פולמוס הגיוס: שעת המבחן של אנשי התפר

בין שלל הקולות והרעשים בציבור הישראלי סביב סוגיית הגיוס בולט בהיעדרו קולו של ציבור שספג לתוכו את עיקר השבר, אולי משום שהוא עסוק באיסוף רסיסיו וארגון מחדש של תפיסת עולמו. אני מדברת על אנשי התפר.

במרוצת השנים האחרונות, המציאות הישנה של שני מגזרים דיכוטומיים, החרדי והדתי־לאומי, היושבים מאחורי גדר קהילתית יציבה, התמסמסה לה לאטה. בתווך בין החברה החרדית לחברה הדתית־לאומית, על הסקאלה, ברצף העקבי שבין המגזרים, התמקמה שכבה לא קטנה של אנשים היושבים על הגדר ומחזיקים בערכים מכאן ומכאן. אנשים שאולי דילגו מעל הבדלי אידאולוגיה בין־מגזריים ובחרו להתמקד בערכים יהודיים שורשיים משותפים.

אני מכוונת לאנשים שאולי קהילתית וממסדית משויכים לחברה החרדית, אבל רעיון "אתחלתא דגאולה" אינו זר להם. כלומר, למפרע הם רואים בהקמת המדינה מהלך נסי מכונן. אלה הם חרדים המסתכלים לשמים ומודים חרש על המדינה ביום העצמאות. אנשים שביד אחת שלהם "אמונה וביטחון" של החזון איש וביד השניה "אורות התשובה" של הרב קוק. אנשים שהזדהו עם הגישה הימנית ועם ההתנחלויות, גם אם התגוררו בפועל ברבי קומות בירושלים. לאנשי התפר הללו היתה חשובה הצלחת המדינה והישגיה במכלול המישורים, הכלכלי, האזרחי ואפילו הצבאי.

מן הצד השני ממש, לצדם על הסקאלה, שוכנת קבוצה דומה, החרד"לים. לא מעט מהם, בשל תהליכים פרוגרסיביים מאיימים בעולם המערבי, פיתחו הזדהות עם הגישה החרדית המתבדלת וראו בה טקטיקה חיונית מול עולם המאבד את גבולותיו הבסיסיים. בעקבות זאת אימצו חלק מערכי הליבה החרדיים: התנזרות מטכנולוגיה, הקפדה על הפרדה בין המינים, הסתייגות מלימודים אקדמיים ועוד.

בשנים האחרונות פגשתי לא מעט אנשים שקשה מאד למקם אותם בצורה מובהקת באחד משני המגזרים

בשנים האחרונות פגשתי לא מעט אנשים (כגון הרבנית ימימה מזרחי וקהל שומעות לקחה, סיון וידידיה מאיר, ורבים וטובים אחרים) שקשה מאד למקם אותם בצורה מובהקת באחד משני המגזרים. יש בהם משהו פחות מוגדר, יהודי, אמוני, ימני, היושב על הרצף. בימים אלה נראה שמונפת מעליהם חרב המחייבת אותם לנקוט צד בוויכוח המדמם הזה.

הטשטוש הנעים שאנשי התפר חיו בו נעשה לעיסה דביקה מעט. שני הקצוות של המחנות מחדדים הבדלים ותפיסות, כך שהשהות הזו בתווך יוצרת סתירות מעיקות. רבים מאנשי התווך הללו נאלצים לנקוט צד ואולי אף לשוב לתפיסות הקלאסיות של הבייס המגזרי שלהם. הם שבים בתחושת כישלון משהו אל צור מחצבתם, שם מקבלים אותם אלו שחיכו להם בחיכוך ידיים. "אמרנו לכם," יאמרו בצד הדתי־לאומי, "הם לא באמת ציונים, אי אפשר לסמוך עליהם בשעת צרה, הם לא סופרים אתכם." ומן הצד החרדי יתנגנו זמירות דומות: "אמרנו לכם, הם שונאים אתכם יותר מהחילונים, הם לא מעריכים תורה וקדושה."

אנשי התפר הם לרוב אנשים היודעים להתעלות ולשלב גישות יהודיות שונות. הם יאספו אל חיקם מרגליות מכל חברה שאליה ייחשפו. יש שייטלו מהחסידות את הדבקות, מהליטאיות את דקדוק ההלכה ומהציונות הדתית את המסירות לכלל ישראל. נפש החיים משמאלם, תניא מימינם ומעל ראשם ליקוטי מוהר"ן, והרמוניה מופלאה מתרקמת ביניהם. אחרים ימצאו שילובים אחרים, חדשים. לו היתה החברה שלנו מאפשרת לאנשי התווך לומר את דברם, הם היו מייצרים עבורנו נוסחה מיטיבה לחיים משותפים. במקום זאת אנחנו מוצאים את עצמנו מתכנסים שוב סביב מדורות השבט ומטפחים תפיסות חד־ממדיות.

אם אתה חרדי היושב איפשהו בקרבת התפר ויש בך הרהורים לגבי אחריות ושותפות הנדרשות בחלקים הפחות למדניים של עולם הישיבות, אתה עלול להיתקל בימים אלו בשלילה מוחלטת, בחוסר סובלנות גורף ובמסגור מכאיב של "אויב עולם התורה". אם אתה איש תפר דתי־לאומי המנסה להבין את הפחד של החרדים מפני גיוס, אתה שולל את כל סל הערכים של הציבור שלך ואת העולם התורני של ישיבות ההסדר, ומחלל את זכרם של הנופלים.

שעתם של מגביהי החומות

תקופתנו היא שעתם הגדולה של מגביהי החומות בכל השבטים, של מאמצי ההשקפות, של מחדדי הקצוות. לא מן הנמנע כי קיים צורך בחידוד האידאולוגי הזה ויש אף מקום לדיון אמיתי ונוקב. לצד זאת, במלחמה פנימית זו גם לטשטוש וליכולת להחזיק בזה ובזה יש תפקיד חיוני, בדומה ליכולת האנושית המופלאה להדחיק צער ואבדן בזמני חירום למען היכולת להמשיך ולתפקד. אולם נראה שכולנו שכחנו זאת ונגררנו לתהליך מייסר של חידוד ועימות. דברים שבתחילת המלחמה התקבלו בצורה הרמונית הופכים להיות חורקים עד כדי היעדר יכולת להחזיק בהם. הכל טעון, הכל נפיץ, כולם דרוכים. כל משפט הערכה לחייל או לבן תורה נבחן דרך המשקפיים המגזריים. כל הספד על חייל בן תורה הופך לכלי ניגוח במלחמה עקובה. כל תמונה מחממת לב של חייל עטור בתפילין וחמוש בגמרא מציתה אש. דפוסי הסתכלות שבטיים עושים את התפר למקום מורכב ולא נוח ומאיצים תהליכי ריאקציה והתכנסות.

בכל אחד מהשבטים היהודים־ישראליים יש אנשים ששיקולים שונים, חלקם טהורים וחלקם פחות, גורמים להם לדחוף את כולנו להעמדה מחודשת של הגבולות המוכרים. איני כופרת בגרעין הוויכוח ובהיותו נשען על פערים אמיתיים בתפיסות, אבל עדיין משהו במנגינה ובדציבלים מעיד שיש בכל המגזרים גורמים אינטרסנטיים המוסיפים שמן למדורה.

מיכה גודמן, בספרו "היום השמיני", מתאר את הכמיהה הזו של הדתיים הליברליים למצוא נחמה ושותפות חדשה־ישנה עם המגזר החילוני הליברלי

במגזר הדתי־לאומי הליברלי, מאחורי הרצון הכן לאחדות, מציצות לעניות דעתי גם כמיהות אחרות. בקהל זה יש לא מעט שחשים אבודים מול הממשלה הנוכחית, ועורגים לשותפות אמיתית עם החילונים ה'נאורים'. מיכה גודמן, בספרו "היום השמיני", מתאר את הכמיהה הזו של הדתיים הליברליים למצוא נחמה ושותפות חדשה־ישנה עם המגזר החילוני הליברלי. לדעתו, קיים מחנה גדול שאינו מודע לכך שהוא מחנה: מחנה המתונים. במחנה זה חברים אנשי מרכז־שמאל במודיעין כמו גם אנשי ליכוד במעלה אדומים החולקים חזון משותף: מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית; המחלוקת היא רק על המינונים. זהו זרם מרכזי הכולל "תומכי ימין שאינם קיצוניים, תומכי מרכז, וישראלים מהאגף הציוני של השמאל", השואפים לאזן בין שני הערכים המרכזיים, יהדות ודמוקרטיה. בשוליים משני הצדדים מתמקמים הימין הקיצוני, השמאל הקיצוני, והחרדים. עיקר הטיעון שלו מייצג את שאיפת לבם של חלק מהמחנה הדתי־לאומי לנתק את הקשר בין מחנה זה לבין הציבור המסורתי הפריפריאלי, ובעיקר לנתק את הקשר עם הציבור החרדי. פרץ מהרצון הקמאי הזה מומש כמובן בממשלת בנט־לפיד; עכשו, בימי מלחמה ומשבר, הוא מקבל משנה תוקף.

גם בציבור החרדי צפים לא מעט קולות הנוטים לראות בקרע הנפער תופעה מבורכת שעשויה לעצור תהליכי התקרבות וישראליזציה. אף שתנועת ההתקרבות היתה דו־כיוונית, כלומר, מלווה בתהליכי התקרבות של הציבור הישראלי־ימני לכיווננו, עדיין יש לא מעט מתוכנו שרואים בה תנועה שלילית ומאיימת שבלימתה היא ברכה – שכן היא עוצרת טשטוש גבולות מסוכן. הם רואים בקרע סביב סוגיית הגיוס הזדמנות מחודשת לרענן השקפות שדהו בצוק העתים. אנשים אלו עשויים אף לדחוף לחיבור פרקטי מחודש עם השמאל הישראלי כטקטיקה ישנה ומוכחת להשגת דיבידנדים מגזריים ולראות בכך דרך לגיטימית להישגים אידאולוגיים חשובים.

מעבר לפינה ממתינה חבורת הישראלים הגלובליים ומחככת ידיה בהנאה למראה התפוררות הגוש האמוני הישראלי, ולא רק בפן הפוליטי. הגוש שהיה נראה בלתי מנוצח, כאילו הוא עשוי מחומרים המדביקים אנשים זה לזה, הולך ומתפוגג. יתכן מאד שסבב הבחירות הבא אכן ישקף תהליכים אלו, ונראה את השברים הללו מפרקים את הגוש שזכה לניצחון כה מרשים ממש לא מזמן.

***

שעתם הגדולה של מגביהי החומות מטילה על אנשי התפר אחריות מיוחדת וכבדה. ככל שקשה הדבר, אנחנו זקוקים ליכולת שלהם להכיל גישות שונות למטרה מאחדת. זקוקים אנו לאומץ לבם. צריכים אנו שהם ירימו את קולם, בתוך המגזר החרדי כמו בתוך המגזר הדתי. כדי לעצור את הדימום, עלינו לשמוע אותם מוחים על הנסיונות להרוס את אזור התפר המופלא הזה שהם יצרו במבט מוגבה משהו.

כדי לעצור את הדימום, עלינו לשמוע אותם מוחים על הנסיונות להרוס את אזור התפר המופלא הזה שהם יצרו במבט מוגבה משהו

זה זמנם לבוא ולומר בקול גדול: איננו מוכנים שתתקעו בינינו טריז. רב המשותף על המפריד, ואת הוויכוח על הצבא ננהל באהבה בבית המדרש, בין אבות לומדי תורה ובין אמהות אוהבות עוטות שביס. באזור התפר אנו יושבים, רואים את הטוב מכאן ומכאן, ופה נישאר.

לו יהי.