאגד אותן יחד. מרקס כבר זיהה את היהודי עם מהות הקפיטליזם, אשר באמצעותו "הפך הכסף לכוח עולמי" ("על השאלה היהודית"). היהודי הוא המדכא ההיסטורי של האנושות, שכן "הכסף הוא האל-קנא של ישראל, אשר אל אחר לא יהיה על פניו". מרקס היה אמנם רחוק מהווקיזם העכשווי, אך תיאוריות הביקורת הניו-מרקסיסטיות הובילו, אולי באופן בלתי ניתן לעצירה, למסקנה דומה. בסוף, זה היהודי.

האנטישמיות תוצר האקדמיה זוכה לעבודת תרגום אפקטיבית במיוחד על-ידי התקשורת, התרבות, והמשפט, ומשם היא מואמצת על-ידי ההמון הזועם. מולה, האופציה היחידה שנותרה לנו היא עצמאות המחשבה. הדמוקרטיות הליברליות נפלו למשכב; האמנות החברתיות שבהן מופרות, אך אין מי שמעז לומר זאת בקול. כנראה שמוטל עלינו, היהודים, לעסוק בשבירת האורתודוקסיה המחשבתית. המקום הראוי לכך הוא כאן, בירושלים. בישראל.

 

תרבות-נגד יהודית

משפט נוסף במאמרו של בראון תפסה את עיני. לאחר שהבהיר כי האקדמיה מעולם לא הייתה כוח של תרבות-נגד (counterculture), אלא ביטוי רדיקלי לערכי התרבות השלטת, בראון הוסיף (בסוגריים) כי את תרבות הנגד האמיתית ניתן למצוא דווקא במוסדות הדת:

תרבות הנגד האמיתית הייתה ונותרה התנועות הדתיות הריאקציוניות של הדתות המערביות, ואצלנו – היהדות החרדית; במילים אחרות, אלה שביקשו לעמוד נגד נחשול המודרנה, ובכלל זה גם גילו ביקורת כלפי ערכי החירות והשוויון.

הקונפורמיזם האקדמי הפך להיות דת בפני עצמה. ייתכן שנדרש תנועה דתית כדי להילחם בו.

למרות עצמאותה הפוליטית, מדינת ישראל לא עשתה מאמצים יוצאי דופן כדי לפתח מרחב רעיוני מקביל המשוחרר מכבלי האחידות האקדמית. נהפוך הוא: מוסדות הליבה של ישראל העתיקו את הרעיונות הליברליים שבהם התאהבו יהודי המאה ה-20. בשנותיה המוקדמות, הסוציאליזם היווה כוח עצום בכלכלה ובמודל החברתי של המדינה. הסוציאליזם אמנם שקע ורוב הקיבוצים עברו הפרטה, אך האוניברסיטאות, התקשורת, מוסדות המדינה וחלקים משמעותיים ברשויות המדינה (ובפרט מערכת המשפט) המשיכו לשקף את עקרונות השמאל-פרוגרסיביים שיצאו את האנטישמיות החדשה. אנחנו אמנם לא במקומה של ארה"ב, אך אנחנו גם לא כאלה רחוקים.

תקוותי היא שהפתרון גלום ביהדות. התורה מלמדת כי מידת הקדושה דורשת מאתנו להיות נבדלים מן העמים: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ, כו). האנטישמיות העכשווית מדרבנת אותנו ודוחקת בנו להיות נבדלים לא רק במרחב הפיזי, אלא גם באידיאולוגיה ובמחשבה. במשך מאות שנים, מרחב העשייה האינטלקטואלית של העם היהודי הוגבל לתחומי ההלכה. כך גם למדנו באמרה התלמודית, שלפי "מיום שחרב המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" (ברכות ח, א). בהעדר ריבונות לאומית על ארצנו, ובהיותנו תלויים בחסדי אומות העולם, בתי המדרש הגדולים של העם היהודי הרחיבו את גבולות הצרים של ההלכה לכדי ספריות ענק העוסקות בדיון הלכתי-תלמודי.

על בתי המדרש המסורתיים, בעלי תרבות ומסורת שונות ממוסדות אקדמיים, ליטול את האחריות על הפרויקט הרעיוני החדש

כיום, בעידן של ריבונות יהודית ובתקופה של משבר חסר-תקדים, עלינו לוודא שאותם בתי המדרש יקדישו מאמצים משמעותיים אף בשאלות הגדולות של החיים – שאלות שעליהן עונה האקדמיה בתיאוריות הביקורתיות העכשוויות. ישראל צריכה להפוך לתרבות-הנגד של האורתודוקסיה האקדמית שהפכה אנטישמית. ככל שיימצאו כאלה, זה יכול לקרוא בתוך מוסדות אקדמיים שברצונם (וביכולתם) להיות אוונגרד רעיוני מול הדגמים המקובלים. אך מעבר לכך, הפרויקט חייב לכלול גם מוסדות שאינם אקדמיים, שצריכים להיות חלק מהשיח. כלומר, על בתי המדרש המסורתיים, בעלי תרבות ומסורת שונות ממוסדות אקדמיים, ליטול את האחריות על הפרויקט הרעיוני החדש. הדבר נשמע אולי רחוק מהמציאות, אך היכרות אישית עם לא מעט תלמידי חכמים המתעסקים אף בשאלות הגדולות של החיים האנושיים משכנעים אותי שזה אפשרי.

בעקבות הטבח פרסם הסופר עומר ברק את חשבון הנפש שעשה. "עולות לי שתי מילים בלבד, שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: אני יהודי." חנין מג'דאלה, כותבת קבועה בעיתון הארץ, כתבה על התפכחות השמאל בעקבות הטבח כי סיבות רבות "גרמו להם לשנות עמדה, לראות בבהירות את המציאות, להבין שהם יהודים, קודם כל יהודים, ולכן אין ברירה אלא לזוז ימינה."[11] אני מקווה שהיא צודקת, לאו דוקא בתזוזה ימינה במובן הצר של מונחי ימין-שמאל אלא בעיקר בהפנמה שאנחנו קודם כל יהודים. להפנמה זו יש השפעה לא רק בגישה לסוגיית השלום, אלא בעיצובו של המרחב הרעיוני-ערכי כולו.

ומילה בנוגע לשאלת השותפות החרדית. הרבה נכתב, בין היתר על גבי במה זו, בנושא של השותפות החרדית בכלכלה, בצבא, ובאופן כללי במוסדות השונים של מדינת ישראל. אך מי יודע? ייתכן שהפרויקט של יצירת המרחב הרעיוני החדש, כזה שיהווה תחרות הוגנת למוסדות האקדמיים, יוכל להיות גולת הכותרת של השותפות החרדית. "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם" (ישעיהו ב, ג).

---

[1] https://www.telegraph.co.uk/us/comment/2024/04/24/left-antisemitism-columbia-college-protest-israel-hamas-war/.

[2] Human Nature: Justice Versus Power, 1971, p. 26.

[3] https://www.spiked-online.com/2024/03/12/the-lefts-sickening-betrayal-of-israeli-women/.

[4] ראו Jonathon Von Maren, "Decolonization is not a Metaphor" (https://europeanconservative.com/articles/commentary/decolonization-is-not-a-metaphor/).

[5] See Bret Stephens, "Silence Is Violence – but Not When It Comes to Israeli Rape Victims" (https://www.nytimes.com/2023/12/05/opinion/silence-rape-israel-jews.html).

[6] https://www.bjpa.org/content/upload/bjpa/72ac/72academics.pdf.

[7] https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2024/04/us-anti-semitism-jewish-american-safety/677469/.

[8] https://fathomjournal.org/universities-in-crisis-opinion-there-is-no-academic-freedom-for-jewish-faculty-at-the-university-of-toronto/.

[9] בנימין בראון, "נקנה ביושר: משבר מדעי הרוח במערב בן זמננו" קשת ו 88 (תשפ"ד, 2024).

[10] ראו בתמר ועוז אלמוג, כל שקרי האקדמיה (2020).

[11] https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-11-16/ty-article-opinion/.premium/0000018b-d3f2-d168-a3ef-d7fa49aa0000.