"והתיר לנו את": מקומו של היצר בקשר הזוגי

היצר הוא אחד הכוחות החזקים והדומיננטיים בנפש האדם, וההתמודדות עמו היא אחד האתגרים הגדולים של האדם. התמודדות זו מתחילה כבר מגיל צעיר, אך אי אפשר לומר עליה "עד החתונה זה יעבור", כמו שנוטים נערים לחשוב. ההתמודדות עם היצר אינה מתפוגגת לפתע לאחר הנישואים. היא אולי משנה צורה, אך אינה נעשית משמעותית פחות. בבחרות ההתמודדות היא עם האסור, ולאחר הנישואין – עם המותר. במאמר זה אתמקד בהתמודדות עם המותר.

ההתמודדות עם היצר אינה מתפוגגת לפתע לאחר הנישואים. היא אולי משנה צורה, אך אינה נעשית משמעותית פחות. בבחרות ההתמודדות היא עם האסור, ולאחר הנישואין – עם המותר

אדם שהתחנך במסגרות חרדיות קלאסיות נמצא בהתמודדות מתמדת עם יצרו. בכל שנות בחרותו מלווה אותו תחושה שהיצר טמא, שהוא סכנה עבורו, ועליו להילחם בו ולהישמר ממנו ככל שניתן. עם הנישואין באה התמודדות חדשה: כיצד הפך מה שהיה עד היום אסור בתכלית לחובה ולמצוה? היתכן שאותו יצר מאוס ומגונה הופך למתוק ומהנה? איך ניתן להבין שהתאוה הגשמית מותרת ורצויה? גם אם באופן סמוי, טורדת את מנוחתו ההרגשה שהתאוה הגשמית סותרת לקדושה. הוא יודע בוודאי את דעתו של הרמב"ן וסיעתו על קדושת החיבור, עם זאת הוא ממשיכים לחוש כדברי הרמב"ם, שחוש המישוש נחות ומגונה.

בעיה זו עשויה להטריד זוגות רבים במהלך חיי הנישואים ואף לפגוע בחיי האישות שלהם, בלי שהם יעלו אותה לדיון. בעוד נערים ונערות יכולים למצוא התייחסויות להתמודדות עם היצר בימי הנעורים, וחתנים וכלות משופעים בהדרכה כיצד להתכונן לימי הנישואין, להתמודדות שלאחר הנישואים אין כמעט התייחסות.

 

מתיר איסורים?

התחושה הדוחה כלפי היצר מתהווה ומתפתחת בילדות ובנערות. כאשר הילד אינו מכסה את עצמו כראוי, אומרים לו "זה לא צנוע". כאשר המבוגרים רוצים להביע שאט נפש ממראה או תמונה של פריצות, אומרים לילד "זה איכסה". בגיל ההתבגרות לומד המתבגר המבולבל כי היצר הוא דבר טמא, דחוי, שראוי להדחיק ולהצניע ואולי אף להתבייש בו. לרוב, נערים מתמודדים לבדם עם ענייני קדושה, והם נבוכים לשאול ולהתייעץ. הם חשים אשמה וחוסר ערך כשיצרם מתגבר ואינם למדים דבר על תכליתו, משמעותו והאופן הנכון להתמודד עמו.

תחושת אי נוחות זו עם היצר נצרבת בתודעתו של המתבגר ומלווה אותו לקראת החתונה. לאחר הנישואים, כאשר בני הזוג מנסים לבנות ולבסס את הקשר הזוגי, צף ועולה קונפליקט לא פתור – מהו היחס הנכון ליצר?

תחושת אי נוחות זו כלפי היצר נצרבת בתודעתו של המתבגר ומלווה אותו לקראת החתונה. לאחר הנישואים, כאשר בני הזוג מנסים לבנות ולבסס את הקשר הזוגי, צף ועולה קונפליקט לא פתור – מהו היחס הנכון ליצר? הם נכנסו לעולם חדש, שבו היצר הוא חלק משגרת יומם, והם נדרשים לחיות אתו בשלום ובהרמוניה, אך התחושה העמוקה שהיצר הוא משהו שלילי ממשיכה לנקר בהם.

בעיה זו מתוארת בבהירות בדברי רבי שלמה וולבה זצ"ל:

הטעות משנות הנעורים הראשונות, שהתרגלו לראות בכל ענין שביצר הרע ענין של טומאה […] וכל כך השתרש ענין זה בבני תורה צעירים, עד שאחר כך כשהם ניגשים לחתונתם, נדמה להם גם אז כי בעצם בטומאה הם עוסקים, אלא שהטומאה הותרה […].

כמובן, אין לך טעות גדולה מזו! ולדאבוננו גם מחנכים אינם נזהרים בזה ומרבים לטמא את היצר הרע, במקום לחנך תלמידיהם לדעת שהיצר הרע הוא דבר שבקדושה, וממילא צריכים לשמרו בקדושה! ואילו חונכו התלמידים ככה, היו יודעים בעת בואם בברית עם בת גילם, כי בית מקדש הולכים לבנות, לא מקום מותר לטומאה ח"ו! (אגרות וכתבים שח)

בעיה זו, חשוב לציין, אינה מצויה דוקא אצל מי שהודרכו באופן לקוי ושגוי, קטסטרופה המצריכה מאמר לעצמה, אלא גם אצל מי שהודרכו הדרכה טובה ונכונה. הללו בוודאי שמעו ממדריך החתנים או מדריכת הכלות שלחיבור יש משמעות עמוקה בפיתוח הקשר ובאחדותם של בני הזוג, ולפעמים אף דיברו אתם בפתיחות שההנאה הגשמית הנלווית לכך מותרת ונצרכת. עם זאת, אותה גרסא דינקותא שנטמעה בלבם, שיש להתרחק מכל הקשור ליצר ושכל התעסקות בו אסורה ופחותה, עומדת בניגוד קיצוני לקשר האינטימי ביניהם. המידע הנכון שקיבל הבחור מהמדריך על חשיבות החיבור ורוממותו נשאר ידע תאורטי בלבד. הוא אינו מיישב את הסתירה הרגשית שנוצרת מהתנגשות בין החינוך הקדום למציאות החיים לאחר הנישואין.

המידע הנכון שקיבל הבחור מהמדריך על חשיבות החיבור ורוממותו נשאר ידע תאורטי בלבד. הוא אינו מיישב את הסתירה הרגשית שנוצרת מהתנגשות בין החינוך הקדום למציאות החיים לאחר הנישואין

התחושה הלא נוחה בנוגע ליצר החיבור עלולה לייצר ריחוק כללי ממידת הקדושה. לאחר הנישואין, הסתירה שבין היחס המתיר את היצר ליחס האוסר עלולה להתבטא באחת משתי הדרכים ההפכיות. אדם יחוש חוסר נוחות כלפי הנהגות שונות הנוגעות לאישות, שכביכול אוסרות עליו את המותר ומטילות עליו פרישות, או להפך, יראה בפרישות מידה רצויה, אך יחליט שהערכים הדתיים אינם ישימים בחיי המעשה. נוסח אחר, מתוך המחשבה שמידת הקדושה אינה רלוונטית עבורו בכל הנוגע לחיי הבית, הוא עלול להסיק שהוא אינו יכול לחיות כיהודי טוב, המקדש עצמו בעולם המעשה.

 

הפתרון אינו "לדבר על זה"

דעה רווחת בציבור היא כי כל הקשיים ביחס ליצר הם תוצר של מחסור במידע או של מידע שגוי; אנו מרגישים חוסר נוחות כי "לא מדברים על זה מספיק". אף שאני מסכים כי חינוך לקוי הוא חלק מהבעיה, כנזכר בדברי הרב וולבה, דומני כי זהו הסבר קל מדי. המבוכה שאנו חשים בנוגע ליצר נטועה עמוק מאד בנפש ואי אפשר לתלות אותה רק במסרים שגויים של הורים או מורים.

דעה רווחת בציבור היא כי כל הקשיים ביחס ליצר הם תוצר של מחסור במידע […] זהו הסבר קל מדי. המבוכה שאנו חשים בנוגע ליצר נטועה עמוק מאד בנפש ואי אפשר לתלות אותה רק במסרים שגויים של הורים או מורים

חווית המיאוס המתלווה ליצר אינה נחלתם של אנשים שהתחנכו בחינוך דתי בלבד. היא קיימת גם אצל בוגרי החינוך החילוני. גם בעולם המתירני של היום, שהמיניות נוכחת בכל פינה ומדברים עליה בבית הספר, בספרים ובסרטים, אנשים נבוכים מאד ליצור שיח ענייני בנושא, אפילו עם בן זוגם. מבוכה זו בולטת בייעוץ זוגי, כאשר בני הזוג נשאלים בצורה עניינית על הנושא המיני.

לפני כעשור הזדמנה לי אנקדוטה קטנה הממחישה זאת היטב. הייתי בכנס מקצועי רפואי בנושא הריון ולידה, שהשתתפו בו זוגות רבים מכלל האוכלוסיה. במהלך הכנס ניתנה הרצאה בנושא אישות בשלבי ההריון. התבוננתי סביבי ולעיני נגלה מחזה מעניין, זוגות נעים באי נוחות על כסאם, מתעסקים בפלאפון או משוחחים ביניהם, תוך הפניית מבט תמה על המרצה. זוגות אלו לא התחנכו בציבור החרדי, ורבים מהם אפילו לא בחינוך דתי, ובכל זאת הם לא חשו נוחות בשיח ענייני בנושא.

כאמור לעיל, התיאוריה לבדה אינה פותרת את חוסר הנוחות העמוק שיש לנו כלפי היצר. גם אנשים שקיבלו הדרכה בטוב טעם ודעת על חשיבות החיבור ממבט תורני, אינם משתחררים כה מהר מנטל הבושה והאשמה. הלימוד השכלי אינו יעיל להפנמת משמעות חיי האישות וליצירת הרמוניה פנימית ביחס ליצר החיבור.

לא זו בלבד, אלא שנראה כי יש לאנשים אמונה קטנה מאד ביכולת הרעיונות התורניים לתרום משהו לחיי האישות שלהם. אני נוהג להפנות לאנשים המתייעצים אתי, ביניהם אברכים שמורים מאד, את השאלה הבאה: אם תראה בבית הכנסת שתי מודעות, האחת על הרצאה מקצועית בנושא חיי אישות מפי איש מקצוע שאינו רב, והשניה על שיעור בנוגע למצות עונה מרב מוכר, לאיזו מהן תעדיף ללכת? רובם המוחלט בוחרים באיש המקצוע. כשאני מנסה להבין מדוע, אני מקבל תשובות כמו "אני מחפש משהו למעשה (בעגה ליטאית)"; "לא רוצה משהו מכביד". להבנת אותם אנשים, ההוראה הדתית בחיי האישות מתמקדת במה שאסור, אך אינה מעניקה משמעות רחבה לחיי האישות. דומני שתשובות אלו מתארות יותר מכל את הקונפליקט המתואר. למרבה הצער, רבים בציבור בני התורה חשים כי אין לתורה אף דבר חשוב ומשמעותי לומר על טיבו של החיבור.

 

שורש הבעיה: השתלטות היצרי על האנושי

דומה שהאתגר נעוץ בחוויה של היצר. מאז שהאדם מכיר את יצרו, הוא נחווה כדחף פיזיולוגי רב עוצמה וחסר שליטה. ההתמודדות רבת השנים של הרווק עם יצרו מטמיעה בתודעתו תחושה היצר הוא כוח פנימי חזק, העלול להשתלט עליו ולהביאו למעשים הנוגדים את ההיגיון ואת הערכים שעליהם גדל; שהוא כוח חייתי בלתי נשלט, העלול בכל רגע לגבור על האנושי שבו. מכאן הבושה ביצר ואף תחושת האשמה.

האדם מפתח תחושה שהיצר הוא כוח חייתי, בלתי נשלט, העלול בכל רגע לגבור על האנושי שבו. מכאן הבושה ביצר ואף תחושת האשמה.

כאשר האדם מגיע לפרקו, עלולה גישה זו להמשיך וללוות אותו, והוא יראה בחיי האישות מסגרת שנועדה "להצילו מן החטא", כלומר, מסגרת בטוחה ומוגנת להתפרצות הצד החייתי שבו. גישה זו רואה ביצר כוח ביולוגי עוצמתי בלבד, בנוסח "אין מה לעשות – היצר קיים. אני יצור ביולוגי המוכרח למצוא פורקן לחייתי שבי, ואשתי תסייע לי לעשות זאת בצורה בטוחה". מבחינה רגשית הם ממשיכים לחוות את היצר כדבר המשתלט על האדם, על האנושי שבו. הם אינם יכולים לתפוס את רוממות החיבור ואת משמעותו הרחבה, ומתמקדים בתועלת הטכנית של "מצילתו מן החטא".

לדידם של אלו, החיבור עם האשה אינו תכלית לעצמה. הוא מסגרת המגנה עליהם מפני כוחו של היצר ותו לא. באופן זה, החיבור הביולוגי אינו יוצר חיבור רגשי בין בני הזוג, והוא מתנהל כדבר הנצרך מחמת ההכרח. המשמעות העיקרית המתלווה לחיבור היא התמודדות עם כוח ביולוגי.

גישה זו מביאה לידי כך שהדחיה הרגשית כלפי היצר רק גדלה ומעמיקה. במקום שחיי האישות יביאו את האדם להשלים עם יצרו, הם גורמים להעמיק בו את תחושת התעוב. האדם מפתח תודעה שהחיבור הוא בסך הכל פורקן בטוח של הכוח החייתי שבו.

יחס זה ליצר הוא הסיבה לכך שתחושת אי הנוחות אינה תלויה במידת המתירנות שאדם נוהג בה. כאמור לעיל, תחושת חוסר הנוחות אינה נחלתם של אנשים הנוהגים בפרישות בלבד. זאת משום שיחס מתירני ליצר עדיין רואה בו כוח חייתי, צורך ביולוגי רב עוצמה המשתלט על האדם והדוחף אותו למצוא פורקן. אם אדם חש כך כלפי יצרו, לא יועיל לו לתת דרור ליצריו. אדרבה, ככל שהוא יתן ליצר להשתלט עליו יותר, כך יגדל בו התעוב העצמי.

 

עבודת האדם: להשליט את האנושי על היצרי

הגישה המתוארת למעלה שוגה פעמיים. ראשית, היא מעוותת את עבודת האדם ביחס ליצר. לפי התורה, תפקידנו אינו להשמיד את היצר או לתת לו פורקן חלקי, אלא לעבוד באמצעותו את הבורא. כך ביארו גדולי הדורות את מה שאמרו בגמרא, "'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך' – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" (ברכות נד, א).[1]

ההצלה מן החטא שנזכרת בחז"ל אינה התרת הרסן וההרשאה "לחטוא בהתר". ההצלה היא מן החטא שביצריות. מטרת הנישואים היא להוציא את עוקץ החטא מתוך היצרי ולהפוך אותו לאנושי, לדבר מה שאינו שולט באדם אלא נשלט על ידו

שנית, גישה זו אינה מצילה את האדם מן החטא, אלא אדרבה, מטביעה אותו בתוכו. ההצלה מן החטא שנזכרת בחז"ל אינה התרת הרסן לאדם "לחטוא בהתר". ההצלה היא מן החטא שביצריות. מטרת הנישואים היא להוציא את עוקץ החטא מתוך היצרי ולהפוך אותו לאנושי, לדבר מה שאינו שולט באדם אלא נשלט על ידו. הנישואים אמורים להביא את האדם לחוות את היצר לא רק כעניין פיזיולוגי, אלא כחלק מצורת האדם שלו וכחלק מן הקשר שלו עם בת זוגו. באמצעות הנישואים נעשה היצר חלק ממערכת יחסים רגשית עם האשה. כך הוא הופך מדחף ביולוגי עיוור המשתלט על האנושי שבאדם לכוח המעדן והמטפח את האנושיות.

דברים אלו מפורשים בספר "שבט מוסר" (פרק כד):

הכלל העולה שהכל תלוי בו, שאיש ואשה יהיו בלב אחד בתכלית קשר אהבה כשלהבת קשורה בגחלת וכו', וכדי שתכפר על האיש, צריך שיהיו נחשבים כאלו היא הוא, והוא היא, ועל ידי כך מתכפר עם האשה מכל הרהוריו. שאם יש פירוד עמה ח"ו מהרהר באשה אחרת.

מה שמציל מן החטא הוא תחושת האיחוד של בני הזוג ולא הפעולה הביולוגית בלבד. מי שאינו מסופק מהקשר ורואה בפן הביולוגי את חזות הכל אינו ניצול מן החטא. כאשר החיבור הביולוגי עומד בפני עצמו ללא רגש של חיבור בין בני הזוג, הדבר מעמיק ומקבע את התחושה הלא נוחה המתלווה לפעולה הביולוגית, והקונפליקט הולך ומעמיק.

ההלכה מורה כי ללא התפתחות רגשית בין בני הזוג אין לקיים את החיבור.[2] בהתאם לכך המטרה העיקרית של היצר היא להביא לאחדות פיזית ונפשית עם האשה, כנאמר בזוהר:

בְּזִמְנָא דְּאִשְׁתְּכַח בַּר נָשׁ בְּזִוּוּגָא חַד דְּכַר וְנוּקְבָּא, וְאִתְכַּוִון לְאִתְקַדְּשָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת. כְּדֵין הוּא שְׁלִים, וְאִקְרֵי אֶחָד בְּלָא פְּגִימוּ.  בְּגִינֵי כַּךְ, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחְדֵּי לְאִתְּתֵיהּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, לְזַמְּנָא לָהּ בִּרְעוּתָא חֲדָא עִמֵּיהּ […] כְּדֵין כֹּלָּא חַד בְּנַפְשָׁא וּבְגוּפָא. בְּנַפְשָׁא: לְאַדְבְּקָא דָּא בְּדָא בִּרְעוּתָא חֲדָא. וּבְגוּפָא: כְּמָה דְּאוֹלִיפְנָא דְּבַר נָשׁ דְּלָא נָסִיב, הוּא כְּמַאן דְּאִתְפְּלִיג, וְכַד מִתְחַבְּרָן דְּכַר וְנוּקְבָּא, כְּדֵין אִתְעָבִידוּ חַד גּוּפָא. אִשְׁתְּכַח דְּאִינְהוּ חַד נַפְשָׁא, וְחַד גּוּפָא, וְאִקְרֵי בַּר נָשׁ אֶחָד.

 [בזמן שנמצא אדם בזיווג אחד זכר ונקבה, ומתכוון להתקדש כראוי, אז הוא שלם ונקרא אחד בלי פגם. משום כך צריך אדם לשמח את אשתו באותה שעה, לזמן אותה ברצון אחד עמו […] אז הכל אחד בנפש ובגוף. בנפש – להדבק זה בזה ברצון אחד. ובגוף – כמו שלמדנו שאדם שלא נשא הוא כמי שנחלק, וכאשר מתחברים זכר ונקבה, אזי נעשים גוף אחד. נמצא שהם נפש אחת וגוף אחד, ונקרא אדם אחד]. (ויקרא פא, ב)

ההתפתחות הרגשית הכרוכה בחיבור היא השימוש בכוחו של היצר עבור האחר, כלומר עבור סיפוק הצרכים הגופניים והרגשיים של השני.[3] שימוש זה בכוח היצר הוא ההופך אותו מחייתי לאנושי. הרגש המתלווה ליצר והפונה אל האחר מעניק לו ממד אנושי של קרבה ואחדות. באופן זה, הסיפוק הפיזיולוגי של האדם אינו פוחת, אלא היצריות מתרחבת גם לתחום הרגשי, שבו שותף האחר.

הפיכתו של היצר לאנושי יוצרת עמו מפגש אחר. לא עוד יצר חייתי השולט באדם, אלא יצר נשלט, בעל משמעות. אין עוד צורך לשכנע את האדם כי השימוש ביצר מותר ונצרך, מאחר שהוא חווה אותו באופן שונה משהורגל עד כה

הפיכתו של היצר לאנושי יוצרת עמו מפגש אחר. לא עוד יצר חייתי השולט באדם, אלא יצר נשלט, בעל משמעות. אין עוד צורך לשכנע את האדם כי השימוש ביצר מותר ונצרך, מאחר שהוא חווה אותו באופן שונה משהורגל עד כה. היצר בשעת החיבור אינו אותו יצר טמא ומתועב שהכיר. מה שהיה חייתי, פחות ומגונה טרום הנישואים נותר חייתי ופחות ומגונה, אך יש אופן של שימוש המעניק ליצר משמעות וערך.

לאור הבנה זו, ההנהגות המעשיות הנוגעות לאישות מקבלות מובן אחר. הן לא נועדו לפגוע בהנאתם של בני הזוג ולצמצם ולדחוק את היצר, אלא להשליט את האנושי על היצרי באמצעות הנהגות היוצרות יחס של חיבה ביניהם.[4]

***

מגדולי הדורות למדנו כי עיקר הקדושה המעשית בשעת החיבור איננה פרישות, אלא אחדות בין בני הזוג באמצעות שמחה, הנאה וקשר רגשי. מובא בשם ר' אהרון קוטלר כי מקובל בידו מהגר"א, שעיקר החיוב בקדושת הזיווג הוא בעניין ריבוי האהבה וההתאחדות ביניהם.[5]

כאשר היצר משמש ליצירת חיבור עמוק מהנה ומאחד בין בני הזוג, אין הוא יוצר תחושת ריחוק מן הקדושה. אדרבה, החיבור מפתח בלב האדם רגש דק ועמוק לקדושה. קשר רגשי ונכון בין בני הזוג מחבר אותם לפן היהודי שבחיבור, שמעבר לאסור ולמותר.

וכן כתב רבי משה שמואל שפירא זצ"ל (בהסכמתו לספר משכן ישראל):

כי אם בתחילה עולה על הדעת, כי קדושה פירושה פרישות כולו לשם קדושה, השכיל [המחבר] מדברי רבותינו כי קדושה זו פירושה למען שמחת קשר האישות, שמחת איש באשתו, ולהימנע מתשע מידות ששנו חכמים. ולפי זה בנקל להתעלות ולהיכנס בשערי קדושה.

 

---

[1] של"ה (עשרה מאמרות מאמר שמיני, אות ד), וגר"א (אמרי נועם ברכות נד, א).

[2] וכך אמרו בגמרא (עירובין ק, ב): אסור לאדם שיכוף את אשתו לדבר מצוה. וכן מובא בזוהר (בראשית מט, ב): מאן דמתחבר באנתתיה, בעי למפגע לה ולבסמא לה במלין. ואי לאו, לא יבית לגבה, בגין דיהא רעותא דלהון כחדא בדלא אניסו. חובה זו מתייחסת בעיקר לבעל מפני שיצרו בדרך כלל נוטה יותר לפן הפיזיולוגי, והיא מכונה בגמרא כ"פיוס". אך גם האשה מחוייבת באחדות רגשית עמו, כמו שמצינו במדרש (במדבר רבה פרשה ט, לד), שאסור שתתן עיניה באחר ותתייחד עם בעלה.

[3] הראב"ד (ספר בעלי הנפש, שער הקדושה) כתב כי מהותה של מצות עונה היא סיפוק צרכי האשה והנאותיה.

[4] להרחבה על הבט זה, ר' ספרו של הרב רפאל מנחם שלנגר, משכן ישראל חלק א, עמ' 19.

[5] מובא בספר משכן ישראל חלק ב, עמ' 45, הערה 1.

Photo by Zach Vessels on Unsplash