"כן כן, שמעתי את המילה הזאת כבר. באנגלית, נכון? הבנתי שזה סוג של קייטנת אמהות אבל בקונספט חדש?" את התגובה הזו קיבלתי מחברה כששיתפתי שהתחלתי לערוך ריטריטים לנשים, לאחר שהשתתפתי ברבים מהם במשך שנים.
התגובות על מיזמים מהסוג הזה נעות מחוסר היכרות מוחלט: 'מה תכל'ס אתן עושות שם?', דרך אמירות פסקניות 'לי הדברים האלו לא מתאימים, כל השקט הזה לא בשבילי', ועד סקרנות והתלהבות.
כל מי שעוקבת אחרי הרשתות החברתיות יכולה להעיד: תופעת הריטריטים לנשים חרדיות ודתיות הולכת ומתרחבת.
כפי שכל מי שעוקבת אחרי הרשתות החברתיות יכולה להעיד, תופעת הריטריטים לנשים חרדיות ודתיות הולכת ומתרחבת. אני מאמינה כי תופעות שמתרחשות סביבנו מלמדות על תהליכי עומק שקורים בעולם ושווה להתבונן עליהם רגע במבט מעמיק.
העצירה היהודית
למרות ההילה הטרנדית, תופעת הריטריטים (ריטריט באנגלית הוא נסיגה) אינה חדשה כלל, למעשה היא עתיקה מאד. בעבר, בכל תרבות היו קיימים טקסים ומרחבים להתחדשות רוחנית (תכף נגיע ליהדות). להודים היו האשראמים: מעונות התבודדות בהרים וביערות לצורך לימוד ומדיטציה. לנוצרים היו מנזרים שאפשרו התבודדות ואף התנתקות מוחלטת מהחיים שבחוץ.
לעומת זאת, היהדות היתה ונותרה רדיקלית בשתיים מהנחת היסוד שלה:
- הפרישה אינה מיועדת לנזירים ופרושים בלבד אלא לאומה כולה.
- הפרישה אינה צריכה להיות מאורע דרמטי המתרחש פעם בשנה, אלא תחנת עגינה שבועית להתקרקעות רוחנית.
היהדות למעשה הביאה לעולם את הריטריט ההמוני הראשון: שבת קודש. בעולם שלא הבין למה לא לעבוד כל החיים, באה היהדות, יצרה את ימות השבוע, ונעצה בתוכן דגל מתנוסס: וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.
הבורא מדגים לנו כי כל יצירה ועשייה זקוקה גם לעצירה. לא רק כדי לנוח אלא גם כדי ליהנות ממעשה ידי.
היהדות למעשה הביאה לעולם את הריטריט ההמוני הראשון: שבת קודש. בעולם שלא הבין למה לא לעבוד כל החיים, באה היהדות, יצרה את ימות השבוע, ונעצה בתוכן דגל מתנוסס: וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.
זכורה לי פעם חוויה מיוחדת משחרית של שבת. מצאתי את עצמי מזמזמת את "א־ל אדון על כל המעשים", חוזרת על מילות הפיוט המתארות בציוריות את צבא המרום ומאורות השמים במילים גבוהות ונשגבות, ופתאום חשבתי על הסנדלר הפשוט בכפר בליטא, שבקושי יודע קרוא וכתוב ומערב שבת לערב שבת הוא מקושש מעות עבור בני ביתו. מאותו מקום דל והישרדותי קם אותו סנדלר פעם בשבוע, מנער את האבק, לובש את בגדיו הנקיים והצחורים והולך לזמר פיוט שאת מילותיו הוא אפילו אינו מבין. פעם בשבוע גם לסנדלר פשוט יש הזדמנות להתחבר לחלק הגבוה והאינסופי שבתוכו.
יום בשבוע שגם האדם הטרוד ביותר, ההישרדותי ביותר, שמלבד עבודות הצאן והאדמה לא התעמק בדבר, גם הוא ינוח. גם השפחות והעבדים, אפילו החיות ישבתו. כולם כולם יתכנסו יחד לעשרים וארבע שעות של… רגע, של מה בעצם? זאת בדיוק הנקודה של השקט הזה, שכאילו אין בו כלום אבל יש בו הכל: סוד הקיום, סוד ההוויה, סוד היש.
זהו הסוד שהבורא חָלַק עם העם היהודי. הסוד שבעצם כבר הכל קיים וישנו ואנחנו רק צריכים להביא את התודעה ותשומת הלב שלנו לנקודה שלא צריך לעבוד כה קשה כדי להרגיש שבעים ומלאים. לנקודה שאני מרגישה ראויה ואהובה גם אם אני לא מבצעת, מתפקדת, משיגה. פעם בשבוע אנו נזכרים בחלק בתוכנו שאינו במירוץ עכברים, שאינו מביא את לחמו בנפשו, שמרגיש ראוי למנוחה.
והתורה אינה מסתפקת רק בשבת אלא משבצת בלוח השנה ובמחזור החיים תחנות עגינה שונות.
בשלושת הרגלים אנו בריטריט שמטרתו טיפוח תודעת היש: "ושמחת בכל הטוב" – אל תשכח לחגוג את החיים עצמם, את מעשה ידיך, ולהחדיר לתוכם את נוכחותו של הקב"ה. מתוך המקום שרגע עוצר אתה מגלה באופן טבעי שאתה רוצה לחלוק ולהעניק גם לאחר את השפע שזכית בו.
וישנו כמובן יום כיפור, הריטריט הגדול מכל. יום כיפור אינו סתם נסיגה, הוא למעשה אתחול מחדש וניקוי עמוק לכל המערכת הרוחנית שלנו עד כדי לידה מחדש. יום כיפור הוא כה רדיקלי, שרק הבורא בעצמו יכול לייצר אותו: אתה לא רק עוצר את החיים, אלא משנה את כל הדבר הזה שנקרא "אתה". זה לא רק עצירה, אלא שינוי של כל מערכת ההפעלה הפנימית שלך.
מקום נוסף בו ניתן לראות את ערך הנסיגה פנימה ביהדות הוא הרעיון של "מחוץ למחנה". הרעיון עולה בתורה במצבים שונים שהאיש או האשה נדרשים לנדוד הרחק מהמציאות היומיומית, הרחק מהקולות החיצוניים, להתכנס אל עצמם ולעשות חושבים על חייהם.
נראה לי כי המהות של הריטריט מושרשת עמוק בהוויה היהודית שלנו: הראשונית, המפוארת, טרם נדחקנו לחיי גלות של לחם צר ומים לחץ, טרם הושלכנו אלי חיים של הישרדות ודריכות תמידיים.
אני משוכנעת כי פריחת הריטריטים של ימינו היא ביטוי אחד מני רבים של שיבה אל מקומנו המפואר, הנטוע עמוק באדמתו, היושב לבטח, המתרחב לאחור ומודה על כל הטוב.
בילוי מול חוויה
בשנים האחרונות, החל מהקורונה ודרך המלחמה שטרם הסתיימה, נשלחנו לפרקי זמן ממושכים אל הבית פנימה, הבית שבימי שגרה אנו בקושי מבקרים בו, יוצאים ממנו מוקדם בבוקר וחוזרים אליו לקראת הערב. ולא רק הבית הפיזי, גם הבית הרגשי שלנו: גם את הנפש, את הנשמה, היינו פוגשים לעתים רחוקות, וקשה היה לקרוא לזה מפגש איכותי.
ולפתע אנחנו בבית. אין עבודה, אין חופשות, אין טיסות. אין בילויים במובן הרגיל של המילה, כל מה שהתרבות המערבית הרגילה אותנו לצרוך. ופתאום פגשנו את עצמנו.
ואולי המפגש הזה לא תמיד מצא חן בעינינו, לא תמיד הביא עמו נחמה. המפגש הזה שלח רבים למסע של חיפוש: אז מי אני בעצם? אני רוצה להכיר ולאהוב את הדמות הזאת שאני פוגש ברגעים של שקט, אני רוצה להרגיש אתה בבית. יומני המטפלים הוצפו עד אפס מקום, סדנאות, הרצאות ופודקאסטים העוסקים בנפש ובהתפתחותה נעשו פופולריים, ואתם רנסנס מפואר לריטריטים מסוגים שונים.
כשאנחנו מדברים על התנועה הזאת, חשוב גם לדייק את ההבדל בין בילויים של תרבות צרכנית לחוויות של תרבות מסתפקת.
רובנו רגילים לצרוך הנאות מהסוג הראשון. כל טיול או חופשה תמיד מלווים בהספקים ועשייה: נו, הספקתם גם את האתר ההוא? הצלחת להכניס גם קניות? סימון וי על יעדים הוא חלק מרכזי מאד בהנאה.
סוג ההנאות השני הוא עצם השהות ברגע עצמו, במה שכבר יש לך: לשבת בחצר שלך ולקחת נשימות עמוקות וטובות תוך תחושת הודיה על כל מה שסביבך, זאת הנאה. לשבת בשולחן שבת ורגע לקחת מבט מן הצד על המשפחה המתוקה שלך ולנשום את הנחת הזאת כבר עכשו, זאת הנאה. להרגיש את הנפש מעורסלת בגוף ולהתעכב על כך עוד רגע בלי תחושת הדחיפות, זאת הנאה. היא דקה, גווניה מעומעמים יותר, ובעיקר, היא לא מספיק מוכרת לנו.
אין שום פסול בסוג ההנאה הראשון. העניין שהוא תמיד מבוסס על מנגנון של תחושת ריקנות-מילוי־זמני-התרוקנות וחוזר חלילה. אם אני חוזרת מטיול בחו״ל אל החיים שלי ומרגישה מולם חמיצות, עליבות, פספוס, אז אולי המילוי של הטיול היה מופלא, אבל אני הולכת ושבה אל עצמי. אם משהו לא השתנה בתודעה שלי, באופן תפיסתי את המציאות, אז ירידת המתח שאחרי עלולה להיות קשה מאד.
התודעה: מותר האדם מן הבהמה
האם אני מבקשת לטעון כי לכולנו יש דפוס מכור? מכור להנאות רגעיות, לסיפוקים מיידים עד הגל הבא? ובכן, למעשה הרעיון הזה עתיק יומין. מהרגע שהשתחררנו מבית עבדים במצרים, התורה מבקשת להזכיר לנו בכל יום את היותנו מועדים לפורענות, מועדים להשתעבדות.
לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. פסוק זה לא נאמר רק כדי לשמר את הזיכרון ההיסטורי אלא גם כדי לשמש תזכורת חיה לנטייה האנושית ליפול אל הדפוס הזה, שמתמכר ורודף אחר הנאות רגעיות ומתרוקן מיד לאחריהן.
הקב"ה לא רק מבקש מאתנו שלא להיכנע לדפוס הזה, אלא שותל לנו בכל דור כלים שיסייעו לנו לחיות דרך הקומה הגבוהה שלנו. דרך קומת האדם שנברא בצלם, האדם המתבונן, הנושם לרווחה, שלא חי בהישרדות חייתית עד הארוחה הבאה.
קומת האדם שבנו מבקשת גם חוויות של היכרות מעמיקה עם מה שכבר ישנו, ולא רק צבר חוויות חיצוניות.
קומת האדם שבנו מבקשת גם חוויות של היכרות מעמיקה עם מה שכבר ישנו, ולא רק צבר חוויות חיצוניות. מעניין לחשוב על כך בימים אלו, כשהבינה המלאכותית צוברת תאוצה ונכנסת ליותר ויותר תחומים בחיים שלנו. חלק מהתחזיות (למשל של אילון מאסק) מצביעות על כך שבעוד עשור או שניים, הבינה תבצע את רוב המשימות התפקודיות. ואם כן, מותר האדם מן הבהמה אין? מותר האדם יהיה בתודעתו הגבוהה והמפותחת. בערכו השלם והבלתי תלוי כצלם אלוקים, ולא במספר המשימות שהוא הצליח לבצע.
בעולם שכל שנותר לנו תהיה התודעה, טוב שיש דרכים רבות להזין ולפתח אותה. ככל שהקצב בחוץ נעשה מוטרף ומהיר יותר, כך הנפש מבקשת רגעים של התכנסות, שהייה והתבוננות.
לנשים יש יכולת זאת באופן טבעי ומולד. בכל חודש לאורך תקופה ארוכה במעגל החיים יש לנו כמה ימים המיועדים לנסיגה, להתכנסות פנימה וניקוי המערכת. בשנים שאחר תקופת הפוריות נפתח שער לתקופה שנשים רבות מתארות כחוויה של נינוחות, שלמות ומלאות פנימית. גם התקופה שלאחר כל לידה מבקשת האטה משמעותית מהחיים ונסיגה פנימה אל הבית.
אבל זה שנים רבות נשים רחוקות מהתנועה הזאת. והשריר הזה של שהייה שבעבר היה נגיש ומוכר לנו היטב הלך והידלדל.
אני מרגישה כי התופעה הזאת של מעגלי נשים, ריטריטים ואחרים אינה רק טרנד חולף אלא ביטוי לרצון עמוק של הנפש להיזכר בתנועה הזאת – לשוב למקור, להתקרקע, לטעת שורשים, להפסיק לרוץ ממקום למקום, להפסיק לרדוף אחר הרוח. הנפש והגוף מחפשים חוויות שמתמקדות בחיבור פנימה.
להשקיע מתוך תודעה של יש
איך אפשר לדעת אם אנחנו בכיוון הנכון?
חוויה מיטיבה היא חוויה שממנה יוצאים באהבה למה שכבר יש, בתחושת שלווה ובפחות לחץ ודחיפות. נכון, לפעמים לא כל מה שיש בחיינו הוא מדויק ונכון. גם אם החוויה מובילה לרצון לשינוי, מה שכבר אינו משרת אותנו נושר בקלילות, בשקט. בלי זעם, מרמור או דרמות מיותרות.
אם את חוזרת מחוויה כלשהי וקולות מחלישים ומקטינים עולים בתוכך, יתכן שמשהו בה לא היה מדויק. לעומת זאת, חזרה טעונה בשקט ושלווה היא סימן לכך שנוצר חיבור פנימי, שמשהו בך מצא את מקומו.
כמו שאמרה לי פעם מישהי: לא משנה כמה רחוק אסע – גם אל האלפים – "עצמי" יבוא אתי. מה שאינו בטוב, שאינו רגוע, מלווה אותנו לכל מקום ולכל חוויה. לכן אולי נכון יותר להתמקד בחוויות שמטפחות שמחה שקטה, תחושת סיפוק ממה שכבר יש והתרחבות מתוכו.
זו תנועה שאפשר להביא להרבה מרחבים בחיים. גם בעבודה זוגית אנחנו עשויים להשקיע מתוך מקום לחוץ, כיעד שיש להשיג, כמשימה שיש לבצע. לא פלא שזוגות רבים מתעייפים מההשקעה בקשר ובורחים לעיסוקים אחרים. מי רוצה שגם המקום האינטימי ביותר, הבית, יהפוך לעוד סעיף ברשימת משימות אינסופית? כך גם בזמן איכות עם הילדים. אם לשבת עם הילדים נתפס משימה שיש בה מאמץ ודמות דמיונית עומדת שם ונותנת לי ציון, גם זה הופך למטלה כבדה ומלחיצה.
חוויה מיטיבה היא חוויה שיוצאים ממנה באהבה למה שכבר יש, בתחושת שלווה ובפחות לחץ ודחיפות.
אבל אפשר גם אחרת. אפשר להשקיע מתוך תודעה של יש: להתפתח בתוך הקשר הקיים, להוקיר אותו, להסתקרן לגביו, להעמיק אותו – בלי השוואות, בלי תחושת נחיתות מול מודלים אחרים, זוגות אחרים, אמהות אחרות.
לא מזמן חגגנו את יום ט"ו בשבט, שבו אנו מציינים את יכולתו של האילן להיות שתול על פלגי מים, לטעת שורשים, לעבור עונות וסערות ועדיין להתאושש ולהוציא פירות. הרש"ר הירש מספר לנו על סוד כוחו של האילן:
תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפים ובעלים ובפירות המפוארים – אלא בשורשיו, שהם מחוזקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שמה. הם מתחזקים על מקור מים חיים של התחדשות. העץ איננו דואג בזמן שהסערות תופסות אותו, מנענעות אותו, כופפות אותו – הוא לא נע ולא זע ממקומו, וכל זמן שהוא לא נעקר ממקומו, תהיה לו תקומה! ועל כן נמצא שהאילן לא הפסיד כלום, ואדרבא – החליף כוח במאבק. כן הוא האדם. כל זמן שהוא נצמד לשורשיו הרוחניים – שום רוח לא תעקור אותו ממקומו. ונהפוך הוא, הסערות תעוררנה את כוח ההתחדשות.
מה שנכון לגבי האילן נכון גם לגבי האדם, עץ השדה.
ריטריט טוב, כמו כל חוויה של חיבור פנימי, דורש התמקדות בנטיעת שורשים פנימה, אשר בבוא העת יבשילו בתוכנו פירות מתוקים.
לענ״ד ההבדל המהותי בין דתות העולם ליהדות בנושא לא הודגש, והוא שה״ריטריט״ אצלנו נועד כדי לחזק את החיבור לעולם ובדתות השונות להנתקות מהעולם. כהסבר הכוזרי בחלק ב׳ ו ג׳.