גם רועים צריכים אדמה

בערב ראש חודש ניסן האחרון התגלה אצלי וירוס הקורונה, ולאחר שבוע של בידוד ביתי 'גליתי' למלונית בניר עציון, שם עשיתי את הפסח. הריחוק מבני ביתי בליל הסדר והתחושות הקשות על כך שאיני יכול לשאת עמם בעול ההכנות לחג העיבו על האווירה. אולם לצד זאת, צוות המלון ואנשי פיקוד העורף התאמצו רבות למעננו והתנאים המצוינים שזכינו להם עזרו לנו מאוד. הרגשנו שם בני חורין, ללא מסכות וללא מגבלות הריחוק החברתי. יכולנו להתפלל במניין, לשמוע ולהשמיע ביחד שיעורי תורה פיזיים ולא וירטואליים, ואפילו ללמוד בחברותא כאוות נפשנו. ובעיקר, היה לנו הרבה זמן פנוי לחשוב ולדבר בינינו על ענייני דיומא – על הצרה שהתרגשה על העולם כולו. ההרגשה הכללית היתה שנפל דבר בישראל ובעולם כולו; ובנו היהודים, ובמיוחד החרדים שבינינו, הוא נוגע באופן ישיר ועמוק.

מוסדות החינוך, בתי המדרש ובתי הכנסת שאבותינו מסרו נפש להקמתם, פיתוחם וקיומם, היו למוקדי הדבקה, ולמשך תקופה ארוכה נאלצנו לסגור את שעריהם. לא היה מנוס אלא לבדוק את המוסכמות שהשתרשו אצלנו מקדמת דנא. חזרנו אפוא לבראשית, והתחלנו לדרוש במעשי אבותינו וביציאת מצרים, בניסיון למצוא בהם פשר למאורעות זמננו

באותו הזמן, מה שעמד על הפרק לא היתה התנהלות הציבור שלנו, אלא השאלה "על מה עשה ה' ככה?". היה נראה כי מגמות ההתחזקות הקבועות – לא לדבר דברי חולין בבית הכנסת בשעת התפילה, לברך ברכת המזון מתוך הסידור, ואפילו להתחזק בלימוד תורה ובשמירת הלשון – אינן מספקות את הציבור. מבלי לזלזל חלילה בעניינים אלה, האווירה הציבורית היתה שהאירוע שאנו עומדים בפניו דורש מאתנו חשיבה יסודית יותר. מוסדות החינוך, בתי המדרש ובתי הכנסת שאבותינו מסרו נפש להקמתם, פיתוחם וקיומם, היו למוקדי הדבקה, ולמשך תקופה ארוכה נאלצנו לסגור את שעריהם. לא היה מנוס אלא לבדוק את המוסכמות שהשתרשו אצלנו מקדמת דנא. חזרנו אפוא לבראשית, והתחלנו לדרוש במעשי אבותינו וביציאת מצרים, בניסיון למצוא בהם פשר למאורעות זמננו.

את עיקרי הדברים שאפרוש להלן נשאתי באותו פסח במלונית הקורונה, ועם הזמן נדמה כי הרלוונטיות שלהם רק התעצמה.

 

זה ספר תולדות האדם: הרועה והאיכר

חז"ל מגלים לנו שכל התלאות שעברו ישראל התחילו בשאלתו של אברהם אבינו על אודות הארץ שהקב"ה מבטיח לזרעו – "במה אדע כי אירשנה?". תשובתו של הקב"ה היא: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה". חז"ל מרחיבים את דברי הפסוק, ומלמדים כי בברית בין הבתרים נגזרו עלינו לא רק גלות מצרים, אלא כל הגלויות והצרות שחווה עם ישראל עד עצם היום הזה.[1] עלינו להבין אפוא את משמעות שאלת אברהם ותשובתו של הקב"ה.

יש הסבורים ששאלתו של אברהם מעידה על קטנות אמונה, ובעקבותיה נענש זרעו. אולם קשה לומר כי חסרונו של אברהם אבינו היה במיעוט האמונה. הלא אברהם הוא אבי המאמינים, ועליו העידה התורה: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". משום כך, לשם הבנה טובה יותר של החיסרון שבשאלת אברהם, ברצוני לחזור עשרים דורות אחורנית עד אדם הראשון, ולראות כיצד פוגש הייעוד של אדם הראשון את אברהם בברית בין הבתרים.

מהו תפקיד האדם בארץ? התשובה לכך בפרק א' של בראשית שונה מבפרק ב'. בפרק א' אומרת התורה: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ". ובפרק ב': "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה […] ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". בפרק א' מתוארת הפקדתו של האדם על הבריאה, כמו מנכ"ל המתמנה על מפעל בתפוקה מלאה כדי לדאוג לקיומו ולתפקודו התקין. בפרק ב' הוא צריך לעבוד וליצור, להשקות ולגזום, כדי להפוך את האדמה הגולמית לגן פורח.[2]

מבלי להיכנס לסיבות השינוי בדגשים בשני הפרקים, ניתן לומר שבעוד שבפרק הראשון מודגש יותר הפן ההיררכי והניהולי – מקומו של האדם בבריאה ותפקידי הניהול הנגזרים מכך, בפרק השני מודגש יותר החיוב של האדם לפעול ולעשות, ליצור ולחדש, ובכך להיות שותף מלא למעשה בראשית.

האנושות לא התפתחה מהאקטיביות של קין עובד האדמה, וגם לא מהפסיביות של הבל רועה הצאן. קין הרג את הבל, וחטא זה גרם לו להיטרד מעל האדמה. האנושות התפתחה מהבן השלישי, שת, שהתמקם בנקודת אמצע בין שני אחיו הגדולים: לא עובד אדמה גמור, אך גם לא רועה צאן גמור

בהתאמה, שני בניו של אדם הראשון, קין והבל, קיבלו תחומי אחריות שונים: האחד היה עובד אדמה והשני היה רועה צאן. נראה שהבן הראשון, קין, לקח את תפקיד האדם בפרק ב', תפקיד הגנן, ואילו הבל לקח את תפקיד האדם בפרק א', תפקיד הרועה, המנהל את בהמת הארץ ואת עוף השמים. הראשון עוסק ב"לעבדה ולשמרה", והשני ב"וירדו… בבהמה".

התורה ממשיכה ומספרת לנו כי תפקידו של קין הכשיל אותו. הוא לא ידע להכיר בחסדי ה' כמו אחיו הבל. הבל הביא מנחה לה' ממיטב צאנו, ביטוי להכרת טובתו, ואילו קין חס על פירות עמלו ולא גילה נדיבות כשל אחיו, ולכן לא שעה ה' אל מנחתו. התפקיד היצרני של קין עובד האדמה טומן אפוא סכנה בחובו. כך מתאר זאת הרש"ר הירש:

האיכר הוא עבד לשדהו, ואדמתו מושכתו אליה. משנתן את צווארו בעול רדיפת הקניין, גם רוחו נעשית כפופה. אפשר להשפיע עליו על ידי שאיפתו לרכוש. דבר זה מביא לידי עבדות, ואדם משתעבד לחברו. זאת ועוד: בנקל יבוא לידי הערצת כוחות הטבע, שבהשפעתם תלוי שגשוג שדהו. האמונה בה' ובמעלת האדם אבדה לראשונה אצל עמים עובדי אדמה; שם התפתחו לראשונה עבדות ואליליות.

לעומתו, הרועה הנאמן הדואג לשלומם של צאן מרעיתו קיבל אותם תחת חסותו חיים וקיימים ולא הוא יצר אותם, ולכן הרגשת הבעלות שלו פחותה מזו של עובד האדמה.[3]

מאידך גיסא, תפקידו היצרני של קין מזכה אותו בזכויות שאינן מצויות לרועי הצאן:

עבודת האדמה מעוררת ומפתחת את התרבות; לזכותה יש לזקוף את מרבית ההמצאות והאומנויות; ההתיישבות יוצרת את החברה, את המדינה ואת יחסי המשפט. משנגזר על האדם לעבוד את האדמה, נפתח הפתח להתפתחות האנושות.

תפקידו של קין נושא אתו אחריות גדולה, שיש בה הזדמנות וסכנה כאחד. לעומתו, הבל אינו נושא באחריות כה רבה, אך משום כך הוא אינו מועד לחטא כל כך:

כנגד זה, מעלה יתרה נודעת לחיי הרועה. עיקר עיסוקו ביצורים חיים; הטיפול בהם מעורר רגשות אנושיים והשתתפות בצער הבריות. קניינו הוא נייד; המקנה זקוק לטיפול הרועה, אך אין קיומו תלוי באדם. כך יינצל הרועה מסכנת ההפרזה בערך עצמו ורכושו. משלוח ידו לא יעסיק את כל כוחותיו; אין הרוח נרתמת כל כך לעבודה, ועודנה פנויה לערכים אלוקיים ואנושיים.

בסופו של דבר, מספרת התורה, לא התפתחה האנושות מהאקטיביות של קין עובד האדמה, וגם לא מהפסיביות של הבל רועה הצאן. קין הרג את הבל, וחטא זה גרם לו להיטרד מעל האדמה. האנושות התפתחה מהבן השלישי, שת, שהתמקם בנקודת אמצע בין שני אחיו הגדולים: לא עובד אדמה גמור, אך גם לא רועה צאן גמור. עם זאת, הרש"ר מציין כי לעם ישראל יש נטיה אל הרועים, ולא אל עובדי האדמה: "אבותינו רועים [היו], ואף מנהיגינו משה ודוד רעו את העדר".[4]

 

הכניסה לארץ והיציאה ממנה

שתי מגמות מנוגדות אלו, הפעלתנות והעשייה של קין והפסיביות של הבל, חוזרות ומופיעות שוב ושוב בספר תולדותינו. שני החטאים העיקריים של עם ישראל במדבר היו חטא העגל וחטא המרגלים. חטא העגל התחיל ביוזמת ההמונים, משום שאצה דרכם להגיע לארץ המובטחת. בלהיטותם הם ביקשו מאהרן להעמיד להם מנהיג אחר במקום משה, שבושש לרדת מההר. לעומת זאת, חטא המרגלים – "ראשי בני ישראל" – נבע מתכונה הפוכה, מהרתיעה מכניסה לארץ. בעוד הראשונים רצו לעשות יותר מדי ומהר מדי, האחרונים נמנעו מעשייה מסיבות שונות ואף גרמו לכך שאחרים יירתעו מכך. בניגוד לחטא העגל של עובדי האדמה, חטאם של בני הבל הוא הפסיביות – חוסר הנכונות להיחלץ חושים ולהיכנס לארץ.

באופן מפתיע אולי, ישראל נענשים בחומרה רבה יותר על אי-העשייה בחטא המרגלים, משהם נענשים על העשייה הנמהרת והנחפזת בחטא העגל. על חטא העגל מחל הקב"ה לישראל והם אף זכו להקים לאחריו את המשכן, לעומת זאת, על חטא המרגלים נגזר עליהם למות במדבר. נראה אפוא שעם ישראל נידונים בחומרה רבה יותר על חטאו של הבל.

כעין זאת אנו מוצאים גם באגדת החורבן הידועה על קמצא ובר-קמצא.[5] כולנו זוכרים את תחילת דברי הגמרא, "אקמצא ובר-קמצא חרוב ירושלים". בר-קמצא הגיע בטעות לאירוע שלא הוזמן אליו, ופניו הולבנו ברבים ובנוכחות גדולי ישראל. אנו רגילים לראות בסיפור זה ביטוי לשנאת החינם שבגללה חרב הבית, אולם הגמרא מדגישה בסיפור נקודה נוספת.

רבי זכריה בן אבקולס היה מצאצאי הרועים. החטא שלו היה ההיסוס, הענווה היתרה, ההימנעות מפעולה. ומלמדנו רבי יוחנן כי ה"שב ואל תעשה" של ר' זכריה חמור מחטאיהם של בר-קמצא ומארחו. לא בהם הוא תולה את הקולר, אלא ברבי זכריה

בסוף המעשה מגיע בר-קמצא הפגוע למקדש עם קרבן מהקיסר, שבו הטיל מום בזדון כדי שיימנעו החכמים מלהקריבו. חכמים מעוניינים להקריב את הקרבן הפסול, משום שלום מלכות, אך רבי זכריה בן אבקולס מונע זאת מהם, בתואנה שמא ילמדו לדורות שבעלי מומין קרבין על המזבח. לצד זאת, הוא מונע מהם גם להרוג את בר-קמצא, המבקש לסכסך בינם לבין הקיסר, שמא "יאמרו – מטיל מום בקדשים ייהרג". רבי יוחנן מספר לנו סיפור זה ומסכם: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". מי שהחריב את המקדש בעיני ר' יוחנן לא היה אפוא בר-קמצא או בעל הבית, אלא רבי זכריה בן אבקולס.

בר-קמצא ומארחו היו מעובדי האדמה. כל אחד מהם נאחז בגאוותו וסירב למחול על כבודו. שניהם גם לא היססו לפעול, לבייש, להטיל מומים. אולם רבי זכריה בן אבקולס היה מצאצאי הרועים. החטא שלו היה ההיסוס, הענווה היתרה, ההימנעות מפעולה. ומלמדנו רבי יוחנן כי ה"שב ואל תעשה" של ר' זכריה חמור מחטאיהם של בעל הבית ובר קמצא. לא בהם הוא תולה את הקולר, אלא ברבי זכריה.

אמנם "שגגת תלמוד עולה זדון"[6] ומשום כך "הוי זהיר בתלמוד", אך אין לחכמים הפריבילגיה להתחמק מלהכריע ולפסוק ואף לפעול. ואם על תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה נאמר "רבים חללים הפילה", על תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה נאמר "ועצומים כל הרוגיה", ופירש רש"י: המתעצמים והמחרישים ומתאפקים מלהורות הורגים את דורם.[7] במקרה של ישראל, ההתחמקות מלבצע את תפקיד "לעבדה ולשמרה" חמור הרבה יותר מהפעולה החפוזה. חטאם של מנהיגי ישראל, המרגלים, חמור מחטא ההמונים בעגל. חטאו של רבי זכריה חמור מחטאם של בעל הבית ובר-קמצא. מדוע? כאן אנו מגיעים שוב לאברהם ולברית בין הבתרים.

 

ירושת הארץ והירידה למצרים

כבר ציינו לעיל שנטייתם הטבעית של אבותינו ומנהיגינו לאורך כל הדורות היתה רעיית צאן. הם נטו 'ללכת על בטוח' בכל מה שקשור בהכרה בטובתו יתברך ובריבוי כבודו, והעדיפו השתתפות מוגבלת במעשה בראשית על פעילות מורחבת כמו עבודת אדמה שיש בה סכנת כפירה בטובתו של מקום.

אולם התפקיד שהועיד הקב"ה לזרעו של אברהם הוא לרשת את הארץ. הקב"ה רצה שהרועים יקבלו ארץ משלהם, ויעסקו אף הם בעבודת האדמה. ירושת הארץ אינה מאפשרת הצטמצמות לרעיית צאן בלבד. היא מחייבת לכבוש את הארץ ולהיכנס אליה עם כל הסכנות הכרוכות בכך, ואולי אף להיכשל חלילה בחטאו של קין ולחשוב כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

התפקיד שהועיד הקב"ה לזרעו של אברהם הוא לרשת את הארץ. הקב"ה רצה שהרועים יקבלו ארץ משלהם, ויעסקו אף הם בעבודת האדמה. ירושת הארץ אינה מאפשרת הצטמצמות לרעיית צאן בלבד. היא מחייבת לכבוש את הארץ ולהיכנס אליה עם כל הסכנות הכרוכות בכך, ואולי אף להיכשל חלילה בחטאו של קין

לכן כשאומר הקב"ה לאברהם "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", עונה אברהם: "במה אדע כי אירשנה?" אמת, יש כאן חיסרון באמונה, אולם לא בה' אלא בעצמו. אברהם אינו מאמין כי הוא מסוגל לקחת על עצמו את התפקיד של קין ולרשת את הארץ. הוא מבקש מהקב"ה אות וסימן שאכן הבטחה זו יכולה להתקיים. הוא אומר לקב"ה: קיימא לן 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', ומי יכול לערוב לי שעם ישראל יכבוש את הארץ ויתיישב בה כראוי? מי מבטיח שהוא לא ייפול לסכנות האורבות בדרך זו ויגיע לידי כפירה, כמו קין והעמים שהלכו בעקבותיו?

במענה מבטיח הקב"ה לבניו 'חינוך מחדש' בבית הספר של עובדי האדמה, בקרב המצרים המתעבים את מרעה הצאן. הוא אומר לאברהם שבניו ילמדו לעבוד את האדמה, מבלי לקבל קרדיט כלשהו לעצמם. הם יעבדו את אדמת מצרים, אבל האדמה תשלוט בהם ואף תענה אותם. מצרים היא ארצו של קין, כמו שממשיך ואומר הרש"ר על סיפור קין והבל:

וכנגד זה אנחנו מוצאים, כי תועבת מצרים כל רועי צאן. כל חסרונות עבודת האדמה שנזכרו לעיל היו מצויים במצרים. תרבות מצרים היתה תלויה בעבודת אדמה; היא התבטאה באליליות מחד – ובשעבוד האדם מאידך. העבודה היתה ייעוד האדם. לא היה שם ערך לאדם כשהוא לעצמו, לא היה לו כבוד ולא נותרה לו חירות. מצרי נולד כעבד למקצוע.

אולם אחרי שעבוד מצרים, מבטיח הקב"ה, הם "יצאו ברכוש גדול". הרכוש הגדול שאתו הם יצאו הוא הכישורים של עובדי האדמה. גם כאן כדאי לשוב ולעיין בדברי הרש"ר הירש:

האדם נועד לעבוד את האדמה, ולא לרעות את הצאן. וזהו גם ייעוד ישראל – על פי התורה ובזכות התורה. אך התורה הקדימה רפואה לסכנות הכרוכות בעבודת האדמה והתקינה תקנות כנגד האלהת הרכוש. השבת והשמיטה מעידות לעד, כי לה' הארץ והאדם הוא עבדו. ההלכות העוסקות בעבודת האדמה – כדוגמת כלאים וערלה מחד ולקט, שכחה ופאה מאידך – מזכירים לאדם את מציאות ה' ומזהירים על אחווה ורעות. כך פותרת התורה את הבעיה הרוחנית של עבודת האדמה; כך היא מקימה מדינה של עובדי אדמה ועובדי ה', שכולם חברים באחווה ושוויון.

מצרים היא "כור הברזל" שבו חושלו אבותינו. הם קיבלו שם את תכונת עובדי האדמה, אך נצרב בהם גם הזיכרון של העבדות המנוולת שאליה נופל האדם אם הוא מתמסר לתכונת קין. משם ואילך, עליהם לזכור גם את היותם במצרים ואת כוחו וגבורתו של הקב"ה שהוציא אותם מבית עבדים, ולא לומר "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

 

כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה

שוב ושוב בתולדותינו, לאורך שלושת אלפי שנים, מתגלה כי חששו של אברהם היה מוצדק. הלהיטות של בני קין, המרץ והחשק שלהם לפעול ולעשות, להתקדם ולהשיג, פגעה בעם ישראל פעם אחר פעם, ואיבדה מהם את הארץ. הזכרנו לעיל את חטא העגל. בהמשך כובשים ישראל את ארץ כנען, מתנחלים בה ואף בונים את בית המקדש, ולכאורה ממלאים בכך את ייעודם. אולם, כמו שמשה רבנו אומר להם עוד במדבר, חטא "כוחי ועוצם ידי" מאבדם לבסוף מן הארץ: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה. והיה אם שכח תשכח את ה' אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם העדתי בכם היום כי אבד תאבדון" (דברים ח, יז-יט). ישראל עובדים עבודה זרה ומתמכרים לכל תועבות מצרים, והארץ מקיאה אותם.

בדורות האחרונים זכינו שנית לשיבת ציון ולייסוד מדינת היהודים. כבימי עזרא ונחמיה, שוב התגברה תנועת העלייה לארץ, וחצתה מגזרים ועדות. יהודים הגיעו הנה מכל התפוצות, והתגייסו כולם לבניית הארץ ולהגנה עליה. אולם, גם כאן היתה זו תנועתם של עובדי האדמה

גם בבית שני אנו מוצאים שהדרך הפעלתנית גולשת במהרה למחוזות אסורים. עולי בבל נענו לקריאתו של כורש מלך פרס לעלות לארץ ישראל ולבנות מחדש את בית הבחירה, ועשו זאת במסירות נפש, אולם לא נמנעו מלהתערב ביושבי הארץ, נשאו נשים נכריות, וחלקם אף הפסיקו לשמור שבת. בהמשך, האקטיביות של בני חשמונאי זכורה אמנם לטוב בהניפה את נס המרד ביוונים ובשקמה את החיים הרוחניים בארץ ישראל, אולם בני שושלת זו גם הכניסו את הרומאים לארץ ישראל ובסופו של דבר הביאו לחורבנה. גם מרד היהודים אחרי החורבן בהנהגת שמעון בר כוכבא, שזכה לתמיכת גדול התנאים רבי עקיבא, הביא למרחץ דמים ולחורבן שלא היה כמותו. בר כוכבא עצמו הטיח דברים כלפי מעלה: "ריבוניה דעלמא לא תסעוד [תעזור] ולא תכסוף [תפריע, תקלקל]. הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו".[8] זהו חטאם של עובדי האדמה – "כוחי ועוצם ידי".

במשך הגלות האחרונה והארוכה, לא קהו הרצון והכמיהה להיגאל ולשוב לציון בקרב עם ישראל בגלויות השונות. בדורות האחרונים זכינו שנית לשיבת ציון ולייסוד מדינת היהודים. כבימי עזרא ונחמיה, שוב התגברה תנועת העלייה לארץ, וחצתה מגזרים ועדות. יהודים הגיעו הנה מכל התפוצות, והתגייסו כולם לבניית הארץ ולהגנה עליה. אולם, גם כאן היתה זו תנועתם של עובדי האדמה. ההתיישבות החלוצית הפריחה את שממות ציון ובנתה את חורבות ירושלים. זאת בעוד רועי הצאן, יושבי האהלים, פרשו מעשייה והתרכזו בבנייה מחדש של עולם התורה שחרב ברובו בשנות הזעם באירופה. ושוב, הפעלתנות של עובדי האדמה באה במחיר של זניחת התורה והתמכרות לתחושת "כוחי ועוצם ידי".

 

משיב חכמים אחור

במסכת גיטין, לאחר הסיפור שהבאנו לעיל על ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס "שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו", ממשיכה הגמרא ומספרת שלפני חורבן הבית היתה לרבי יוחנן בן זכאי הזדמנות להציל את ירושלים. חכמתו של ריב"ז מצאה חן בעיני אספסיאנוס קיסר והלה התחייב למלאות כל משאלה שלו. אולם ריב"ז ביקש רק את יבנה וחכמיה, את שושלתו של רבן גמליאל, ואמצעי רפואה לרבי צדוק, כיוון שסבר שהקיסר לא יסכים לוותר על ירושלים. עולם התורה רגיל היום להעלות על נס את בחירתו זו של ריב"ז. אולם, צריך גם לזכור שרבי עקיבא קרא עליו את הפסוק מישעיהו: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל.[9]

יושבי האהלים, אהלי המקנה, מעדיפים לאחוז באומנות "תולעת יעקב", שאין כוחה אלא בפיה, ואינם ששים להשתתף ביישוב ארץ ישראל. הם מעדיפים להפנות את כל מרצם ללימוד התורה ולקיום חלק ממצוותיה – אלה התלויות בגוף ולא התלויות בארץ

הדוגמאות להלך רוח של רבי יוחנן בן זכאי ורבי זכריה בן אבקולס רבות מאוד בהיסטוריה של עם ישראל, וקצרה היריעה מלמנות את כולן. אולם הסיפור הגדול מכולם מתרחש בעת המודרנית, בזמן הזה, כשאנו עדים לתהליך מואץ של שיבת עם ישראל לארצו, כיבוש הארץ, בנייתה וההגנה עליה. מהלך זה התחיל כאמור על ידי יהודים מכל הזרמים, אך בסופו של דבר הוא מובל ומונהג בעיקר על ידי עובדי האדמה ולא על ידי רועי הצאן. יושבי האוהלים, אוהלי המקנה, מעדיפים לאחוז באומנות "תולעת יעקב", שאין כוחה אלא בפיה, ואינם ששים להשתתף ביישוב ארץ ישראל. הם מעדיפים להפנות את כל מרצם ללימוד התורה ולקיום חלק ממצוותיה – אלה התלויות בגוף ולא התלויות בארץ, שכן האחרונות מצריכות לאחוז בכלי המלחמה של עשו, להיות קצת "איש שדה", ולעסוק בעבודת הארץ וביישובה במובנם הרחב.

ההגמוניה החילונית על יישוב הארץ מכפילה ומשלשת את הסכנה הרוחנית של "כוחי ועוצם ידי", אשר הביאה לגלות הראשונה והשניה. אולם בסוף, יש לזכור, האשמה על החורבן נותרה תלויה בענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס.

 

בעתה אחישנה

אין בכוונתי להיכנס כאן לכל הבעיות החברתיות והכלכליות הכרוכות ביישוב ארץ ישראל, ולמחיר שקהילות החרדים משלמות על אי ההשתתפות בעשייה הכלכלית והבטחונית במדינת ישראל. איני רוצה לעסוק גם בשאלה המוסרית הכרוכה בהנאה משירותי המדינה מבלי לשאת בעול החזקתה. כמו כן אין בדעתי להיכנס לדיון האם אפשר להשתלב במדינה מבלי להקריב את חינוך ילדינו ולסכן את עתידנו הרוחני. כל אלה הן שאלות חשובות כשלעצמן, ואפשר שהן מספיקות לקבוע את המשך דרכנו כיהודים חרדים בארץ הקודש.

מה שאני מבקש לעשות במאמר זה, הוא לעורר על כך שהבחירה בדרכו של הבל נחשבת להתחמקות ממילוי ייעודו של היהודי. מצאנו שאנשים יחידים בעלי מעלה בחרו לעצמם גלות זמנית מרצון. אולם גלות של ציבור שלם יכולה לבוא רק כגזרה משמים. בחירה בגלות מרצון העם דומה בדיוק למה שעשו המרגלים במדבר.

הבחירה בדרכו של הבל נחשבת להתחמקות ממילוי ייעודו של היהודי. מצאנו שאנשים יחידים בעלי מעלה בחרו לעצמם גלות זמנית מרצון. אולם גלות של ציבור שלם יכולה לבוא רק כגזרה משמים. בחירה בגלות מרצון העם דומה בדיוק למה שעשו המרגלים במדבר

גם המרגלים, מלמדים גדולי החסידות, רצו בסך הכל לשמר את המעלה הרוחנית העליונה שבה החזיקו, כלומר חיים תחת השגחה עליונה נסית וגלויה.[10] הם רצו להישאר ברמה הרוחנית הגבוהה שבה היו במדבר – דור דעה. אולם לבחירה זו היו תוצאות הרסניות לאורך כל ההיסטוריה עד היום הזה. בכל שנה בתשעה באב אנו זוכרים את חטא המרגלים ואת כל החורבנות שהגיעו בעקבותיו – בעקבות קטנות האמונה בעצמנו בשאלת "במה אדע".

חז"ל מלמדים כי יש שני מסלולים אפשריים לגאולה, האחד – "בעתה" כלומר בזמנה הסופי, והשני – "אחישנה", כלומר אם תעמוד זכותו של עם ישראל, יחיש הקב"ה את הגאולה.[11] המסלול הראשון, של בעתה", אינו קל. זהו המסלול של פרשיות בחוקותי וכי-תבוא, המקבלות הבנה חדשה כשאנו בוחנים את תלאותינו בעת החדשה. אנו רואים שחז"ל היו מודאגים מאוד עוד בזמנם מהצרות שיתרגשו על עמנו בתקופת ביאת המשיח, עד כדי כך שעולא ורבה התבטאו בחריפות "ייתי ולא אחמיניה"[12] – יבוא המשיח והלוואי שלא אראהו. הם הבינו עד כמה בלתי נסבלים יהיו הייסורים שיבואו עלינו בתקופת בואו. לא קל לאדם לצאת מפסיביות לפעלתנות. אבל ישנה גם האפשרות שעם ישראל לא ינהג כמו המרגלים, ויבחר במסלול "אחישנה". מסלול זה יקצר את הסבל של עם ישראל, ויחיש את תהליך הגאולה.

דברים אלו אמורים להאיץ בנו לנסות ולמלא את ייעודנו בעולם, או בשפה היהודית – לעשות תשובה. לפנינו שתי דרכים: האחת – הזהירה, השומרת על דמותנו וזהותנו וגם על מעמדנו הרוחני, אך משאירה אותנו במקום לכל היותר, וגוזרת עלינו את תלאות מסלול "בעתה". השניה – הפעילה, האמורה לקדם אותנו ואת העולם כולם לייעודו במסלול "אחישנה", אולם טומנת בחובה סיכון לאבדון רוחני. הבחירה ביניהן קשה ביותר, ועל כעין זה אמרו חז"ל, "אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר".[13] הן העשייה והן החידלון מטילים עלינו אחריות כבדה.

דומני שמאורעות הזמן, וביחוד פגיעתם הרעה בציבור יושבי האוהלים, צריכים לעורר אותנו למחשבה על דרכנו. צורך זה מתחזק בשל הטענה שהחידלון מעשייה, הספק והענוותנות הם שהביאו אותנו להיפגע במיוחד מרעת המגפה. אולי אם נלמד מהכשלונות של אלה שהלכו לפנינו בדרך הפעלתנית, נוכל לעשות זאת כראוי ולהתקדם לעבר ייעודנו, ובסייעתא דשמיא להחיש את גאולתנו.

*

בשולי הדברים אספר כי עוד בהיותי במלונית הקורונה בפסח שמענו על תלמיד חכם^[14] הבקי בעריכת גורל הגר"א, שניסה לברר באמצעותו את פשר המכה העצומה שנתרגשה עלינו, והכתה במלוא תוקפה וחומרתה בקהילות יראות ושלמות בארץ ישראל, בארה"ב, בבריטניה ובצרפת (ואולי בכלל המכה נמנים גם גלי השנאה כלפי ציבור היראים כאן בארץ ובחו"ל). הוא הגיע לפסוק: "ראה נתתי לפניכם את-הארץ באו ורשו את-הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם" (דברים א, ח).

יהי רצון שנזכה ללמוד ולעשות את רצונו יתברך מבלי שנטריחהו לזרז אותנו לכך.

 

---

[1] בראשית רבה לך לך מד, יז.

[2] ראה רמב"ן שם: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים, וקוצר ותולש ואוכל כרצונו (בראשית ב, טו).

[3] פירוש רש"ר הירש על התורה, פרשת בראשית.

[4] שם.

[5] גיטין נה, ב. האיר את עיני בפירוש גמרא זו הרב שמואל יעקובוביץ שליט"א.

[6] אבות ד, יג.

[7] עבודה זרה יט, ב.

[8] תענית כד, א.

[9] בבלי גיטין דף נ"ו עמוד א'.

[10] שפת אמת, במדבר, שלח תרל"ט; שם משמואל, שלח תרע"ה.

[11] סנהדרין צז-צח.

[12] שם צ"ח עמוד ב'.

[13] מסכת כלים פרק יז משנה טז.

[14] הרב בנימין אלישיב שליט"א בנו של פוסק הדור מרן הגאון הגדול הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל וחתנו של ראש הישיבה הגרמ"י לפקוביץ זצ"ל.

Photo by Mohamad Babayan on Unsplash