המהפכה השקטה: "שפת העצמי" בעולם החרדי

בחייה של משפחה, בשביל לקום ולעשות מעשה יש צורך באחד מן השניים: קרע גמור בין בני הזוג, או תמימות דעים אוהבת. אך בשעה שיחסי הזוג אינם ברורים ואין ביניהם לא זה ולא זה, אי אפשר לעשות כלום.

את הכלל הנ"ל, שנוסח על ידי טולסטוי, ניתן בקלות להרחיב אל חיי קהילה. כשיש בתוך הקהילה תמימות דעים אוהבת, אפשר לבצע בה שינויים, גם מרחיקי לכת, מתוך שיתוף פעולה לשם טובת הכלל. לחילופין, גם קרע עמוק בין חברי הקהילה יכול להניב תוצאות בשטח. אולם כאשר מצב הקהילה הוא 'לא זה ולא זה', אלא מין מבוכה לא ברורה, קשה לראות כיצד ניתן ליזום בה איזו פעולה לטובת הקהילה.

אף שאין אנו נוטים לדבר רבות על אודותיה, נדמה שרבים מן השינויים החברתיים שהתרחשו בשנים האחרונות בקהילה החרדית הם פרי מגמה זו – תוצר של המיקוד באינדיבידואל על חשבון הקולקטיב

במאמר זה ברצוני לעמוד על אחת המגמות המעצבות את חייה של הקהילה החרדית בעשורים האחרונים, שלדעתי לא ניתנה לה די תשומת לב. מגמה זו היא החיפוש אחר ביטוי עצמי. אף שאין אנו נוטים לדבר רבות על אודותיה, נדמה שרבים מן השינויים החברתיים שהתרחשו בשנים האחרונות בקהילה החרדית הם פרי מגמה זו – תוצר של המיקוד באינדיבידואל על חשבון הקולקטיב.

התרגלנו בשנים האחרונות לשמוע על סדנאות ייעוץ וקואוצ'ינג המכוונים ל"העצמה אישית". המודעות להפרעות נפשיות, דכאונות, פגיעות מסוגים שונים וחרדות מתחילה לעלות על פני השטח, והשיח צף גם במקרים שבעבר היו מוסתרים תחת שמיכה של טאבו: סיפורי גירושין, דיכאון אחרי לידה ואלימות במשפחה. בכיוון קצת שונה, העיתונות מלאה בכתבות על יחידים ש"מצאו את עצמם", ומדורי הספרות עמוסים בחיטוט בנפש הפרטית, במצוקותיה ובשאיפותיה. העיתון "משפחה" ניצב בחוד החנית של חידושים ממין זה, אולם רוח זו מנשבת מבין דפי העיתונים כולם, גם השמרניים ביותר. כיוצא בו, יש כיום מכונים הפונים לציבור החרדי, שתכליתם להעביר אותך "תהליך רגשי, עמוק ומיוחד", או לעזור לך "לברר את עצמך". דוגמאות לכך, אם למנות שנים מן הפופולריים ביותר, הן "מח אחד" או "שקוף, לרפא את החיים".

בדומה לכך, ההנחיה הרווחת להורים שילדיהם סטו מן הדרך היא לקרבם, ואף "להכיל" את הבחירות האישיות שלהם ולגלות כלפיהן סובלנות, ולא להתנות את הקשר אתם בשמירת מצוות, כמו שהיה נהוג בעבר. ודאי שלא מקובל כיום להטיל על היוצאים חרם קהילתי או משפחתי, כפי שנעשה בתפוצות ישראל במשך הדורות. גם בהנהגה זו ניכרת טביעת האצבע של ההתמקדות באישיות הפרטית: האדם אינו סך דעותיו, אומרים לנו, אלא יצור "מורכב". הוא יודע השפלה, דחיה, אהבה ומשיכה, והוא "לב שבור" שצריך ריפוי. לפיכך, הכאב האישי של הבן האובד שמשפחתו מנתקת אתו קשר, מקבל משקל גדול יותר מן הכאב הקולקטיבי של משפחה או קהילה שאחד מבניה אינו ממשיך בדרכה.

רבים מן החוזרים בתשובה הם אנשים אינדיבידואליים אף יותר מן החילוני המצוי. הם הגיעו אל היהדות מתוך תהליך חיפוש עצמי ארוך, ולא חששו לוותר על המוסכמות החברתיות שעליהן גדלו כדי למצוא את האמת האישית שלהם

הפמיניזם החרדי הרך גם הוא מפירותיה של תפיסת עולם זו. לידידה שתהתה באוזני כיצד לדעתי יראה הפמיניזם החרדי, השבתי כי איני יודעת מה תהיה צורתו המדויקת, אבל ביכולתי לשער מאילו מחוזות הוא ייצא ואיזה אופי יקבל. אין לי ספק שהוא ייצא מתוך המקומות ששמים את האדם במרכז, כמו חב"ד וברסלב. שני זרמים אלו מתאפיינים בשפה אינדיבידואלית יותר, כפי שמשתקף מהעובדה שהם מוקד משיכה לחוזרים בתשובה. חוזרים בתשובה מגיעים מחברה ששמה דגש בחינוך לאינדיבידואליות. יתרה מזו, רבים מן החוזרים בתשובה הם אנשים אינדיבידואליים אפילו יותר מן החילוני המצוי. הם הגיעו אל היהדות מתוך תהליך חיפוש עצמי ארוך, ללא חשש לוותר על המוסכמות החברתיות שעליהן גדלו כדי למצוא את האמת האישית שלהם. אינדיבידואליסטים אלה מתקשים למצוא את מקומם בזרמים המרכזיים של החברה החרדית, המדגישים את הקולקטיב יותר מאת הקול האישי. הם מוצאים את מקומם דווקא בזרמי היהדות הנותנים מקום רחב יותר לקולו של האינדיבידואל, ובתורם, תורמים חזרה את חלקם להעצמת השפה האינדיבידואלית של היהדות. אני נוטה לחשוב כי גם הפמיניזם החרדי יצמח מתוך מקומות אלו, המעלים על נס את העבודה הרוחנית של הפרט, תוך שאיפה לקשר אישי עם הקב"ה, לאושר פרסונלי ולגאולת הנפש.

מדוע אני נוטה לחשוב כך? כשאותה ידידה שאלה אותי על "הפמיניזם החרדי", עלה בזכרוני שיעור לנשים מפי רב המגיע מאחד הזרמים הנ"ל. הוא לימד על פסח ועל המושג "את פתח לו" – איך אנו, הנשים, צריכות להרגיש קשורות לליל הסדר ואל הגאולה, דרך הנתינה לבנים בליל הסדר, בתשובות על שאלותיהם. הוא דיבר על חשיבות הידע, ועל כך שהוא מעניק משמעות לחג, ועודד אותנו מאד ללמוד את ההגדה עם הבעל (בצורה שלא תאיים עליו כמובן). שומעות השיעור גיחכו, שכן בדמיונן עלתה סיטואציה שבה הן מבקשות מבן זוגן ללמוד אתן את ההגדה, ובתשובה הוא שולח אותן לנקות את הבית, כי הרי אין שום עניין הלכתי שאשה תדע את ההגדה, ואילו הבית חייב להיות נקי לפסח… חשוב לציין כי שיעור זה נמסר לנשים מכל גוני המגזר, גם ממקומות שמרניים ביותר, שתפיסת עולמן לגבי מהי אישה ומהו גבר חתוכה וברורה. הרב כמובן לא הזכיר פמיניזם או כל 'איזם' שהוא, וכנראה גם היה מביע התנגדות אילו היה מישהו (או מישהי) מעלה מונחים מסוג זה בפניו. אבל הוא היה בעד פיתוח הרוחניות של כל אחד ושל כל אחת, וראה את כולם שווים לו וזכאים למה שהוא זכאי. וכך, לא רק שהוא לא חשב למצוה למנוע מהנשים גישה ללימוד, אלא שהוא עודד אותן ללמוד. הרעיון של עליה רוחנית של נשים היה טבעי לגמרי אצלו, חלק מתפיסת עולמו בנוגע לפיתוח האישי של כל יחיד ויחיד.

כללו של דבר: החיפוש אחר ביטוי עצמי הולך ונכנס לחברה החרדית בצורות שונות ומגוונות – בחינוך ילדים, ביעוץ זוגי, בסדנאות העצמה, בשיעורים לנשים, בשפת הפסיכולוגיה ובשפת הרוחניות, בשפת ההוראה ובשפת הרגשות, בספרות, בעיתונות ואפילו במודעות הפרסומת.

זה כבר כאן. השאלה שכעת אתמקד בה היא: מה המחיר? כפי שפתחתי, תהליכי שינוי יכולים לקבל כל מיני פנים. הם יכולים להפוך לקרע המשסע את החברה; הם יכולים להיות תהליך של צמיחה שלו שותפה הקהילה בתמימות דעים; ויכול להיות גם מצב של "לא זה ולא זה", אלא סתם – שינוי זוחל הנענה למציאות בחוסר אונים ורפיון ידים.

 

מה המחיר?

עם תחילת שנת 2018 פורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והמכון הישראלי לדמוקרטיה נתוני האוכלוסיה בישראל, לרבות החרדית. נתון שראוי לציין הוא שיעור הגירושין בעולם החרדי. בעיר מודיעין עלית, למשל, עיר חרדית מובהקת הנוטה לכיוון השמרני של המגזר, שיעור המתגרשים זינק בכמעט 400% משיעורם באוכלוסיה בשנת 2002.

כלומר, אם לפני 15 שנה על כל אלף איש היה זוג גרוש אחד, בשנת 2014 קפץ המספר ל-4.8 זוגות. בביתר עלית (מחוז שמרני, אך פחות ממודיעין עלית) עמד שיעור המתגרשים בשנת 2002 על 3.4 זוגות לכל אלף איש, ובשנת 2018 הכפיל המספר את עצמו כמעט ל-6.5 זוגות. סך כל הזוגות המתגרשים בציבור החרדי בשנת 2018 עמד על כ-6.5%, זאת לעומת 13% בציבור היהודי הכללי.

קשה אמנם להוכיח קשר סיבתי בין התגברות הנטיה לפיתוח אינדיבידואלי לבין עלייה במקרי הגירושין; עם זאת, מחקרים מראים שגירושין משפיעים על המגמה לפיתוח עצמי

קשה אמנם להוכיח קשר סיבתי בין התגברות הנטיה לפיתוח אינדיבידואלי לבין עלייה במקרי הגירושין; עם זאת, מחקרים מראים שגירושין משפיעים על המגמה לפיתוח עצמי.

במחקר מקיף שבו השתתפו גרושים וגרושות ובני משפחותיהם וכן אנשי מקצוע שונים העוסקים בתחום, נבחנה השפעת הגירושין על פיתוח עצמי.[1] התמונה שעלתה מהמחקר היתה שעל המתגרשים עובר תהליך ייחודי ומורכב של העצמה אישית, שבמהלכו חל ערעור של תפיסותיהם כלפי נורמות וערכים מרכזיים של החברה החרדית. תהליך זה בא לידי ביטוי בתחומים הקשורים לתפיסת המשפחה, לתפיסת היכולת העצמית ולשבירה של תפיסת ההיררכיה החברתית-מנהיגותית של רבנים. בנוסף, גם בתחום הדתי חל ערעור סדרים אצל המתגרשים, כמו נשים שנמצאה אצלן ביקורת על ההפרדה המגדרית בהלכה. מצד שני, נשים אלו גם גילו יותר רצון להעצמת הקשר האישי עם אלוקים.

נתונים אלו מראים על קשר הפוך: פירוק התא המשפחתי מוביל לעליה במגמה להעצמה אישית. עם זאת, הזיקה בין ההעצמה האישית לפירוק היררכיות נוספות – של משפחה, רבנים, ואפילו של הדת – אינה נראית מקרית. כאשר מתמקדים ביחיד ובהעצמה שלו, ההיררכיות נעשות מרכזיות הרבה פחות. אבל האם קשר זה עובד גם בכיוון ההפוך? האם ההתמקדות בפיתוח האישי עלולה לערער את הנישואין ואת יציבות הקהילה בכלל? קשה יותר כאמור להוכיח זאת באופן אמפירי, אבל נראה לי ששווה לבחון זאת.

 

רצון לביטוי אישי ויציבות המשפחה והקהילה

אסתר פרל היא פסיכולוגית בלגית החוקרת את המתח הקיים ביחסים זוגיים בין הצורך בביטחון לבין הצורך בחופש. היא סבורה שהסוד לזוגיות בריאה הוא שמירה על מידה בטוחה של ריחוק לצד מידה גבוהה של ביטחון. לאור תובנות אלו, היא מנסה להסביר מדוע כל כך הרבה נישואין מתפרקים בחברה המודרנית. בהרצאת טד שצברה למעלה מ-20 מיליון צפיות, היא מנסה להסביר את הפסיכולוגיה של אנשים שאינם נאמנים לבני-זוגם. בניתוח של התופעה היא צוללת להלך מחשבתם בניסיון להבין איך ולמה זה קורה להם, ומתוך כך להסיק מסקנות על שיקום הזוגיות.

בניגוד לגישות הרואות בבגידה תוצאה של פיתוי יצרי בלבד, פרל טוענת שהבקשה אחר גילוי מחודש של העצמי הוא הדחף המרכזי המניע אנשים ונשים לשבור את הנאמנות הזוגית

היא נותנת פרשנות למעשה הבגידה, ורואה בו צורך עמוק לחיפוש זהות. בניגוד לגישות הרואות בבגידה תוצאה של פיתוי יצרי בלבד, פרל טוענת שהבקשה אחר גילוי מחודש של העצמי הוא הדחף המרכזי המניע אנשים ונשים לשבור את הנאמנות הזוגית. אנשים מרגישים שהם אינם "מממשים את עצמם" בזוגיות, ופעולת הבגידה עצמה, בתור אקט של חופש ועצמאות, גורמת להם "לחוש את עצמם" מחדש.

לפני שהגיעה לנושא של תשוקה ונאמנות, חקרה פרל במשך עשרים שנה את נישואי התערובת ביהדות. פרל, יהודיה בת לניצולי שואה, מספרת שבמשך שנים טענו אנשי הקהילה היהודית שהיא מקדמת נישואין כאלה בעצם העובדה שהיא עוסקת בהם, והטיחו בה כי היא "משלימה את העבודה שהיטלר לא הספיק לסיים". אך לדברי פרל, ההיפך הוא הנכון, שכן היא דוקא מעודדת יהודים לחשוב מדוע השבט חשוב להם כל כך: "אני היחידה שעמה האנשים האלה ישבו שעות להסביר למה היהדות חשובה להם – ובני הזוג הלא יהודים שלהם היו אלה שעשו זאת עמם" (מתוך ראיון בדה מרקר).

באופן מעניין, מוצאת פרל קווים משותפים בין יהודים – שלדבריה נקרעים בין שתי אידאולוגיות שונות, "האידאולוגיה של אהבה רומנטית והאידאולוגיה של נאמנות קולקטיבית" – לבין זוגות שחווים בגידה: "[ה]חיים בשתי מערכות: מערכת של ביטחון, של מחויבות ויציבות, ומערכת שרוצה להרגיש חיים, הרפתקנות או גרסה שונה של העצמי; מערכת ששואפת לשבור את המסגרות שלתוכן הכנסנו את עצמנו". הפירוק של הקהילה זהה לפירוק של המשפחה. שניהם נובעים מאותו רצון של היחיד "להרגיש את עצמו", וזאת באמצעות האקט של המרד במסגרת הקולקטיבית המחייבת.

בסוף ההרצאה שואלת פרל בנימה של הומור: "האם כדי לשפר את חייך לא עדיף לעבור תהליך של בגידה?" ועונה מיד: "זה כמו שלא אאחל למישהו לחלות בסרטן, גם אם עקב המחלה הוא יכול לשפר את חייו".

דבריה של פרל רלוונטיים לענייננו בשני רבדים. ראשית, גם אם היא אינה מתכוונת לכך, ניתן ללמוד ממנה כיצד משפיע הרצון לביטוי עצמי על הנישואין. הרצון לחופש, "להרגיש חי", שהוא לדעתה הסיבה הראשונה לחוסר נאמנות, אינו אלא היבט של ההתמקדות בביטוי העצמי. במקום למצוא את משמעות הקיום באמצעות הקן המשפחתי, האדם מחפש "להרגיש את עצמו". דבר שני הוא הקשר בין הרובד הקהילתי לבין הרובד האישי. כשם שבזוגיות עלול המתח בין האישי למשפחתי להביא לבגידה, כך גם ברובד הקהילתי.

הסכנה בהתמקדות בעצמי היא אפוא פירוק: פירוק הקשרים האישיים ופירוק הקשרים הקהילתיים. האם זהו הכיוון היחיד שאליו מתקדם שיח המתמקד בגילוי העצמי של היחיד? אני סבורה שלא.

 

חסידות – ביטוי עצמי בתוך הכלל

כמה עשרות שנים לפני הסער ששטף את אירופה, והרבה לפני הולדת האקזיסטנציאליזם הדתי של קירקגור, התעוררה בעולם היהודי תנועת החסידות. הבעל שם טוב, שרוב תורתו תועדה על ידי תלמידיו, נתן משמעות לכל מעשה, כוונה ורצון, והדגיש את חשיבותו של האדם הפרטי. אחד המסרים המרכזים בתורתו היה שקודם לגאולה הכללית, חייב האדם לגאול את עצמו. "הגאולה הפרטית" היא שחרור מן המצרים האישיים של כל אדם, שחרור מצרותיו ומפחדיו. אחת המימרות המיוחסות לו היא שכל אדם צריך לבנות את "קומת משיח השייכת לנשמתו" (ציטוטו של רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, ספר מאור עיניים, פרשת פנחס). באופן כללי, ניתן לומר כי השיעור של החסידות הוא שעל האדם לזהות את הבורא בכל תחנות חייו, בחושך ובאור. כך, באמצעות העבודה האישית של האדם, הוא מצליח לגאול את עצמו. אולם, הגאולה הפרטית של האדם לעולם אינה מנותקת מגאולת הכלל. היא תמיד יוצאת מתוך הקשר מאד ברור: עולם של תורה ומצוות שניתנו לנו מסיני. היא אף חוזרת חזרה אל אותו מקור עצמו: היא תורמת חזרה לגאולת הכלל, "לאוקמי שכינתא מעפרא". כל מצוה יוצאת מתוך המבוע הכללי של כנסת ישראל, נכנסת אל היחיד דרך ה"לשם יחוד" הפרטי שלו, וחוזרת ומתכללת באוצרם של כלל ישראל, בכך שהיא מרוממת את שם ה' ואת קרן ישראל בעולם.

ניתן לומר כי השיעור של החסידות הוא שעל האדם לזהות את הבורא בכל תחנות חייו, בחושך ובאור. כך, באמצעות העבודה האישית של האדם, הוא מצליח לגאול את עצמו. אולם, הגאולה הפרטית של האדם לעולם אינה מנותקת מגאולת הכלל

ההתמקדות של הבעש"ט באדם הפרטי אינה מחלישה את הכלל, אלא אדרבה – מאדירה אותו. זוהי ביצה ותרנגולת: הפרט משפיע על הכלל ונובע מתוך הכלל. כך מתקיים מעגל שבו כל אחד משפיע על האחר וחוזר חלילה. הכלל מעצב את אישיותו של הפרט, אבל העבודה הפרטית של היחיד היא המעצבת את הכלל.

כמובן, אמירה כללית על יחיד המתכלל בכלל או כלל המתפרט ביחידיו אינה מספיקה. היחס בין היחיד והביטוי האישי שלו לבין הכלל והדרישות הקולקטיביות שלו הוא כל התורה כולה. גם אם נצביע על החסידות, או לכל הפחות על היבטים מסוימים שלה, ונראה שיש בה ניסיון לתת מקום ליחיד בתוך הכלל, עדיין לא התחלנו את מלאכת הניסוח המעשי של האופנים שבהם דרך זו משפיעה על האדם ועל עבודת האלוקים שלו. האם החסידות שאנו מכירים היום יכולה לענות על הצורך של האדם המסורתי בביטוי עצמי שאינו מערער את גבולות הקהילה? האם בתופעות הניאו-חסידיות שתוארו לעיל, המובלות בידי חוזרים בתשובה, נמצא המזור לאדם? ובאילו צורות שלהן – בשפה "ניו-איג'ית"? בריקוד ברחובות? יתרה מזו, האם בקבוצות אלו לא נמצא פעמים רבות דווקא ביטול קיצוני של האדם והתבטלות גמורה אל הרעיון הכללי? השאלות אלו הן שאלות חשובות, שאי אפשר ושאיני מתיימרת לענות עליהן במסגרת זו. אולם, חשוב להצביע על כך שיש גם אפשרות אחרת: אפשר לדבר על היחיד מבלי לפרוץ את המסגרות. אפשר לעשות זאת מבפנים, מתוך "תמימות דעים אוהבת", שאינה מערערת על הגבולות, אלא מבקשת לחזק את הליבה הפנימית של האדם ושל הכלל כולו.

***

השיח של העצמי נוכח כבר בחברה החרדית, גם אם הוא מחלחל אליה ללא מודעות, ולעתים קרובות גם ללא ידיעה על הנחות היסוד המשמשות לו בסיס. רכבת זו כבר יצאה מהתחנה, ולא ניתן, וגם לא בטוח שאנו רוצים, להחזיר אותה לאחור. יש ברכה מרובה בכך שאדם קשוב לעצמו, לרגשותיו ולכוחות הנפש שלו. המשימה שלנו כיום אינה להילחם בנטיה זו, אלא לכוון אותה פנימה.

מה זה בעיקר אומר לנו? אחת המסקנות המשמעותיות ביותר שניתן להפיק מכך הוא שינוי השפה. בעבר חשבנו (ואף התחנכנו לחשוב) שעל מנת להניא אנשים מרצונם הפסול או להניע אותם להיות טובים, די לדבר בשפת החובה: אסור ושגוי או מצוה וחובה. שפה זו התאימה למצב שבו האדם מדד את עצמו בפרמטרים הנמצאים מחוצה לו, בקריטריונים שהקהילה הציבה להתנהגות נאותה. אולם היום, כאשר האדם – גם האדם החרדי – קשוב יותר ויותר לקול הפנימי שלו וזקוק לתחושת הזדהות אישית שלו עם מעשיו, השפה צריכה להתמקד במשמעות אישית עמוקה ובשיח חוויתי יותר.

ההתעלמות מכך שחל שינוי במערך היחסים של הפרט והכלל מביא לידי שפה מנוכרת, שאין בכוחה להשפיע. רק אם נקשיב לקולו של האדם וננסה לאפשר את התגברות הרצון והביטוי האישי שלו במובן דתי וערכי, נוכל להגיע מחדש לתכלית הדתית, הרוחנית, האישית והחברתית שאנו שואפים אליה.

"ואני בתוך הגולה", האני הפנימי אינו מתגלה לאדם, רק לפי מדת הטהרה והקדושה שלו, לפי המידה שבה הנשמה מאירה באדם. חטא האדם הראשון בכך שהתנכר לעצמו, בכך שהקשיב לדעתו של הנחש ואיבד את קולו הפנימי. חטא כשלא ידע להשיב תשובה ברורה לשאלה "איכה!?". חטא עם ישראל כשהלך אחרי אל זר מפני ששכח את עצמיותו. חטאה הלבנה כשקנאה בשמש איבדה את שמחת חלקה כשהשוותה את עצמה אל זולתה. וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח. וכיוון שאין אני, אין הוא, וודאי וודאי שאין אתה" (הרב קוק, אורות הקודש ג, עמ' קמ).

 

---

[1] https://bit.ly/35FBdYg.

 

תמונה: Bigstock