זהו פיוט שיש בו הכל. עוצמה ונמיכות רוח, אֶדֶר ונשגבות ואפסות וביטול כחלום יעוף, לחש וצעקה, אזהרה ותקוה, שירה ותחינה. העולם כולו עומד למשפט: כמה יעברון וכמה ייבראון, מי בקצו ומי לא בקצו, מי יישקט ומי ייטרף, מי יישפל ומי ירום. והוא גורף בעוצמה, מטיל דממה בהיכלות בתי הכנסת, מרטיט לב קרוב ורחוק.
הפיוט וּנְתַנֶּה תֹּקֶף הנאמר בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים הוא בין המפורסמים בפיוטי הימים הנוראים. הוא מביא באופן מטלטל ביותר את חרדת הדין כולל תיאור המלאכים אחוזי החיל – שכן גם הם עומדים למשפט ככל באי עולם, ופותח פתח לתשובה, לסליחה ולחנינה. משם הוא עובר לתאור גדולתו של הקב"ה: "ואתה הוא מלך חי וקיים", ולבקשה להקדיש את שמו על בניו.
המעבר אל קְדֻשָּׁה מוכיח שזהו פיוט מסוג סִלּוּק. כלומר, תפקידו להעביר את המתפללים לפסוק "קדוש, קדוש, קדוש" שבקדושה. סִלּוּק בארמית משמעו עֲלִיָּה והתרוממות. הפיוטים הנאמרים בתחילת חזרת הש"ץ של שמונה עשרה נקראים קְדֻשְׁתָא – תפילות שאמרו בהן קְדֻשָּׁה, והסִלּוּק הוא נקודת השיא של פיוטי הקְדֻשְׁתָא: הוא הפיוט המעביר את קְדֻשְׁתָא לאמירת הקְדֻשָּׁה.
קדושתו של הפיוט וההערצה הגדולה לוּנְתַנֶּה תֹּקֶף נשאבו לא רק מכח מילות התפילה המעוררות רטט, אלא גם מן הסיפור הנורא שהוא כרוך בו: סיפורו של רבי אמנון ממגנצא.
מעשה בר' אמנון ממגנצא שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שיהפך לדתם וימאן לשמוע להם. ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר בו ההגמון, ויהי כהיום כהחזיקם עליו ויאמר חפץ אני להועץ ולחשוב על הדבר עד שלשה ימים, וכדי לדחותם מעליו אמר כן. ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון שם הדבר ללבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק…
הסיפור מופיע בספר "אור זרוע" של רבי יצחק בן משה מוינה במאה ה־13, והוא מעיד כי העתיק את הסיפור מכתב ידו של רבי אפרים מבונא (העיר בון בגרמניה), מבעלי התוספות במאה ה־12. על פי הסיפור, נתחבר הפיוט במגנצא שבגרמניה (העיר מיינץ), מן הסתם במאה ה־10 או אחר כך, שכן לפני כן עדיין לא היתה שם קהילה יהודית מבוססת.[1]
אולם גילויים חדשים מן הגניזה הקהירית מספרים סיפור מפתיע: הפיוט וּנְתַנֶּה תֹּקֶף מופיע כבר בכתבי יד עתיקים שמקורם קדום יותר, ולא סביר היה שיגיעו מארצות אשכנז. ואם לא די בזה, החקירות העלו כי השם אַמְנוֹן לא היה שכיח כלל בקרב יהודי אשכנז. מי היה רבי אמנון, היכן הרביץ תורה ומה פעל בחייו? ומה מקורו של הפיוט, ומתי נכתב וּנְתַנֶּה תֹּקֶף?
ואז נחשפה עוד תגלית ואיימה על מוצאו האגדתי של הפיוט: פיוט קְדֻשְׁתָא חדש של רבי אלעזר הקליר, שהתגלה לא מזמן בכתבים קדומים, מעלה כי הפיוט וּנְתַנֶּה תֹּקֶף היה לנגד עיני הקליר בעת שכתב את הקדושתא. רבי אלעזר חי במאה השישית בארץ ישראל, שבע מאות שנה לפני רבי אמנון ממגנצא. והנה, בתאור יום הדין כותב רבי אלעזר:
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת / וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת,
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא / וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ.
ועוד:
זֶה יִתְיַחֵס וּלְחַיִּים יֵאָמַר / וְזֶה אַל יִתְיַחֵס כִּי קִצּוֹ נִגְמַר.
זֶה בְּקִצּוֹ יִגְוַע וְיָמוּת / וְזֶה בְּלֹא קִצּוֹ בְּחֶטְאוֹ יָמוּת.
וכך הלאה והלאה.
כלומר, וּנְתַנֶּה תֹּקֶף הוא פיוט שהקדים אפילו את רבי אלעזר הקליר ושימש לו תשתית רעיונית והשראה. יש המייחסים אותו ליניי, פייטן ארצישראלי קדום מן המאה החמישית, או ליוֹסֵי בֶּן יוֹסֵי, מן המאה הרביעית. בכל מקרה, בוודאי לא נכתב על ידי מחבר בן תקופה מאוחרת יותר.[2]
אם כך, האם סיפורו של רבי אמנון ממגנצא נשאר בגדר אגדת עם מטלטלת ויפה? בעל ה"אור זרוע" למעשה אינו כותב שהפיוט חובר על ידי רבי אמנון, אלא רק נקרא על ידו בציבור טרם מותו. הדבר מתכתב עם הממצאים בדבר מקורו הקדום של הפיוט.
כמו כן, השם אַמְנוֹן אמנם לא היה מצוי בקרב יהודי אשכנז, אולם היה רווח אצל יהודי איטליה – הם הרבו לקרוא לילדיהם שמות מן התנ"ך, והוא מוליך את הסיפור אל האזור ההוא. גם השם קלונימוס מקורו איטלקי (פירושו בלטינית: kleo-nymus שם יפה, כלומר שם טוב). אם כן, רבי אמנון המדובר היה כנראה אחד מגדולי יהדות איטליה, רבו של רבי קלונימוס, הוא רבי קלונימוס בן משולם הידוע שחי במגנצא. רבי משולם הגדול, אביו, היה פייטן איטלקי נודע, ותלמידו של רבי שלמה הבבלי, מתקופת גאוני בבל. פיוטיו של רבי משולם משקפים היכרות עם ונתנה תוקף בגרסאות הקדומות שלו.
העובדה שהפיוטים במחזורי בני איטליה מקורם בפיוטי ארץ ישראל מסבירה כיצד הכירו הן רבי אמנון והן רבי קלונימוס ואביו את הפיוט הקדום. (היישוב היהודי באיטליה מקורו בעיקר בגלי השבויים שהגיעו מיהודה הכבושה. רוב פיוטי ארץ ישראל שהתגלגלו לאשכנז ולצרפת הגיעו לשם דרך איטליה.)[3] כאשר התרחש הסיפור המדובר כבר עברה משפחת הרב מלוּקָה שבאיטליה למגנצא, ורבי קלונימוס, כפי שעולה מן הרשומות, התוודע לסיפור לראשונה בחלום. כך או אחרת, הפיוט הופץ בקהילות ישראל ונכנס למחזורי הימים הנוראים של כל קהילות הפזורה היהודית, לרבות חלק מקהילות תימן.
ונתנה תוקף של בית השיטה
לשאלה מה מצא העם היהודי בפיוט הזה דוקא, שהוא תפס מקום של כבוד לפני אחד משיאי עבודת ימי הדין ואף דחק את מקומו של הסילוק "אופד מאז" של הקליר, ניתן למצוא מענה בסיפורו של ונתנה תוקף של בית השיטה.
במלחמת יום הכיפורים איבד קיבוץ בית השיטה שבעמק חרוד אחד עשר מבניו. זה היה מספר החללים הגבוה ביותר בישראל באופן יחסי לאוכלוסיית היישוב. בעקבות האסונות החל אצל רבים מבני הקיבוץ מסע של חיפוש משמעות. לא היתה זו חזרה בתשובה במובן המקובל של המושג, אבל קודם למלחמה התקיימו בו ביום כיפור ארוחות כרגיל, ולאחריה החלו רוב חבריו לצום ביום הקדוש ואף להגיע לתפילות. זאת לצד מהפכות רוחניות קטנות־גדולות נוספות.
המלחין יאיר רוזנבלום התגורר בקיבוץ לזמן מה, וכשעזב ביקש להשאיר לחברי הקיבוץ מתנה. כשפתח את סידור התפילה עמדו מול עיניו מילות "ונתנה תוקף". המילים הגדולות שיקפו לו את הטלטלה הקשה שעבר הקיבוץ, והוא חש צורך לחבר להן לחן.
ביום הזיכרון לחללי הקיבוץ שנערך ביום הכיפורים עלה אחד חנן אלבלק, מבני הקיבוץ, על הבמה ושר את מילות התפילה בלחן של רוזנבלום. קהל של יותר מאלף איש ישב על מקומו בדממה מחושמלת. כשהסתיים השיר קמו החברים ועזבו את המקום בדומיה. חלקם התבטאו: "זה היה רגע של קדושה שלא הבנו, אבל חשנו במלוא העוצמה."
הלחן של רוזנבלום התפשט אל מעבר לגבולות הקיבוץ וסייע לפיוט לתפוס מקום של כבוד גם מחוץ למגזר הדתי בישראל. ניתן לזהות השפעה של הלחן גם על הניגון המסורתי המושר בבתי הכנסת.
הסיפור של בית השיטה הוא בבואה של האימפקט של הפיוט על דורות של מתפללים לאורך למעלה מ־1300 שנה. (מילות ונתנה תוקף העניקו בסיס אינטר־טקסטואלי לשירים יהודיים וישראליים רבים נוספים.) הוא משקף את תחושות האי־ודאות והאימה של ימי הדין לצד הבטחת ההזדכות וההיטהרות שהם נושאים בכנפיהם.
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ
וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעַרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶש
בימים אלו, כשעם ישראל כולו נמצא באחת המערכות הקשות של קיומו, כמה משמעות אנחנו מוצאים במילים הגדולות, המזהירות מרה והמלמדות זכות, המטלטלות והמלטפות, הנותנות פשר שמעבר להיגיון, המחברות שמים וארץ.
[1] שולמית אליצור, הספרנים – מגזין הספריה הלאומית, 17.9.17 https://blog.nli.org.il/unetanneh_tokef/.
[2] אברהם פרנקל, “ציון“ סז (תשס"ב), עמ' 138-125.
[3] י' זוסמן, כתבי יד ומסורות נוסח של המשנה, דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, ג, עמ' 215 ואילך.
מאמר מעניין ומעשיר
באמת כדאי שנפנים מה באמת קובע את הגורל של הפרט וגם הכלל