תורת וולוז'ין: האמנם ד' אמות של הלכה בלבד?

רבות נכתב, בין היתר בבמה זו, על ההתמקדות הטוטאלית בעולם הישיבות בעיון תלמודי והלכתי, תוך זניחה כמעט מוחלטת של עולם ההגות והמחשבה היהודי. רבים שואלים, מה קרה ל"חכמת האמת"?^[1] כיצד יתכן שאנשים בני תורה הבקיאים בש"ס ופוסקים נותרו בורים בכל הנוגע ליסודות האמונה היהודית: פילוסופיה יהודית, עולם הקבלה, השגת האלוקות (תיאולוגיה), ובאופן כללי מחשבה יהודית לאורך הדורות?

רבים שואלים, מה קרה ל"חכמת האמת"? כיצד יתכן שאנשים בני תורה הבקיאים בש"ס ופוסקים נותרו בורים בכל הנוגע ליסודות האמונה היהודית: פילוסופיה יהודית, עולם הקבלה, השגת האלוקות (תיאולוגיה), ובאופן כללי מחשבה יהודית לאורך הדורות?

אין מדובר בשאלה תיאורטית בלבד, אלא במבוכה מעשית עבור רבים, הן בני תורה שכל עסקם בלימוד תורה והן העמלים לפרנסתם המנסים להקדיש עתים לתורה. התהייה שלהם עוסקת בדגש המעשי בעיסוק בתורה: האם ראוי להתמקד בלימוד בעיון, כלומר בפלפול ולמדנות לשם הלימוד עצמו, או דוקא בלימוד ההלכה למעשה, בצדדים המעשיים של לימוד התורה? ושמא ראוי להשקיע, כפי שהרמח"ל ממליץ בהקדמה ל"מסילת ישרים", בלימוד מוסר, ולחילופין בהגות ומחשבה יהודית התורמים לתפיסתנו את מהות התורה ולקשר שלנו עם הקב"ה?

בעולם הישיבות אין שאלה בכלל, כל לימוד שאינו לימוד תלמודי בעיון בקושי זוכה לכינוי "לימוד". באשר להגות ומחשבה, לעתים התחום נתפס אפילו עיסוק שלילי שראוי להימנע ממנו. מה הוביל לכך ומדוע?

 

יסודות עולם הישיבות הליטאי

כדי לענות על שאלה זו יש להבין לעומק את המודל של עולם הישיבות הליטאי כפי שאנחנו מכירים אותו היום. לשם כך עלינו לשוב למייסדה של ישיבת וולוז'ין, הגר"ח מוולוז'ין. יש להבין מה בעצם הוא ייסד, איזו תפיסה הוא חידש בלימוד התורה, ואיזה אתוס ישיבתי הוא עיצב.

עיון מעמיק במשנתו יגלה כי היא מפחיתה מחשיבותם של הגות ומחשבה.^[2] היא מעניקה להם מעמד משני בלבד, אפילו שולי. כדי להבין את התפיסה הראויה של לימוד תורה על פי ר' חיים מוולוז'ין יש לעיין בספרו "נפש החיים" הפורש את משנתו הרחבה ביחס לאלוקות, לעולם, למהות האדם, לתפילה וללימוד תורה.

הספר, שכונה על פי הרב מבריסק "שלחן ערוך בהשקפה", אכן נלמד כך ברמה מסוימת בעולם הישיבות. בחור ישיבה ליטאי מכיר את שער ד' בנפה"ח העוסק במעלת לימוד התורה ובחיוב לעסוק בה בכל רגע נתון. השערים הקודמים על פי רוב אינם נלמדים, למרות היותם הבסיס והתשתית הרעיונית לשער ד', כיון שהנושאים שבהם הם עוסקים אינם שגורים על לשונם של בני ישיבות: תפיסת אלוקות, מהות האדם, צלם אלוקים וכך הלאה. אולם לא ניתן להבין את שער ד', שבו מבואר היחס הנכון ללימוד תורה, ללא הבסיס של מקומו של האדם ביחס לאלוקות וביחס לעולם.

 

הפער בין האדם לאלוקות

איני מתיימר במאמר זה להקיף את משנת הספר כולו. לצורך כך יש ללמוד אותו לעומקו. אך במבט כולל ניתן להצביע על כך ש"נפש החיים" עוסק בניסיון להגדיר את היחס הנכון לאפשרות של האדם להשיג את הקב"ה, בגישה חלופית לגישה החסידית.

זו האחרונה הדגישה את ה"דבקות", מתוך תפיסה שלמרות הפער הקיים בינינו לבין הקב"ה, לאדם יש אפשרות להגיע להשגת אלוקות מסוימת, ועל כן עליו לבטל ככל שניתן את הפער שבינו לבין הקב"ה, ולהתקדם באופן מתמיד אל אותה השגה. לשם כך יש לעסוק ב"ביטול", כלומר, ביטול של עולם החול והפנמה של אחדות ה' והיותו "ממלא כל עלמין". תפקיד האדם בעולם הוא אפוא לבטל ככל שניתן את הפער הקיים בינו לבין האלוקות, לבטל את 'עצמיותו' הנבדלת, ובכך להיות כל ימיו בקרבת ה'.

נגד תפיסה זו כתב ר' חיים מוולוז'ין את ספר "נפש החיים". הוא דן בכל הנושאים הנ"ל ומסביר את שורש הטעות של החסידות ביחס לסוגיות השונות: צלם אלוקים, אחדות ה', "ממלא כל עלמין" וכך הלאה. לשם כך הוא עורך הבחנה חשובה בין מה שהוא קורא "מצדו" לבין "מצדנו". זוהי הבחנה מרכזית שמטרתה לבאר את הפער המובנה, שלעולם לא ניתן לגשר, בין תפיסת האדם (מצדנו) לבין התפיסה של הקב"ה (מצדו). המציאות כפי שהיא נראית לעינינו שונה מזו ש"מצדו".

במילים אחרות, אין לאדם גישה כלל למציאות ה'אמיתית', ש"מצדו". עבורנו, המציאות האמיתית מוגבלת למה שאנחנו יכולים להשיג. אי לכך, אף שבמציאות ה'אמיתית' הקב"ה "ממלא כל עלמין" ואין מקום פנוי ממנו כלל, מבחינתנו התפיסה הנכונה היא שהקב"ה רק "סובב כל עלמין"[3].

כן הדברים אף בנוגע לאחדות ה'. אמנם בתפיסה ה'אמיתית', ש"מצדו", הכל אחדות פשוטה ללא שינויי מקום וזמן כלל,^[4] אך לתפיסתנו ("מצדנו") יש הבדלים בין מקומות, יש מבואות המטונפים ויש מקומות קדושים. אין זו האמת "מצדו", אבל כיוון שכך נבראנו ואלו הם כלי השגתנו, זאת האמת מבחינתנו. האמת ממש.

העולם שאנו פועלים בו הוא העולם ש"מצדנו". אין עולם אחר הנתפס בכלי השגתנו, ולכן "מצדנו" זוהי האמת. אין לנו אמת אחרת

שורש הטעות בתפיסה החסידית, לשיטת הנפה"ח, הוא הניסיון לצאת מתפיסה של "מצדנו" ולתפוס את העולם כמות שהוא "מצדו". הדבר מוביל לטעויות חמורות שהנפה"ח מאריך לבאר (בשער ג). האדם עלול לחשוב שאין הבדל בין מקומות המטונפים למקומות קדושים, שהרי כל מקום הוא אלוקות גמור. ממילא הוא יבוא להרהר בדברי תורה במבואות המטונפים. אפשר לומר שמדובר בטעות 'טכנית', אך היא מייצגת שגיאה מהותית המשבשת, לפי ה"נפש החיים", את כל חיי האדם. העולם שאנו פועלים בו הוא העולם ש"מצדנו". אין עולם אחר הנתפס בכלי השגתנו, ולכן "מצדנו" זוהי האמת. אין לנו אמת אחרת.

העיסוק בעולם כפי שהוא "מצדו" מותר רק בתור אמצעי. אמנם אין לנו השגה באמת עליונה זו, אך מותר לנו להעלות אותה על דעתנו כדי להלהיב את הלב ולחזק אותו בעבודת התורה והתפילה. הוא אף מבאר (ג, ח) שכל מה שהותר לאריז"ל ותלמידיו לעסוק בעניינים הנוגעים לתפיסה של "מצדו", אף שאלו דברים שהעיסוק בהם נאסר לנו, כביכול, הוא כדי לחזק את עבודת ה' שלנו במציאות "מצדנו".^[5] העיסוק בכך לשמה, לשם העיון במציאות של "מצדו", מעולם לא הותר, ועל כך נאמר, "אם רץ לבך שוב למקום".

 

לימוד תורה: האופן היחיד להתחבר לקב"ה

למרות העובדה שאנו חיים רק בבחינת "מצדנו", הנפה"ח מאריך לבאר שיש אופן אחד להתעלות מעבר לכך ולהתעסק בעולם של "מצדו". זהו הסוד הגדול של לימוד התורה.

התורה היא הדבר היחיד שנשאר באותה קדושה עליונה כפי שיצאה מאת הקב"ה. היא אמנם יורדת ומתלבשת בעולם שלנו, אך עדיין נשארת בבחינת "מצדו". לימוד הציווי והדיבור של הקב"ה הוא עצמו התעסקות ב"מצדו", שהרי זהו דיבורו של הקב"ה. זוהי הסיבה שאין הבדל בקדושה בין "ואחות לוטן תמנע" לבין "לא תרצח" (ד, ז): לא שייך בתורה חילוקי מדרגות, שהרי כולה ניתנה מהקב"ה והיא נשארה בקדושתה גם אחרי התגשמותה בעולם. לפיכך כשעוסקים כאן בדיבורו של הקב"ה, מתעלים מעבר לעולם כפי שהוא נראה לעינינו ומתעסקים בבחינת "מצדו". זוהי ה"דבקות" האמיתית.

כל עיסוק שמטרתו לקדם את האדם או לתקנו נחשב נחות, שכן הוא נובע מנקודת המבט האנושית, בחינת "מצדנו". רק העיסוק בתורה לשמה, ללא מטרה אישית נלווית, נחשב לעיסוק מרומם באמת

מובן שלפי גישה זו, כל עיסוק שמטרתו לקדם את האדם או לתקנו נחשב נחות, שכן הוא נובע מנקודת המבט האנושית, בחינת "מצדנו". רק העיסוק בתורה לשמה, ללא מטרה אישית נלווית, נחשב לעיסוק מרומם באמת.

משום כך לימוד התורה הוא נעלה יותר מהמצוות והמעשים בפועל, כמו שמבאר הנפה"ח (ד, ל), שגם אם אדם יקיים את כל התרי"ג המצוות בכל פרטיהן ודקדוקיהן ובכוונה טהורה וקדושה, הן עדיין אינן שוות לדבר אחד מן התורה.^[6] כל המעשים מתרחשים בעולם של "מצדנו", בעולם כפי שהוא נראה לעיניים אנושיות, ואילו העיסוק בלימוד התורה מתעלה לדרגה של "מצדו", שכן התורה נעלה מכל העולמות.

 

לימוד תורה או יראת ה'?

מהו לימוד תורה לפי הנפה"ח? עניין לימוד התורה, בהתאם לפער שבין "מצדנו" לבין "מצדו", מתברר ב"נפש החיים" שער ד. בתחילת השער קובל הנפה"ח על כך שיש אנשים השמים את כל עיסוקם ב"ספרי מוסר ויראה" במקום לעסוק בגופי תורה, וכותב שהדבר הגיע עד כדי ש"בעיני ראיתי בפלך אחד שכל כך התפשט אצלם זאת, עד שברוב בתי מדרשם אין בהם רק ספרי מוסר לרוב. ואפילו ש"ס אחד שלם אין בו, וטח עיניהם מראות, מהבין והשכיל לבותם אשר לא זו הדרך בחר בו ה', כי לא ירצה". הוא מאריך לבאר שכל ספרי ה"מוסר ויראה" הם אמנם טובים, אך רק כדי לסייע לאדם להיות כלי לקבל את התורה והחכמה, ולא בתור עיקר. הוא מאריך לבאר נקודה זו בשער ד, פרק ח:

אמנם דון מינה נמי מענין ב' המשלים שהמשילו ז"ל בענין התורה והיראה. היפך מאשר שגו בזה כמה מרבת בני עמנו. שקובעים כל עסק למודם בספרי יראה ומוסר לבד.^[7] שכמו בענין קדימת האוצר להתבואה שבתוכו. וכי יעלה כלל על לב אדם כיון שכל קיום ושימור התבואה הוא האוצר יעסוק כל זמנו או רובו בבנין האוצר לבד. ולא יכניס בו תבואה מעולם. כן איך יעלה על לב איש לומר שזה תכלית האדם מישראל. שישים כל קביעת לימודו בבנין האוצר של יראת שמים לבד. והוא אוצר ריק. ולא עלתה בידו מכל עמלו רק מצוה א' של ה' אלהיך תירא. וגם אין עליה שם אוצר כלל. ולא כיונו רז"ל במאמרם הנ"ל אין לו להקב"ה כו' אלא אוצר של יראת שמים בלבד. אלא על אותה היראה שבתוכה מונחים המון תבואות. מקרא משנה והלכות ושארי עניני התורה. שהיראה היא אוצרם הטוב ומשמר שיתקיימו אצלו. ערוכים ושנונים בפיו וחרותים על לוח לבו. כמו שמוכח ומוכרח ממ"ש עוד, "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד".

הנפה"ח מבאר שתכלית האדם הוא "אין לו להקב"ה אלא ד"א של הלכה". כל השאר הוא רק אמצעי להגיע לכך. אם כן, לא יעלה על הדעת שאדם ישקיע את עיקר מרצו באוצר בלי למלא בו שום תוכן מהותי.

כגישה מנוגדת לגישה זו, נתבונן בדברי הרמח"ל ב"מסילת ישרים", הספר המבאר את הדרך לתיקון עצמי והתקרבות לאלוקים עד כדי השגת רוח הקודש ותחיית המתים. בהקדמה לספר מדגיש הרמח"ל את המחויבות לעסוק ב"אז תבין יראת ה'" וקובע שעיסוק זה חשוב יותר מאשר פלפולים בלימוד התורה: "היתכן שייגע ויעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבנו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם, ודינים אשר אינם שייכים לנו, ומה שחייבים אנו לבוראנו חובה רבה נעזבהו להרגל ונניחהו למצות אנשים מלומדה?"

בהתאם לגישה זו, ודאי ש"אז תבין יראת ה'" גובר על "אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". כלומר, תלמד את כל מה שאתה צריך לדעת, ומשם תעבור לעסוק בענייני היראה.^[8] אצל הנפה"ח הסדר הפוך: היראה נחוצה רק כדי שתוכל להיות כלי קיבול לתורה ולעסוק מתוך יראת ה' באותם "פלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם ודינים אשר אינם שייכים לנו". יש להשקיע את עיקר העמל ויגיעה דוקא בהם.

ה"נפש החיים" אמנם לא שולל את חשיבות לימוד ה"מוסר ויראה", אך הוא רואה בו אמצעי בלבד ולא לימוד תורה גופא. על פי הנפה"ח, לימוד תורה בפועל הוא ההתעמקות בהבנת דיבורו של הקב"ה, במה שהוא ציווה עלינו על כל הפרטים והדקדוקים, בין אם זה הלכה למעשה ובין אם לאו. רק בזה, כלומר, בעיסוק בש"ס וגופי הלכות, הוגה האדם בדבר ה' הגנוז בתורה, ומתעלה לבחינת "מצדו". השגת אלוקות, תיקון המידות, הבנת דרכי הקב"ה וכך הלאה, כל אלו אינם לימוד התורה עצמה אלא כלים המכשירים את האדם לעיסוקו העיקרי: לימוד תורה. הקבלה, החסידות, מחשבת ישראל, יראת ה' וכל מה שאינו עיסוק בגופי הלכות, הם אמצעי בלבד.

 

ספר הקבלה האחרון

מסקנה זאת עלולה להישמע תמוהה: הרי מי לנו גדול בקבלה כר' חיים מוולוז'ין עצמו, וספר "נפש החיים" יוכיח, שהוא מבוסס כולו על דברי קבלה. כיצד ניתן לומר שכל שאר הלימודים טפלים הם לד' אמות של הלכה? אך זהו בדיוק ייחודו של הספר. במובן מסוים, ה"נפש החיים" מכוון להיות ספר הקבלה האחרון: ספר הקבלה המבאר מדוע אין צורך ללמוד קבלה אלא לעסוק בהוויות דאביי ורבא.[9] אכן, גם הספר "נפש החיים" עצמו אינו "לימוד תורה" במובן הנעלה ביותר, אלא אמצעי ללימוד תורה. זה ייעודו.

המחשה לכך נוכל לראות ביחס אל "מעשה מרכבה". הנפה"ח אינו מתייחס במפורש למעמדו של לימוד "מעשה מרכבה" ולשאלת השתייכותו ללימוד תורה או למוסר ויראה. אם נניח שהוא נחשב לחלק מלימוד תורה, יש להקשות על גישת "נפש החיים" מדברי הגמרא (סוכה כח, א), שם נאמר כי דוקא "מעשה מרכבה" נחשב "דבר גדול", ואילו הוויות דאביי ורבא נחשבות "דבר קטן". ראשית, נראה מכאן כי יש דרגות בלימוד תורה. ושנית, עולה מכאן שלימוד "מעשה מרכבה" נעלה יותר מלימוד של גופי הלכות.

בתשובה לתמיהה זו כתב הרב שך, שראה את ספר "נפש החיים" בתור ספר יסוד בגישה ללימוד תורה, כי "דבר גדול" אינו מתכוון לחשיבותו של העניין, אלא אך ורק על כך שהוא קשה יותר ולא כל אחד מצליח להבינו, זאת לעומת "דבר קטן" שהוא נגיש לכולם וביכולתו של כל אחד להשקיע ולהבין ("אבי עזרי", הקדמה, מהדורה רביעאה). מצד מעלתו, ה"דבר קטן" גדול הרבה יותר מה"דבר גדול", כי רק ה"דבר קטן", הוויות דאביי ורבא, הוא לימוד תורה באמת שעליו נאמר "ותלמוד תורה כנגד כולם". "מעשה מרכבה", מנגד, הוא חלק ממצוה כללית של יראת ה' וידיעת דרכיו, אך אינו נכלל בעליונות של לימוד תורה.^[10] תחום לימוד התורה נשאר מצומצם, לפי זה, לד' אמות של הלכה בלבד.^[11]

אין להתפלא אפוא שבישיבת וולוז'ין לא נכלל בסדרי הישיבה שום דבר חוץ מהוויות דאביי ורבא, וכך גם בעולם הישיבות שהתפתח בעקבותיה. אפילו מעט לימוד מוסר, בלי קבלה, חסידות או הגות, זכה להתנגדות ומחלוקת חריפה בעולם התורה: זה לא לימוד תורה. הישיבות נועדו לעסוק בלימוד תורה, ובלימוד תורה בלבד: במהות ולא באמצעים.

 

בל נשכח את האמצעי

התיאולוגיה של ה"נפש החיים" התקבלה והשתרשה עמוקות. בכל הנוגע לעולם הישיבות, אין ספק כי "אין לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה" גבר על "אז תבין יראת ה'". אולם נראה שהיום התפיסה הזו הקצינה יתר על המידה,[12] עד שלמעט יחידים, לימוד ההגות נדחק לשוליים ואף חכמת האמת נדחקה למקום של וורטים לשבע ברכות או לשיחות חיזוק. בניגוד ל"גופי תורה", בתחומי ההגות והמסתעף אין אפוא חתירה לומר דברים אמיתיים ונכונים מצד עצמם: זה הרי רק אמצעי. העיקר שהקהל יתחזק.

רבנים שמנסים ללמוד וללמד את הנושאים האלה בצורה רצינית ומשמעותית נחשבים אזוטריים. לעתים הם אף סופגים התקפות מצד ראשי ישיבה ורבנים הרואים סכנה בתכנים הנלמדים ובדרכי הלימוד.

כך יש המון בני תורה רציניים שאין להם מושג כלל בנושאים שאינם נוגעים לגופי הלכות. אך הסכנה היותר משמעותית היא שאפשר לראות אנשים שכל התחום של יסודות האמונה ויסודות התורה פשוט לא מעניין אותם. נושאים אלה היו אמורים לתפוס את דעתו של כל אדם ירא שמים, לכל הפחות בזמן שאינו עוסק בלימוד. ובכל זאת אפשר למצוא תלמידי חכמים המסוגלים לומר, 'אני לא מבין בזה וזה לא מעניין אותי'.

חוסר העניין הוא סכנה גדולה גם לעולם של "אין לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה", שהרי גם לפי ה"נפש החיים" אנו זקוקים לאמצעי של "אז תבין יראת ה'" לשם לימוד התורה. מדובר אמנם באמצעי, אבל אמצעי הכרחי. אם לא יהיה לנו הבסיס הזה, גם העיקר לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן.

גם אם לא נאמץ את הגישה שעיקר האדם בעולמו היא "אז תבין יראת ה'" ונלך לאורו של "נפש החיים", עדיין נצטרך לחזק את החלק של האמצעי: לימוד המוסר והיראה, השגת אלוקות בסיסית, הבנה עמוקה ביסודות האמונה והחשיבה היהודית. אם לא נחזק את הבסיס הזה, הלימוד עצמו, לימוד גופי התורה של ד' אמות ההלכה, עלול להפוך למצות אנשים מלומדה ולהתרוקן מתוכן.

תורת וולוז'ין, התורה של עולם הישיבות, היא תורה נפלאה. אולם כדי לקיים אותה, בפרט בתקופה של חיפוש ותהייה, נדרשת הרחבה מעבר לד' אמותיה של הלכה.

 

---

^[1] לשון שנמצאת אצל רבותינו הראשונים רמב"ם, רמב"ן ועוד ביחס לתורת הנסתר. לצורך מאמר זה אני מציג את השאלה בנוגע לכל התחומים שהם לא ש"ס ופוסקים, כולל לימוד קבלה, מחשבה יהודית וכו'.

^[2] אין הכוונה לומר שבהכרח הגר"ח מוולוז'ין הוא שייסד את התפיסה הזאת, אלא שאצלו ניתן לראות ביטוי לה ויישומה בפועל.

[3] יש להעיר שבתורת בעל התניא בחינת ה"ממלא כל עלמין" היא דרגה נמוכה של גילוי, לעומת "סובב כל עלמין" שבו אין כלל הפרש בין אני לזולת, אולם בנפה"ח ההבחנה היא שונה. ואכמ"ל.

^[4] עי"ש (ג, ו) במה שמסביר על פי זה את "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שלרגע אחד אנחנו עוצמים עיניים ולא מסתכלים על המציאות שלנו ומדברים על אחדות ה' האמיתית, אך מיד אחרי זה חוזרים ל"ברוך שם כבוד מלכותו", שהוא אמנם לא שבח כלל ביחס למציאות האמיתית, אך במציאות שלנו הוא דרך לשבח.

^[5] כך גם הוא כותב בסוף שער א' שכל מה שגילו לנו קדושי עליון בנסתרות התורה הקדושה הוא רק כדי לעורר לבנו לקיים כל מצוה בתכלית הדקדוק והיראה

^[6] ויש להקשות לשיטתו ממה שכתוב במשנה באבות "לא המדרש עיקר אלא המעשה", לכאורה יש לומר שרק בא לומר שלולא המעשה עדיף שלא ידרוש, אולם בעצם מעלת הלימוד גדולה ממעלת העשייה, וכן יש לבאר ב"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" וצ"ע.

^[7] אמנם הנפה"ח לא מבאר בדיוק למה כוונתו ב"ספרי מוסר ויראה", אך מההקשר הכללי של הספר ניתן להבין שמדובר בעיקר בספרי חסידות, קבלה ודבקות. וצ"ע.

^[8] דוגמא נוספת אפשר לראות בדברי ה"עץ חיים" בהקדמה: "צריך שיעסוק בתחילה בחכמת המקרא והמשנה והתלמוד כפי מה שיוכל שכלו לסבול, ואחר כך יעסוק לדעת את קונו בחכמת האמת, וכמו שציוה דוד המלך ע"ה את שלמה בנו 'דע את אלהי אביך ועבדהו'. ואם האיש הזה יהיה כבד וקשה בענין העיון בתלמוד, מוטב לו שיניח את ידו ממנו אחר שבחן מזלו בחכמה זאת ויעסוק בחכמת האמת, וזהו שאמרו, כל ת"ח שאינו רואה סימן יפה בתלמוד בחמשה שנים שוב אינו רואה."

[9] אמנם ר' חיים מוולוז'ין לימד קבלה תלמידים מסוימים (ר' בספר "אבי הישיבות", ד' אליאך) לאחר שבדק היטב שהם ראויים, על כל פנים בנפש החיים נראה שהיחס לקבלה הוא לא כאל לימוד תורה.

^[10] אמנם לכאורה קשה על דבריו מהמדרש במשלי "בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה וכו', הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה וכו'" שממנו מוכיח מהרח"ו בהקדמה לעץ חיים שחיוב הלימוד תורה כולל גם את מעשה מרכבה. אמנם הנפה"ח עצמו מביא את המדרש הזה (ד, ב), ולכאורה לומד שהמדרש הזה רק בא להוכיח שאדם לא יכול לעסוק במשנה אחת כל ימיו בשביל דבקות, שהרי יש מצוה של ידיעת התורה, ולכן תמיד יש חיוב להוסיף בידיעה לבד מהחיוב ללמוד, ומזה מוכיח שלימוד התורה הוא לא לשם דבקות בלבד.

^[11] אמנם הגר"ח מוולוז'ין עצמו בהקדמה לביאור הגר"א לספרא דצניעותא כותב שנסתרות התורה הם כן חלק מתורה שבע"פ, אך בנפה"ח לא נראה שזאת הגישה, אף שהוא אינו כותב זאת במפורש. הוא כן אומר שבלימוד הש"ס, כל הש"ס נחשב לימוד תורה, אף חלקי האגדה שבו.

[12] כך גם הנפה"ח עצמו מתאר את התהליך השלילי שנזנח לחלוטין מקום המוסר ויראה "וכאשר ארכו הימים, הנה כן דרכו של היצר מעולם – להתקנא בעם ה' אלה כאשר המה דורכים בדרך ה' כראוי, להטיל בהם ארס; עד שכמה מהתלמידים שמו כל קביעותם ועסקם רק בפלפולה של תורה לבד ולא זולת כלל. ושנינו במשנתינו: 'אם אין יראה אין חכמה'."

 

תמונה: Bigstock