בראשית שנת תשפ"ד, לאחר טבח שמחת תורה, פרצה מלחמת "חרבות ברזל". המלחמה דרשה גיוס רחב של מילואים, והצורך בחיילים הלך וגבר. אם קריאות לגיוס חרדים היו דבר שבשגרה עד השנה, הרי שבתקופה הנוכחית הן זכו לחיזוק ולצידוק שטרם ידענו.
השיח על גיוס חרדים מתרחש בתוך החברה החילונית, הדתית־לאומית והחרדית, כמו גם בין המגזרים הללו. לרוב, הלא־חרדים דורשים מהחרדים להתגייס, והחרדים מתגוננים. הטענה הניצחת של החרדים היא שלימוד התורה חשוב לשמירה על עם ישראל. החברה החרדית אף יזמה ניסיון לבסס את הטענה באמצעות חוק יסוד המכיר בערך של לימוד התורה ומשווה אותו לשרות צבאי. לפני חצי שנה, על רקע הדיונים על חוק הגיוס, הרב הראשי יצחק יוסף קרא: "אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע כולנו לחוץ לארץ." לדבריו, החיילים מצליחים בזכות בני התורה.
מול טיעון ותיק זה שואל הצד השני: ניחא שמי שתורתו אומנותו יקבל פטור, אולם מי שאינו לומד תורה, מדוע אינו מתגייס?
אכן, מול טיעון ותיק זה שואל הצד השני: ניחא שמי שתורתו אומנותו יקבל פטור, אולם מי שאינו לומד תורה, מדוע אינו מתגייס? רבנים אחדים בתוך החברה החרדית הצהירו בשנים עברו שעל מי שלא לומד להתגייס. אך העמדה הרווחת היא שמוטב אף למי שתורתו אינה אומנותו שלא להתגייס. הסיבה הניתנת לכך בדרך כלל היא שהשרות הצבאי אינו מותאם לחרדים. יש חשש כבד שהחייל החרדי יאבד את דרכו התורנית ואת תפיסת עולמו בתוך מציאות שאינה תואמת את יסודות החיים החרדיים: הפרדה מגדרית, קבלת החלטות מתוך השקפה תורנית ועל פי הכרעה רבנית, ופיקוח על תקשורת עם יהודים מחוץ לעולם החרדי (העשויה להשפיע עמוקות על הצעיר החרדי). כור ההיתוך הבן־גוריוני, גם אם נחלש עם השנים, ממשיך להרתיע את החרדים. מנהיגים חרדים רואים בישיבה "תיבת נח" המגנה על יושביה מהעולם החיצוני. בתפיסה כזו, אין מקום לשרות צבאי, שכן הוא יוביל להתבוללות בתרבות הישראלית.
החשש משחיקה דתית של מגויסים משפיע על מקבלי ההחלטות בחברה החרדית לא פחות מן הסיבה הרשמית יותר של חשיבות לימוד התורה. אם הטענה בדבר חשיבות לימוד התורה היא טענה דתית במהותה, טענת החשש משחיקה דתית אינה רק דתית אלא אף סוציולוגית, שכן הפחד הגדול, כפי שטען הרב יהושע פפר במספר מאמרים (למשל כאן), הוא מפני התפוררותה של החברה החרדית כפי שהיא כיום. במילים אחרות, הטענה בדבר חשיבות לימוד התורה היא טענה אתית, המציגה תקדים היסטורי כבר מימי דוד המלך (שאז חלק מן העם למדו תורה או התפללו במקביל ליציאת האחרים למלחמה), ואילו החשש משחיקה דתית נוגע יותר לנקודת ההווה: למצבה של החברה החרדית בארץ ולאופן שהיא משמרת את עצמה בתוך החברה הישראלית.
אולם המטריד הוא התגובה של החברה החרדית לביקורת הנמתחת עליה. מדוע אנחנו מתחמקים מכל עיסוק בנושא, במקום להיות בעמדה יוזמת ומתכננת? הרי בעוד כך וכך שנים החרדים ייטלו חלק משמעותי בניהול המדינה, ובכלל זאת בצבא. ההיגיון אומר שהחברה החרדית אמורה לרצות להתגייס, להשתלב בצבא, וזאת תוך הגדרת התנאים הדרושים לה. כמו שהחברה החרדית בנתה מקומות לימוד (ישיבות) באופן שהתאים לערכיה, כך היא יכולה לבנות בסיס, חיל ומסלולי שרות התואמים ואף מחזקים את ערכי התורה. במילים אחרות, נראה כי אמור להיות אינטרס ליצור אפשרות של גיוס בתנאים מתאימים, ולא להיות נספח התלוי בדעת אחרים.
ניתן להסביר את המצב הקיים בכיוונים שונים: סוציולוגי, פוליטי, רוחני ועוד. במאמר זה אבקש להסביר את התופעה מן הפן הפסיכולוגי.
ניתן להסביר את המצב הקיים בכיוונים שונים: סוציולוגי, פוליטי, רוחני ועוד. במאמר זה אבקש להסביר את התופעה מן הפן הפסיכולוגי.
התנועה הפנימית של החברה החרדית מול נושא הגיוס היא של התגוננות. יש הרגשה של רדיפה על ידי השמאל ובג"ץ. קיצוצי תקציבים וגיוס בחורי ישיבות מטפחים תחושת קרבנוּת מול בעלי כוח אנטי־חרדיים. כמובן, יש גם מציאות חיצונית, אולם לעמדה הפנימית יש השפעה על המציאות. האם אנחנו החרדים מעוניינים להיות בעמדה מתגוננת וריאקטיבית, או בעמדה אקטיבית היוזמת שינוי מתוך התבוננות רחבה? איני מדבר כאן על עמדת גדולי הדור בעניין, אלא על החברה החרדית בכללה. מה עומד מאחורי היחס הנפשי של האדם החרדי לסוגיית הגיוס?
חרדות קבוצתיות
הפסיכואנלטיקאי הבריטי וילפרד ביון (1979-1897) ערך מחקר על קבוצות קטנות בצבא במהלך מלחמת העולם השניה, ומאוחר יותר במסגרת מכון "טביסטוק". על בסיס מחקריו הוא פיתח תיאוריה לגבי המאפיינים הלא־מודעים בקבוצות ועל המקום שמשחקת חרדה בפעילות הקבוצתית. הפסיכולוגית צילה תורי־מגדסי מתארת כך את ההשפעות הלא־מודעות על הקבוצה לפי ביון:
אוסף החרדות האינדיבידואליות של המשתתפים הופך לחרדה קולקטיבית המעסיקה את האגו הקבוצתי. עקב כך רק חלק מוגבל מזמנה של הקבוצה מוקדש לעיסוק במטרה שלשמה התכנסה, ולמעשה חלק ניכר מהעיסוק הקבוצתי מוקדש להתמודדות עם חרדות והגנות.
ביון הסתמך על חשיבתה של קליין… ויישם אותה על עולם הקבוצות והחברה. הוא הגדיר קבוצה כאוסף של פרטים שיש להם משימה או מטרה משותפת, ותכנים לא־מודעים המעסיקים אותם ומשפיעים על התנהלות הקבוצה. על פי גישתו, כשפרט מצטרף לקבוצה מתעוררות בו חרדות שהוא ייבלע בתוכה וייכחד על ידה, או לחילופין שיהיה מבודד ומבודל בתוכה. אוסף החרדות האינדיבידואליות של המשתתפים הופך לחרדה קולקטיבית המעסיקה את האגו הקבוצתי. עקב כך רק חלק מוגבל מזמנה של הקבוצה מוקדש לעיסוק במטרה שלשמה התכנסה, ולמעשה חלק ניכר מהעיסוק הקבוצתי מוקדש להתמודדות עם חרדות והגנות.[1]
מהן, אם כך, החרדות אשר מעסיקות את החברה החרדית? חרדה בסיסית ועוצמתית אחת מתגלה מתוך העמדה של החברה החרדית נגד שרות צבאי: החרדה להיכחד מבחינה רוחנית. חרדה זו מוגדרת אצל היחיד גם כחרדת איון,[2] קרי, הפחד מהרס הנפש או הגוף. כפי שביון קובע, אוסף החרדות של היחידים המרכיבים את הקבוצה הופך לחרדה קולקטיבית המעסיקה את נפש הקבוצה. אך מדוע שחרדה זו תעסיק את החברה החרדית יותר מקבוצות אחרות, ומדוע הביטוי לכך יהיה דוקא התנגדות לצבא?
כדי לענות על כך, יש להתעכב על טראומות והשלכותיהן.
הטראומה והשלכותיה
לטראומה יש השפעה רחבת היקף על הגוף ועל הנפש. בספרו "נרשם בגוף" כותב הפסיכיאטר ההולנדי ד"ר בסל ואן־דר־קולק:
כבני אנוש אנו שייכים למין חסין במיוחד. מקדמת דנא אנו שבים ומשתקמים ממלחמות אכזריות, מאין ספור אסונות (טבעיים כמו גם מעשה ידי אדם) ומהאלימות והבגידה בחיינו הפרטיים. אך חוויות טראומטיות מטביעות את חותמן, בין שבקנה מידה נרחב (על ההיסטוריה והתרבות שלנו) ובין שקרוב יותר לבית, בתוך המשפחה, כשסודות אפלים מחלחלים בפעפוע סמוי ועוברים מדור לדור. הן גם מותירות עקבות בנפשותינו וברגשותינו, ביכולתנו לחוש שמחה ואינטימיות, ואפילו במערכות הביולוגיות והחיסוניות שלנו.
ההיסטוריה של העם היהודי רצופה באיומים ורדיפות, החל מפרעה במצרים ועד לח'אמנאי באיראן. לוח השנה של העם היהודי משובץ בחגים המסמלים את הצלתנו מארועים טראומטיים ועוזרים לנו לזכור אותם. בספר דברים אף צווינו: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כה, יז). זכירת הטראומות שלנו היא חלק מהדנ"א היהודי.
בספרה "הבחירה", הפסיכולוגית שורדת השואה ד"ר אדית אגר כותבת על הזיכרון בכלל ועל הזיכרון של הטראומה בפרט:
זיכרון הוא שטח מקודש. אבל הוא גם רדוף. זה המקום שבו הזעם והאשמה והאֵבל שלי חגים כמו עופות טרף מורעבים המסתערים על אותן עצמות ישנות. זה המקום שאליו אני יוצאת בחיפוש אחר תשובה לשאלה שאין עליה תשובה: למה שרדתי?
אם נכונה הגדרתה, מה כולל השטח הרדוף של הזכרון ההיסטורי החרדי? דומני שנכון יהיה להתמקד בהשלכותיה של שואת יהדות אירופה.
מלחמת העולם השניה, ובתוכה השואה, היתה טראומה נוראה לאנושות בכלל וליהודים בפרט. היא איימה על קיומו של העם היהודי, גדעה והשמידה קהילות שלמות בפועל. רבים מהיהודים האורתודוקסים שחיו באותה תקופה חוו טראומה קשה הן אישית והן קהילתית. לאחר השואה, החברה החרדית הצטמצמה לקבוצה קטנה, וכדי לשרוד הקימה חיץ בינה לבין העולם החיצוני. חיץ זה כבר הוקם במידה מסוימת לפני השואה מול איומי החילון, אך התעצם שבעתיים בעקבותיה. על רקע זה ניתן להבין מדוע חלק ממנהיגי הרוח בחברה החרדית ראו בישיבות "תיבת נח" המגנה מפני השפעות חיצוניות.
השואה לא פסחה על מגזרים אחרים בעם היהודי, אך ההתמודדות של כל מגזר עם הטראומה היתה שונה. רחלי איבנבוים במאמרה "חרדים מהשואה – זכרון השואה מפרספקטיבה חרדית"[3] מתייחסת לדרכי התמודדות שונות אלו:
התשובה הציונית לשואה מאדירה את התקומה ואת ההתחדשות במדינת ישראל לאחר השואה בתור אנטי־תזה לגלותיות… מנגד, עבור החברה החרדית העמידה השואה אתגר דחוף של שיקום תפיסת הרציפות ההיסטורית, בתור חלל פעור בלב אותה הרציפות של המסורת היהודית…
הפער העמוק בין שתי החברות הצעירות, הישראלית והחרדית־ישראלית, משתקף היטב דרך מאפייני ההנצחה. הנצחת השואה בישראל התבצעה באמצעות אנדרטאות, טקסים וספרי זיכרון. בשיח החרדי הוצגו אלה בתור "מצבות אבן מתות", אנדרטאות קרות המלוות בטקסי זיכרון תקופתיים וחסרי משמעות, ולעתים אף בתור עיוותים המשמשים הצדקה צינית לקיומה של מדינת ישראל הכופרת. הנצחת השואה של החברה החרדית שונה בתכלית, וזכרון השואה הוצא מהמרחב הקולקטיבי אל זה המשפחתי והאישי.
אמנם האבל הלאומי אפשר לאינדיבידואל החרדי לעבד את האבל על אובדנו הפרטי, אך אי־הסדרת טקסים ודרכי זיכרון קולקטיביים לא אפשרה עיבוד מספק לטראומה הקולקטיבית. כאשר הציונות קבעה את "יום השואה" והציבה אנדרטאות, היא סימנה במרחב ובזמן את אזורי האבל ובכך שחררה את שאר השנה ואת המרחב הציבורי להמשכיות החיים. לעומת זאת, בחברה החרדית הישראלית מעולם לא נערך עיבוד קולקטיבי של טראומת השואה.
האבל הלאומי אפשר לאינדיבידואל החרדי לעבד את האבל על אובדנו הפרטי, אך אי־הסדרת טקסים ודרכי זיכרון קולקטיביים לא אפשרה עיבוד מספק לטראומה הקולקטיבית
טראומה זו כה עמוקה, שהיא דבקה גם במגזרים שלא איבדו את בני משפחתם ואת קהילותיהם באירופה. חלק מההסבר לכך נעוץ במציאות ההיסטורית, במסגרתה גם יהודי ארץ ישראל ויהודי ארצות ערב חוו את סכנות השואה וחלקם אף חיו תחת כיבוש נאצי על כל משמעויותיו. חלק אחר הוא תולדה של טראומה 'יד שניה' שנוצרה עם פרסום מוראות השואה בקרב כלל העם היהודי. בין כך ובין כך, הטראומות האלו מתחברות לטראומות קודמות של העם היהודי לדורותיו, וניתן לדבר על טראומה קולקטיבית מורכבת.
בהקשר זה, מעניין להשוות את תגובת הקהילה החרדית בארץ ישראל לטראומה זו לשל הציונות הדתית.
עוד טרם העליות לארץ ישראל, החרדים והציונות הדתית ביססו דרכי התמודדות עם אתגרי החילון. הציונות הדתית ראתה כערך דתי את ההצטרפות למיזם הציוני לצד שמירת ערכי הדת, והיא חיפשה ומצאה דרכים לעבודה משותפת עם החילונים. לעומת זאת, החברה החרדית עשתה שימוש בשמרנות ובדלנות. דרכי התמודדות אלו היו בסיס לגישות שהתגבשו במדינת ישראל הצעירה לאחר השואה. הציונות הדתית חשה צורך בהשתלבות במוסדות הציוניים דוגמת צה"ל, וראתה בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה". לגביה, בדלנות מהחברה הציונית החילונית לא היתה אופציה, והיה עליה למצוא דרכים חלופיות להתמודד עם איום החילון. לעומת זאת, החברה החרדית כבר נקטה ממילא בגישת הבדלנות, וחוותה צורך דחוף אף יותר להגביה את החומות, ליצור הפרדה ברורה משאר הציבור הישראלי ולהגן בכל הכוח על צביונן של הקהילות החרדיות הקטנות שהיו לפליטה בהר ציון.
מחיר הטראומה
החברה החרדית גדלה והתבססה עם השנים. נורמות חברתיות שהתגבשו אפשרו לה לשמור על ייחודיותה. אט־אט נוצרה לגיטימציה לעבודה במקומות מעורבים ולימודים במוסדות חילוניים, תוך דיאלוג באשר לתנאים הנדרשים כמו הפרדה מגדרית. מדוע אם כן גורם נושא הצבא להתנגדות חריפה, להפגנות, ואפילו לאיום ביציאה מהארץ?
חוויה טראומתית במהותה היא חוויה הנגרמת מארוע שבו חווים חוסר אונים משמעותי, ובתגובה לכך האדם מנסה להשיב לעצמו תחושת שליטה. אם כי מקומות עבודה ולימוד של חילונים אכן עלולים להשפיע על הרוחניות של האדם החרדי, בידי החרדים הפונים אליהם נותרת שליטה מסוימת – תמיד אפשר להתפטר ממקום עבודה או לעזוב מקום לימודים. הצבא, לעומת זאת, הוא בהגדרה מקום שנשללת השליטה מהחייל. הצבא מגדיר לחייל מה הוא יעשה ומתי, איך הוא יתלבש, ומה מותר ומה אסור לו לעשות. (מפורסמת האמירה שהחייל הוא "רכוש צה"ל".) עבור החברה החרדית, הכניסה לצבא היא העברת השליטה באדם לידי הצבא. הדבר מנוגד בתכלית לצורך הקיומי של החברה החרדית בשליטה (רוחנית וחברתית) על פרטיה.
חשוב לציין כי ההיגיון הזה הוא פנימי במהותו. הוא מתייחס למצב הנתון ואינו אובייקטיבי. הרי אם הצבא הוא מקום שדורש שליטה בכל אספקט של חיי החייל, הדבר רק מחזק יותר את השאלה דלעיל: מדוע שהחברה החרדית לא תרצה להיות בעמדת שליטה בנוגע לשרות הצבאי, באמצעות יצירת מסלולי שרות התואמים ואף מחזקים את ערכי התורה?
בעקבות השואה פיתחה החברה החרדית צורך קיומי בהתבדלות. אולם בדרך אופיינית לטראומה היא הרחיקה לכת בפירוש המציאות המאיימת, וכך התקשתה לפעול מתוך אחריות וצפיית פני עתיד
התשובה לכך היא טראומת השואה. בעקבות השואה פיתחה החברה החרדית צורך קיומי בהתבדלות. אולם בדרך אופיינית לטראומה היא הרחיקה לכת בפירוש המציאות המאיימת, וכך התקשתה לפעול מתוך אחריות וצפיית פני עתיד. תופעה זאת אינה יוצאת דופן. בספרה, ד"ר אדית אגר טוענת שהטראומה עלולה להוביל לתפיסה קרבנית:
חיפושי שלי אחר החרות ושנות נסיוני כפסיכולוגית קלינית מוסמכת לימדו אותי שסבל הוא רגש אוניברסלי. אבל תחושת קרבנוּת היא עניין שנתון לבחירה. יש הבדל בין הפיכה לקרבן לבין תחושת קרבנות. סביר שכולנו ניפול קרבן במובן זה או אחר במהלך חיינו… וכאן יש תהליך של הפיכה לקרבן. זה תהליך שבא מבחוץ…
בניגוד לכך, קרבנוּת נובעת מבפנים. איש לא יכול להפוך אותנו לקרבנות חוץ מאתנו עצמנו. אנחנו הופכים לקרבנות לא בגלל מה שקורה לנו אלא כשאנחנו בוחרים להיאחז בתהליך החיצוני שהפך אותנו לכאלה. אנחנו מפתחים תודעה של קרבן – דרך מחשבה וקיום נוקשים, מאשימים, פסימיים, תקועים בעבר, נטולי סליחה, מענישים, ושאין להם גבולות בריאים. אנחנו הופכים לשובים של עצמנו כשאנחנו בוחרים להגביל את עצמנו לתודעת הקרבן.
אני רוצה להבהיר דבר אחד מעל לכל ספק. כשאני מדברת על קרבנות ועל שורדים אני לא מאשימה קרבנות, שלרבים מהם לא היה מלכתחילה שום סיכוי.
ד"ר אגר מדגישה שהיא אינה מאשימה קרבנות. להבדיל, גם כותב שורות זה אינו מבקש להאשים את החברה החרדית. אולם הכיליון שכמעט חוותה בשואה יצר טראומה משמעותית בנפש הקולקטיבית של החברה. יתרה מזו: דפוס ההתמודדות שפיתחה כדי להיבנות ולשמור על עצמה מהשפעות חיצוניות אכן היה הגיוני לאורך שנים: כדי לשרוד בתור מיעוט קטן היה היגיון בהתבדלות מתמדת מן החברה הלא־חרדית, כולל התנגדות לגיוס לצה"ל. אלא שהחברה החרדית מזמן היתה למגזר גדול וחזק, וההגנות ששימשו אותה בעבר עלולות להזיק לה היום.
לקחת אחריות על עתידנו
הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ (דברים ל, יט).
ד"ר אדית אגר כותבת: "אנחנו הופכים לשובים של עצמנו כשאנחנו בוחרים להגביל את עצמנו לתודעת הקרבן." עלינו לבחור בדרך אחרת. את העבר אי אפשר לשנות. להיאבק בבג"ץ כי הוא נתפס אנטי־חרדי לא יפתור את המתמטיקה הדמוגרפית הפשוטה שמוכיחה שבמוקדם או במאוחר קיומו של צבא הולם למדינת ישראל לא יהיה אפשרי בלעדינו. עלינו לגלות אחריות, מתוך ראייה ריאלית, במקום לכלות את המשאבים הנפשיים בהאשמות של גורמים שלכאורה אחראים לסבלנו.
איני מיתמם ואיני טוען שמדובר בצעד פשוט. הדרך להחלמה והתפכחות ארוכה ורצופה מהמורות. אך ניצני שינוי נצפים במקומות שונים, ובכוחם לעורר מעגלי השפעה כמו אדוות במים. דוגמא אחת לכך היא גיוס שלב ב', שדרכו חרדים שקיבלו פטור יכולים להתגייס לטירונות קצרה כדי לשרת במילואים בתחום עיסוקם. מדובר לרוב באנשים בעלי משפחות, בעלי עסקים, ולעתים אף תושבי חו"ל. עד לטבח הנורא של שמחת תורה אשתקד, הגיוס לשלב ב' היה מתרחש רק אחת לתקופה. אולם במהלך מלחמת "חרבות ברזל" הוא תפס תאוצה, ובכל חודש התנדבו חרדים למחזור נוסף. איני מתכוון לומר ששלב ב' הוא הפתרון לגיוס חרדים ושהוא בעל אפקט השינוי: בסופו של דבר, מדובר באחוז קטן של חרדים, בשלב מאוחר בחייהם, ובתקופת גיוס קצרה. לצה"ל נדרש בראש ובראשונה חיל סדיר גדול ועוצמתי. אולם העלייה בשרות חרדים במסלול שלב ב' היא סימן לכך שמתחת לפני השטח קיימת מוכנות לשינוי ולנשיאה באחריות.
לפני שהתגייסתי, חשתי חרדה משתקת. יראתי מלקבל החלטה זו, על אף שאני כבר לא לומד בישיבה ובכולל, וכבר למדתי באוניברסיטה. תחושתי היתה שהשרות הצבאי יהיה נורא עבורי. במבט לאחור, נראה שהחרדה הקולקטיבית הכתה בי שורשים
בנימה אישית, אספר כי בחודש אב האחרון השתתפתי במחזור י"ב של שלב ב'. לפני שהתגייסתי חשתי חרדה משתקת. יראתי מלקבל החלטה זו, על אף שאני כבר לא לומד בישיבה ובכולל, וכבר למדתי באוניברסיטה. תחושתי היתה שהשרות הצבאי יהיה נורא עבורי. במבט לאחור, נראה שהחרדה הקולקטיבית הכתה בי שורשים. בסופו של דבר, בשהותי במחנה, התנסיתי בכך ששרות צבאי יכול להתנהל לפי סטנדרט חרדי: היתה הפרדה מגדרית, הכשרות היתה מהודרת, התפילות היו במניין (בפקודה…) והתקיימו שיעורי תורה. בקשות שעלו מחיילים חרדים נפלו על אוזן קשבת ונעשה ניסיון למלא אחריהן.[5]
שלב ב' נבנה בתנאים המיוחדים לחרדים, וזאת תחת הגג הכללי שאינו חרדי. ניתן לבנות בסיס, חיל ושרות התואמים את ערכי התורה, שמתגייסים חרדים צעירים שתורתם אינה אומנותם יוכלו לשרת בהם. למעשה, צעירים אלו לומדים רק חלק (קטן) מהיום, ולא מעטים מהם נמצאים בסכנת נשירה מהחברה החרדית. לימוד של יום מלא אינו מתאים לרובם. בצבא לעומת זאת יש מגוון תפקידים העשויים להתאים לסוגים שונים של טיפוסים, ובמחנה הנשלט ומוסדר על ידי מפקדים חרדים יהיו תפילות במניין, זמני לימוד ושיעורי תורה. אני משוכנע שבמציאות כזו רמת החרדיות של צעירים רבים יותר תישמר ואולי אף תגבר.
אסיים את דברי בציטוט מתוך הספר "נרשם בגוף":
טראומה מעמתת אותנו ללא הרף עם שבריריותנו, עם חוסר האנושיות שבו נוהג אדם באדם, אך גם עם החוסן המדהים שלנו… איני יכול לדמיין כיצד הייתי מסוגל לשאת את מה שרבים ממטופלי סבלו, ותסמיניהם הם בעיני חלק מכוחם — אלה האופנים שבהם למדו לשרוד. למרות כל סבלם, רבים מהם הצליחו להפוך לבני זוג והורים אוהבים, מורים לדוגמא, אנשי רפואה וסיעוד, מדענים ואמנים… הדבר נכון גם ביחס לחברות שלמות. רבות מן ההתקדמויות הגדולות שלנו צמחו מתוך חוויית טראומה: ביטול העבדות בעקבות מלחמת האזרחים, הביטוח הלאומי בתגובה לשפל הכלכלי הגדול, חוק החיילים המשוחררים — שחולל את מעמד הביניים הרחב והמשגשג — בעקבות מלחמת העולם השניה. טראומה היא בעיית בריאות הציבור הדחופה ביותר שלנו כעת, ויש לנו הידע הנדרש להגיב ביעילות. האם נפעל על סמך ידיעתנו? הברירה בידינו.
אכן, הברירה בידינו.
[1] https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3562
[2] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%AA_%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9F
[3] https://iyun.org.il/sedersheni/%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%A4%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%91/
[5] לדוגמא, היו חיילים שביקשו אוכל בכשרות אחרת, אף שהכשרות במחנה היתה למהדרין והבשר היה חלק. המפקדים קיבלו את הבקשה וארגנו להם מנות סגורות עם ההשגחה שביקשו.
אחת הבעיות בבוגרי הישיבות האגודאיות היא שאין להם בסיס אידיאולוגי מוצק או אפילו מובן להתמודדות עם עולם השקר החברתי פוליטי שמחלחל דרך עסקני ועיתונאי הציבור אל תוך החצרות.
כך נוצר הרושם שמדובר בבדלנות מתוך פחד או מניע רגשי כלשהו שאולי בעבר היה מוצדק וכעת פחות.
אך ב"ה שמסר עולמו לשומרים וישנם קהילות שלא מתחבאות מאחורי עסקנים פוליטים הכבולים לנורמות חברתיות ומנטליות פרי יצירתם של כופרים מוצהרים שהשקיעו את כל כשרונם ומרצם כדי לייצר חברה מנותקת מתפקידה האמיתי ומלאה ברצון העז להתדמות לאו"ה.
ולכן אותן קהילות אינן נמצאות בשום קונפליקט או איזושהי דאגה לעתיד הארגון שמבחינתם עדיף שלא היה כלל קיים.
כי הבסיס של יהודי הוא 13 העיקרים ומי שלא מכיר אף באחד מהם אינו נכלל בכלל ישראל גם אם הוא תורם לחברה ואף מסכן את חייו עבורה.
הגוש שקיבל כעת את השליטה ומשפיע על חלק גדול מהאוכלוסייה אינו מבין שכל תפקידה של המדינה שבה הוא חי הוא לייצג את התרבות המערבית ולקיים שלטון דמוקרטי במזה"ת.
וכל נטייה לכיוון לא דמוקרטי לרבות דתי תהפוך אותה למדינה בדלנית ובודדה דוגמת צפון קוריאה או דרום אפריקה של פעם.
כך שלבסוף הבדלנות שכ"כ מפחדים ממנה תחזור כמו בומרנג מבחוץ.
יהודי מאמין אינו יכול לקחת חלק בתפקיד שכזה ואם הוא עושה כן אזי הוא מועל בתפקידו האמיתי והוא למעשה פרדוקס מהלך ללא כיוון ברור ולכן כל התהיות והבלבולים בקרב האוכלוסייה.
ההשתלבות שלנו בעולם והתפקיד שלנו הוא לייצג את האמונה התמימה בבורא וקיום הוראותיו בלבד ולא הדאגה לעתיד המדינה שקמה כדי למרוד בו!
אני עדיין לא מדבר על סוגיות כמו 3 השבועות שאינן נלמדת כלל למרות חשיבותן והרלוונטיות שלהן למציאות הנוכחית.
מה יקרה, כאשר תגיע לבג"ץ עתירה בשל התנגשות בין ערכים דתיים לערכים פרוגרסיביים, כמו הפרדה מגדרית, ועוד ועוד, התשובה ברורה ונובעת מהחשש של החברה הכללית מגידול ההשפעה של החברה החרדית, לכן החברה הכללית לא תאפשר שינוי מהותי בחברה, ותעשה ככל הניתן, כולל צעדים אנטי דמוקרטיים, כדי למנוע אותו, לכן פרויקטיים מצליחים כמו שילוב חרדים בחיל האויר הופסקו בשל הצלחתם, לסיכוםג לפעמים פחדים הם אמיתים ונובעים מהמציאות, כמו תחושת רדיפה של מי שגר ברוסיה בתקופת סטאלין, והפיתרון איננו בשינוי הנרטיב, אלא בשינוי המציאות שלצערנו לא נראה במישור של שינוי בגיוס, הגדיר זאת הגר"ד לנדאו באמירתו בקשר לגיוס , שהדיון איננו עם הצבא אלא עם בית המשפט ומטרותיהם, אינן גיוס אלא שמירת הנרטיב הישראלי חילוני
אוסף הבלים.
עד 1977 הרוב עשה שרות צבאי כזה או אחר.
בא בגין ונתן פטור גורף.
וזה נוח וזה כיף, ולמה שקבוצה תוותר מיוזמתה על הנוח ועל הכיף?
כל התירוצים (למעט שבט לוי) ניתנו בדיעבד. וריבוי התירוצים מעיד על חולשתם (בריסק, שם שם)
בתור מי שקורא לעצמו אברך
הייתי רוצה להבין מה בדיוק כתבת
תשובת נגד מגובה הלכתית?
או אולי איזו ספק עובדה היסטורית סטטיסטית
ואח"כ ניתוח המניעים של הצד השני
זה בדיוק המאפיין של מי שאין לו באמת תשובות אמיתיות – לעבור להתקפות אישיות.
כך נראה בפתיחת דבריך וגם בסופם.
אין פה שום תירוצים – אדמו"ר מסאטמר מייצג חלק גדול מהיהדות שפרש מאגודת ישראל בגלל התחברותה לציונים וזה היה הרבה לפני שבט הלוי שגם הוא היה תלמיד שלו.
בד"ץ העדה החרדית קיים עוד הרבה לפני שקם פה צבא או מדינה והתנגד בכל תוקף לציונות כידוע.
וכמו שכתבתי כבר, האגודה צריכה לסחוט פטורים מהממשלה כדי לא להיות שותפים באחת העבירות הקולקטיביות הגדולות בהיסטוריה במקום להגיד את זה בפירוש.
ובכן, יש לנו כבר הסברים מבוססי פסיכולוגיה-טראומה להשתמטות של חרדים שאינם לומדים…
אחת מטעויותיו הרבות של בגין, הייתה הפטור הכללי השערורייתי לחרדים, אשר איפשר מאז מצב של פרזיטולוגיה גורפת.
כמה טוב שיש צבא, כלכלה, מדע, רפואה הנעשים ע"י הצייויינים ימ"ש, כך שמיעוטנו יכולים ללמוד כראוי, רובנו יכולים
לעבוד (בד"כ בעבודות מעוטות הכנסה), ועסקנינו יכולים לרדוף אחר תקציבים ולדחוף את בניהם למשרות שונות ומשונות במוסדות המדינה.
חוששני שזהו עוד דיון מתוך אינספור דיונים, אשר תועלתם מעורפלת.
לפחות אתה לא קורא לעצמך אברך
כך אתה יכול להמשיך לייצג את היהודים הישראלים ברמה שבאמת ראויה לשיח הישראלי המבוסס כוחניות, רדיפת כבוד והעצמה עצמית שלצערנו הצליח לסחוף גם הרבה חובשי כיפה בשלל צבעים.
חוץ מההתקפות האובססיביות שלך נגד מי שמעז להגיד אחרת, שוב לא סיפקת שום תשובת משקל.
התרבות הזאת הושרשה גם אצלינו צילומי יחץ ומריבות אין סופיות למי יש כוח אלקטורלי גדול יותר הוא מהבסיסים בתרבות החרדית השלטת.
מזכיר לך את המהומה בבחירות המוניציפאליות כיצד כלי קודש נהפכו לכלי משחק בדרבי החרדי….
ועוד לא דיברנו על העסקונה ופעולותיה הגוזלות.
אני מתנשא רק מצד שיש מאחורי מסורת והלכות שמקורם בהר סיני ובמה שקיבלנו מאדון הארץ.
ובטח שלא הפוליטיקאים והעסקנים שעסוקים במלחמות מטופשות על מנדטים וכוח מייצגים את האמונה האבסולוטית בו, עם כל הססמאות היפות שלהם.
באיזו זכות אפשר לקרוא למי שלא מסכים לתת להם עוד כח בקלפי "רודף של ע"י"?
או להחרים רשתות מסחריות בלי שאלו עברו על שום איסור הלכתי?
או לאיים על אימהות בקללות על ילדיהן?
או להכות יהודי עד כדי סכנת נפשות כי הוא פתח עיתון מתחרה?
או לבזות נשים שמהדרות במצוות צניעות?
על החילונים המסכנים שלא חונכו במוסדות הלימוד למידות טובות ואמונה אפשר עוד להגיד שהם תינוקות שנשבו.
ולנו נשאר רק להתחזק ולמצוא את האמת בבית הכנסת או בכולל ולא בעיתונים ובפוליטיקה.
ובע"ה נצליח לקיים את השילוב: "האמת והשלום אהבו"