קופיקו על ספת הפסיכולוג – על האיכות הטיפולית של הספרות

בערב תשפ"ג יצא גליון ה-100 של "בין הזמנים". התפוצה הגדלה והולכת שלו במציאות עתירת מגזינים, מקומונים, חינמונים ו-4 כותרים חדשים מדי שבוע בחנויות 'משלנו' (וחנוכה הוא בכלל שבוע הספר) מספרת דברים מרתקים על המקום שהספרות ממלאה בחיינו. בחנויות הספרים הכלליות מדובר במספרים גדולים בהרבה: 160 כותרים בשבוע על 7 מיליון קוראים ישראלים. לשם השוואה, חצי מיליארד דוברי ערבית בעולם מנפיקים רק מחצית מן המספר הזה של כותרים.[1] כמובן, אנחנו רוצים לחשוב ש"בין הזמנים" הוא מגזין נושא בשורה, אבל נניח את טפיחות השכם העצמיות בצד. הקסם מתחולל בעצם ההבטחה לשעת סיפור. טריק ידוע אצל מורים לנוכח כיתה משתוללת הוא לפצוח ב"היה היה פעם". הדממה משתררת תוך שניות ספורות – איש אינו רוצה להחמיץ את המידע הקריטי 'מה קרה בסוף'. אנו עצמנו אלופי מספרי הסיפורים. פוליטיקאי חילוני תיאר איך זה לדבר עם פוליטיקאים חרדים על כל נושא שהוא: הכן את עצמך לכך שאין אף פואנטה ישירה. הפוליטיקאי החרדי תמיד יענה על שאלה באיזה סיפור.[2] מה אם כן יש בספרות שאין בכל צורה אחרת של הנפקת מלל?

אדבר כאן על שלושה תפקידים של הספרות, זה לפנים מזה: הזרה והרחקה, המאפשרות לאדם להיפתח ולהכיר בחומרים רגשיים קשים או לא נעימים, משום ש'זה לא עלי, זה עליו'. יוצא מכך – אפשור של תקשורת – הספרות נותנת שפה ומילים לדבר על דברים שאנו מתקשים לבטא בדרך אחרת. והתפקיד השלישי, הנובע מן השניים הקודמים, הוא היותו של הסיפור תמרור חברתי. הוא מנכיח תופעות מושתקות ונותן להן פומבי, בדרך מותאמת, לא ישירה ולא צהובה, בשלל הכלים העומדים לרשות הז'אנר.

 

זה לא אני, זה הוא

בעבודתי בעבר עם מתמודדי נפש קיבלתי לטיפולי אדם מבוגר, דכאוני, בעל אישיות שברירית. הוא לא שיתף פעולה עם הטיפול אם כי התמיד לבוא. חוסר העניין שלו היה צפוי אבל מכאיב. החלטתי לשאול אותו על ספרי הילדים שהוא קרא. זוהי שאלה שתמיד עובדת. היא מחזירה את הנשאלים לזמנים ראשיתיים טובים יחסית, בטרם הטיחו אותם החיים אל מחוץ לזירה. האינטייק הביבליותרפי הזה מלמד הרבה על המטופל. תמות חיים, ערכים, חלומות, מושאי הערצה. ובכן, אחד הספרים שהוא הזכיר היה קופיקו בקיבוץ. סיפר שקיבל אותו לאחד מימי ההולדת ואהב אותו מאוד.

כולנו יכולים להיזכר בטקסטים שהיו מכוננים עבורנו, שממש ליוו אותנו לאורך חיינו. שיר, סיפור או אגדה, שראינו בהם איזו השתקפות של עצמנו, של דבר מה שחשוב לנו

הרגשתי שעליתי על משהו. הצעד הבא היה ללכת לחפש את הספר. ובכן, זו סדרה שהתפרסמה לפני 60 שנה או יותר. מלבד העובדה שכבר אין עותקים למכירה, הסופרת עדכנה גם את כל הגרסאות המקוריות ועשתה להן רימייק עכשווי לדור ה-Z. ירדתי אם כך למחסן של בית העם ונברתי כל הבוקר בערמות מאובקות של ספרים. אאורקה! מצאתי עותק בלוי של הספר. וזה היה שווה כל רגע. כשהבאתי למטופל שלי את הספר, הוא היה מאושר. בזה הרגע הוא קיבל בחזרה פיסת ילדות. קראנו יחד את הסיפורים (לא אחלוק אתכם את רשמי באשר לרמה). לראשונה ראיתי אותו צוחק. צחוק שמח, נקי, ילדי. ואז התחיל לספר על חייו בישוב דרומי מרוחק, על ילדות בבית של הורים ניצולי שואה, ילדות עטופה אבל נטולת חום. על האוויר של היישוב עם חול המדבר והחציר שהקשה עליו את הנשימה, וגרם להוריו לשלוח אותו, ילד בן עשר, לפנימיה בירושלים. על הגעגועים בלילות. על החור שלא התאחה.[3] מדי שבוע קראנו סיפור, והוא דיבר. מאז פחתו האשפוזים במידה ניכרת, ובהמשך גם הופחת המינון התרופתי. קופיקו עשה את העבודה.

כולנו יכולים להיזכר בטקסטים שהיו מכוננים עבורנו, שממש ליוו אותנו לאורך חיינו. שיר, סיפור או אגדה, שראינו בהם איזו השתקפות של עצמנו, של דבר מה שחשוב לנו.

לטקסט הסיפורי יש כוח משל עצמו. בשפה הביבליותרפית הוא מוגדר "הקול השלישי", מעין אורח נוסף בחדר, שאינו לא קולו של המטפל ולא קולו של המטופל – זהו קול אוטונומי וייחודי הנמצא שם ביניהם.[4] קולו של הטקסט מצטרף לדיאלוג הטיפולי ומעניק למטופל את המילים שלפעמים חסרות לו. הוא עוזר לו להבין את עצמו ומסייע לו לדבר על קשייו בלי להעלות תכנים שקשה לו לגעת בהם. הוא מאפשר שיח פתוח – שהרי מי שעומד במוקד הוא הגיבור הספרותי ורגשותיו ומניעיו. הדובר יכול להשאר במרחב הבטוח.

ויותר מכך, הוא נותן מילים כשלמטופל או לקורא אין מילים משלו – הוא יודע שהוא מרגיש משהו, אבל לא יודע מה. אפשר לנהל שיחות טיפוליות משמעותיות שלמות בדרך העקיפין הזו.

 

סיפור – לדבר בעד עצמנו

אביא לשם הדגמה מטופלת צעירה שלי, שהופנתה אלי על ידי היועצת של בית הספר. היא באה מרקע משפחתי לא פשוט, ואם זה לא הספיק, גם סבלה ממחלה כרונית נדירה.[5] היועצת הרגישה שהיא זקוקה לתמיכה, אולם הנערה עצמה סירבה להודות שקשה לה. הכל היה נהדר וטוב ואין על מה להתלונן. כשהצעתי לה להביא טקסט שהיא מתחברת אליו, היא הציגה גלריית סיסמאות בנוסח "תחשוב טוב יהיה טוב" ו"מאחורי העננים מפציעה הקשת". היא התקשתה לוותר על תדמית החזקה והמסתדרת.

וכאן נכנס "הקול השלישי" לפעולה – קולו של הטקסט הסיפורי. בחרתי בספר המקסים "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" של ד"ר סוס, ספר אופטימי ומלא הומור, המדבר על ההתמודדויות שבדרך, אבל מביא אותן ברוח טובה. חשבתי שזה יתן לה לגיטימציה לדבר על הקשיים ועל הנפילות, אבל 'אתה כמובן זריז ואמין ואמיץ'. קראנו יחד, ואז ביקשתי ממנה לבחור את העמוד שהתחברה אליו. שיערתי שתקח את ה"תגיע רחוק, ותמשיך ותצעד, ועם כל בעיה תתמודד מיד". או אולי אפילו תעז להודות ש"לפעמים תסתבך, לפעמים יש צרות, תסתבך בין המון ציפורים מוזרות."

אבל לא. היא בחרה דוקא את העמוד הבא:

אוּלַי תִּתְבַּלְבֵּל, וְתָרוּץ וְתִדְהַר

בִּשְׁבִיל מִתְעַקֵּל, שׁוֹבֵר רֹאשׁ וְצַוָּאר

… שֶׁמּוֹבִיל לְכִוּוּן מַדְרֵגוֹת רְחוֹקוֹת

לְמָקוֹם רַע מְאֹד,

מָקוֹם לְחַכּוֹת.

בהמשך הופיע התאור המלבב של ה'מקום לחכות':

מְחַכִּים לְרַכֶּבֶת, לְגֶשֶׁם. לְקֹר.

מְחַכִּים בִּישִׁיבָה אוֹ עוֹמְדִים בַּתּוֹר…

… לְעוֹד הִזְדַּמְּנוּת, לְשַׁרְשֶׁרֶת פְּנִינִים.

מְחַכִּים מְחַכִּים, מַמְתִּינִים מַמְתִּינִים.

ובכן, הופתעתי. לחכות? זה מה שקשה לך? לא האבא שנעלם כשהיית בת שלוש? לא האמא הדכאונית והבית המתפרק? ביקשתי ממנה להוסיף לטקסט שורת 'המתנה' משלה. היא כתבה שקשה לה לחכות לתוצאות הבדיקות בבית החולים. ואז סיפרה על המחלה שהיא סובלת ממנה, שדורשת אשפוז מדי שבועיים־שלושה. על ההמתנה הממושכת, על השעמום וחוסר האונים.

הסיפור נוטל את המציאות הקשיחה, הלא סלחנית, ומעביר אותה למרחבים אחרים של זמן ומקום. דמויות אחרות, קונסטלציות חברתיות לא מוכרות, תפאורות בריח נפטלין. ההרחקה הזו מאפשרת לנו להסתכל על עצמנו מבחוץ

העמוד הזה בספר נתן לה לגיטימציה להתלונן על הקושי חסר הצורה הזה, על המקום של דברים שלא קורים עדיין. זה לא מקום טוב או רע – זה מקום שמוציא את המיץ. דרך העמוד המאויר בהומור היא הצליחה לבטא איזה מצב ביניים שקשה אפילו להתייחס אליו. כי מי מדבר על הקושי לחכות? אבל התסכול הזה נכח במאקרו של חייה ואיים לפרק את כל מה שהיא עמלה לבנות: את האמונה שאם תתמיד לצפות לטוב הוא יבוא, שאם היא רק תחזיק מעמד עוד קצת – הקשת סוף סוף תפציע מאחורי העננים. אז היא האמינה בטוב וחיכתה לו, וחיכתה וחיכתה… הסיפור בעצם דברר אותה, פער חרך קטן שדרכו יכולתי לרגע להבין מה עובר עליה. (למעשה, זו התחושה שהיא העבירה אלי בדרך של השלכה. תחושה של 'דיבורים על ריק' וכלום לא קורה.) זו היתה פריצת הדרך. מכאן ב"ה הגענו באמת למקומות נפלאים.

היכולת לתת לטקסט לדבר בעד עצמנו מעניקה תחושה מאגית כמעט. הסיפור נוטל את המציאות הקשיחה, הלא סלחנית, ומעביר אותה למרחבים אחרים של זמן ומקום. דמויות אחרות, קונסטלציות חברתיות לא מוכרות, תפאורות בריח נפטלין. ההרחקה הזו מאפשרת לנו להסתכל על עצמנו מבחוץ. המניעים שלנו, הרגשות, ההטיות המחשבתיות, הפחדים וקוצר הראות – נפרשים מולנו במעשיהן של הדמויות הספרותיות. איננו יכולים שלא להבין אותן – אבל אנו מקבלים בו בזמן נקודת ראות ופרספקטיבה.

סיפור טוב מרחיב את המודעות העצמית. הוא מבין אותנו, הוא מזדהה אתנו, אנחנו מזדהים עם הגיבור שלו. אנחנו לובשים תחפושות שונות ומשונות – בכל פעם בדמותו של הגיבור התורן. יום אחד אנו השד מהשביעית המפצח נוסחאות סודיות בעליית גג שכוחה, ולמחרת אנחנו נער על הרצף שקורים לו דברים מוזרים בלילות עם כלבים. בערב אנחנו כותבים יומן סודי במחבוא ונרעדים כשהעט נופל בקול רעש על רצפת העץ, ובבוקר אנחנו מנהלים ספריה בביתן הילדים באושוויץ. אנחנו מוגי לב ואמיצים, בעלי חלומות ורושמי רשומות, שותקים ומדברים, טפשים וחכמים, מודעים ועיוורים לפגמים של עצמנו, ואיכשהו לעולם לא לומדים מטעויות. אנחנו הגיבורים בעלי אלף הפנים. לשם השוואה, בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית אינם נוטים לקרוא ספרי בידיון. אין להם עניין להכנס לנעליו של אדם אחר, להרגיש אותו ולהצטער בגינו צער מיותר. (אבל נא לא להשתמש בפריט מידע זה ככלי אבחון.)

קוהוט,[6] אבי זרם פסיכולוגית העצמי בפסיכואנליזה, מדבר על חווית התאומות המתרחשת בטיפול. קשר משמעותי עם דמות המשקפת לאדם חלקים של עצמו יש בו יכולת ריפוי. זהו זולת־עצמי אשר הילד (ובהמשך, האדם הבוגר) חש כי הוא חולק עמו דמיון מהותי ועמוק של מאפיינים, כישורים ויכולות. בדומה לכך, הטקסט הסיפורי – או יותר נכון, הגיבור שבמרכזו – משמש זולת־עצמי המשקף לאדם מהויות עמוקות ורגשות סבוכים. יש בזה כל כך הרבה נוחם, לדעת שאיננו מוזרים או שונים בדפוסי ההתנהגות או החשיבה שלנו, שיש מישהו – באיזו נקודה על פני הגלובוס – שמרגיש ממש כמונו. כשאנו קוראים פרק תהלים אנחנו חשים בעומק שאי פעם, לפני שלושת אלפי שנה, מישהו גדול עבר חויות דומות לשלנו ונתן לכאבנו מילים: ניכור, נטישה, דחיה, בדידות, נבגדות… וזה עושה את הכאב שלנו קצת יותר נסבל. זה מנחם אותנו.

 

הוא יהיה לך לפה

סיפור טוב מלמד אותנו להתמודד במצבים קשים ונותן לנו כלים לתקשר נכון. הוא מספר לנו שהעולם טוב יותר מכפי שנראה לנו, ושמה שנראה לנו חומה בלתי עבירה הוא רק הסתבכות של העלילה, עיקול בלתי נמנע של הדרך. הסיפור מבטא במקומנו חרדות או דילמות שקשה לנו לדון בהן בחופשיות בגלל פחד, בושה או אשמה. דרך ההזדהות עם הגיבורים אנחנו יכולים לעבד תכנים רגשיים באופן עקיף ופחות מאיים. וכל אלו הם מקדמי טיפול משמעותיים. זה מה שהסיפור עושה.

ובנושא של פגיעות, הסיפור עושה הרבה הרבה יותר מזה. לא רק חויה של תאומות ושיתוף והבנה ומירורינג. הוא מעניק במה לנושא מודחק ומושתק.[7] טיבה של פגיעה שהיא מתרחשת בחסות האפלה. היא מקבלת אפילו כוח מסוים בגלל הטאבו החברתי, ואם הוא או היא ידברו, הם יפגעו בעצמם קודם כל. משום כך מייצרת הפגיעה אצל הקרבן 'זהות של נפגע' – זהות שההסתרה היא חלק מההגדרה שלה.

טקסט, כל טקסט, שייך במוצהר לרובד החברתי, שהרי הנמען שלו הוא הקהל הרחב. כשהוא, הטקסט, מדבר על מה שהפרהסיה עושה בדרך כלל – על מה שהיא משתיקה, הוא עושה יד אחת עם הנפגעת. הוא אומר לה: אני הקול שלך. אני לא אשתוק על זה

סיפור המציף את הפגיעה אל פני השטח – שובר את הטאבו הזה. טקסט, כל טקסט, שייך במוצהר לרובד החברתי, שהרי הנמען שלו הוא הקהל הרחב. כשהוא, הטקסט, מדבר על מה שהפרהסיה עושה בדרך כלל – על מה שהיא משתיקה, הוא עושה יד אחת עם הנפגעת. הוא אומר לה: אני הקול שלך. אני לא אשתוק על זה. שתקת מספיק. הושתקת מספיק. אני אצעק חזק בשמך.

הסיפור "ראויה" שפרסומו הסתיים בגליונות האחרונים עושה את זאת בדיוק – הוא מדלג על הטאבו. הוא עושה זאת ביצירתיות זהירה בהעבירו את כל תאור ההתרחשויות באופן מטפורי לתחום אחר – תחום המבטים, קשר העין. יש פה ערעור הן על ההנחה ש'על זה לא מדברים', והן על כך ש'אם לא מדברים זה לא קרה'. הוא מביא לנו את החויה של הגיבורה, וברור לנו שגם אם תמונת המציאות שלה אינה מדויקת, שגם אם היא כן זוכרת או לא זוכרת בדיוק מה היה – החויה שלה עצמה היא אמיתית מאוד, ואנחנו מאמינים לה. הסיפור שאמור להיות כלב השמירה של הסדר החברתי – עושה יד אחת עם גיבורת הסיפור להפר אותו. בכך הוא מאפשר את אחד הצרכים הגדולים של נפגע טראומה: את העדות. את הצורך שמישהו יקשיב וישמע ויאמין ויתקף את החויה.[8]

השתקה יוצרת חויה של אשמה. יש לי מה להסתיר, יש לי במה להתבייש. חשיפה מקלפת את האשמה ומאפשרת מגע עם חלקים אותנטיים יותר של הנפש. וכפי שאמרה נעמה המטפלת לגיבורת הסיפור באחד מן המפגשים: "אשמה היא לא רגש. היא משתיק קול לרגשות אחרים, היא מונעת מאתנו להרגיש אותם. היא לא באמת העניין."

כל סיפור טוב יש בו גם פוטנציאל של ריפוי. כל סיפור העוסק בחיים, הנוגע ברגש, המשקף בנאמנות את החויה האנושית – עושה עבודה טיפולית נהדרת

(ויותר מכך, מכיון שטראומה בהגדרתה מונעת מן האדם אפשרות לחוות את הארוע בזמן ההתרחשות, הוא מפעיל מנגנונים של הכחשה ושל דיסוציאציה. משום כך הנפגע עצמו אינו יכול להיות עד למה שקרה לו. הסיפור המתעד את הטראומה בשבילו מאפשר לו החלמה. הרי אי אפשר לרפא משהו שלא קרה. במקרה של פגיעה, זה אקוטי אף יותר, שכן השתקה היא חלק מהפגיעה. מי שחווה הלם קרב אינו צריך להתמודד עם אי אמון מצד הסביבה, יש תיקוף ואף אמפתיה רבה לעצם הטראומה. בסיפור של פגיעה כל זה לא נמצא. ולכן עצם היכולת להשמיע קול הוא חלק מהריפוי.)

משום כך, כל סיפור טוב יש בו גם פוטנציאל של ריפוי. כל סיפור העוסק בחיים, הנוגע ברגש, המשקף בנאמנות את החויה האנושית – עושה עבודה טיפולית נהדרת. בקרב ילדים שהתמודדו עם תנאי חיים קשים וגדלו למבוגרים יציבים ובריאים נעשו מחקרים שביקשו לבדוק מה נתן לילדים אלו את הכוח לשרוד. הם גילו שכל הילדים האלו היו ילדים קוראים. בבית הכלא, משום כך, לא נמצא תולעי ספרים (אולי רק קוראי מותחנים וספרי פשע), שכן כל סיפור שבמרכזו גיבור מתמודד – עוזר גם לקורא בהתמודדות הפרטית שלו מול עולם ומלואו.

כמובן, לא נוכל לפטור את עצמנו ממתן עזרה נפשית על ידי תחיבת ספר בידי המתמודד ("הנה, יש פה זולת־עצמי שיעזור לך. 320 עמודים של ספרות מקור." או, טוב יותר: "בוא תקרא, תראה מה אנשים עברו בשואה! על מה יש לך ליילל?") אולם לסיפור יש תרומה שמעבר לשיח הטיפולי. הוא אינו 'מדבר על', אלא 'מספר את'. הוא מעניק מילים, חויה, תיקוף. כשאנחנו נכנסים לתוך סיפור, אנחנו יוצאים למסע אל הלא ידוע, ושבים ממנו עם חלקי אני אבודים שאספנו בדרך.

וכך, סיפור יוצא לדרך, מתניע מסעות ומניע גלגלים. לפעמים תמורות פנימיות, לפעמים גלגלי היסטוריה.

 

---

[1] https://www.mideast.co.il/p-2_a-357/

[2] ותודה לאליהו לוי על הפיקנטריה.

[3] הפרטים שונו מטעמי דיסקרטיות.

[4] רחל צורן, הקול השלישי, כרמל, ירושלים 2009.

[5] כנ"ל הערה 3.

[6] היינץ קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה?, תל אביב: עם עובד, 2005.

[7] ר' אפרת הברון, לומר זאת אחרת, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. אוניברסיטת חיפה, 2010.

[8] Seiden, H. M. (1996). The Healing Presence: Part I: The Witness as Self-Object Function. Psychoanalytic Review, 83, 685-693

Photo by Dollar Gill on Unsplash