האם נחזור לבכות? על תשובת שומר המצוות המקצוען

כאשר ברכנו את בשבת פרשת 'ראה' את חודש אלול, חודש התשובה, נזכרה אשתי שבנערותה בשכונת מטרסדורף שבירושלים היא היתה רואה את הנשים המבוגרות יותר גועות בבכייה בעת ברכות החודש. אם מישהי היתה שואלת אותן מדוע הן בוכות, היו מסתכלות עליה בחוסר הבנה: איך אפשר לא לבכות, הרי אנו מתקרבים לימי הדין? ובימים הנוראים לא כל שכן. קהלים רבים נהגו להזיל דמעות בימי הדין.

ברור שגם לפני דורות נשארו בבית הכנסת כמה עיניים יבשות, וברור שגם היום יש שלבם נפתח בעת התפילה. אך באופן כללי חל שינוי קיצוני במד ההתרגשות בעולם הדתי של הדורות האחרונים.

ברור שגם לפני דורות נשארו בבית הכנסת כמה עיניים יבשות, וברור שגם היום יש שלבם נפתח בעת התפילה. אך גם ברור שחל שינוי קיצוני במד ההתרגשות בעולם הדתי של הדורות האחרונים. תופעה שהיתה נפוצה מאד נעשתה נדירה להפליא. ראוי אפוא לשאול: מה בדיוק קרה?

חלק יתלו את ההבדל בירידה מצערת ברמת יראת שמים. יש בזה הרבה מן האמת. התחושה החיה של השגחת הקב"ה, אם מיטיבה ואם שופטת, התמעטה. אולם חשוב לשים לב לשוני בגישה לשמירת התורה – שוני שאינו ביטוי של נסיגה גרידא.

 

ההתמקצעות של החיים הדתיים

שמא יש לתאר את השינוי שחל בתודעה הדתית במילה "התמקצעות". איש מקצוע מבצע את העבודה שלו מתוך מחויבות לכללי המקצוע, הפנמת הכללים ושאיפה למצוינות. לרוב, איש המקצוע דוקא נמנע ממעורבות רגשית קיצונית או משיקולים מופלגים של שכר ועונש.

גישה ניטרלית זאת עובדת לא רע. איש המקצוע המודרני עושה את עבודתו בצורה נפלאה – ככל הנראה טוב יותר ממומחה העובד ברמה גבוהה של מעורבות רגשית ומודעות לסיכון. למשל, במשטרים רודניים דוגמת צפון קוריאה או ברית המועצות, נהנים מפקדי צבא, אתלטים ואפילו אנשי מחשבים מרמת חיים ייחודית כאשר המשטר מרוצה מעבודתם, אך במקביל חייהם בסכנה אם הם מפסיקים לשאת חן. לא נראה שמערכת תמריצים זאת יוצרת הישגים העולים על הישגי עמיתיהם בעולם החופשי, שמסתכנים לכל היותר בוויתור על קידום או בהסבה מקצועית.

האם היינו באמת רגועים יותר אם הרופא שלנו או החייל שלצדנו היה רגשן גדול, הפורץ בבכי לנוכח טעות מקצועית או צוהל בכל הצלחה?

האם היינו באמת מרגישים רגוע יותר אם הרופא שלנו או החייל שלצדנו היה רגשן גדול, הפורץ בבכי לנוכח טעות מקצועית, או צוהל בכל הצלחה?

 

נהיינו מומחים במצוות

ובכן, שומרי התורה של הדור שלנו מרבים לקיים את המצוות מתוך מקצועיות ויעילות. רמת ההשכלה התורנית היא חסרת תקדים; כולם קראו את הוראות ההפעלה והפנימו אותן, ואם שכחו משהו, תמיד יוכלו להוריד את ההוראות מאתר היצרן.

מובן שלא גירשנו את היצר הרע, אבל במידה מרשימה הפכנו אותו לסוג של מטרד. כניעה ליצר הרע הרי פוגעת בביצועים שבהם אנו גאים כל כך.

מובן שלא גירשנו את היצר הרע, אבל במידה מרשימה הפכנו אותו לסוג של מטרד. כניעה ליצר הרע הרי פוגעת בביצועים שבהם אנו גאים כל כך. גם פה אתן דוגמא.

החזון איש בספר "אמונה וביטחון" (פרק ד) מספר על "חרד" אחד שחווה חרדה מכך שלא הכין כראוי לאורח שבא אליו בשבת. בחן רב, החזון איש נותן לקורא להרגיש בעצמו את מאבקו של אותו יהודי נגד היצר לחלל שבת כדי לא לאכזב את האורח הנכבד. ספר זה ראה אור לפני כשבעים שנה בלבד, אך היום קשה לי לדמיין אדם חרדי שירגיש פיתוי של ממש לחלל שבת בנסיבות דומות.

 

קיום מצוות מתוך היגיון שכלי

כיניתי את התופעה "התמקצעות" בקריצה מכוונת. בנימה רצינית יותר, מצאנו כמה דמויות תורניות בולטות שראו אידיאל בשמירת מצוות 'עניינית', או במינוח פרובוקטיבי פחות, שמירה נטולה חרדת העונש.

הרב קוק היה סבור שהכפירה של ימיו נבעה בעיקר מרושם מוטעה שאורח החיים החילוני מוסרי יותר. אם מצליחים לתקן את הרושם הזה, קלה הדרך חזרה ליהדות.

הראי"ה קוק חיבר בשנת 1918 אגרת לידיד שכמה מילדיו עזבו את דרך התורה והמצוות. החבר לא ראה אצלם סימנים של געגועים או קרבה כלשהי לחיי תורה. הרב קוק באגרתו הסביר כי הכפירה של ימיו, בשונה משל דור קודם, נבעה לא מנהנתנות אלא מרושם מוטעה שאורח החיים החילוני מוסרי יותר. אם מצליחים לתקן את הרושם הזה, קלה הדרך חזרה ליהדות. וכך כותב הרב קוק:

שהתשובה שתבא מתוך הכרת השכל ותשוקת היושר … אין אנו צריכים לצייר אותה בציור של עצבון נורא ופחד משבר כל העצמות, כפי המובן של התשובה הפשוטה, אלא שתהי' שכלית פשוטה, כמו אדם שחוזר בו מטעות בחשבון שנתברר לו על ידי מספרים ברורים.

זה כמובן נורא למצוא טעות בחישוב בדו"ח או במצגת של איש מקצוע וחייבים לתקן זאת, אבל בתיקון כזה אין מטען רגשי של ממש.

דוגמא נוספת אביא מן הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ זצ"ל. הרבי הרבה להטעים כמה ימות המשיח קרובים. הרבי דיבר גם מעת לעת על המושג של "מצוות בטלות לעתיד לבוא", ואף לזמן המשיח תהיה תמורה במצוות. האם עולה על הדעת שהרבי ציפה שבקרוב יפסיקו חסידיו לשמור מצוה אחת, או אפילו מנהג אחד? שבקבלת פני המלך המשיח ירשו לעצמם לאכול בפסח מצה שרויה? ברור שלא. אלא שקיום המצוות לא יהיה מתוך ציווי והכרח, כי אם מתוך מודעות שכך נכון לעשות.

במלים שלו (הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלים לעולם), בעתיד לבוא אין על האדם "ציווי דקיום המצוות", אבל מובן מעליו שיש קיום נצחי ל"מציאות המצוות… לא בתור ציווי לאדם, אלא בתור רצונו של הקב'ה".

כלומר, המעלה שב"מומחיות" תורנית אינה רק ברמת הביצועים, אלא גם בהפנמה של הצורך בקיום התורה. קיום המצוות בבחינת "מצות אנשים מלומדה" (ישעיהו כט, ג) מעיד שאכן קיום המצוות נהפך לטבע שני, לדבר מובן מאליו – לטוב ולמוטב.

 

יראה כערך עצמי

אכן ההתמקצעות שלנו בקיום המצוות היא יתרון כאשר אנו מאמצים זווית ראיה תכליתית, כשהמטרה היא קיום המצוות ברמת גימור גבוהה. ואין לזלזל בזווית ראיה זאת; סוף סוף, לימוד התורה וקיום דקדקני של המצוות הם ליבת הברית שלנו עם הקב"ה.

מילוי החובות ההדדיות יוצר אמנם חסינות מפני תביעות בבית הדין, אך ברור לנו שלא לשם כך מתחתנים, אלא למען ברית נישואין המבוססת על אהבה הדדית וקשר נפשי עמוק.

הבעיה היא שהמצוות הן התוכן המפורט של הברית, אבל המהות של הברית היא ליצור קשר חי. בהלכה יש רשימה ארוכה של חובות מעשיות של הבעל כלפי האשה, וחובות של האשה כלפי הבעל. מילוי החובות ההדדיות יוצר אמנם חסינות מפני תביעות בבית הדין, אך ברור לנו שלא לשם כך מתחתנים, אלא למען ברית נישואין המבוססת על אהבה הדדית וקשר נפשי עמוק. יש סיפוק מסוים בכך שבן הזוג הוא 'מומחה' במילוי תפקידו, אבל קשר המסתכם במומחיות הוא טרגדיה.

הקב"ה מדגיש את הפן הרגשי בתורה ובנביאים. במספר מקומות בתורה אנו מוצאים ציווי מפורש לאהוב את הקב"ה ולירא ממנו. אין לשכוח את הפסוק בישעיהו (כט, ג) שבו הקב"ה קובל: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. כך גם בקהלת (ג, יד): יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱ־לֹהִים הוּא יִהְיֶה, לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ, וְהָאֱ־לֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו.

 

אלול של היהודי המקצועי

על התשובה להיות מותאמת למהות הליקוי. אם בעל חטא לאשתו בכך שהוא לא פרנס אותה בכבוד או שנעלם ללא הצדקה מן הבית, או אם אשה חטאה לבעלה בכך שהזניחה את הטיפול בבית ובילדים, אזי מתאים שיפתחו את חזרתם בתשובה בווידוי על המעשים הלקויים ובהבטחה כנה להתנהג בצורה מוקפדת בעתיד.

אבל יש בני זוג שמסמנים את כל ה'ווי'ים כראוי, אבל בחוסר אכפתיות, כמצות אנשים מלומדה. מה שחסד בזוגיות הוא דוקא הממד הרגשי – הפנמה ומתן ביטוי של רגשות הערכה והכרת הטוב, תחושה כנה שטוב להיות ביחד. במקרה כזה, דגש בספירת החטאים חוטא למטרה, גם אם היו פה ושם ליקויים בחובות הזוגיים המעשיים.

לדור מומחים כמו שלנו, ראוי בימים הנוראים לשים דגש בבניית הקשר הרגשי עם ריבונו של עולם: להביע את הכרת הטוב, את ההערכה כלפי הקב"ה על קרבתו ועל הנפלאות שהוא פועל עבורנו בתור יחידים ועם.

ובחזרה לתשובת חודש אלול, אי אפשר ולא נכון לבטל את הווידויים הנשנים בימים הנוראים. גם מקצוענים חוטאים וזקוקים לתשובה. אבל לדור מומחים כמו שלנו ראוי בימים הנוראים לשים דגש בבניית הקשר הרגשי עם ריבונו של עולם: להביע את הכרת הטוב, את ההערכה כלפי הקב"ה על קרבתו, על דאגתו ועל הנפלאות שהוא פועל עבורנו בתור יחידים ועם. צריך לבקש מן הקב"ה "זכרנו לחיים", ו"כתבנו בספר החיים", ואפשר גם להוסיף במחשבה, "כמו שבשנה שחלפה זכרת אותנו בחסדך לחיים וכתבת אותנו בספר החיים."

ובמילים אחרות, בי"ג מידות הרחמים אפשר להדגיש קצת יותר את ה"רחום וחנון", ואולי קצת פחות את ה"נושא עוון".

 

תמונה: Bigstock