בתוך מרחב מקצועי נשי חרדי שאני חלק ממנו התנהל לאחרונה דיון בתנאים הנדרשים להפקת ארוע קבוצתי. הנחות היסוד הוגדרו עוד לפני שהתחיל השיח: אוכל בכשרות של "העדה החרדית" והפרדה מוחלטת עד לרמת המרצים. אף שידוע כי רבות בקבוצה צורכות כשרויות נוספות בחייהן הפרטיים, רמת הכשרות ורמת ההפרדה לא עלו כלל על שולחן הדיונים: היה ברור מראש שהרף הגבוה ביותר הוא ברירת המחדל.
המשא ומתן מול הגורמים החיצוניים כדי לממש תנאים אלו לא היה פשוט, אך הסתיים בהבנה ובמאמצים גדולים מצד אותם גורמים, שאינם משתייכים לחברה החרדית, לארגן את התנאים המיוחדים הנדרשים. אלא שאז, מייל אחד שהוטל לחלל הקבוצה הבהיר עד כמה ההישג הזה חמקמק ושברירי. אחת המשתתפות תמהה כיצד יתכן שלא הובטחה חרדיותם של כלל המרצים המקצועיים. היא הוסיפה שהיא בטוחה כי רוב הקבוצה שותפה לדעתה, וכי ללא תנאי זה, אחת דינו של הארוע להתבטל.
בעקבות הודעת המייל, קרה דבר מעניין: התיבה הפרטית שלי הוצפה בעשרות הודעות. התברר כי לפחות מחצית מהנשים בקבוצה סבורות שהצדק אתי, וחלקן אף הודו לי על כך ש'דיבררתי' אותן. אולם למרות ההסכמה הרחבה בחדרי חדרים, אף אשה לא העזה לכתוב את התנגדותה בפומבי, וחלקן חששו לעשות זאת אפילו בשיחה פרטית.
המייל, שנשלח לתפוצה של כמאתיים נשים, התקבל בשתיקה, למעט תגובה אחת מתנצלת שניסתה להסביר את הקושי הבירוקרטי בשכנוע האחראים בנחיצות התנאי החדש. לאחר מספר ימים החלטתי להגיב, הרגשתי שאני חייבת להסביר שאין זה מובן מאליו שביטול הארוע הוא האפשרות היחידה לנוכח הרף החדש והבלתי צפוי שהוצב.
בעקבות הודעת המייל קרה דבר מעניין: התיבה הפרטית שלי הוצפה בעשרות הודעות. התברר כי לפחות מחצית מהנשים בקבוצה סבורות שהצדק אתי, וחלקן אף הודו לי על כך ש'דיבררתי' אותן. אולם למרות ההסכמה הרחבה בחדרי חדרים, אף אשה לא העזה לכתוב את התנגדותה בפומבי, וחלקן חששו לעשות זאת אפילו בשיחה פרטית.
המקרה הזה הוא רק צוהר קטן לתופעה שאני עוקבת אחריה בהשתאות רבה. מדובר במנגנון חד־כיווני ועקבי הקיים בחברה החרדית, וככל הנראה גם בחברות ערכיות אחרות, המתגמל בהון חברתי בלתי מסויג דוקא את ההקצנה "ימינה" (לא במובן המקובל, אלא לעבר ערכי היסוד של החברה), אל עבר ההחמרה. מנגד, הוא מפעיל מערכת סנקציות חברתית משומנת נגד מי שמעז להביע עמדות של מתינות או פשרנות. בסוציולוגיה מכונה תופעה זו "מכניזם של החמרה חד־סטרית". בתוך מערכת כזו, הסטייה לכיוון השמרני נתפסת תמיד "זהירות נבונה" או "חסידות", ואילו כל ניסיון להקל או למתן נתפס "התקררות רוחנית" או רפורמה. כך הופכת הקיצוניות לתעודת ביטוח חברתית שאין עליה עונש. הדבר מוביל לשחיקה מתמדת של הקול המתון ולתנועה קבועה ובלתי פוסקת ימינה.
איתותים
בספרו "לחיות כמו יהודי", מסביר פרופ' משה קופל כי חברה קהילתית זקוקה למנגנונים שיוודאו שחבריה אכן מחויבים אליה ואינם רק 'רוכבים חופשי' על משאבי הקהילה. ככל שהעולם שבחוץ הופך למפתה ומאיים יותר, כך הקהילה זקוקה ל"איתותים יקרים", פעולות הדורשות הקרבה מיוחדת ומאמץ, כדי להוכיח נאמנות. בתוך המבנה הזה, החמרה וקיצוניות נתפסות איתותי הנאמנות הגבוהים ביותר, והן מקנות למבצעיהן יוקרה וסטטוס חברתי נחשק.
הצורך הבלתי פוסק באיתותים חדשים מוליד את "ספירלת הטוהר", תהליך שבו הקבוצה נכנסת לתחרות פנימית על התואר "מי יותר מחמיר, נאמן ומחויב". זוהי ספירלה ללא נקודת עצירה, שכן תמיד ניתן להחמיר עוד קצת, והקיצונים של היום הופכים במהרה לקרבנות הקיצונים של מחר. בתוך ספירלה זו, האסטרטגיה הדומיננטית של כל שחקן היא לאותת על מחויבות דתית גבוהה משל החבר הממוצע: אם חבר הקבוצה החציוני מתנגד ל־X, מי שמבקש לשמור על מעמד של "איכותי" חייב להתנגד גם ל־X וגם ל־Y.
ניתן להביא אינספור דוגמאות לאופן ש"ספירלת הטוהר" מתבטאת במציאות בחברות שונות ומגוונות. להבדיל אלף אלפי הבדלות, חשבו למשל על שרשרת הארגונים שהביאה לעולם את המפלצת המכונה דאע"ש. ראשיתה בשנות השמונים ב"משרד השירותים" באפגניסטן, ארגון לוגיסטי שמטרתו היתה גיוס כספים ומתנדבים לסיוע במלחמה נגד הסובייטים, תוך התמקדות במטרה מתונה יחסית: שחרור אדמות מוסלמיות. מתוך ארגון זה הקים אוסמה בן־לאדן גוף בעל שאיפות רדיקליות בהרבה, אל־קעידה. הוא העלה את הרף לג'יהאד עולמי נגד המערב, תוך שהוא מציג את קודמו כפשרן. הספירלה הואצה עוד יותר כשדאע"ש פרשה מאל־קעידה בטענה שזו האחרונה הפכה רכה מדי, ואימצה רמת אכזריות קיצונית פי כמה. שיא התהליך הגיע בתוך דאע"ש עצמה, עם צמיחת ה"חאזימיה", זרם קיצוני עד כדי כך שהעז להאשים אפילו את הנהגת דאע"ש בליברליות. מי שהסתעפות זו נשמעת לו מוכרת מזרמים אחרים, שכל אחד מהם פיתח מתוכו זרם קיצוני עוד יותר, עושה זאת על אחריותו בלבד.
מן העבר השני של המתרס האידאולוגי ניתן למצוא את אותה ספירלת טוהר בדיוק גם בתנועת ה־Woke הרדיקלית. שם, ה"קדושה" אינה נמדדת במונחים של יראת שמים, אלא ב"מודעות לצדק חברתי" וביכולת להזדהות עם הקרבן העכשווי. כשם שדאע"ש האשימו את אל־קעידה ברפיסות, כך בתרבות ה־Woke אנו עדים לדמויות ליברליות קלאסיות ההופכות לאויבות העם בן לילה, כשהן מסרבות ליישר קו עם הקצה המעודכן ביותר.
בסביבה זו, הדרך לאותת על נאמנות היא שימוש בטרמינולוגיה מעודכנת. ברגע שמושג מסוים הופך לנחלת הכלל, הוא מאבד את ערכו כ"איתות לנאורות", והספירלה דוחפת להמצאת מושג קיצוני או 'תקני' יותר. כל שחקן בקבוצה מנסה לאותת כי הוא מודע ליותר עוולות פוסט־קולוניאליות מחברו. מי שמעז לתהות "אולי הגזמנו עם החרם על X?" נחשד מיד ב"פריווילגיה" או בחוסר מודעות.
בין אם מדובר בדרישה למרצה חרדי בלבד במרחב מקצועי, ובין אם בדרישה להחרים סופרת באוניברסיטת הרווארד, המנגנון הסוציולוגי זהה. ספירלת הטוהר עיוורת לתוכן האידאולוגי; היא מתעניינת רק בסטטוס ובמה שצובר הון חברתי. היא תמיד תתגמל את מי שמציב רף גבוה יותר ותעניש את מי שמבקש מתינות, שינוי או פשרה.
במקביל לספירלת הטוהר מתרחש תהליך של "זיוף העדפות", מושג שטבע הכלכלן טימור קוראן. ככל שהספירלה מאיצה, חברי קבוצה שאינם מסכימים באופן אישי עם הנורמות החדשות והקיצוניות בוחרים בשתיקה כדי להימנע מסנקציות חברתיות. שתיקה זו יוצרת "קונצנזוס כוזב", המעניק לרדיקלים את הכוח לדחוף רחוק עוד יותר, שכן הם טועים לחשוב שהם נהנים מתמיכה גורפת.
כך הופך הרוב הדומם לשבוי של המיעוט הקולני והקיצוני. הקיצוניות מנצחת לא משום שהיא משכנעת יותר, אלא משום שהיא הדעה היחידה שמותר להשמיע 'בחינם', ללא מחיר חברתי. המתינות, לעומת זאת, הופכת ל'סחורה יקרה' שמעטים מעזים לקנות בגלוי.
בורות פלורליסטית: מי הרוב ומי המיעוט?
מעבר לפחד הטבעי מפני חריגה מהנורמה, מתקיימת כאן שגיאה בסיסית בהכרת הנורמות עצמן. המונח המקצועי לתופעה הוא "בורות פלורליסטית", מצב שהפרט מחזיק בתפיסה שגויה לגבי הלך הרוח של הכלל. הוא טועה לחשוב שדעתו הייחודית היא נחלת המיעוט. ד"ר נחומי יפה חקרה את התופעה באופן ספציפי בחברה החרדית והיא חושפת פער דרמטי בין מה שחרדים חושבים ורוצים לעצמם לבין מה שהם מייחסים לאחרים. במחקריה נמצא שכ־50% מהקהילה החרדית מחזיקים בעמדות הרוצות יותר השתלבות, השכלה או שינוי בנורמות מסוימות. אף שהם מחצית מהקהילה, אותם אנשים משוכנעים שהם מיעוט קטן ומבודד, ותופסים את דעתם כחריגה מדעת המיינסטרים, כשבפועל אותו מיינסטרים מדומיין מתקיים רק בראשם.
יפה מסבירה שהחברה החרדית פועלת תחת מטא־תפיסות, מטא־תפיסה משמעה התפיסה שלי לגבי מה שאחרים חושבים. לדוגמא, בתפיסתי הפרטית אני יכולה לחשוב שזה בסדר גמור להביא מרצה מקצועי שאינו חרדי, אך המטא־תפיסה לוחשת לי: "כל שאר הנשים בחדר יחשבו שאני 'מקולקלת' אם אומר זאת." בעקבות זאת, אנשים שומרים את דעתם לעצמם. השתיקה גורמת לפרט להניח שכולם סביבו אכן דוגלים בהחמרה, ושרק הוא ה"בעייתי" או ה"חלש". כדי לא להיפלט מהקבוצה, הוא מקצין את התנהגותו כלפי חוץ כדי ליישר קו עם מה שהוא מדמיין כדעת הרוב. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו.
חשוב להבין כי מנגנון זה אינו ייחודי לחברה החרדית. הוא פועל בכל קבוצה שערכיה עומדים במוקד זהותה, מחוגי האקדמיה הפרוגרסיבית במערב ועד ליחידות צבאיות מובחרות. בכל מקום שאידאולוגיה משתלבת בסטטוס חברתי, הקיצוניות נעשית המפלט הבטוח. המנגנון זהה: הקיצוניות היא המטבע היחיד שאינו סובל מאינפלציה. כשחברה מתגמלת רק את הצעד "ימינה", הספירלה לא תיעצר עד שתכלה את עצמה, או עד שמישהו יעז להפסיק לזייף העדפות ולומר: עד כאן.
אינני מתנגדת חס וחלילה להוספת קדושה ולהידור בהלכה. אני רק מבקשת להניח על השולחן את הרקע החברתי שמתקיים ללא מודעות ולעשות סדר בתופעה חברתית הגובה מחירים כבדים. במציאות הנוכחית, הרבה מאוד גדרי צניעות או הידורי הלכה שמישהו מפריח לחלל האוויר הופכים תוך זמן קצר לסטנדרט חדש שכולם חייבים להתיישר לפיו. אדם הנוקט אקט קיצוני חדשני, בלבוש, בטכנולוגיה, בכשרות או בעמדות ציבוריות, נדיר מאוד שיצטרך לחשוש ממחיר חברתי. לעומת זאת, המצב ההפוך הוא משוואה שאינה הוגנת: כל ניסיון להציע תיקון מתבקש במקומות שהלכו מעט לקצה גורר סנקציות חברתיות לא פשוטות. הדבר מבטיח שהתנועה תמיד תהיה לכיוון אחד בלבד.
אדם הנוקט אקט קיצוני חדשני, בלבוש, בטכנולוגיה, בכשרות או בעמדות ציבוריות, נדיר מאוד שיצטרך לחשוש ממחיר חברתי. לעומת זאת, המצב ההפוך הוא משוואה שאינה הוגנת: כל ניסיון להציע תיקון מתבקש במקומות שהלכו מעט לקצה גורר סנקציות חברתיות קשות.
המצב הגיע לידי כך שאפילו רבנים ואישי ציבור, שמחויבותם ויראת השמים שלהם אינן מוטלות בספק, יחששו לעתים לתמוך בפומבי בצעדים של פשרה שקולה. הם עשויים להימנע מכך אפילו כשהם משוכנעים שמדובר בצעדים בעלי חשיבות קריטית ליידישקייט של הדור.
נסו לדמיין אמא המגיעה למוסד לימודים ומבקשת להוסיף חוק מחמיר חדש לתקנון הלבוש. יתכן שהצעתה תתקבל ויתכן שלא, אך מה שבטוח, מבוישת היא לא תצא משם. בניגוד גמור אליה, אמא שתגיע ותנסה לערער על חוק קיים או להציע הקלה תמוסגר מיד כבעייתית וכמי שמבקשת לקרר את האווירה הרוחנית.
אני נזכרת בימיי כתלמידה בבית הספר היסודי: החיכוך הקבוע בין המורות לתלמידות בבית יעקב הירושלמי נסוב אז סביב גרבי הכותנה המחוררים. כמעט כולנו, בנות לבתים של אברכים יראי שמים, לבשנו אותם. בשלב מסוים החלו המורות להילחם בתופעה. השלב הבא היה מעבר לירכונים, ולאחריהם הגיעו הגרביונים. כיום הגרביונים (אינני יוצאת נגדם, אני רק מביאה אותם כדוגמא ממחישה לתופעה שאני כותבת עליה…) היו לסטנדרט בית יעקבי מוחלט כבר מגיל הגן.
מנגנון הריצ'רץ' המקולקל
תופעה זו מוכרת במחקר כ"אפקט הראצ'ט", או כפי שאני מכנה אותו: מנגנון הריצ'רץ' המקולקל. דמיינו ריצ'רץ', גלגל שיניים של מנוף, הבנוי כך ששיניו מאפשרות תנועה רק לכיוון אחד. ברגע שהלשונית עוברת שן אחת קדימה, קפיץ נועל אותה ומונע ממנה לחזור לאחור. זהו מצב שהשינוי החברתי הופך לבלתי הפיך: ברגע שחומרה הופכת לנורמה, קשה עד בלתי אפשרי לחזור לאחור. מי שינסה להשיב את המצב לקדמותו ולאפשר את מה שהיה מותר ומקובל לפני עשור בלבד, ייחשב מיד כפורץ גדר.
הסיפורים האחרונים סביב הופעות המוזיקה החסידית הנפרדות ממחישים את פעולתו של הריצ'רץ' המקולקל בזמן אמת. עסקנים, מפיקים ובעלי אינטרסים הבוחשים בהפקות הללו בורחים כמו מאש מתיוג כפשרנים או כמתירנים, תיוג זה עלול להיות מכת מוות תדמיתית וכלכלית עבור כל דמות שיווקית. הדבר מייצר שוב את אותו מרוץ קיצוני והרסני לעבר הסטנדרט המחמיר ביותר. בסופו של תהליך, מי שמשלם את המחיר הוא הקהל השקט: הוואקום שנוצר מתוך קיצוניות בלתי אפשרית דוחק חלק מהציבור למצוא בילויים במקומות שאין רוח חכמים נוחה מהם כלל.
הנה דוגמא נוספת: בספריה התורנית השכונתית שבה הייתי מנויה, יש שעות נפרדות לנשים ולגברים. בתחילה חלה ההקפדה על ההפרדה מגיל תשע ומעלה, אך עם הזמן נעו גלגלי הריצ'רץ', מישהו מצא לנכון להרים את הגדר, וגיל ההפרדה הורד לגיל חמש. המשמעות היא שאמהות המגיעות להחליף ספרים בשעות אחר הצהריים נאלצות להשאיר בנים קטנים לבדם בבית או מחוץ לדלת הספריה. כשניגשתי לספרנית והצגתי בפניה את הקושי שלי, שכן בני בן החמש נאלץ להמתין בחוץ בקור לזמן ממושך, התגובה היתה קצרה ונוקבת: "האם את חרדית?" מאז כמובן לא העזתי לפצות פה. הנורמה החדשה התקבעה, למרות שלא מצאתי לה כל מקור מסורתי־דתי. השתיקה שלי, ושל עוד רבות כמוני שנתקלו באותה דלת סגורה, היא הדלק שממשיך להניע את ספירלת הטוהר.
חשוב לי להבהיר: אינני טוענת שהציבור החרדי מקצין בכל מדד. המציאות מורכבת יותר, ומתרחשות בה גם תנועות רבות של שינוי ופתיחות, חלקן מבורכות וחלקן הרסניות. מטרתי היא להסביר מדוע נורמות קיצוניות תופסות תאוצה כה רבה למרות התנגדותו של רוב דומם, ומדוע, מרגע שהתקבעו, הן נעשות כמעט בלתי הפיכות, בשל אותה "ספירלת טוהר".
מנגד, אי אפשר להתעלם מתהליכי העומק המתרחשים בקצה השני של הסקאלה. לעתים קרובות, הפתיחות החודרת למחננו אינה מגיעה מתוך בחירה לכתחילה, אלא כתנועת נגד הנובעת מכורח, מצורך גדול, או לעתים מחולשה מצערת. אני תוהה לא פעם אם דוקא אותה דחיקה לקצוות המחמירים היא המייצרת כתגובת נגד תנועה המלווה בכעס רב, שבסופו של דבר עלולה לאבד נכסים תורניים יקרים מתוך רצון להשתחרר מהחנק.
אני מודעת היטב לכך שעצם הנחת תופעה זו על השולחן עלולה להתפרש כאיתות מסוכן ולגבות ממני מחיר חברתי אישי. אך אני מרגישה מחויבת להציפה למען כל אותם אנשים טובים ויראי שמים המוצאים את עצמם תוהים לאחרונה, ריבונו של עולם, מה קורה לנו? לאן הגענו? המטרה אינה לקנטר, אלא להעניק מילים למהלכים חברתיים המתרחשים מתחת לפני השטח ומשפיעים על חיי כולנו. הבנה של מנגנונים אלו היא הצעד הראשון בדרך להשבת האיזון והשפיות, וטיפה של מודעות טרם הזיקה לאיש.
דווקא מכיוון שהנחת היסוד היא שהתופעה קיימת בכל חברה, הרי שהצבעה עליה לא תהיה הפתרון. תחרות קיימת בכל חברה, אבל האופן בו היא מתבטאת – משתנה. ההשוואה הכפולה המופיעה במאמר – ליחידות צבאיות ולתרבות הפרוגרסיבית, ממחישה זאת היטב. ביחידה צבאית אנשים יתחרו על ביצועים טובים יותר, וייתכן מאד כי אלה שקשה להם יתביישו לדבר על כך. כמובן שקיצוניות רגה מדי עלולה להזיק, אבל ככלל אין כאן בעיה. התחרות מנותבת לתמיכה במה שבוא באמת ערכי היסוד ומטרת החברה הזאת.
לעומת זאת מה שקורה בתרבות החרדית ובזו הפרוגרסיבית הוא סימפטום של בעיה עמוקה יותר. מדובר בחברות שהאידיאולוגיה שלהן התעצבה תוך התמודדות קשה והובילה לשינויים חברתיים – רצויים מבחינתם – בעבר. אולם כיום לא רק המבנה החברתי, אלא האידאולוגיה עצמה, איבדו את דרכן. מה שהיה טוב בשינויים כבר יצא אל הפועל, ומה שלא – כבר אינו חיובי אינו אפשרי במציאות. אם בעבר ההחמרות תרמו לשמירת המחנה וגדירת גדר, הרי כיום מי שבפנים כבר בפנים ומי שבחוץ כבר בחוץ.
ניתוב התחרות החברתית להחמרה הולכת וגוברת של הנורמות, היא ביטוי לכך שאין כבר מטרות אמיתיות לשאוף אליהן. איזו דרך אחרת פתוחה בפני אנשים, וביחוד נשים, להצטיין? ככל שתהיינה תשובות טובות יותר לשאלה הזאת, תיפתר הבעיה מאליה.
לדעתך שהוראת שעה להקל או להעביר בדברי תורה הייתה אמורה לבא בנבואה, רק שאין איתנו יודע עד מה ולכך היא באה בחטא ובשגגה, ישנה בעיה יסודית.
כל מי שמכיר בכך שהדבר שלא נתקן מתוקן עתה על ידי חטא בשגגה (דרוש מקור רציני לדבריך), הרי שהוא מעתה במזיד, ומכיון שאינו נביא רק משער בדעתו בעלמא, הרי שאין מקום לשיעור זה בקרבו ביחס לדברי הלכה, ומחויב להתרחק ולהפריש כשאר הלכות שבתורה, ובוודאי שלא לעודד.
תזהו לבד את הכותב
לפעמים יש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה, שמדאבת את הלב מצד עצמה, ומשמחת אותו מצד תכליתה.
וקל וחומר לאוסף החומרות
וכמו הצניעות שעברה כל גבול, הוא הדין בתולעים
לקח לי קצת זמן להבין את דבריך. בסוף הצלחתי. כלומר אין סיכוי להתפקחות מודעת, היא תבוא רק בדרך של "ליבא לפומא לא גליא". כמו למשל עם הפאות [שנת 2003 למיטב זכרוני] יצאו פסקי הלכה מוחלטים שאסור ללבשן, עברו כמה חודשים הענין התפוגג למרות שאף פוסק הלכה לא הודיע שחזר בו.
תודה על מילים בהירות לתופעה מורכבת
שפוגשת כל אחת מאיתנו במשפחה המורחבת ובקהילה שלה.
אולי, בתור התחלה, אפשר להציע לשים לב, קודם כל לעצמנו, ואם אפשר- גם בקול: כאן יש עכשיו צעד שמבחינתי הוא קיצוני מידי. יש עוד מישהי שמסכימה?
המטרה היא לא לפרוץ גדר, אלא לשים לב
יישר כוח על המאמר, מאיר נקודה חשובה על מעגל קסמים חברתי המוביל להקצנה- לגזירות שאין הציבור יכול או צריך לעמוד בהם…
אבל למעשה ההיא שטענה שהרוב רוצות מרצים חרדים צדקה, לא?
מבחינת ההלכה יש משמעות לזה שבדבר ציבורי ראוי יותר להחמיר. למשל, בבניית מקוה מחמירים את כל השיטות, גם דעות יחידאיות. כיון שבנושא ציבורי הרף אמור להיות גבוה יותר.
הבעיה היא שצריך להבדיל בין הידור הלכתי לבין טרלול. זו נקודת הבעיה. בגלל שהרבה אנשים הם עמי הארצות הם מערבבים בין החמרה הלכתית, להמצאה.
ממש לא. הדוגמה של המקווה נהדרת.
בישובנו, לפני שנים רבות הוקם מקוה חדש. היתה דרישה מצד חבדניקים להדר כמנהגם בבור ע"ג בור. הם ניסו לאסוף תומכים על בסיס הטענה שראוי ללכת על הרף הגבוה, הם נידחו בתוקף ע"י המרא דאתרא שסבר שלא ראוי לאמץ שיטה מחמירה בדווקא, ובכך להוציא לעז על מקוואות אחרים, כדוגמת המקואות שטבלו בהם אימותינו – הלא פחות צדיקות. הנושא אף הגיע לבקשת החבדניקים לבגץ , והפליא שם השופט אלקים רובינשטין להוכיח כדברי הרב המקומי.
הטענה שהלכה כמחמיר לא התקבלה אפי' בטהרה.
תודה רבה על הדברים
ובסוף, הפיצוץ יגיע בעוצמות.
והיו דברים מעולם.
איכשהו הקשרים וההקשרים הפוליטיים מזינים את עצמם באופן רישתי …
המאמר קובע עובדה, שתמיד הספירלה היא כלפי מעלה.
ישנן עשרות דוגמאות הפוכות שבהן האופנה והלחץ החברתי הם דווקא לכיוון השני.
למשל, נשים שרוצות להדר במצוות צניעות הכ"כ חשובה בעטיפת צעיף או אפילו כיסוי ראש, נדחקות לשולי החברה עם כינויי גנאי וזוכות ליחס מלגלג ואף לאיזו האשמה תמוהה שזו לא צניעות וכ"מ דברי תימה…
סמינרים שלא מאפשרים לתלמידות להאריך את החצאית ולא ללבוש גרבים בצבע בז'.
חתנים שדורשים כלה רק עם פאה.
על כל אלו כתוב במשנה "יראי חטא יימאסו".
למה על תופעות כאלו לא כותבים מאמר?
מסכים עם כל אות!
אם אכן "לא פשוט להיות פשוט" נסה להיות טיפה מורכב. אולי ככה תבין את הטיעון.
א. יכול להיות שיש עוד על מה לכתוב מאמרים. תענה לגופו של ענין על הטענה שעלתה .
ב. הדוגמאות שהבאת רק מוכיחות שכדי ליצר נורמות חרדיות מגיעים למצב קיצוני אפילו היפך דברי תורה.
ואולי אפילו מוכיח את הטענה שאסור להסתמך על מנגנוני החברה בהדיקות שכזו אלא לפתח בעדינות ומתינות חשיבה עצמאית.
א. אני כ"כ עייף מהערות לא רלוונטיות ע"ב אישי שפשוט אין לי כח לענות להערה זו
ב. תגדיר מהו "קיצוני" – זו הגדרה סלקטיבית ביותר ויותר חשוב, מה בדיוק "היפך מד"ת", ללבוש צעיף וכיסוי ראש? חצאית עד הקרסול?
ככה בדיוק המסורת ואנחנו לא אשמים שהיא השתנתה לגריעותא.
אתה יכול לפתח מה שאתה רוצה, אך תן גם לאחרים מרחב ולא כל מי שלא בא לך טוב בעין הוא "קיצוני" או "היפך מד"ת".
אולי תענה אתה לגופו של עניין ותסביר לנו את כל הסיווגים שלך ע"ב הלכתי ולא אישי.
להזכיר, בעבר חתונות (חרדיות) היו מעורבות, תמונות נשים הופיעו בעיתון 'המודיע', אף אחד לא חלם על אוטובוסים מהדרין, ותלבושות 'בית יעקב' היו דומות למקובל בציבור הדתי-לאומי. היום דוהרים לקצה, אוסרים הופעות בהפרדה, וכל ניסיון לאיזון נבלם על-ידי קיצוניים. לא ברור?!
לא ברור בכלל מה אומרת הסקירה ההיסטורית הזו.
ההיטב חרה לך?
אולי בבקשה תפרט אלו רבנים מתירים הופעות בהפרדה.
ובכלל כל התרבות של ההופעות זה לא משהו שאנחנו צריכים לשאוף אליו.
היו בעבר גם יתרונות וגם חסרונות, תלוי גם בזמן ובמקום. אז ב"ה לפחות בחלק מהתחומים מתקדמים.
חבל מאד שכך אתה רואה את הדברים, אם אין מי שמתיר, אז זה לא נקרא איזון אלא פרצה.
בכל מקרה רק רציתי להסביר שיש גם ספירלה לצד השני וכאלו שקשה להם לראות התחזקות ומפעילים כ"מ מניפולציות חברתיות כנגד.
שוב מרוב "פרומקייט" ורצון להפגין להט דקדושה לא הבנת את הטיעון.
בדיוק אמרתי שאני מסכים איתך שלא צריך לאסור ללכת עם מטפחת, חצאית ארוכה וכו' וזה היפך דברי תורה.
ובדיוק בגלל זה האדם צריך לפתח לעצמו עצמאות מחשבתית ולא להיגרר אחרי העדר והתנועה הכללית.
הדבר נכון גם כלפי תופעות "לקולא", כפי שציינה כותבת המאמר.
באמת, עצה טובה קמ"ל, אין ענין בכל מקום לצאת המחמיר, הפרומע'ר… וכו' לפנעים רגש הקדושה מכבה את עיני השכל. ואת הרגש הטבעי האלוקי. (עיין ערך שפיכות דמים הוא דזיל וכו')
טוב, אני מודה שבאמת לא הבנתי נכון את התגובה, א"כ לאו דווקא מהסיבה שציינת.
וקבל בבקשה בכך את התנצלותי.
זה נכון מאד שאין תחליף ללמידה של הסוגיות הרלוונטיות כ"כ לחיינו והתייעצות אישית עם מורה הוראה, גם כדי לא להיגרר לחומרות יתירות.
הסתמכות על רגש טבעי בלבד יכולה להטעות ולכן מומלץ להיצמד להלכה ולדעת בדיוק מתי זה עיקר הדין ומתי לא.
ובקשר למאמר, יש בו קצת ערבוב, הופעות בהפרדה, אע"פ שאין הלכה מפורשת בעניין, למיטב ידיעתי נאסרו באופן גורף ע"י גדולי ישראל ולכן לא מדובר בחומרה אלא בגדר כולל שלע"ד אין היתר לפרוץ.
אז זה לא כ"כ העניין של להיות פרומער או מחמיר אלא יותר כדי להעמיד דברים על דיוקם.
את תוהה ואני בטוחה שהחומרות האלו הן בדיוק מה שמביא להתפרצות הקלות בצד האחר. כיוון שצריך איזון אז כשמחמירים יותר מידי בדבר אחד – מתפרץ החוצה במקום אחר. מי שאמור לעצור את התופעה אלו הרבנים שבידם הכוח לקום ולומר עד כאן. זן חומרה רק למי שרוצה אבל לא מחייב את כל הציבור. כשיאזנו את החומרות לא יהי צורך לפרוץ גדר במקום אחר…
הרבנים אומרים משהו הרבה יותר פשוט, החומרה למי שרוצה ומי שלא יכול לעזוב את הציבור. החומרות זה לא מה שמביא להתפרצות אלא רצונות מדוכאים, אם אפשר להבין איפה החומרה המגוזמת שבקורס יהיו רק מרצים חרדיים, אם תתקבל תגרום לפריצת גדר. מה יכול להיות שיהיו אנשים שילכו ללימודים במסגרת לא חרדית, יאמרו המחמירים שבמקום שהם ילכו הופכים את המסגרת החרדית לאחת שלא כזו.
אם רוצים לדעת מה הרבנים אומרים, צריך לעשות דבר מאוד פשוט – לשאול אותם.
ולא רק לפרסם דעת תורה לפני הבחירות.
כך יודעים בדיוק:
מה עיקר הדין
במה ראוי להחמיר
במה כדאי להחמיר
במה לא כדאי להחמיר
במה אסור להחמיר
כך גם מונעים ויכוחים מיותרים וברוב הפעמים גם מקבלים טעם לפסק
היום מה שעושים הוא כדלקמן:
קודם כל פועלים
אח"כ מתווכחים
בסוף שואלים כדי לקבל תשובה שתשתיק את הצד השני ורק אז יפרסמו אותה
כמדומני שכותבת המאמר בעצמה לוקה בבורות אם היא קובעת כהנחת יסוד שיד המחמירים על העליונה. אני לא נכנס לתוככי הנפש והפסיכולוגיה של זהות המחמירים. אני מתייחס הלכתית בלבד, כחא דהיתרא עדיף ואידך זיל גמור…
אתה מייחס בעזות פנים לכותבת בורות. בורות פירושה חוסר ידע. אווילות פירושה חוסר כשרון וטפשות. לא הבנת את המאמר אם זוהי תגובתך. בוודאי הרצוי הוא :"כח דהיתרא עדיף" על כך בדיוק היא מלינה. שהמציאות היא הפוכה. על כך נאמר: " ת"ח שאין בו דעת…" ומשמע שיש מציאות של ת"ח היודע מה שנכתב במקורות, אך אין בו דעת. וכו'
במקרים רבים החומרות של חלק מהציבור אינן מהוות הפרעה של ממש למי שאינו נוהג בהן.האם כ"כ קשה למי שאינו אוכל רק בכשרות העדה החרדית לאכול אוכל הנושא כשרות זאת?האם קיימת בעיה לשבת בנפרד גם למי שאינה רואה בכך חובה הלכתית? באם הארוע המדובר לא היה מקצועי,האם א"א למצוא מרצים חרדים בנושאים שיעניינו גם את אלו שלכתחילה היו מעונינות בנושאים בהם נמצאו מרצים שאינם חרדים? הדבר החשוב הוא כבוד הדדי. נכון להעריךולפעמים גם להעריץ את את יראת השמים של המחמירים ,אך יש לעמוד על זכותם של אלו שאינם מחמירים שלא לשבש את אורחות חייהם. במקרים רבים ניתן לעשות זאת בהידברות מכבדת.
קשה לי להאמין שבאמת לא מאפשרים להכניס ילד בן 5 לספריה ביום קר. אם כן,זה סיפור חריג. גם במכירות שיש בהן הפרדה רשמית היא לא נאכפת אפילו על מבוגרים. תוכניות ההפרדה בתחבורה הציבורית שהפריעו לרבים נכשלו כשלון חרוץ.
לסיכום אני סבור שרבים וטובים בציבור החרדי בשלים להכלה של הניואנסים השונים בקיום ההלכה שבחלקם גם נחלקים לקהילות שונות(ליטאים לעומת חסידים וכיו"ב) בהבנה שנהרא נהרא ופשטיה.במקרים של מתח חשוב להידבר ולא לסגת בתחושת עלבון.
מאמר מעניין, כל הכבוד.
לצערי אני חושב שאין תקנה, כבר שנים החרדיות יותר לא קשורה לעבודת השם, היא הפכה למשהו חברתי כמו כל חוג אחר בעולם. מי שעושה דבר בגלל שהוא מפחד ממה שיחשבו עליו בשכונה במקום לחשוב על מה שהקב׳׳ה רוצה ממנו נמצא בבעיה רצינית. דור שלם גדל עם הערכים המעווטים האלה ויהיה קשה עד בלתי אפשרי לתקן.
חייבים להפריד לגמרי בין פוליטיקה ותורה, אין ברירה.
התופעה המתוארת למעלה אמנם מתוארת נכון אבל סיבותיה אינם רק הנ"ל אלא נובעים מבעיה דתית מהותית, ותוכנה השאלה המתבקשת לכל אדם מדוע אינך יותר צדיק, מדובר בשאלה שמאוד קשה למצוא לה תשובה כיון שבד"כ התשובה היא יצר הרע, (או בכינויו צריכים פיזיים רגשיים וכו') שבלעדיו כולנו היינו צדיקים גמורים, אלא שאנשים יחשבו שהיות והסיבה היא יצר הרע המצב צריך להשתנות, התיקון יבוא כשיבינו שלפעמים צריך להשלים עם יצר הרע, לא במצוות ובירות פשוטות ששם אין מרחב תימרון, אבל שמדברים על חומרות בהחלט צריך לקחת בחשבון שיש אותנו דהיינו היצה"ר אל מול התורה והמצוות, כן אין מה לעשות צריך להשלים עם זה שאנחנו חיצוניים לרצון ה', ובלי לשלול את המחוייבות לתו"מ, ההבנה הזאת תגרום לאנשים להבין שזה לא חכמה להחמיר כי זה לא אני מול היצה"ר אלא אני והיצה"ר מול התורה והמצוות, (עד שנהפך מבינונים לצדיקים) ואז אולי יובן שלפעמים פגיעה ביצר הרע תביא לפגיעה לא הגיונית ושלילית בי ואיבדנו את המטרה, או שאפ' שלא אפגע עדיין אין לי מחוייבות בכה"ג, כמו שנמצא בכל עניין לכתחילא ובדיעבד, ואמאי לא ישאל החכם אחרי שנעשה הדיעבד ואפשר לתקנו יהא לכתחילא, ותשובתו בצידו בכה"ג ירדה המחוייבות, יש לנושא הזה עוד הרבה עומק וצדדים ואכמ"ל וד"ל.