לא מזמן פגשתי בחתונה מכר ותיק, רב מוכר ומוערך בציונות הדתית, הידוע בביקורת שלו על החברה החרדית. באמצע הסעודה הוא ניגש אלי וביקש לשאול שאלה חשובה. קמתי במהירות, מופתע מהכבוד שזכיתי לו.
"לפני מספר שנים אמרת כי החברה החרדית היא חברה ערכית, שמצליחה להגן על עצמה מפני אבדן הדרך של העולם המודרני, ושיש הרבה מה ללמוד ממנה," אמר. "האם אתה עדיין חושב כך?"
גם השאלה וגם התזמון שלה הפתיעו אותי. בהיסוס מה עניתי שכמדומני שכן. יש לי ביקורת על הציבור החרדי, אך דעתי היסודית עליו לא השתנתה באופן דרמטי בשנים האחרונות.
היה קשה להחמיץ את האכזבה על פניו של בן שיחי. איך יתכן? אמרו פניו. איך אפשר עוד להגן על חברה זו?
אותו רב יקר קיווה כנראה למצוא אצלי הרהורי תשובה. הוא קיווה לגלות כי לפחות אצל חרדים כמוני – כנראה נחשבתי בעיניו אדם פתוח וביקורתי – יוכל למצוא שינוי כלשהו. נראה היה כי שאלתו נבעה מניסיון כן ללמד זכות, אולי יימצאו עשרה צדיקים בחברה זו, אולי יש לה סיכוי לשוב למוטב ולתקן את דרכיה.
השיחה בינינו המשיכה עוד זמן קצר. ניסיתי להסביר במשפט או שניים את העמדה החרדית, אך לא היה לכך סיכוי. נפרדנו בטעם מר.
אנקדוטה קצרה זו תפסה את מחשבותי לזמן רב. תקופה ארוכה אני מתייסר בתופעה מעט משונה: מדוע בכל מה שנוגע לחרדים ניתן למצוא במרחבי הציונות הדתית מאמרים שאינם נופלים בארסיותם מעיתון "הארץ"? הציונות הדתית ידועה באהבת ישראל שלה ובלימוד הזכות שלה על כל חלקי העם. לאן כל זה נעלם פתאום כאשר מדובר בחרדים?
כמובן, לא אצל כל הציונות הדתית. אדרבא, היחס לחרדים קורע אותה כעת לשני מחנות. השאלה שלי היא על החלק האנטי־חרדי. אנשים שאני מעריך מאד, יראי שמים, אוהבי ישראל באמת, נאמנים לתורה, מסורים בכל לבם לכלל. כיצד יתכן שכאשר הדבר מגיע לשיפוט של הציבור החרדי, הם מדברים כמו גדולי הקטגורים של היהדות?
לא מזמן נתקלתי בפוסט של עוז סימינובסקי, שלא היה מבייש תעמולנים אנטישמיים: "החברה הדתית לאומית היא חברה טובה עם בעיות. החברה החילונית היא חברה טובה עם בעיות. גם המסורתית. החברה החרדית אינה חברה עם בעיות. היא חברה שהמנגנון שלה מתופעל על ידי רשעים, ועומדת על יסודות של רשע. בלעדיהם לא היתה קיימת." את הבחור הנ"ל איני מכיר ואפשר לתלות את הסגנון הבוטה בנערותו. אולם חוששני שאותו רב יקר ומוערך מחזיק באותו שיפוט, גם אם הסגנון שלו מאופק הרבה יותר.
בשורות הבאות אבקש לעשות שלושה דברים: ראשית, להסביר מדוע החברה החרדית מסרבת "להיכנס תחת האלונקה". שנית, להסביר מדוע רבים מייחסים לחרדים כוונות רעות. ושלישית, להציע כיצד אפשר להתקדם מכאן הלאה, הן לקראת יחסים טובים בין החברה החרדית לציונות הדתית והן לקראת השתלבות של החרדים במדינת ישראל.
הטענות שאפרוש להלן אינן פוטרות מאחריות. כבר לפני השבעה באוקטובר חשבתי כי החרדים מוכרחים לעשות הרבה יותר כדי לקחת חלק במדינה, ותביעה זו התחזקה שבעתיים לאחריו.
לפני שאתחיל אבהיר בצורה חד־משמעית: אני סבור שהחברה החרדית מוכרחה לערוך חשבון נפש יסודי מאד בעקבות השנתיים האחרונות. היא חייבת לתת דין וחשבון לעצמה על עומדה מנגד ביום צרת אחיה. הטענות שאפרוש להלן אינן פוטרות מאחריות. כבר לפני השבעה באוקטובר חשבתי כי החרדים מוכרחים לעשות הרבה יותר כדי לקחת חלק במדינה, ותביעה זו התחזקה שבעתיים לאחריו. כתבתי על הנושא שוב ושוב בשנים האחרונות. השאלה שאדון בה אינה אם חרדים צריכים להתגייס או אם התנהגו כהוגן במלחמה האחרונה. השאלה שאתמקד בה היא האם הם יהודים טובים, חלק חשוב מאד של העם היהודי ושותפים פוטנציאליים של הציונות הדתית, החולקים עמה אינטרסים בסיסיים אך חלוקים (עדיין) בשאלת היחס למדינה, או שמא מדובר ביצורים אטומים ורעים. מאמר זה נכתב כדי לנקות את החרדים מאשמה אחרונה זו ולשכנע באפשרות הראשונה. אני מקווה מאד שדברי יועילו להרבות שלום ולהביא לבניין העולם.
הטענה נגד החרדים
בשורות הפתיחה הטחתי האשמה חמורה: הביקורת הציונית־דתית נגד החרדים מעלה ניחוחות אנטישמיים. אולם האשמה באנטישמיות אינה מבטלת מתוקפה של ביקורת עניינית. אשתדל אפוא להציג את טענותיהם הענייניות של מבקרי החרדים בצורה הטובה ביותר.
הטענה המרכזית היא: ישנם ציבורים שונים בישראל. כולם שותפים במדינה. הם מתווכחים ביניהם מהו הטוב המשותף: יש ימין ויש שמאל, יש דתיים ויש חילונים, יש אליטות ויש המון העם – השקפות שונות, טעמים שונים, אך בסופו של דבר כולם מכוונים לטובת המדינה ולטובת הכלל. אחד המרבה ואחד הממעיט, כולם שותפים בנשיאת האלונקה. כולם מלבד החרדים.
מסקנה: החרדים מבקשים רק את טובת עצמם.
ולא זו בלבד שרק טובת עצמם עומדת לנגד עיניהם, ממשיך כתב האישום, אלא שלא אכפת להם שאחרים ייפגעו מכך. ולא זו בלבד שלא אכפת להם שאחרים ייפגעו, אלא שהם מבקשים לזון את עצמם מבשרו של הציבור המשרת. ואם לא די בכך, הם עושים את כל זאת בשם התורה ובשם הקב"ה ומתנהגים בהתנשאות ובפטרונות כלפי כל מי שאינו כמוהם.
ולא זו בלבד שרק טובת עצמם עומדת לנגד עיניהם, ממשיך כתב האישום, אלא שלא אכפת להם שאחרים ייפגעו מכך. ולא זו בלבד שלא אכפת להם שאחרים ייפגעו, אלא שהם מבקשים לזון את עצמם מבשרו של הציבור המשרת. ואם לא די בכך, הם עושים את כל זאת בשם התורה ובשם הקב"ה ומתנהגים בהתנשאות ובפטרונות כלפי כל מי שאינו כמוהם.
התירוצים של החרדים על חשיבות לימוד תורה או הסכנה הרוחנית שבשרות צבאי אינם אלא מסך עשן. הם מסרבים אפילו לומר תפילה לשלום חיילי צה"ל ונלחמים לפטור את אחרון הבטלנים בחברה שלהם. הם אינם נוקפים אצבע לטובת המדינה ובזים לסמלים שלה. הם מזלזלים בחוק, לוקחים ככל יכולתם מקופת המדינה ולא אכפת להם איך הדבר משליך על כלל הציבור.
כללו של דבר, הם חברה (א) אנוכית, (ב) אדישה לפגיעתה באחרים, ומעל הכל (ג) נצלנית. הם אפוא הרוע המושלם: יצור שניזון מדמם של אחרים ודואג רק לעצמו. מעבר לחילול השם הנורא שבכך, מדוע שחברה בריאה תהיה מוכנה לסבול זאת?
עד כאן הקו העיקרי של הטענה. ניתן למצוא לה ניסוחים מעודנים יותר או פחות בכתיבה המגזרית כמו גם בשמאל האנטי־דתי.
המסקנה המתקבלת היא אחת: לרוע אין זכות קיום.
פשוט כך. צריך למחות את הקהילה החרדית מעל פני האדמה. בשלב הראשון ניתן לדבר על "יתמו חטאים ולא חוטאים", או "לחתוך את צינור החמצן שלהם" כפי שמתבטאים 'בעדינות': כלומר, לכרות את הבסיס החומרי שמאפשר את קיום הקהילה החרדית ולשלוח את פרטיה לחינוך מחדש. אולם אם זה לא יעבוד והחוטאים ימשיכו לחטוא, יידרשו צעדים יותר רדיקליים…
התשובה של החרדים: סירוב אידאולוגי לקבל את סמכות המדינה
כתב האישום האנטי־חרדי נשען כולו על ההנחה שהחברה החרדית אינה לוקחת חלק במדינה מסיבות אנוכיות. ברם, אם נקבל שיש סיבה אידאולוגית להתרחקות של החרדים מהמדינה, החרדי יצטייר בעינינו אחרת לגמרי. תהיה לנו יריבות אידאולוגית אתו אך לא נראה בו תמצית הרוע. אם לחרדי סיבה עקרונית, גם אם שגויה, להתרחק מהמדינה ולא לשרת בצבא, הרי שהוא במקרה הגרוע ביותר טועה, לא מושחת ורשע. יש לו זכות קיום.
אם נקבל שהחרדי סבור, בדמיון שלו לכל הפחות, שקבלת עול המדינה מאיימת על עצם קיומו, הרי שמה שנחשב עד עתה לאנוכיות יהפוך להיות התנהגות מובנת של חברת מיעוט הנאבקת על קיומה מול כוחה הבלתי מוגבל של המדינה ומוכנה לשלם מחירים כבדים על כך, בחיי עוני ובשוליות חברתית.
ואכן, הנימוק של החרדים לסירובם לקחת חלק במדינה פשוט ביותר ועקבי ביותר: המדינה חילונית. היא כפופה לערכים חילוניים של כבוד האדם וחירותו, או לרצון הגחמני של מנהיגיה. יש לה תפיסת טוב שונה משל הציבור החרדי והחרדים אינם מוכנים לקבל את מרותה. תכלית האדם בעולמו היא לקיים את רצון ה', לפרוש מענייני העולם הזה, ללמוד תורה ולשמור מצוות. החרדים כפופים לתורה, לרצון ה', והמדינה כפופה לאדון אחר.
התנגשות זו אינה ברמת הפרט אלא ברמה המוסדית: המדינה כמוסד מנוגדת לקהילה התורנית כמוסד. הסמכות ותפיסת הטוב של המדינה החילונית נשענות על בסיס אחר משל הקהילה התורנית. ההתנגשות היא בין סמכות הרב לסמכות המחוקק ולא בין פקיד אנטי־דתי כלשהו לתלמיד פלוני בישיבת "פירות התורה". גם אם שריה ויועציה של המדינה החילונית יהיו יראים ושלמים בחייהם האישיים ובחורי הישיבות יהיו בטלנים ופוחזים – המתח ימשיך להתקיים.
אני משתמש כמובן ברטוריקה פשטנית, דיכוטומית, כביכול המדינה כולה חילונית למהדרין ואילו החרדים לומדים תורה יומם וליל. המציאות מורכבת בהרבה. מדינת ישראל אינה עשויה מקשה אחת והיא גם ידעה שינויים רבים בעשורים המעטים של קיומה, וכך גם החברה החרדית. עם זאת, במצב העניינים הנוכחי, המדינה עדיין חילונית והחברה החרדית עדיין רואה בפרישות מדרך ארץ אידיאל עליון. בסופו של מאמר זה אעדן מעט את הרטוריקה. אולם לענייננו יש חשיבות דוקא בהפשטה הדיכוטומית. גם הפוליטיקה מתכנסת בסוף להפשטות כאלו: קואליציה ואופוזיציה, תומכי רפורמה ומתנגדיה וכן הלאה.
פתחו את הביטאון יתד נאמן בכל יום אקראי ותמצאו בו ניסוחים שונים של עיקרון זה: איננו אזרחים. איננו כפופים למרות המדינה. איננו מכירים בסמכות בית המשפט. אנו עבדי ה' ולא עבדי המדינה. אנו חיים ב"גלות בין יהודים".
פתחו את הביטאון יתד נאמן בכל יום אקראי ותמצאו בו ניסוחים שונים של עיקרון זה: איננו אזרחים. איננו כפופים למרות המדינה. איננו מכירים בסמכות בית המשפט. אנו עבדי ה' ולא עבדי המדינה. אנו חיים ב"גלות בין יהודים". אחת ההבחנות החביבות על עורך יתד נאמן, משמו של משה שיינפלד, האידיאולוג הראשי של היהדות החרדית בשנות ה־50, היא בין "אזרחים של מדינת ישראל, שהריבון בה הוא הממשלה הנבחרת" ל"אזרחים של ארץ ישראל, שהריבון בה הוא ריבון עולם".
מדוע אם כן ישנן מפלגות חרדיות בפרלמנט הישראלי? התשובה לכך היא שאנחנו מוכנים להשתתף במדינה באופן חלקי ומוגבל כדי להגן על האינטרסים של הקהילה שלנו. החזון איש קרא לזה "שותפות של ועד בית". איננו מכירים במדינה כמחוקק ואיננו רואים בעצמנו אזרחים, אך אנו מוכנים לשותפות מוגבלת עמה, כמו דיירי בניין עם נציגות בוועד הבית, שמשלמים מסי ועד ומכבדים את כלליו במרחב הציבורי המשותף. תשלום מסים וכיבוד החוק כל עוד הוא עולה בקנה אחד עם התורה – כן. שרות צבאי והזדהות עמוקה עם סמלי המדינה – לא.
נכון, מעט בעייתי להכניס לכנסת גורמים שמוכנים להשתתף בה רק בערבון מוגבל, אבל זו היתה הבחירה של בן־גוריון. זה בדיוק היה הסטטוס־קוו: אנחנו החרדים לא נחרים אתכם ברמה הבינלאומית, נשתתף באספה המכוננת ונחתום על מגילת העצמאות, ואתם תאפשרו לנו להגן על האינטרסים שלנו בכנסת בלי לקבל את עולה של המדינה באופן מלא.
אין צורך להזדהות עם תפיסת הטוב החרדית כדי לנקות אותם מהסעיף החמור ביותר בכתב האישום כנגדם: האנוכיות הנצלנית. אנחנו רק צריכים לקבל שאכן יש להם תפיסת טוב כזו. גם אם נטען כי הם מעוותים את התורה ואת המסורת היהודית, גם אם נחלוק בתוקף על אידיאל הפרישות שלהם – עדיין תהיה המחלוקת שלנו אתם אידאולוגית. נוכל לקבל שהם אינם רעים מיסודם והסירוב שלהם לקבל את עולה של המדינה נובע ממניעים אידאולוגיים ולא מתכונות של ערפד. (אני עצמי מרבה לבקר את אידיאל הפרישות החרדי בצורתו הנוכחית וסבור שהוא משפיל את האדם, מנוול את החברה ומבזה את התורה. אך אני מבין שהוא נובע ביסודו ממניעים טהורים ולא חלילה מרוע.)
מדוע מדברים על "פטור לומדי תורה"
אם אינכם נמנים על קוראי יתד נאמן, יתכן מאד שזו הפעם הראשונה שאתם שומעים הסבר זה לסירוב של החרדים להתגייס לצה"ל. ואכן, בשיח הציבורי בחברה הישראלית מקובל כי חרדים אינם מתגייסים משום שהם רוצים להמשיך ללמוד תורה. זוהי אינה טעות. למעשה, זהו הנימוק הרשמי לפטור משרות צבאי, וליתר דיוק לדחייתו. לפי ההסדר הישן, חרדים היו חייבים בגיוס כמו כל אדם אחר. בני ישיבה שתורתם אומנותם היו רשאים לדחות את שרותם הצבאי עד סיום לימודיהם. לצד טענת לימוד תורה, דוברים חרדים ינסו להגן על הסירוב להתגייס באמתלת סכנת החילון העצומה שמאיימת על הצעיר החרדי הנכנס לבקו"ם.
טענות אלו נטחנו עד דק מכל כיוון אפשרי, ולמרות הרעש הרב סביבן, כל אדם הגון חייב להודות שהן לא מחזיקות מים: לא רק שהן חלשות מצד עצמן, הן גם עומדות בסתירה להתנהגות החרדים עצמם.
קודם כל, אם אכן אין לחרדים דבר נגד המדינה עצמה וכל מה שמפריע להם בגיוס הוא חשש ביטול תורה או ירידה רוחנית, הרי שהם היו צריכים לעשות ככל יכולתם לשלוח את הבטלנים והפרחחים לצבא, ועינינו הרואות שלא רק שאינם ממהרים לעשות זאת, אלא להפך: הם נלחמים במסגרות שזהו תפקידן. מעבר לכך, מבחינה הלכתית, לימוד תורה וחשש רחוק של ירידה רוחנית אינם פוטרים מהצלת ישראל מיד צר, בוודאי לא בשעת מלחמה, כמו בשנתיים האחרונות.
מעבר לכך, בשיח הפנימי, החרדים אינם מנסים להסתיר שהעניין אינו קשור ללימוד תורה או לחשש חילון בצבא. הסיבה שברוב בתי הכנסת החרדיים לא אומרים תפילה לשלום המדינה ואפילו לא תפילה לשלום חיילי צה"ל אינה החשיבות הרבה של לימוד תורה או הירידה הרוחנית של מתגייסים דתיים. היא התנגדות עקרונית עמוקה למדינה ולמוסדותיה.
מדוע אפוא החרדים אומרים דבר אחד בפנים ודבר אחד בחוץ? התשובה לכך מובנת מאליה.
מה היה קורה לו חבר כנסת חרדי שמתראיין בתקשורת הכללית היה אומר בקול "אני מחויב למדינה שלכם בערבון מוגבל"? ראינו מה קרה כאשר דלף סרטון מטופש של השר גולדקנופף רוקד לצלילי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים". לא צריך הרבה טקט להבין שכלפי חוץ החרדי נדרש לגלות הכרה פורמלית בסמכות המדינה.
אזרחות במדינה אינה עניין וולונטרי. גיוס לצבא אינו נתון לבחירת התושבים. החוק במדינה חל על כולם, בין אם ירצו ובכך ובין אם לא. החרדים מבינים אפוא שאם הם רוצים להיפטר מעולה של המדינה, עליהם למצוא דרכים עוקפות, הערמות וקומבינות, שיותירו אותם במסגרת החוק. הקטגוריה של "לומדי תורה" היא סמלית. סיבת הפטור אינה מצות לימוד תורה אלא עצם הנאמנות לתורה. בעיני החרדים, הדבר מבטיח שסיירת העילית של הקהילה החרדית תישאר מוגנת.
יש כאן משחק עדין. החרדים צריכים לדבר בשפה אחת כלפי חוץ ובאחרת כלפי פנים. הם אינם יכולים לומר "איננו אזרחי המדינה", "איננו מחויבים לחוק" – זוהי טענה שאף מדינה אינה יכולה לקבל. שני הצדדים, המדינה והחרדים, יודעים היטב שמדובר ביחסים שבריריים שדורשים הרבה העמדת פנים, אך הם מוכנים לשחק את המשחק.
יש כאן משחק עדין. החרדים צריכים לדבר בשפה אחת כלפי חוץ ובאחרת כלפי פנים. הם אינם יכולים לומר "איננו אזרחי המדינה", "איננו מחויבים לחוק" – זוהי טענה שאף מדינה אינה יכולה לקבל. שני הצדדים, המדינה והחרדים, יודעים היטב שמדובר ביחסים שבריריים שדורשים הרבה העמדת פנים, אך הם מוכנים לשחק את המשחק.
החרדים מודעים לכך היטב היטב. למעשה, האינסטינקט הגלותי הקמאי ביותר מלמד שצריך לרצות את השליט, צריך לדבר בשפה שלו, צריך את "בית רבן גמליאל" שידעו לדבר בשפת השלטונות, או איזה "גביהא בן פסיסא" שידע לתת תשובה ניצחת בראיון לרשת ב'. הגישה החרדית למדינת ישראל היא גישה של "גלות בין יהודים", ועל כן הם מפעילים אותה טקטיקה גם לגביה.
ניתן כמובן לטעון, "כל זה טוב ויפה, אך מדוע על חשבוננו?" אם החרדים מעוניינים לחיות בגלות, שיתכבדו ויעשו זאת במקום אחר. התמודדות מלאה עם טענה זו תחרוג ממסגרת מאמר זה. רק אומר כי מי שמכיר את החיים החרדיים בישראל מקרוב ומשווה אותם לחיים החרדיים במקומות אחרים בעולם יגיע למסקנה הפוכה. לא רק שחרדים אינם חיים בישראל מטעמי נוחות, אלא שהם מקריבים רבות כדי לחיות בה.
קחו את החרדי בארה"ב. הוא אינו צריך לשרת בצבא, אינו נדרש לוותר על שנות העשרים שלו לטובת מדים, ויכול לצאת לעבוד מהר, בשוק תעסוקה גדול, גמיש ועמוס באפשרויות: נדל"ן, מסחר, יזמות. הוא ממשיך לגדל משפחה גדולה, ממשיך לשלוח את ילדיו לישיבה, ממשיך לחיות בקהילה סגורה ובדלנית – ובכל זאת, רמת חייו גבוהה עשרת מונים משל עמיתו הישראלי. לעומת זאת, החרדי הישראלי מנוע מלעבוד עד קבלת פטור משֵרות, ונאלץ להסתפק בדירה צפופה, רכב ישן ובית כנסת מפח.
אם מגלים הבנה לבדלנות החרדית, הרי שראוי לשאול לא רק "כמה מקבלים החרדים מהמדינה", אלא גם "כמה הם מקריבים כדי לחיות בה". והתשובה היא: הרבה. הם נשארים כאן לא בשל תנאים כלכליים מפנקים אלא בדיוק להפך. הם נאחזים בישראל משום שהיא ארצם, ארץ אבותיהם, וירידה ממנה אינה עומדת על הפרק. הם ממשיכים לעבוד קשה, לשלוח את הנשים לפרנס ואת הגברים ללמוד, ולקיים קהילה מתפקדת בתוך תנאים מצומצמים בהרבה משהיו זוכים להם בכל מקום אחר בעולם המערבי. זו אינה תמונה של ניצול אלא של הקרבה.
הסירוב של הציונות הדתית להכיר בעמדה החרדית
בעבר הנחתי כי מרבית הציבור הישראלי מבין את המשחק. הם יודעים שחרדים אינם רואים בעצמם אזרחים ושהטענות על לימוד תורה וחילון מסתירות התנגדות עקרונית למדינת ישראל. הנחתי גם שהם לא מאמינים להשמצות השמאל האנטי־דתי, שההתנהגות החרדית מונעת מתאות כוח וכסף.
חשבתי כי רק מי שמאמינים כי "דת היא אופיום להמונים" אינם מוכנים להכיר כי החרדים מונעים מתפיסת טוב שונה. הללו סבורים כי הערכים הדתיים של פרישות מדרך ארץ ועבודת ה' אינם "תפיסת טוב" אלטרנטיבית לחילונית אלא תכסיס מתחוכם לשליטה בהמונים. בהתאם לכך, הציבור החרדי הוא המון שטוף באמונות טפלות, המטופחות על ידי רבנים שמבקשים כח ושליטה. לפי גישה זו, צעיר בבני ברק נאבק להתקבל לפוניבז' בגלל אמונות פרימיטיביות שהוטמעו בו מילדות, ואילו צעיר חילוני עושה בחירות חופשיות ורציונליות.
חשבתי גם כי אף אדם דתי או מסורתי, או אפילו חילוני בעל יחס חם למסורת, אינו מאמין בכך. שהרי מי שחושבים כך על החברה החרדית מייחסים דברים גרועים בהרבה לציונות הדתית, למסורתיים ולרבנים בכלל.
חשבתי שתהיה זו טעות לומר בקול את מה שכולם יודעים בשקט: שהחרדים לא באמת רוצים להיות חלק מהמדינה. שהם אכן אינם מכירים בסמכות המדינה, ושכל השותפות שלה אתם היא שותפות מוגבלת לשם הגנה על האוטונומיה הקהילתית.
מאחר שסברתי כך, חשבתי שתהיה זו טעות לומר בקול את מה שכולם יודעים בשקט: שהחרדים לא באמת רוצים להיות חלק מהמדינה. שהם אכן אינם מכירים בסמכות המדינה, ושכל השותפות שלה אתם היא שותפות מוגבלת לשם הגנה על האוטונומיה הקהילתית. בשביל מה לייצר מתח מיותר בהסדר השברירי גם כך שבין החרדים למדינה?
יתרה מזו, בשנים האחרונות היה נראה כי יחסי החברה החרדית והמדינה מתחממים מעט. החרדים החלו לקבל על עצמם תפקידים בממשלה, דבר שנמנעו ממנו בעבר מחמת התנגדותם למדינה. הם החלו לגלות אחריות כללית בזירות שונות ואפילו שינו מעט את הרטוריקה שלהם. מדוע אפוא להזכיר לכולם שהחרדים אינם רואים בעצמם אזרחים – האם אני צריך להיות שופרו של "יתד נאמן"? אדרבא, עדיף לשתוק ולפתוח פתח לשיתוף פעולה משמעותי יותר.
אולם לאחרונה נדמה כי לא מעט בציבור הישראלי, ובעיקר בציונות הדתית, השתכנעו יותר מדי מהרטוריקה החרדית הפומבית. הם סבורים שהחרדים רואים בעצמם אזרחים, והסיבה היחידה שאינם מתגייסים לצבא היא רצונם ללמוד תורה או הפחד מחילון.
מתחילת המלחמה, בכל במה אפשרית – במאמרים ובקונטרסים, בשיחות ובראיונות – מנסים רבנים ואנשי ציבור בציונות הדתית לשכנע את החרדים שלימוד תורה אינו פוטר מחובת שרות צבאי ושאין בו כל סכנת חילון.
מכאן גם קצרה הדרך להגיע למסקנה שהחברה החרדית מושחתת מיסודה. הרי מהר מאד מבינים כי טיעוני לימוד תורה וחילון אינם מחזיקים מים וגם אינם פוטרים את האדם מחובתו למדינה. כיוצא בו, הם אינם מסבירים את הסירוב של החרדים לשאת בעול המדינה בכל צורותיו וגווניו. אין זאת אלא שהחרדים הם יצורים אנוכיים המבקשים לחיות ממציצת דמו של הזולת.
בשל כך, חשבתי שאולי הגיע הזמן לספר בקול את מה שכולם ידעו בשקט: שהסיפור אינו חילון או לימוד תורה, אלא שהחרדים אינם מוכנים לקבל את מרות המדינה. חשבתי שאם הדתיים הלאומיים ישתכנעו שיש לחרדים בעיה עקרונית בנוגע למדינה, הם ישפטו אותם פחות לחומרה. הם יבינו שמדובר במחלוקת אידאולוגית, ולא בטעמים אינטרסנטיים של חברה שנהנית לחיות על גבם של אחרים.
מסתבר כי הייתי תמים. נסיוני המר בחודשים האחרונים לימד אותי שהפלג האנטי־חרדי בציונות הדתית אינו מוכן להכיר בהתנגדות האידאולוגית של החרדים למדינה. החרדים אינם מסתירים זאת ואף אומרים זאת במפורש בעיתונות הרשמית שלהם, אך בציונות הדתית מסרבים להאמין. הקולות האנטי־חרדיים שבה ממשיכים להתייחס ברצינות תהומית לאפולוגטיקה החרדית ולשפוט את החרדים לחומרה.
כאמור, כבר חודשים רבים אני מתייסר בשאלה מדוע זה כך. מדוע הרב שהזכרתי בפתיחה לא היה מוכן לשמוע שיש סיבה אידאולוגית לכך שחרדים מסרבים לקחת חלק במדינה? הוא לא היה חייב להסכים אתם. אם היה מקבל שהם נמנעים "להיכנס תחת האלונקה" מסיבות אידאולוגיות, השיפוט שלו לגביהם היה משתנה. במקום לראות בהם רשעים מושחתים, הוא היה רואה בהם יריבים אידאולוגיים.
השיחה הלא נעימה שתיארתי למעלה ליוותה אותי ימים רבים. וככל שהפכתי בכך, הבנתי כי הבעיה של הציונות הדתית אינה קשורה כלל לחרדים עצמם. היא קשורה אל ההצדקה הפנימית של האידאולוגיה הציונית־דתית. הכרה בהתנגדות העקרונית של החרדי למדינה מערערת על עצם ההיתכנות של הפרויקט הציוני־דתי.
ישראליות ודתיות – הילכו יחדו?!
הנקודה היא זו: לכאורה, החילוניות של המדינה היא בעיה של כל יהודי דתי. כיצד בחור דתי־לאומי יכול להישבע אמונים למדינה הדמוקרטית ולומר שהוא מקבל על עצמו ללא תנאי את חוקיה וצוויה? האם הוא מחויב למדינה שהחליטה ש"כבוד האדם וחירותו" הוא ערך העולה על הכל? ואם המחוקק מחליט למסור שטחים מארץ ישראל, לחלל את השבת, לעבור על התורה – האם הוא מחויב לכך? אם התשובה היא לא, הרי שגם הוא אזרח על תנאי.
כיום יש שתי תשובות לכך בציונות הדתית: החרד"לית והריאלית. התשובה החרד"לית כופרת בכך שהמדינה חילונית. לתשובה זו גוונים שונים, אבל עיקרה הוא: למרות הלבושים החיצוניים של החילוניות, המדינה היא מהלך היסטורי אלוקי, ויש סיבה עמוקה לכך שהוא יוצא לפועל בדרכים אנטי־דתיות. אסור שמאבק המדינה בדת יבלבל אותנו ויביא לטשטוש המהות הפנימית שלה, הדתית והקדושה. יתרה מזו, אם המדינה פועלת נגד הדת, הרי שהיא פועלת נגד טבעה היותר מהותי. זוהי כעין מחלה אוטואימונית.
דתיים לאומיים המחזיקים בקו זה מסוגלים להכיל את החרדיות, למרות המחלוקת. בעיניהם, החרדים אינם מצליחים לראות את המהלך הגאולי שמתגלה במדינת ישראל. ברם, חיסרון חמור זה אינו עושה אותם לרעים ומושחתים. אפשר להבין מדוע הם מתנגדים למדינת ישראל ומסרבים להיכנע למרות השלטון החילוני.
לפיכך, אנשי הציונות הדתית השייכים לקו זה, דוגמת רבני מכינת עלי, הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין, מוכנים להגן על החרדים. הם בוודאי לא מסכימים אתם. הם הלא רואים בשרות הצבאי משימה יהודית ראשונה במעלה. אולם הם מצליחים להכיר בעמדה החרדית ואפילו להבין אותה.
אחרים בציונות הדתית מחזיקים קו מעט שונה. גם הם מקדשים את הציונות החילונית ורואים בה אתחלתא דגאולה. אולם הם ריאליים יותר. הם סבורים כי המחויבות למדינה צריכה לקבל הצדקה כאן ועכשו, לא מתוך "טבעה היותר פנימי", הנסתר מעין; לא מתוך ציפיה גאולית לשינוי שלה, אלא מתוך מחויבות דתית עצמית לאזרחות תקינה במדינה.
כיצד עושים זאת? הלא המדינה מצהירה כי סמכותה היא חילונית. כיצד יכול רב דתי לקבל על עצמו מרות חילונית? התשובה לכך, בגוונים שונים, היא הפרדה סבוכה מעט של דת ממדינה. סבוכה, כיוון שכפי שהבין ארנסט סימון כבר בשנות ה־50, במאמרו "האם עוד יהודים אנחנו", יהודי אורתודוקסי אינו יכול לקבל את האמירה שהדת מחייבת אותנו בתחום האישי והמדינה בתחום הציבורי. ההלכה תופסת את עצמה סמכות טוטאלית, מלאה ומקיפה. הוא חייב להצדיק את סמכות המדינה החילונית במונחים דתיים.
ההצדקה שרב ציוני־דתי בן זמננו נותן לסמכות המדינה החילונית היא אכן קצת מוזרה: או לראות את המדינה כמלכות זרה ולהשתמש בכלל של "דינא דמלכותא דינא" – החובה (הגלותית) לקבל את דין המלכות שבתחומיה מתגוררים היהודים; או להפך, לצמצם את המדינה לגבולות הקהילה המקומית ולדון אותה בתור "מסיעין על קיצתן" – סמכות בני העיר לתקן תקנות מקומיות באופן סמי־דמוקרטי.
שני עקרונות אלו אינם מתאימים למצב של מדינה מודרנית, אבל הציוני־דתי, שעומד נפעם מול התופעה המופלאה של מדינה יהודית, מוכן להתגמש מעט. הוא לא מפלפל בהלכות דמוקרטיה, אלא מצהיר שלא אמורה להיות התנגשות בינה לבין הדת. אם נוצרת התנגשות, משמע שהמדינה חרגה מסמכותה או שהרבנים חרגו מסמכותם.
התערבות של בית המשפט בנושאים דתיים היא חריגה של המדינה מסמכויותיה. המדינה הפרה את המנדט ההלכתי שמתיר לה לפעול. כיוצא בו, כאשר רבנים מביעים את דעתם על ההתנהלות המדינית, הם חוטאים באותו חטא. הם חורגים מתחום הסמכות הרבנית ונוטלים את תפקיד המלך או את תפקיד ההנהגה הקהילתית הנבחרת. בקיצור, התנגשות בין דת למדינה אינה מאבק בין מוקדי סמכות שונים אלא חריגה של אחד הגופים מגבולות אחריותו.
זהו כמובן אינו תיאור נאמן של תפיסתה העצמית של המדינה הדמוקרטית, כפי שבית המשפט העליון שב ומזכיר החל מקום המדינה (הרבה לפני וללא קשר למהפכה החוקתית של אהרן ברק). אולם המדינה היהודית היא התגשמות חזון הנביאים, ההתגייסות לה היא חובה יהודית ודתית ראשונה במעלה (אני אומר זאת ללא שביב ציניות. אני מאמין בכך בכל לבי, יותר מבכל דבר אחר). לנוכח גודל השעה מרשה לעצמו הציוני־דתי להקל מעט בבעיה של קבלת סמכות חילונית.
פלג זה בציונות הדתית לא רק שאינו מבין את החרדים, אלא שאינו יכול להכיר כלל בעמדה החרדית. הדבר יאיים על עצם האפשרות שלו להיות ציוני־דתי.
מדוע הציונות הדתית הלא־חרד"לית אינה מכירה בעמדה החרדית
דתיים שמחזיקים בעמדה שלא אמורה להיות סתירה בין דת למדינה מסיטים את ההתנגדות החרדית למדינה לדיוני נזק לפרט. הם ידונו ברצינות בשאלה ההלכתית של פטור לומדי תורה משותפות בנטל הביטחון. הם יתייחסו ברצינות לחשש ששרות צבאי יפגום בקדושתו של פלוני בעקבות בעיות צניעות או שאלמוני יצטרך להקל בדיני כשרות ושבת. אולם דיונים אלו יתקיימו במישור האישי: הפגיעה ברמת הדתיות הפרטית.
הם מסרבים להכיר בכך שהחרדים רואים את הקהילה החרדית כישות פוליטית המתחרה עם המדינה, ושעבורם ישנה התנגשות חזיתית בין מחויבות לתורה למחויבות למדינה. יתרה מזו, הם מסרבים גם להכיר בכך שלמדינה החילונית, גם הליברלית ביותר, יש תפיסת טוב משל עצמה.
האפשרות שישנה התנגשות עקרונית, עמוקה ושורשית יותר, בין סמכות המדינה לסמכות התורה, אינה נמצאת כלל במודעות שלהם. הם מסרבים להכיר בכך שהחרדים רואים את הקהילה החרדית כישות פוליטית המתחרה עם המדינה, ושעבורם ישנה התנגשות חזיתית בין מחויבות לתורה למחויבות למדינה. יתרה מזו, הם מסרבים גם להכיר בכך שלמדינה החילונית, גם הליברלית ביותר, יש תפיסת טוב משל עצמה. המדינה אינה מבססת את הסמכות שלה על "דינא דמלכותא דינא" או על "מסיעין על קיצתן". היא חילונית, ומשמעות הדבר היא שמקור הסמכות שלה הוא חילוני. גם הליברליזם הרזה ביותר מעמיד בראש סולם הערכים אוטונומיה אנושית ולא שמיעה בקול ה'. ליברליזם מאפשר לאדם לשמור מצוות כבחירה אוטונומית חופשית, אך אינו מניח מקום לסמכות דתית, גם לא בתחום הפרט.
הנקודה שחשוב להבין היא שעיוורון זה הוא כורח קיומי עבורם. הציונות הדתית שלהם מותנית בהתכחשות לסתירה שבין הדתי לציוני, בין סמכות הרב לסמכות המדינה. אם יכירו בכך שבמצב העניינים הנוכחי יש סתירה בין השניים, הם לא יוכלו להמשיך להיות ציונים־דתיים.
תנאי הכרחי לציונות דתית שאינה חרד"לית הוא שלא תתקיים סתירה בין סמכות הרב לסמכות המדינה. רק בתנאים אלו אפשר לטעון שניתן להיות גם דתי באופן מלא וגם ציוני באופן מלא. אם תנאי זה אינו מתקיים, הרי שלא ניתן לשלב בין דתיות לציונות. חייבים לקבל או את המסקנה החרדית (גם אם בגרסתה החרד"לית) או את המסקנה החילונית: להיות דתיים או להיות ציונים.
הציוני־דתי מהזן הנ"ל מכיר בכך שיש חילונים שהיו רוצים שהמדינה תשתלט על כל תחומי החיים. את הללו הוא מסמן "פרוגרסיביים" שיש להילחם בהם. הוא מכיר גם בכך שיש דתיים שהיו רוצים שהדת תשלוט על הכל. את הללו הוא מסמן "משיחיים" שיש להילחם גם בהם. כך או כך, המחשבה שאסור לחשוב היא שמא כבר היום היהדות אינה מניחה מקום לסמכות עצמאית של מדינה חילונית, ולמדינה החילונית תביעה טוטאלית שאינה מניחה מקום לסמכות הדת אלא בתור בחירה וולונטרית של היחיד; שמא אכן יש התנגשות חזיתית ועמוקה בין סמכות הרב לסמכות המדינה החילונית. אם מצב זה נכון כבר היום, הרי שלא ניתן להיות "ציוני־דתי".
לפיכך הם מנהלים את הדיון על החרדים במישור אחר לחלוטין. הם דנים אם יש פטור הלכתי משרות ללומדי תורה או אין, ועד כמה הצבא באמת מחלן, ואם הוא מחלן קצת – האם זה פוטר מנשיאה בעול או לא? בקיצור, דיון שלם שעשוי להיות מעניין מאד בהקשרים אחרים, אבל כלל לא מדבר עם החרדים.
חילוני יכול להכיר באופן אינטואיטיבי בעמדה החרדית. הוא מבין שהוא החילוני רוצה מדינה חילונית והחרדי אינו מסכים לכך. אולם עבור הפלג האנטי־חרדי בציונות הדתית הכרה בעמדה החרדית היא סכנה קיומית. היא מאיימת על אפשרות קיומו. היא מערערת את עצם ההנחה שניתן להיות ציוני ודתי (בלי להיות "משיחי").
כיצד אפשר להתקדם לקראת יחסים טובים יותר בין מדינת ישראל לציבור החרדי
עד כה תיארתי את המצב הקיים, השתדלתי להאיר את נקודת המבט החרדית ולהסביר מדוע לפי שיטתם הם עושים את הדבר הנכון והמוסרי ביותר. הסברתי גם מדוע יש שמתקשים לראות את הדברים כך. אולם כפי שציינתי כבר בהתחלה, איני מן הסוברים שניתן להשיב את הסטטוס־קוו לכנו. אי אפשר, גם אם נרצה, להחזיר את יחסי החרדים והמדינה להסדרים שהיו כאן ב־75 השנים האחרונות.
הציבור החרדי גדול מדי. הנטל שלו כבד מדי. בתנאים הנוכחיים של מדינת ישראל אי אפשר שחלק כה גדול מהאוכלוסיה יתנזר מהמדינה. גם כך יש במדינה כ־20% ערבים, ואם נוסיף עליהם את החרדים, הרי שבשנים הקרובות, קרוב ל־50% מהתושבים במדינה לא יזדהו עמה. זהו מצב בעייתי מאד. הביטוי הטוב ביותר לכך הוא הקושי להקים ממשלה ללא החרדים או הערבים. אנו נמצאים כעת בפני בחירה: או ממשלה לאומית עם חרדים או ממשלה ליברלית עם ערבים. להלן אבקש אפוא להציע אופק חיובי יותר למדינת ישראל, שבתוכו החרדים יכולים להשתלב.
לאורך המאמר השתמשתי ברטוריקה פשטנית ודיכוטומית: מדינת ישראל חילונית והציבור החרדי אנטי־ציוני. המצב בפועל מורכב הרבה יותר. מדינת ישראל כיום אינה כה חילונית. לפי הגדרות חילון מסוימות, החילונים בישראל הם מיעוט כבר זמן רב. לפי הגדרות מרחיבות יותר, החילונים בישראל בדרך המהירה להפוך למיעוט. החברה בישראל נעשית יותר ויותר דתית ולאומית עם השנים, והדבר ניכר ברחוב.
בהתאמה, הציבור החרדי אינו חברת חסידים פרושה שרק רוצה להתפלל וללמוד כל היום. תנועת ההתחזקות הדתית שהחלה בשנות ה־80, שהתאפיינה באידיאל פרישות קיצוני, ושבחסותה צמחה חברת האברכים של ימינו, שככה כיום. בוגרי ישיבות בימינו רואים ערך גבוה יותר בחיי דרך ארץ. חרדים בני שלושים אינם דומים להוריהם, שבחרו לראשונה בחיי אברכות. הצעירים מכירים יותר בערך של מדינה, של ריבונות ושל ביטחון. למרות המתחים האחרונים סביב סוגיית הגיוס, ניכר כי הדור הצעיר מרגיש הזדהות עמוקה עם מדינת ישראל, ודוקא ברמה הסמלית. הוא לאומי מאד, וחשוב מכך: הוא מזהה לאומיות זו עם הערכים שעליהם גדל. היא אינה מגיעה לו מבחוץ.
כללו של דבר, למרות התרחבות השוליים הקנאיים של החברה החרדית והאלימות המתוקשרת היטב שלהם, מצטיירת גם מגמה הופכית. קשה לי לאמוד את היקפה של המגמה – מלאכה זו אשאיר למי שמומחיותם בכך – ויתכן כי מדובר בהטיה הנובעת ממשאלת לב, אך דומני כי היא משמעותית לא פחות מן המגמה המסתגרת.
בתוך עמי אנוכי יושב. ההיכרות שלי עם החרדיות אינה מסקרים ומחקרים אלא מהתחנכות במסגרותיה ומן החיים בקהילה. ומכח זה אני יודע שיש דרך אחת שיכולה לחבר את החרדים למדינת ישראל, והיא לבטל את החיץ שבין החינוך היהודי שלהם ובין המדינה.
אעז ואומר שהחרדים משתוקקים בכל לבם להיות חלק מהמדינה. גם מי ששורפים פחים והופכים רכבי משטרה – ואולי הם יותר מכולם – רוצים מאד להפסיק לחיות בגלות, להפסיק להיות אוטונומיה הנתונה לחסדי זרים. איני מייחס לקנאים אלו תשוקות ציוניות נסתרות בדרך חסידית או פסיכואנליטית. אני סבור כי התגברות החוצפה בקרבם, ההעזה שלהם נגד המדינה, מעידה על מסמוס האינסטינקט הגלותי. בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, מלמדים חז"ל. אוחזת בהם רוח משיחית, גאולית, ששואפת לתיקון מלא, לעלות בחומה כאן ועכשו, וזו מביאה אותם לידי חוצפה וקנאות. הם זועמים כי הם לא יכולים, כי הם עדיין לא יכולים, להיות חלק מהמדינה, כי יש התנגשות בין החינוך החרדי שלהם כפי שהוא ובין המדינה כפי שהיא.
החרדים הישראלים, ואני מדבר כאן בשם עצמי כמובן, רוצים לחיות בארץ. הם רוצים להיות מסוגלים להחזיק נשק ולהגן על ארצם. הם רוצים לבנות את הארץ ולהתקיים בה. הם אינם רוצים להמשיך בקיום נוודי, תלוש ומנוכר. אבל הם עדיין לא יכולים. מדינת ישראל עדיין חילונית מדי עבורם.
בניגוד לאימתם של ליברלים, ביטול החיץ בין החינוך החרדי ובין המדינה אין משמעו כינון "מדינת הלכה". החרדים הם האחרונים שיבקשו לכונן מדינת הלכה במובנה החמור. הם יודעים מהי הלכה ומהן מגבלותיה, ויישום מלא של ספר שופטים של הרמב"ם ריאלי בערך כמו יישום של דיני בן סורר ומורה. אולם הם אינם מוכנים גם לטירניות של "כבוד האדם וחירותו".
למעשה בית המשפט העליון הוא המוסד הבעייתי ביותר עבור החרדים. סקר של אוניברסיטת רייכמן מאוקטובר 2024 מצא שבעוד שאמון החרדים בממשלה ובכנסת גבוה מהממוצע הישראלי (!), אין להם כל אמון בבית המשפט. רק אחוז אחד של המשיבים ענה כי הוא נותן אמון בבית המשפט. אחוז אחד.
בית המשפט הוא האגוז הקשה ביותר, כיוון שהוא מקדש של ערכים חילוניים. לצדו, כל שאר הכוחות מאחורי מחנה בג"ץ, כלומר הגורמים הליברליים בישראל, הם חסם מפני השתלבות החרדים.
בית המשפט הוא האגוז הקשה ביותר, כיוון שהוא מקדש של ערכים חילוניים. לצדו, כל שאר הכוחות מאחורי מחנה בג"ץ, כלומר הגורמים הליברליים בישראל, הם חסם מפני השתלבות החרדים. חרדי לא מרגיש נוח בתל־אביב. הוא מרגיש זר ומנוכר. הוא לא מרגיש נוח גם בערוץ 12. אם אלו האלטרנטיבות, הוא יישאר בשטעטל, וימשיך להתנזר מהעולם הזה, להסתגר בישיבה, לא לקחת חלק בביטחון ובכלכלה. אולם המצב בשטח שונה מאד.
ככל שהרחוב הישראלי יהיה ידידותי כלפי החרדים, כשיהיו בו יותר כיפות ויותר הערכה לאורח החיים המסורתי, יותר כבוד לרבנים ויותר התחשבות בקודשי ישראל, כך תגדל השותפות של החרדים במדינה. אין צורך שמדינת ישראל תחייב אנשים להניח תפילין. החרדים אינם רוצים בכך. די בכך שהיא תראה בעין יפה קידום של מניחי התפילין בישראל, שהיא תקדם את ערך הנחת התפילין באמצעות עידוד תכנים יהודיים בחינוך, בתרבות ובתקשורת, בדיוק כפי שהיא מעודדת היום תכנים ליברליים. אם כך תיראה מדינת ישראל, החרדים ייקחו בה חלק.
ואכן, אנו רואים כי תהליכים אלו כבר מתרחשים ברחוב. הביטוי המובהק לכך הוא הרכב הכנסת והממשלה. אין לכך עדיין ביטוי באליטות הישראליות, ודבר זה מקשה מאד על החרדים, בעיקר ברמת ההנהגה הפוליטית שמשוחחת עם האליטות. אולם ככל הנראה אנחנו בדרך לשם. החברה הישראלית נעשית יותר לאומית ויותר מסורתית והיא פחות מאיימת על החרדי.
איני אומר שזה יהיה תהליך קל עבור החרדים. הם צריכים להתגבר על הרגלים של אלפיים שנה. אלפי שנים הקהילה היהודית חיה כאוטונומיה תחת שלטון זרים. החרדים ביקשו לחיות כך גם בארץ, להיות ב"גלות בין יהודים". למרבה הנוחות, מייסדיה של מדינת ישראל שיתפו עם כך פעולה. הללו רצו לעצב "יהודי חדש", שהמסורת היהודית שנשא אתו החרדי נחשבה בעיניו מיותרת. הם רצו לדלג מהתנ"ך לפלמ"ח ולוותר על אלפיים שנות יצירה יהודית. אולם כיום המצב הולך ומשתנה. החברה בישראל מתקרבת ברוחה לערכים של החינוך החרדי והדברים מתחילים לראות את ביטוים גם ברמת המדינה – לעת עתה, בכנסת, בהחלטות ממשלה וקצת בתקשורת, אך ככל הנראה בהמשך הדבר יתרחב למוסדות מדינה נוספים. כפועל יוצא, יהיה קשה מאד למנוע התקרבות משמעותית של החרדים למדינה.
התהליכים קורים. נרצה או לא – הדבר גדול מאתנו.
תפקידה הגורלי של הציונות הדתית
חז"ל מלמדים כי גם על תהליכים שגדולים מאתנו עדיין עשויה להיות לנו השפעה: "זכו – אחישנה; לא זכו – בעתה."
ישנו גורם מכריע בלב ההתרחשויות הגדולות שעוברות על מדינת ישראל ועל העם היהודי בתקופה האחרונה: הציונות הדתית. לדעתי, יש לה תפקיד מכריע בעיצוב עתידה של מדינת ישראל. היא העומדת לרשת את מקומה של האליטה הליברלית הישנה. הציונות הדתית הולכת כנראה לאייש את כל מוקדי הכח המשמעותיים בעשורים הקרובים: המשפט, הפקידות הגבוהה, הצבא, האקדמיה, התקשורת, ואולי גם המשק והתרבות. הציונות הדתית היא אפוא הגורם שיש בכחו לשלוט בקצב ובאופי של השינויים שמדינת ישראל עוברת כיום.
כל הכוחות האדירים שפועלים בחברה הישראלית מתרכזים בחברה זו: היא נקודת ההיתוך, נקודת הלחץ הגבוה, מרכז התנור. הכוחות הליברליים והשמרניים, הלחצים של התקוות הציוניות האדירות של המאות האחרונות, לחדש את צורת העם היהודי ולברוא יהודי חדש, עם הכוחות האדירים של המסורת בת אלפי השנים, הלחץ של ה"יהודית" והלחץ של ה"דמוקרטית", הלחץ של ה"ציונות" והלחץ של "הדתית" – כולם מתגוששים בקרבה ומושכים לכיוונים שונים.
חברה זו נושאת על גבה כיום את האחריות לעתיד העם היהודי. היא שתידרש להוביל בעשורים הקרובים את המדינה ומוסדותיה. היא נדרשת לכח רב, לתעצומות נפש ולגבורת רוח כדי לעמוד בלחצים אלו בלי להישבר.
הציונות הדתית יכולה להיות אחד הזרזים המשמעותיים ביותר לצירופם של החרדים למדינה. ככל שהיא תחזק את האופי היהודי של מדינת ישראל, כך תתחזק מגמת ההתאזרחות של החרדים. והדבר יקרה מעצמו, בין אם רבנים חרדים יעודדו זאת ובין אם לא. ככל ששרות צבאי ייתפס מעשה יהודי, מצוה דתית, כפי שהוא נתפס במהלך המלחמה האחרונה, יותר ויותר חרדים ירצו לעשות זאת. לא יהיה צורך לשנות אותם כדי שיעשו זאת. החינוך שלהם יוביל אותם לכך מאליו.
לדעתי, יחסה לחרדים הוא אחד המבחנים הקריטיים שלה. הציונות הדתית יכולה להיות אחד הזרזים המשמעותיים ביותר לצירופם של החרדים למדינה. ככל שהיא תחזק את האופי היהודי של מדינת ישראל, כך תתחזק מגמת ההתאזרחות של החרדים. והדבר יקרה מעצמו, בין אם רבנים חרדים יעודדו זאת ובין אם לא. ככל ששרות צבאי ייתפס מעשה יהודי, מצוה דתית, כפי שהוא נתפס במהלך המלחמה האחרונה, יותר ויותר חרדים ירצו לעשות זאת. לא יהיה צורך לשנות אותם כדי שיעשו זאת. החינוך שלהם יוביל אותם לכך מאליו. הרי הם מחונכים לאהבת ישראל ולאהבת ה' ולמסירות נפש למענם. עד היום השרות הצבאי נתפס אצלם מנוגד למטרות אלו. ברגע שהדימוי הציבורי שלו ישתנה, אפילו לרבנים שלהם יהיה קשה לעצור את המגמה.
אולם אם הציונות הדתית תפנה את עורפה לחרדים, תרדוף אותם ותנסה להתנער מהם כפי שחלקים ממנה עושים היום, היא תמעל בתפקידה. היא תישא באחריות לכך שתהליך הצטרפותה של החברה החרדית למדינת ישראל ייבלם ויואט. אם היא תמשיך לנסות להסתיר את הדתיות שלה שלא תפריע לישראליות שלה, היא תישא באשמה.
אם היא רוצה להיות אליטה – והיא רוצה – היא צריכה להבין שיש לה אחריות. היא הקטר של המדינה. יש לה השפעה על אופי המדינה ועל המרקם החברתי שיווצר כאן. היא שתחליט מי שייך למרכז ומי לשוליים. אליה תופנה האצבע המאשימה אם חלילה יתרחשו פירוק חברתי, כאוס וחוסר יציבות בשל דחיקת החרדים מהמדינה והתגברות תהליך ההקצנה שלהם.
הקב"ה נתן בחירה בידי האדם. אולם בימים כתקנם טווח הבחירה שלנו מצומצם מאד. עולם כמנהגו נוהג, ואין בידינו להסיט אותו ממסלולו. רק לעתים נדירות אנו ניצבים כציבור בפני צומת דרכים משמעותי, וניתנים בידינו הכח והאחריות לבחור אם לפנות לימין או לשמאל.
הציבור הדתי־לאומי נמצא היום בצומת כזה. אף ציבור אחר בישראל אינו נמצא שם. אנשי הקצוות, הדמוקרטים והחרדים, אינם עומדים בצומת דרכים. הבחירה היחידה שלהם היא להמשיך בדרכם, כלומר להילחם על קיומם או פשוט להיכנע. זו אינה באמת בחירה. הציבור הדתי־לאומי לעומת זאת נמצא בצומת. הוא חייב לבחור. הוא לא יכול להמשיך ישר. הוא צריך להחליט לאן הוא פונה, ובחירה זו הרת גורל, כיוון שהוא נושא על גבו את האחריות למדינת ישראל כולה. הוא שיכריע את גורל המערכה על נשמת ישראל.
אין הדבר תלוי אלא בו.
הניתוח נכון בחלקו, אך סובל מחוסרים משמעותיים.
1. מה לגבי השיטה של העדה החרדית שאומרת "לא מעוקצך ולא מדובשך" – שיטה זו שמה את הכל על השולחן ללא טריקים ושטיקים.
היא גם מתחזקת את עצמה ודואגת לייצוג נפרד של היהדות גם בפני או"ה, שזה הפחד הגדול ביותר של הציונים אשר מציגים א"ע כבעלי זכויות היסטוריות בא"י כאשר אינם מקיימים את החובות ההיסטוריות אלא את ההיפך מהן.
2. הכותב משמיט את הנזק העצום שנעשה ליהדות וחילול ש"ש בעקבות התנועה הציונית והמדינה שעצם קיומה הוא בגדר איסור, מי שחושב שזו רק דעת הקנאים, מוזמן לקרוא את דברי הרב דב לנדו שעליהם נכתב כאן מאמר שלם ועוד דרשות של ראשי ישיבות מהחוגים הלא קנאים.
3. היהדות לא מחייבת פרישות מדרך ארץ אלא נאמנות לתו"מ, פרישות היא מעלה.
הבעיה היא הקשיים שהמציאות היומיומית החילונית מציבה על אדם ששומר תו"מ.
4. בקשר לפתרון המוצע:
לולא מדינה זו תייצג ותיישם את האידאולוגיה הדמוקרטית "על מלא" – היא לא תקבל גם את התמיכה המינימלית שכעת היא מקבלת מאו"ה, ובראשן ארה"ב, והיא זו שתנותק מצינור החמצן שלה. ועינינו רואות היום כמה משקל נותנים לכך ראשי המדינה.
אז איך בדיוק?…
היוצא מכל זה הוא שדרך אמצעית לא קיימת, זה לא אמיתי, זה לא גשר אלא שקר, גשר ניתן לבנות על יסודות אמיתיים במסגרת מה שמותר.
זה בסדר להודות בכך שאין באמת פתרון, זה חלק אינטגרלי מהגלות שעדיין לצערנו לא נגמרה.
אנחנו לא רוצים שהחרדים יקריבו כל כך הרבה בשביל לחיות במדינה החילונית, היהודית ודמוקרטית.
הם מוזמנים לעבור לארה"ב, שם לחרדים יש רמת חיים גבוהה יותר (שאלו בקריית יואל)
ואתא שונרא ואכלה לגדיא
זה בהחלט פיתרון מעולה
לבקש מקלט מדיני במדינה שתהיה מוכנה לקבל פליטים מארץ ישראל הסובלים מרדיפות מכל הצדדים.
טרור, טילים ובנוסף רדיפות של שוטרים, שוטרים צבאיים, הסתה בתקשורת ורדיפה.
ד"א, המציאות החילונית מערימה קשיים לא רק על חרדים אלא על כלל שומרי תו"מ
אני להבדיל, לא מנסה לגרש אף אחד מכאן מהסיבה שאיני מרגיש בעל הבית על האדמה כפי שהתורה מצווה אותי.
אז תודה רבה על ההצעה, בינתיים יש לכם שתי אפשרויות:
1. לחזור בתשובה שלמה ולקבל את גזירת הגלות בהכנעה
2. להמשיך לסבול ולהתלונן
אם בחרתם 1, האפשרויות הבאות הן:
1. להתפלל לגאולה שלמה
2. לקיים תו"מ
3. לחכות לגאולה באמונה.
אם בחרתם 2, האפשרויות הבאות הן:
1. להאשים את הממשלה
2. להאשים את הערבים
3. להאשים את החרדים
4. להאשים את הארופאים
5. להאשים את האמריקאים
6. להאשים את בג"ץ
7. להאשים את הדיפסטייט
8. כל האפשרויות הנ"ל
ואתא גדיא ושבק משונרא. .
הטענה שהתנגדות החרדים לגיוס נובעת מאידאולוגיה, היא נכונה לחלוטין. הבעיה היא שהאידאולוגיה במהותה לא מחזיקה מים. הרי החרדים משתתפים במקצת במדינת ישראל, רק שההשתתפות הזו מתבטאת רק בזה שנציגיהם מנסים לסחוט תקציבים והנחות למגזר החרדי. איך שהוא הם לא מנסים לחפש איזה מסגרת בה יתאפשר לבחורים חרדים לתרום. בנוסף, בארץ ישראל חיים 10 מיליון איש. האם לחרדים יש הצעה איך לנהל את חייהם של האנשים שחיים בארץ, הצעה שהיא יותר טובה ממדינה דמוקרטית ומודרנית?! התשובה היא חד משמעית: לא. (יש להם הצעה חלומית לחיות ע"פ תורה רק שזה לא ריאלי ורלוונטי למצב בארץ ישראל שבו הרוב איננו שומר תורה) לכן ההתנגדות האידאולוגית הזאת נשארת מגוחכת לחלוטין. כי ברור לכל אדם נורמלי שאין מה להתנגד למדינה. אין איך לנהל חיים של 10 מיליון איש בלעדיה. גם לחרדים זה ברור לכן הם כן משתתפים במקצת. כן אפשר להבין את ההתנגדות שלהם לשירות בצבא, צבא זה מקום שבו מרות המדינה באה לידי ביטוי בצורה הכי חזקה לכן באמת קשה לאדם חרדי שלא שלם בכלל עם המדינה שלו, להתגייס לצבא ולהיות נתון לגמרי למרותם של חילונים. אבל אין שום סיבה שהחרדים לא יחפשו בעצמם לתרום למדינה בצורה מסודרת בה כל מי שלא לומד יכול לתרום. השחיתות של החרדים היא שהם לא עושים את זה בכלל (כציבור).
הרבה מלל ותירוצים כרגיל. אבל –
הכי חשוב נאמר כבר בהתחלה, שגם אתה חושב שצריך להיות שינוי משמעותי בהשתלבות החרדים במדינה, ובמיוחד בשירות בצבא. ובמיוחד לאור זה שהחרדים שותפים מלאים בממשלה וניהול המדינה והמלחמה, בניגוד לעבר.
אני חושב שאתה טועה מאוד לגבי רוב הציונות הדתית, גם אלה שהכי ביקורתיים כלפי החרדים, כמוני, במיוחד מאז טבח שמחת תורה תשפ"ד והמלחמה המתמשכת בעקבותיה.
אני חושב (ואני משוכנע מניכרות קרובה שזה נכון לרובם ככולם של המבקרים את החרדים מהציונות הדתית) שהחברה החרדית נכשלה ונכשלת קשות, והגיעה לשפל מבחינה מוסרית ודתית מהבחינה הזאת, *אבל אני ממש לא חושב שזה מרשעות*, אלא בגלל טעויות יסודיות בגישתם לכל הנושא, ובמיוחד לאור המצב הקשה והמורכב שאנחנו נמצאים בו מאז המלחמה הנוכחית, ובייחוד לאור השתתפותם המלאה והמרכזית של החרדים בממשלה ובהחלטותיה בכלל ולגבי המלחמה בפרט.
נכון, כפי הנראה יש גם מבקרים שמשתמשים במילים קשות ובלתי נסבלות. כמו בכל חברה יש קיצוניים (וגם יותר גרוע מזה). כמו גם בחברה החרדית עצמה שיש בה גם קיצוניים אפילו יותר, שאותם אין לי אפילו עניין לבקר, אלא רק להוקיע (כמו כל קיצוני מכל חברה, כולל שלי עצמי, שעובר גבותלות בלתי נסבלים).
במילים אחרות אתה כותב *מאמר מאוד ארוך כדי לתקוף איש קש*, במקום להתמודד עם הטענות האמיתיות והלגמרי נכונות, שכפי הנראה, גם אתה מכיר בהם, לפחות במידה כזאת או אחרת.
הויכוח האידיאולוגי אינו חדש. אבל עם הקמת המדינה החרדים גם עבדו וגם שירתו בצבא. כלומר, הטיעון האידיאולוגי בכלל לא קשור לשני דברים אלו. דבר שני, וחשוב בהרבה, לא כל כך אכפת לי למה מישהו מנצל אותי. הוא חי בזכות זה שאני שומר עליו. הוא אוכל מהכסף שאני נותן לו. וכאשר אני אומר שלו שהגב שלי נשבר ושאני לא יכול יותר בלי עזרה שלו אז הוא מכנה אותי בכינויי גנאי וחוסם לי את הכביש בדרך לעבודה שתפרנס אותו. כפיות טובה ממדרגה ראשונה. ניצול ציני של כח פוליטי. האידיאלוגיה רק עושה את זה חמור יותר.
החרדים לא תורמים למדינה???
כל ארגוני החסד בכמות ענקיתת ואנשי חסד
שנותנים שירות לכל אזרחי המדינה כולה
לא תורמים למדינה????
ועושים זאת בחינם , ממניע של חסד שהוא מאפיין יהודי מובהק ועליו העולם עומד
להגיד שהם לא תורמים זה להיות רשע ולתקוע אצבע בעין
כדתי לשעבר הכל תירוצים.הכל כדי לשמר הקיים והכל בשם הדת .לא תעשו קרדום… ואתם החרדים בלי הכללות סחיטה,גניבה,פילוג,וזלזול במצוות התורה היסודיות ואתם בלתי מוסריים בעליל
לפחות אנחנו מודים בכך שיש מצוות.
ואתה מטיף ממרומי חילוניותך?
תעשה לי טובה….
יישר כוח למגיב שלמה. זו אחת התגובות הנכונות והחזקות ביותר כאן, ובעיקר הנקודה:
"האם לחרדים יש הצעה כיצד לנהל את חייהם של האנשים שחיים בארץ, הצעה טובה יותר ממדינה דמוקרטית ומודרנית?!"
שפתיים ישק !
זו ה"פואנטה". עובדה היא שהקהילות החרדיות הגדולות והמשגשגות בעולם נמצאות במדינות ליברליות ודמוקרטיות – מארצות הברית, דרך בריטניה ובלגיה, ועד קנדה ואוסטרליה. לא מוכרת כיום אף קהילה חרדית גדולה ומשגשגת במדינה דיקטטורית.
ובסופו של דבר, אידאולוגיה לחוד ומציאות לחוד. השיטה הדמוקרטית-ליברלית מוכיחה את עצמה בפועל – במדע, ברפואה, במחקר, בחדשנות, בכלכלה ובאיכות החיים.
ללא פשוט להיות פשוט,
הרב כהנמן ציווה לתלות את דגל המדינה על פונוביז' ביום העצמאות וכך גילה לעין כל את ציונותו. אז מה הטענה המשונה הזו שהמדינה אסורה ויסודה בחטא?
עד כמה שידוע לי המניעים של הרב כהנמן לא היו ציונים.
אך למה את פונה אלי בתור מייצג או תלמיד שלו?
אני מקווה שזו באמת שאלה תמימה ולא נעים לי לפגוע בה, אך היו ויש עוד רבנים שגם יותר מסבירים ונותנים טעם מדויק לדבריהם או מעשיהם ולא משאירים זאת לפרשנות שלנו.
ולכן אני מסביר את דבריהם ומעשיהם כפי הבנתי הדלה.
אך קשה לי להאמין שאתה באמת חושב שהטענה לגבי קיום המדינה היא "משונה".
מה כ"כ משונה להתנגד למהלך שהוא הפוך לגמרי ממה שאנחנו מאמינים ומשווק את הכפירה בו במלא הקיטור.
יותר נראה לי משונה לתמוך בה…
באמת שלא הבנתי למה המניע משנה.
לנאצים ולאיראנים היו מניעים אידאולוגים ברורים, כנראה יותר מכל ציבור במדינת ישראל.
מניע אידאולוגי אינו תירוץ למצוץ באופן אקטיבי את החברה הישראלית.
בלי קשר, לא מבין למה שיהיה לי אכפת שקשה להם יותר בארץ. זה נכון גם להרבה חילונים ודתיים לאומיים. העובדה היא שהמדינה תרוויח כלכלית מאוד, לפי כל התחזיות הקיימות, אם הם יעופו מכאן. במילים אחרות – עלוקות במסווה של אידאולוגיה.
נכון מאד, גם לציונים יש מניעים אידיאלוגים שאולי אינך מודע אליהם, כמו להקים מדינה כפרנית שמתיימרת לייצג את עם ישראל, ולכן קראו לה בשם זה.
ז"א שהמדינה משתמשת בשם והמסורת של האמונה כדי לקדם את ההיפך ממנה.
חלקים אחרים ממנה מעוניינים להשתלט על חלקים נרחבים במזה"ת תו"כ דחיקת האוכלוסייה המקומית החוצה, סוג של אימפריאליזם, גם במסווה ותו"כ שימוש במסורת והאמונה היהודית.
שתי אידיאולוגיות אלו ומאמיניהם, הם אלו שאחראים על כך שיהודים צריכים לסכן את חייהם ואף למות במלחמות שכולן הן תולדות של התגשמות אידיאולוגיות אלו, הציונית והרוויזיוניסטית.
אז מי שמנסה להנות מהאמונה היהודית כדי להצדיק השתלטות אגרסיבית על ארה"ק ובמקביל, לחנך להיפך מאמונה זו, שנקנתה בדמים מרובים ע"י אבותנו לאורך הדורות, הוא למעשה הפרזיט, שלא רק מסתפק בכסף, אלא גם רודף אחרי הנפשות, במובן הגשמי וגם הרוחני.
ועינינו רואות לאן הם הביאו אותנו.
אז תמשיך לחיות באשליות שאתם מרוויחים משהו, ואל תשתמשו בשם הקדוש "ישראל" כי אין לכם שום זכות כזו אם אתם פועלים היפך מהמשמעות האמיתית שלו.
מאמר מעניין . יש בו כמה ליקויים ואנסח בקצרה כמה נקודות: מקווה שתואילו לפרסם למרות החריפות
1) החרדים מסתירים את העובדה שהחזון איש אמר בקום המדינה (יש לי שתי עדויות אישיות על כך) שלמדינה יש דין טריפה ולכן היא לא תחזיק מעמד יותר מי"ב חודש. ובכן, החזון איש טעה והרב קוק צדק שהמדינה היא רצון ה'. רק שהחרדים לא מסוגלים לומר שמישהו מהגדוילים טעה.
2) אכן החרדים מתנזרים מהמדינה בגלל חילוניותה. אז מניין העיוות המוסרי להישען עליה? כמעט כל החרדים משלמים ארנונה ומיסים מופחתים מאוד. אין כמעט רופא חרדי (אלא אם הוא חוזר בתשובה או מחו"ל) וכו וכו'
3) החרדים כופים על המדינה הסכם יששכר וזבולון בלי שזבולון מאמין בערכי יששכר. בתקופת המקרא, יששכר וזבולון העריצו זה את זה. בימינו יששכר ניזון מזבולון ובו זמנית מזלזל בו מאוד.
4) מדוע חזנים חרדים מקצועיים עם מקהלה מוכנים לומר תפילה לשלום המדינה? יש להם היתר עבור המשכורת השמנה?
5) באמת קשה להבין את כעסם של אנשי הציונות הדתית, כאשר "אין בית אשר אין שם מת"? או חלל, או קטוע רגליים או פוסט טראומה, או אישה שמתפקדת לבד בלי בעלה שבמילואים, והחרדים חיים כרגיל לגמרי, ומשתלטים בינתיים על כל תפקידי הערים כדי לתפוס עמדות כוח וכסף?
6) באמת בצבא מפחדים מחילון? אז מדוע החרדים משתלבים בקלות בכל מקום שיש בו עמדות כוח וכסף? לאחרונה אפילו בקק"ל ובסוכנות היהודית?! וגם בצבא משתלבים לעיתים בתפקידים טכנולוגיים בלבד המעניקים מקצוע, שאינם מסכני חיים (שהאחרים ימותו) חוץ מחשמונאים.
7) החרדים הם חברה כוחנית. אם היו מתגייסים לא אלפים, אלא עשרות אלפים, הם היו משנים את הצבא ודואגים באופן כוחני לתנאים הרוחניים שהם רוצים. אך הם פשוט לא רוצים להיהרג
8) וטענה אחרונה לגבי שנאת הסרוגים את החרדים. שנאה ואהבה הן מידות אחיות זו לזו כדאיתא בספרים. בקלות יכולה שנאה להיהפך לאהבה וההיפך, כפי שרואים אצל אמנון ותמר. אך החרדים אינם שונאים את הסרוגים אלא פשוט מזלזלים בהם ולא סופרים את תלמידי החכמים שלהם. זלזול כמעט ולא יוכל להיהפך להערכה. נדיר מאוד.
קיצרתי. המעוניינים אשמח שיפנו במייל
אני חרדי בעצמי (חב"ד) אני משרת בצה"ל.
אני מגנה בתוקף את דברי הכותב.
אני יודע מה הסיבה שהכותב התורן העלה את הדברים על הנייר.
לצערי הסיבות הן אינטרסנטיות ותו לא.
הכותב מתעלם במופגן ממגרעותיה ההרסניות של החברה החרדית המתבדלת.
הן רואים בדתיים "חילוניים עם כיפה" ובחילוניים הם רואים גויים.
אם לימוד התורה חשוב, למה אתם מבטלים תורה במשך עשרות שעות כשאתם חוסמים כבישים? לקפלניסטים אין את מושג ביטול התורה, הם מכירים אלימות וקללות.
אבל אתם מבטלים תורה בלי להתחרט.
אם מדינת ישראל, החילונית לטעמכם, היא מנוגדת לתורה, למה שתקחו כסף ממנה?
הייתם מקבלים תרומות מכנסייה?
או ממנזר בודהיסטי?
תהיו כמו נטורי קרתא, הם שומרים על התורה ולא לוקחים את הכסף הטמא שלנו.
הדרישה שלכם שנטהר את המרחב מחילונים כדי שתואילו בטובכם לעמוד פחות מן הצד כשאנו מתים על קידוש השם היא הזויה לא פחות מדרישת הערבים לאסלם את ישראל כדי שיכירו בה.
החברה החרדית בבני ברק שירושלים בזה לדתיים, בזה לחילונים. הדבר היחיד שהיא מעריכה זה את הכסף שלנו.
החרדים בחו"ל עובדים, היהודים עבדו עם לימוד תורה מאז שחר קיומנו.
מעולם לא היה מצב שבו המדינה מתחזקת אנשים שיורקים עליה בשם התורה.
חב"ד מסרבת לדרך כפוית הטובה שלכם.
אתם מתעבים אותנו, אבל מזדעזעים כשאנו מסרבים לממן את חילול השם שלכם, את ביטול התורה שלכם.
אילו משה רבנו היה חוזה בהתנהגות שלכם עת הכיתם כלה ביום חתונתה בשם התורה בשם עגל הזהב של התקציבים שנגזלו מאיתנו.
הוא היה שובר את הלוחות השניים.
התיוג של מי שמתנגדים לדרך החרדית בשאלת הגיוס כ"אנטי חרדים", הוא בעיה.
ההתנגדות היא לדרך, לא לאנשים. החיים של הכותב קלים יותר כאשר הוא מתייג כך, אך הוא חוטא לאמת.
באת לברך ונמצאת מקלל.
אני ציוני דתי. ודווקא מאלה שנוהגים ללמד זכות על הציבור החרדי, ולא מאלה שחושבים שהוא מושחת.
עד עכשיו סברתי שעיקר הטענה של העולם החרדי היא טענת החילון. ואף על פי שלפי האמת היא אינה מחזיקה מים, מכל מקום אני יכול להבין שזה מפחיד, לפחות את ההמון (בדיוק כמו שאת הקפלניסטים משמאל מפחידה הממשלה הזו למרות שטענות הדיקטטורה לא מחזיקות מים).
אבל אם אתה אומר שהחרדי הממוצע מרגיש שהוא אינו אזרח המדינה, אלא אזרח ארץ ישראל כהגדרתך (ואני לא מזלזל בהגדרה הזו) – אז יתכבד ויוותר על האזרחות הזו. זה נחמד לרצות להשפיע על ועד הבית, אבל אם אתה לא מרגיש אחד מדיירי הבית, אלא רק אורח נטה ללון – מה לך ולהחלטות שמתקבלות בו?
שיהיה ברור: אני נגד התניית זכות ההצבעה לכנסת בשרות צבאי. זה פשיסטי לטעמי, ובל יישמע במדינה דמוקרטית מתוקנת. אבל אני שואל מצד היושר שלכם: *אתם* מגדירים את עצמכם כמי שאינו אזרח. אז לדרוש זכות הצבעה זו צביעות.
הציבור החרדי אינו מוכן להתגייס לצבא, אבל שולח את נציגיו בכנסת להיות שותפים בקואליציה ובכך להיות שותפים בקביעת צביונה הכללי של המדינה. הכיצד? איך יתכן שאריה דרעי, שהתגאה בנכדיו המוגדרים עריקים, יושב בקבינט ושותף להחלטות בנוגע ליציאה למלחמות. הייתכן שההחלטה לפתוח במלחמת השולל מול איראן תתקבל בשותפות עם אלו שאינם מתגייסים? אנו לא חלק מהמדינה? אז איך אנו מקבלים כסף ממנה בשיעורים העולים פי כמה על תרומתינו הכספית לה? לצערי קרוב מאד היום וכל זה יתפוצץ בפנינו ואז יצווחו כולם 'אנטישמיות'
החברה החרדית נגועה בשלטון העסקנים, המקורבים, גזענות עמוקה גם פנימה- כלפי מי שאינו אשכנזי מיוחס, שליטה של מספר משפחות בכל התחומים. אין לזה שום קשר ליראת שמיים ורצון ה'. להפך. גם לפי גישת "ועד הבית"- מי שאינו שותף לחובות לא יכול להחליט על אחרים להגביר חובותיהם. כאשר חרדים יושבים בממשלה ושולחים אחרים לקרב- זו חרפה מוסרית מאין כמותה!!! ואיך מישהו יכול להתפלל 3 פעמים ביום "החונן לאדם דעת ולאנוש בינה" ולמנוע מילדיו גישה לידע בסיסי ??
יש לי שתי שאלות.
1.
אם מישהו לא מכיר במדינה, הוא אמור שלא לקבל כספי ביטוח לאומי, ולא ליהנות משום תקציב של המדינה הניתן חינם לאזרחים המשלמים מסים. כללו של דבר, מי שממלא את חובותיו למדינה באופן חלקי, אמור ליהנות מהמדינה באופן חלקי. כך לכאורה מבחינה מוסרית (ככל שאיש ההלכה מחויב למוסר, או מסכים עם ההנחה המוסרית שהצעתי)
2.
נניח שאנחנו בפולין, והרוסים מאיימים להרוג את כל יהודי פולין ואת כל השודדים הפולניים. ויש רב שודדים שיש לו מאגר נשק, והוא מוכן לתת את הנשק לכל מי שיצטרף אליו לענין ההגנה מפני הרוסים בלבד (ולא לענין השוד). והצבא הפולני עלול להיכשל מול הרוסים, ועזרתו של אותו רב שודדים עשויה להטות את הכף להצלה. האם במצב הזה מוטלת חובה על כל יהודי שגר בפולין להצטרף לאותו רב שודדים ולנסות להציל נפשות ישראל? או שמא אין חובה כזו?
אשמח לתשובה בכתובת הדוא"ל המצורפת
העיקר חסר מן הספר, אנחנו לא מוכנים להיות בתפקיד ה"משרת" של אליטה דורסנית, שתלטנית אלימה אשר **מפלה ומדירה** כל מי שחושב אחרת ממנה. לו היו מציעים בפנינו שותפות ב"וועד הבית", היינו מצטרפים בשמחה ודואגים לגשר על הפערים, עם הרבה רצון טוב. הנה יש לנו בצבא ובמערכת המשפטית "נציגים אידיאולוגיים" שלנו (עובדתית הם שותפים לחלק גדול מדעותינו) אבל לעולם הם לא מצליחים לפרוץ את תיקרת הפלדה שהשמאל הרודני בנה מעליהם. צר לי, אנחנו דוסים אבל לא פרייארים!
אם יום אחד תצטרפו למאבק אולי דברים יזוזו אבל כרגיל אתפ נהנים לשבת בצד במאבקים ולאכול את הפירות של העובדים קשה ליצור שינוי.
נהנים מפיתוח המדינה והתשתיות למרות שלא תרמתם להם והתנגדתי לקיום המדינה, נהנים מהרבנות למרות שהתנגדתם אליה ובסוף תהנו מכך שהצבא הפך להיות דתי למרות שהתנגדת לגיוס אליו.
נהנים מלהתפלל בקבר רחל למרות שלא נלחמתם עבורו, וכן על זו הדרך.
נהניתי לקרוא את המאמר.
ראשית, אומר שהציבור החרדי הוא ציבור יקר ויש לנו בציבור הדתי לאומי הרבה מה ללמוד ממנו בעיקר המחוייבות ללימוד תורה ודקדוק במצוות.
שנית, לגוף המאמר, אני חושב שהכותב מוציא אל הכתב את מה שיש להרבה חרדים בראש, אבל הם לא יודעים להגדיר אותו, אבל הקושי שלי עם זה הוא מכמה סיבות.
א. עצם המחשבה שכיון שהמדינה חילונית אין לנו קשר אליה. ואסביר – הכותב בעצמו מודע לכך שהבאים בתור 'לשלוט במדינה' הם הציבור הדתי לאומי, אנחנו כבר רואים את זה למול עינינו, ראש השב"כ ראש המוסד ראש המלל ועוד, זה תהליך שלוקח זמן אבל הוא קורה, והוא קורה ברוך ה' על ידי ציבור שלא פחד מדרך ארוכה, הלך בה בהתמדה למרות המכות הקשות שהוא ספג, וזה ילך ויגדל, המערכה הבאה כפי שכולם רואים היא אל מול מערכת המשפט שהיא מנסה להיאחז בקרנות המזבח הטמא של העולם הפרוגרסיבי, ויש לנו סבלנות, גם שם ננצח בעזרת ה'.
ברור לכל, שהסיבה שהציבור הדתי מתחיל למלא את מוקדי הכח הבאים של המדינה היא בזכות העמידה העיקשת על כך שהוא חלק מהמדינה, ולכן, הוא היה ועודנו שותף בצבא, בכלכלה, באקדמיה ובעוד ועוד מקומות.
הציבור החרדי לאומת זאת, כפי שכותב בעל המאמר, לא רואה בעצמו חלק ולכן גם אינו נמצא במקומות בהם יש לו השפעה, למעט הכנסת, ששם הוא בהחלט שותף למדינה.
ב. הגישה הזו של הציבור החרדי, שהוא לא חלק מהמדינה, מובילה את הציבור החרדי לקריסה, כמות הבטלה הולכת וגוברת, הנהנתנות הולכת וגוברת (וכפי שכתב בעל המאמר שהציבור החרדי חי בצמצום, היום זה לא נכון לגמרי, נכון שעוד יש הרבה כאלה, אבל יש תופעה הולכת ומתרחבת של נהנתנות), ישנם עוד הרבה תופעות שוליים שמי שיפקח את עיניו יראה אותם.
הסיבה שזה הוביל לכך, היא, שדרך החיים הזו מנוגדת למאמרי חז"ל, האדם הושם בעולם לעובדה ולשמרה, ולא להיות רק בבית מדרש כל היום (כמובן שמי שיכול להיות בבית מדרש כל היום זה דרגה גבוהה, אבל מקורות רבים בשס וכך גם נפסק להלכה שזה לא מתאים לציבור אלא ליחידים), ציבור שלם שמנסה ללכת נגד הנהגת חז"ל אינו יכול להצליח!
(אני יודע שיטענו לי – אבל גדולי הדור וכו', אני לא מקבל את הטענה הזו ואין כאן המקום להאריך בזה).
אם הציבור החרדי היה מסתכל על המראה (ולא על השאיפות שלו כציבור), הוא היה רואה שהוא לא מזהה את הציבור, אבל, מעדיפים לצעוק ססמאות ולהתעלם מהמציאות.
ג. לא ייתכן שהציבור החרדי יהיה שייך למדינה רק בשביל לקבל, ואין שום טעם בעולם להסביר את זה, זה לא מתקבל על הדעת, וכפי שכתב בעל המאמר בשם החזון איש, זה כמו ועד בית, לא ייתכן שאדם יגור בבניין ויהיה שותף רק לקבל ולהשתמש בשירותים שהבניין מציע לו בלי שהוא ישלם (ולא, תשלום אישי, כגון לגור בדירה קטנה עם מטבח ישן, אינה תרומה לבניין), בשביל לקבל שירותים מלאים עליו גם לתת, ואם הוא לא יעשה כך, שלא יתפלא שדיירי הבניין רוצים לזרוק אותו מהבניין.
ד. עם כל הכבוד למושג הזה ש"אנחנו לא חלק מהמדינה", ולכן אנחנו לא משרתים ועוד ועוד, זה לא עומד בסוף בשורה התחתונה עם הקושי הגדול שחווה הציבור בישראל, לצורך העניין, אני אברך דתי לאומי, שירתתי במלחמה מעל ל430 ימי מילואים, אני נשוי וב"ה יש לי מספר ילדים, הזמן הרב שלא הייתי בכולל, המסכתות שלא למדתי, וזה שלא הייתי בבית כל כך הרבה ימים, זה קשה מאוד! זה שאשתי גידלה את הילדים לבד בכל התקופה הזו, תוך כדי עבודה מאומצת של מחנכת כיתה, זה קשה מאוד! ואני אחד מני רבים. זה שהציבור החרדי לא נמצא בשביל לעזור מהטענה ש"הוא לא חלק מהמדינה" זה נורא ואיום מבחינתי.
ה. הטענה שהמדינה חילונית זו טענה לא מדוייקת, שכן החוק קובע הרבה מאוד דברים מתוך עולם היהדות, המדינה כביכול מפסידה המון כסף על כך שהבורסה סגורה בשבת, וישנם עוד דברים רבים שהם אבני יסוד במדינה והם על פי תורה, כמובן יש גם עוד הרבה מאוד דברים לתקן.
יש לי עוד מספר דברים לכתוב, אבל תפסת מרובה לא תפסת.
אני קורא לציבור החרדי, בואו, היו שותפים לעשיה הישראלית, על ידי כך תשפיעו המון על אופיה של המדינה (ולא חייבים לעשות את זה על ידי התערבבות בחילוניות במדינת ישראל, אלא ע"י הקמת מקומות שמורים ומוגנים עם ערכים של תורה בתוך מוסדות המדינה השונים).
אני מבקש, תסתכלו במראה ותראו אם מה שאתם חושבים שאתם, זה באמת אתם, כמדומני שאתם מסתכלים בתמונה של מה שאתם רוצים, ולא במראה שמראה לכם את עצמכם.
אסיים בכך שאכן יש לי ביקורת כפי שכתבתי, אך כמובן אני רואה בציבור החרדי כציבור עם אידאלים תורניים גדולים, ואני כמובן מרגיש קשר עמוק לציבור זה, ואלי מתוך כך גם נובעת הביקורת
הייתי חייבת להגיב שזו תגובה יפה מאוד , עניינית ואמיתית 100 אחוז , בלי שום נגיעה אישית שלילית
נהניתי מאוד לקרוא את המילים הכל כך נכונות
נדרשת תנועת מסםריים. לא הגיוני או הוגן להטיל את התפקיד של שילוב חרדים על ציוני דתי. זה שוב המנעות מאחריות. הדתי הציוני מבין את חשיבות מסורת בית אבא, לימוד תורה וקיום מצוות. מנגד- "דינא דמלכותא דינא" נולד מתוך ההבנה שלמען הקיום- החיים עצמם יש להתפשר עם המציאות. כשם שםיקוח נםש דטחה שבת. על החרדים לקחת אחריות למציאת דרכים לקבלת דין המלכות – הרצטן של הרוב בארץ לקיים שילטון יהודי כצמאי. להשתלב קודם כל במה שניתן. -,שירות אזרחי בבתי חולים וכו'. ליצר מסגרות דומות להסדר- אפשר טירונות – לדעת דרכי הגנה עצמית – ולחזור לשירות מילואים. לא להחרים את לובשי המדים. מתוך הציבור החרדי. אנשים יהודים נותנים את החיים כדי להגן כל הנס של קיבוץ גלויות בארץ. לא עתכן שציבור גדול כל כך יתנער מעניין רציני של חיים ומוות בטענות השייכות לבית המגרש ולא- לחיים עצמם. חסרים חיילים!!!!! זה צורך השעה. ממתי יהודים מגעשים את צוארם לשוחט?! מי ישמור עלינו אם לא תצטרפו. כשתורגש מגמה של הבנת הקושי של הורים שכולים וחיילים םצועים מצד החרדים באופן מעשי!!! גם יהיה אפשר לקבל קבוצה מובחרת שתוכל להמשיך להגביהה את החומות.
מאמר חשוב, כמה נקודות:
1. לא נראה לי שבציונות הדתית מישהו רואה בחרדים רשעות ומקור הרשע – נקודה מיותרת במאמר.
2. תיאור התנאים הטובים לחרדים בחו"ל בניגוד לארץ – יהודי צריך להיות שמח שהוא בארץ ישראל. כולנו חיים כאן בשמחה. וגם לדעתי זה לא נכון שיותר טוב שם…
3. אין מה לתלות בציונות הדתית את גורלכם, במילא שנים רבות החרדים מזלזלים זילזול נוראי בחברה הזאת בלי קשר למחלחמה – צריך לתקן ולהתקרב ולאהוב.
4. החברה החרדית צריכה לקום מהתרדימה הגלותית. עם ישראל עובר מלחמה קשה, אנשים לא יכולים לשאת בנטל יותר לבד. אנחנו במלחמה מול אויב מר ואכזר. איבדנו לוחמים רבים כדי להגן על עם ישראל מיד צר. האמהות האבות האחיות והילדים שלנו בפחד, לא ישנים בלילות, חברים שלנו נהרגים ונפצעים.
וזה נמשך כמעט שלוש שנים.
לא נתפס בשכל, שיהודים החיים איתנו כאן בארץ לא לוקחים חלק בלחימה ובחוד החנית.
ממש כואב הלב שאלו לומדי התורה – קשה לנו אחים יקרים שאתם עומדים מהצד. אתם אחים ובגלל זה מאוד קשה לנו
5. אנחנו חלק מנשמה כללית אחת
ראשית איני מכיר מה השכלתך אך אני מתנגד לאופן הסקת המסקנות ההזיה שלך.
בתחילת המאמר כתבת את האישום לכאורה מצד הציונות הדתית ואז בשבתך כראש הסנהדרין גדולה קבעת שאין לציבור החרדי זכות קיום…
אתה שיכור??? לגמרי.
ולעצם הדיבוב הארוך מתיש ולא משכנע .
אתה כותב מתוך מגמה ברורה להצדיק את הציבור, לא מצד האמת, לא מצד הההלכה ולא מצד הדין.
תיאוריית "ועד הבית" משמעותה אני נושא בעל הכל המשותף , רכוש ושטחים משותפים נקיון בטחון חשמל מעלית וכו, ואיני נושא או חולק ברשות הפרט. כך בדיוק נדרש גם במדינה! גם ביטחון, גם מיסים, הכל בדיוק לפי אותו קו.
בוועד בית אין דיירים שיש להם פטור מתשלומי בטחון או מחשמל משותף. אתה נהנה ואתה נושא בעול!!
כל התנהגות אחרת היא גזל ממש. והגוזל נפשות..
אני חרדי, לומד בכולל ואומר מפורש. מנהיגי הציבור דואגים לעצמם לכח ולשררה ולכסף בקנאות אין קץ וכל נסיון של הציבור באמת מצד הדין לשאת בעול עם חבירו ולא לעמוד על דם רעך נתקל בחרמות ואלימות מילולית ופיסית ממש של שליחי הרבנים כנגד המגמה .
תכלית הציבור והנהגתו היא בדיוק כמו מול הגויים לקחת ככל שניתן גם במרמה כל עוד זה לא יתגלה שלא יהיה חילול ה'. משחקים עם כספי תרומות והחזרי מס תמיכות ועוד ועוד מתוך תכלית אחת.
שאלה מאוד פשוטה: "הרצחת וגם ירשת"? אתה מתפלפל פה עם המילה "מדינה" שוב ושוב. אם יש לחרדים קושי כל כך גדול עם עצם קיום המדינה- למה אתם לוקחים ממנה כסף??? כן- מדינה זה עול. אל תספרו לנו שאתם נושאים בעול בעוד שאתם לומדים תורה ושאתם מחוייבים להתרחק מהחילוניות במדינה. לרופאים חילוניים אתם הולכים. הנשים שלכם, ולפעמים גם אתם, עובדים עפ חילוניים- על זה הרבנים שלכם לא אוסרים. אבל לצבא- שממנו אין רווח אישי, רק הקרבה- את זה, גם ביחידת החשמונאים, אתם לא מוכנים להצטרף.
את הכאב שלנו אתה מחליף בשנאה. ואתם, מה? תוכיח לי איך אתם מבטאים אהבה אלינו. אנחנו מתחננים לעזרה, ואתם מפנים עורף בשם זה שאתם שומרים על עצמכם. לא, אנחנו לא שונאים אתכם אבל נקעה נפשנו מלגבות אתכם. לא מגיע לכם להנות מהטוב שלנו. כולל לא ללמוד במוסדות שלנו.
מאוד הפריע לי במאמר היחס הלא נכון בין לא לשרת כי אנחנו לא אזרחים לבין בואו ניקח תקציבים כמה שיותר וניתן לחרדים תפקידים עם משכורות שמנות כמו רבני ערים וכד'. אבל כולם כבר התייחסו לחוסר הסימטריה הזו ולא צריך להוסיף.
דבר שני, אם הציבור החרדי מרגיש לא בבית במדינה אדרבה שיבוא וישתתף בצבא ובניהול המדינה ובכוחות משותפים נוכל לאזן את המדינה מבחינה דתית. כל עוד השארתם את הציבור הדתי לאומי להילחם לבד – אין לכם זכות לשפוט.
הנתונים מראים ששליש מהחיילים הדתיים "מורידים את הכיפה" במהלך השירות הצבאי, שליש נוסף ויותר יורד ברמה הדתית שלו. אצל בנות מתגייסות המצב גרוע עוד יותר.
החרדים, שאצלם הדת היא מרכז החיים, לא יסכימו לדבר כזה בשום אופן!!! גם אם הגיוס יהיה מצווה עצומה וגם אם תהרגו אותם.
אתה מוציא שם רע על ציבור שלם, אינני יודע כיצד ניתן לכפר על כך!
הנתונים הם הפוכים, מעט מאוד ירידה רוחנית בצבא, יש יותר התחזקות.
לצערי הנפילות הקשות קורות באקדמיה, שם יש ירידה רוחנית.
אבל גם לגוף הטענה, במחילה אבל זה בדיחה, הרי אף ליטאי לא היה הולך להיות חסיד בגלל שאצל החסידים יש הרבה פחות הורדת כיפה וחוסר ביראת שמיים (וזה נתונים ברורים בכל המחקרים), ואני הקטן שואל – מדוע? למה שלא תשמור על הילדים מפני התחלנות לא עלינו? הרי זה מרכז החיים שלך!
נראלי שאתה תענה לי שהאמת הדתית אצלך ואצל רבנים בציבור הליטאי, ולכן אתה לא יכול לחיות בשקר, במקום בו אינך מאמין (הכוונה לחצרות החסידים).
זו בדיוק התשובה למה שכתבת, איך אפשר לחיות בשקר בשביל 'לשמור על הדתיות של הילדים'? אם ההלכה מחייבת להתגייס, אז צריך להתגייס, גם אם יש לזה מחיר (וכאמור, לפי כל המחקרים אין בזה מחיר דתי), כבר אמרו חז"ל טוב לו לאדם שלא נברא, עצם החיים שלנו הם סכנה רוחנית, ואין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, אכן אנו מצווים לפשפש במעשינו..
ראשית הנתון של שליש הוא לא מדויק ואם תלך למסלולים של הסדר זה גם יורד למספרים יותר נמוכים…
ומעניין שגם רוב הנוער הנושר החרדי הוא בגילאי גיוס, אע"פ שהוא רשום בישיבה…
אולי זה נורמלי שבגילאי 18-21 יש בירור עצמי ושאלת שאלות על אמונה ומסורת וחיפוש ההגדרה שלך…
אישית אני לא מסכים שהציבור החרדי לא יתגייס לא משנה מה, לדעתי השינויים כבר מתחילים בשטח, יש גיוס גדל והולך אומנם רובם לא ללוחמה (הרוב נשואים בגילאי גיוס ומשרתים שנתיים) אבל אני מאמין שעם הזמן זה ישתנה…
השאלה היא האם יהיה מישהו בציבור החרדי שיקח חסות על אותם חיילים חרדים (לדוגמה כמו ארגון אחוות תורה לחרדים עובדים) או שהם ימשיכו ליפול בין הכיסאות ללא חברה והנהגה המתאימה להם…
על מה מבוססים ה"נתונים" שלכם ? תביא מחקר ממקור אמין ונראה, וגם איך מודדים ירידה במדד הרוחני – אם יש איזה איזה מכשיר שמודד. ולעצם העניין – אם רבים עוזבים את הדרך החרדית בהנתן אלטרנטיבהף ובפרט באקדמיה לטענתך כשנחשפים לעולם שלם של מידע וידע שהוסתר מהם – אולי זה בגלל שהדרך החרדית לא מתאימה להם ? אולי זה אומר משהו על כשל בסיסי בחרדיות עצמה ?
תודה רבה על המאמר הרציני והמעמיק.
יש נקודה חשובה שאני רוצה לחדד: הציבור החרדי אינו מקשה אחת. הוא מורכב ממגוון רחב של זרמים ותתי־זרמים, שלכל אחד מהם תפיסת עולם שונה במידת מה ביחס למדינה, לצבא, לחברה הישראלית ולשאלת ההשתלבות בה. למעשה, מדובר ברצף של עמדות הנע בין התנגדות אידאולוגית חריפה למדינה לבין גישה ממלכתית ומשתפת.
בקצה האחד נמצאים גורמים אנטי־ציוניים מובהקים ובראשם חסידות סאטמר וקבוצות קנאיות נוספות מתוך ה'עדה החרדית'. בעיניהם עצם הקמת המדינה מהווה בעיה אידאולוגית, גם אילו הייתה מתנהלת על פי התורה, משום שלדעתם גאולת ישראל והקמת ריבונות יהודית צריכות להתרחש רק על ידי המשיח. קבוצות אלו מנסות לפעמים להשפיע גם על ציבורים חרדיים אחרים, ובמיוחד בתקופה הנוכחית שבה בני ישיבות רבים חשים מאוימים בשל אי־הסדרת מעמדם החוקי.
קרובים אליהם בגישתם נמצאים חלקים מן הי'ישוב הישן', וחסידויות מתבדלות שונות, בעיקר ממוצא הונגרי, המסתייגים באופן עקרוני מן המדינה וממוסדותיה.
לעומתם, הזרם המרכזי בעולם החרדי מורכב מקבוצות מגוונות הרבה יותר:
הליטאים בני התורה ממוקדים בראש ובראשונה בשימור עולם התורה ובהגנה עליו. הם אינם בהכרח אנטי־מדינה, אבל רואים בלימוד התורה ערך עליון שצריך להגן עליו בכל מחיר.
חלק גדול מן החסידויות, בעיקר אלו שמוצאן בפולין, פחות מונעות מהתנגדות עקרונית למדינה אלא מחשש עמוק להשפעות רוחניות שליליות העלולות לנבוע מהשירות הצבאי ומהחשיפה לעולמות תרבותיים שונים.
חב"ד מדגישה במיוחד את ערך אהבת ישראל ופועלת לקרב כל יהודי, ללא קשר לרמת שמירת המצוות שלו. אפילו שהאדמו"ר הרש"ב הסתייג מאקטיביות אנושית בתהליך הגאולה, במהלך השנים התפתחו בחב"ד גישות מגוונות יותר, ובפרט אצל הרבי מליובאוויטש היתה הזדהות רבה עם ביטחון ישראל ועם ההתיישבות בארץ. כתוצאה מכך יש גם שיעור משמעותי של מתגייסים מקרב חב"ד.
גם בקרב בעלי התשובה של חסידי ברסלב קיימת לפעמים גישה פתוחה יותר כלפי השירות הצבאי והמילואים, מאחר שרבים מהם שירתו לפני חזרתם בתשובה.
שונה מכל אלו הוא הציבור הספרדי המזוהה עם ש"ס ועם דרכו של הרב עובדיה יוסף. אחד המאפיינים הבולטים של גישתו היה חיזוק הקשר בין בני התורה לבין כלל הציבור המסורתי והדתי. פסיקותיו ההלכתיות נטו הרבה פעמים להקל במקומות שבהם סבר שהדבר יסייע לשמור על הקשר במשפחה המורחבת, על כל חלקיה. ניתן לראות זאת, בין היתר, ביחסו להיתר המכירה בשנת השמיטה ובשורה של פסיקות נוספות, בעיקר לגבי כשרויות המזון, שבהן רצה לאפשר לציבור רחב יותר לשמור על זיקה לעולם התורה וההלכה, גם כאשר אינו נמצא ברמת הקפדה הנהוגה בחוגים תורניים ליטאיים. גישה זו תרמה לכך שבציבור הספרדי נשמר פעמים רבות קשר טבעי ורציף בין בני תורה לבין בני משפחה מסורתיים, דתיים ואף חילוניים, תוך אפשרות לקיים יחד שבתות, חגים ושמחות משפחתיות.
במובן זה קיימת שונות בין תפיסת העולם הספרדית לבין חלקים מן העולם הליטאי. בעוד שבחברה הליטאית מושם דגש רב על בניית חברת בני תורה ועל שאיפה לרף תורני גבוה ככל האפשר ובמקביל דקדוק הלכה, בעיקר בענייני כשרויות, המסורת הספרדית נטתה פעמים רבות להכיל מגוון רחב יותר של רמות דתיות בתוך אותה קהילה ומשפחה, מבלי לנתק את הקשר ביניהן.
כתוצאה מכך, היחס למדינה ולחיילי צה"ל בציבור זה בדרך כלל חיובי ומקבל יותר. במשפחות רבות יש חיילים, קצינים ואנשי מילואים, והמראה של אדם במדים – עם כיפה או בלעדיה – אינו נתפס כזר או מאיים. בהתאם לכך, בבתי כנסת ספרדיים נוהגים להתפלל הן לשלום המדינה והן לשלום חיילי צה"ל. כמובן שישנם גם ספרדים שהתחברו לעולם הליטאי, ותפיסת עולמם זהה לשל בני התורה הליטאיים.
לצד כל אלו קיים בשנים האחרונות גם זרם של חרדים ממלכתיים, בסגנון יהדות גרמניה של 'תורה עם דרך ארץ', הרואים חשיבות בשיתוף פעולה עם המדינה, בשירות צבאי מותאם, בלימודי ליבה ובהשתלבות בעולם התעסוקה, תוך שמירה על זהות חרדית מלאה. הם הקימו ישיבות הסדר חרדיות, מסגרות חינוך ממלכתיות־חרדיות ומסלולים נוספים המבקשים לחבר בין עולם התורה לבין אחריות אזרחית.
לכן קשה לקבל את הטענה שכל הציבור החרדי מונע מאותה סיבה. אכן, אצל הקבוצות הקנאיות ההתנגדות למדינה היא אידאולוגית ועקרונית. אבל אצל הליטאים חשיבות לימוד התורה אינה "מסך עשן", אלא ערך אמיתי ויסודי. אצל חסידויות רבות (פולניות) החשש מפני פגיעה רוחנית אינו תירוץ אלא חשש כנה. ואילו אצל ש"ס היחס כלפי המדינה והצבא חיובי בהרבה.
למרות שמדובר ב'מחלוקת אידאולוגית, ולא בטעמים אינטרסנטיים של חברה שנהנית לחיות על גבם של אחרים' – ידוע שבתוך כל ציבור קיימים גם יחידים שפועלים ממניעים פחות אידאליים. לצערנו, יש אנשים שבמהלך השנים נחלשו מבחינה רוחנית, אף שמבחינה חיצונית הם ממשיכים להיראות חרדים לכל דבר. אצל חלקם קיימים שיקולים כלכליים או אישיים שמהווים גורם משמעותי בהחלטותיהם. אבל זה לא יהיה נכון לשפוט ציבור שלם על פי אותם מקרים.
גם העובדה שבבתי כנסת ליטאיים רבים לא אומרים תפילה לשלום חיילי צה"ל לא נובעת בהכרח מהתנגדות עקרונית לצבא או חלילה חוסר הערכה לחיילים דתיים-לאומיים וחילונים. פעמים רבות החשש הוא שקירבה רגשית לצבא ולסמליו תעודד צעירים בני תורה לבחור במסלול צבאי במקום במסלול של לימוד תורה מלא. לימוד עיוני במשך שעות רבות ביום במקום פעילות פיזית מאתגרת – בד"כ פחות מושך ומלהיב. בפעילות צבאית יש משהו גברי שמושך בחורים, ומנהיגי הציבור הליטאי חוששים מהניסיון הזה עבור הבחורים. זהו חשש חינוכי־קהילתי, גם אם ניתן לחלוק עליו.
לסיכום חלק זה, היחס למדינה ולצבא בעולם החרדי מגוון הרבה יותר מכפי שלעיתים נדמה. הוא נע בין התנגדות חריפה בקבוצות מסוימות לבין הזדהות ושיתוף פעולה משמעותיים בקבוצות אחרות.
*
לגבי הציונות הדתית, אני בהחלט מבינה את תחושת הכאב והתסכול אצלם. בני הציבור הזה נושאים בחלק מרכזי מן הנטל הביטחוני ומשלמים עליו מחירים כבדים מאוד. יש להם גם בסיס תורני מוצק לתפיסתם בעניין חשיבות ההשתתפות במלחמת מצווה ובהגנה על העם והארץ, ושילוב התורה בעולם המעשה. גדולי התורה מודעים לתובנות נכונות אלה, אך הכוונתם לציבור שלהם היא בגדר 'הוראת שעה' עוד מימי החזון איש ואחר כך הרב שך. כיום אין רבנים מהציבור הליטאי שמסוגלים לקחת על כתפיהם את ההחלטה המשמעותית לסיים את 'הוראת השעה' הזו, ולהוציא את הצעירים מהמסגרת הישיבתית הרגילה, שמשמשת גם כ'תיבת נוח' – מקום שמור מהשפעות לא תורניות.
עם זאת, נדמה לי שהשיח הציבורי נוטה הרבה פעמים לעסוק בשאלה מי צודק, במקום להתמקד בשאלה כיצד ניתן להתקדם לפתרונות. גם אם קיימים נושאים שהם בנפשה של כל קבוצה, עדיין אפשר לחפש דרכים מעשיות שיאפשרו שמירה על עקרונות לצד אחריות כלפי כלל החברה.
אני לא חושבת שהאחריות לשינוי מוטלת על הציבור הדתי־לאומי. הוא כבר נושא בנטל כבד מאוד. האחריות המרכזית מוטלת דווקא עלינו, בתוך הציבור החרדי, למצוא פתרונות המתאימים למאפייניהן השונים של הקהילות החרדיות.
ייתכן שלא כל קבוצה תזדקק לאותו פתרון. יש חרדים עובדים ובוגרי ישיבות הסדר חרדיות (למשל מקהילות 'אחות התורה' של הרב לייבל, וקהילות 'חלקי בקהילתי') שכבר משתלבים במסלולים מותאמים. יש חסידויות שבהן קיימת פתיחות למסלולים מקצועיים וטכנולוגיים כמו קודקוד שמאפשרות לבוגרים להשתלב בעבודה לאחר השירות (בעיקר קרלין, בלז, גור, וכן סלונים), מאחר שבחסידויות רבות לא נהוג ללמוד בכולל אחרי החתונה לאורך שנים כמו שמקובל בעולם הליטאי. יש ציבור ספרדי רחב שהשירות הצבאי איננו זר לו. יש בני תורה שניתן לאפשר להם דחיית שירות משמעותית ולאחר מכן השתלבות שלב ב', שם הם מאומנים לשימוש בנשק לצורך תפקידי שמירה ומאפשרים בכך לשחרר מילואימניקים אחרים שזהו תפקידם.
מנגד, ביחס לקבוצות הקנאיות ביותר, ייתכן שנכון יהיה שלא לנסות לכפות שינוי בכוח, אלא להחיל כללים ברורים של זכויות וחובות, לרבות סנקציות כלכליות אישיות למי שבוחר שלא להשתתף.
מצד שני, לדעתי, אני מסתייגת מניסיונות של אנשי הפלג לגייס לצידם בחורים מש"ס. הדבר מוצג כדאגה לציבור הספרדי, אך בפועל זה משמש כאמצעי לחיזוק כוחם והשפעתם. בפועל, רבים מבני הציבור הספרדי של ש"ס, גדלים בסביבה שבה השירות הצבאי הוא חלק טבעי מהמציאות המשפחתית והקהילתית, ולפעמים גם זוכה להערכה ותמיכה. עם זאת, עבור בחורים מש"ס ראוי להכווין למסלולים מותאמים כמו חטיבת ה'חשמונאים' שיאפשרו להם להשתלב מבלי לוותר על זהותם ואורח חייהם התורני.
השתלבותם של בני ה"עדה החרדית" בארגוני חסד כדוגמת זק"א והצלה מלמדת שגם בקרב קבוצות המסתייגות מן המדינה קיימת נכונות לתרום לכלל. ניתן להכיר בפעילותם זו כשירות לאומי־אזרחי, במסגרת התואמת את אורח חייהם ובה הם חשים בנוח מבחינה קהילתית וערכית.
בסופו של דבר, נראה לי שהדרך הנכונה משלבת שני עקרונות: תמריצים והוקרה למי שבוחר להשתלב, לצד השלכות כלכליות למי שבוחר שלא לעשות זאת. אפשר להבין את ההתעקשות של כל קבוצה על ערכיה, אך כאשר מדובר בעמדה עקרונית, ראוי גם להיות מוכנים לשאת במחיר הכרוך בה. מי שבוחר שלא למלאות את כל חובותיו כאזרח (כלומר, לא לשרת בצבא) – לא יכול לצפות ליהנות מכלל הזכויות באותה מידה, וצריך להיות מודע להשלכות הנובעות מכך. כך ניתן לשמור על הזהות והערכים של כל ציבור, ובו בזמן לנהוג בהגינות, באחריות וברגישות כלפי כלל החברה הישראלית, כמו שמחייבים ערכי המוסר של התורה.
טוב, אחרי הניתוח המעמיק, המסקנה לא השתנתה, המנטליות של "כוחי ועוצם ידי" נשארה על תילה, מי שלא מיישר קו – יחטוף.
כש"כ:
"מי שבוחר שלא למלאות את כל חובותיו כאזרח (כלומר, לא לשרת בצבא) – לא יכול לצפות ליהנות מכלל הזכויות באותה מידה, וצריך להיות מודע להשלכות הנובעות מכך" ע"כ.
זו גישה פרימיטיבית שמנסה לטעון שהקולקטיב הוא העיקר והאינדיבידואל צריך לשרת אותו.
מדינה מתוקנת, לא מתנה זכויות בסיס, שבמציאות הכלכלית שלנו הכרחיות לקיום, בגיוס לצבא וסיכון חיים תו"כ ציות לכל רעיון שצץ אצל השליטים.
מה גם שאין לכם באמת הצדקה הסטורית כפי שאתם מנסים לטעון, ואם למישהו כן, אז היישוב הישן היה כאן ראשון וכעת הוא בגדר מיעוט, שגם את זכויות הבסיס שלו רוצים לקחת.
אז אתם תמשיכו להחזיק בידי עשיו, ואנחנו נתחזק בקול יעקב.
תגובה לתגובת 'לא פשוט להיות פשוט':
אני לא מציעה להתנות זכויות יסוד בגיוס לצבא, וגם לא לטעון שמי שלא מתגייס מאבד את זכויותיו כאזרח. בעיניי, זכויות יסוד מגיעות לכל אדם.
השאלה היא אחרת: האם מי שבוחר, מטעמים אידאולוגיים, שלא להשתתף בחובה אזרחית משמעותית, יכול לצפות שגם כל ההטבות וההעדפות שהמדינה מעניקה יישארו ללא שינוי? בעיניי, התשובה היא שלא. יש הבדל בין זכויות יסוד, שאינן צריכות להישלל, לבין הטבות, מענקים ותמיכות שהמדינה מחלקת בהתאם למדיניותה.
גם מבחינה מעשית, אני לא רואה בסנקציות כלכליות מטרה בפני עצמה, אלא חלופה טובה לאין ערוך לאכיפה פלילית. אם האלטרנטיבה היא מעצרים, כתבי אישום וכליאת בני ישיבות – מצב שעלול להוביל לקרע חמור בעם – עדיף להגיע להסדר שבו מי שלא מתגייס יישא במחיר כלכלי מסוים, אך יוכל להמשיך לחיות על פי אמונתו.
לגבי הטענה שה'יישוב הישן' היה כאן לפני המדינה – זה נכון מבחינה היסטורית. אבל המציאות כיום שונה. קיימת מדינה שמספקת ביטחון, תשתיות, בריאות, רווחה, כבישים, מערכת משפט ושירותים ציבוריים, וכל אלה ממומנים מכספי הציבור. גם מי שחולק אידאולוגית על המדינה נהנה בפועל משירותיה. לכן טבעי שהמדינה תקבע גם כללים באשר לחלוקת משאביה והטבותיה.
יש כאן גם היבט חברתי ורגשי שאי אפשר להתעלם ממנו. כאשר ציבור גדול נושא במשך שנים בנטל הביטחוני, מאבד חברים ובני משפחה ומשלם מחיר אישי כבד, קשה לצפות שלא תיווצר תחושת אי־צדק כאשר ציבור אחר כמעט שאינו שותף לכך. גם אם יש לחרדים נימוקים אידאולוגיים כנים, עדיין יש צורך למצוא דרך שתאפשר לשמור על תחושת הערבות ההדדית בעם.
לכן אני חושבת שהפתרון אינו כפייה מלאה ואינו פטור מלא, אלא איזון: הכרה במי שתורתו אומנותו, מסלולי שירות מותאמים למי שמעוניין בכך, ובמקביל קביעה שמי שבוחר שלא להשתתף בחובות מסוימות יקבל פחות הטבות מהמדינה. בעיניי זהו פתרון מתון יותר, הוגן יותר, ובעיקר כזה שיכול למנוע עימותים קשים הרבה יותר.
בנוסף, גם אם מתעלמים מכל שאלת הצדק, זו פשרה עדיפה מבחינת הציבור החרדי עצמו. אם בג"ץ והמערכת המשפטית לא יקבלו הסדר הכולל מחיר כלשהו על אי־שירות, קיים סיכוי גבוה יותר לפסילת החוק ולחזרה למסלול של אכיפה פלילית. לכן דווקא מי שרוצה להגן על עולם התורה צריך לשאול לא מהו הפתרון האידיאלי, אלא מהו הפתרון המעשי שימנע אלפי מעצרים ועימות חזיתי עם המדינה. זהו שיקול פרגמטי, לא רק ערכי.
מעבר לכך, הסדר יציב עשוי להביא לכך שסוגיית גיוס החרדים תפסיק להיות כותרת חוזרת ונשנית. כאשר לא יהיו הפגנות, מעצרים ועימותים סביב הנושא, גם השיח הציבורי יוכל להירגע ולהתמקד באתגרים אחרים.
בסופו של דבר, פשרה לא נועדה רק לפתור בעיה משפטית, אלא גם לאפשר חיים משותפים. אם כל צד יסכים לוותר במשהו כדי למנוע קרע עמוק יותר, כולנו נרוויח מכך – הציבור החרדי, הציבור המשרת והחברה הישראלית כולה.
תגובה לתגובת התגובה
המצב הזה כבר קיים במילא.
העדה החרדית בוחרת לוותר על הזכות לייצוג פרלמנטרי וגם על הרבה תקציבים והקצאות, בזכות ההצמדות שלהם לאמת ללא פשרות.
ובקשר לשימוש בתשתיות וכו', מעבר לכך שלא ביקשנו מכם לפתח כאן משהו, אך בכל זאת זה קיים, אנחנו לא פטורים מחובת תשלום מיסים ומשלמים ע"כ אם אנחנו רוצים או לא.
גם אצל האגודאים, הרב שך בזמנו דאג להגביל את הדרישות של הנציגים בכנסת דאז.
היתרון של העדה הוא שהם מדברים ברור.
ציבור שמגלה את דעתו שאין לו שום עניין שהמדינה שלו תתקיים, אז גם לא כ"כ ממהרים לגייס אותו.
ובכלל, חוק גיוס חובה הוא אמצעי לא יעיל וגורם לגיוס חיילים ללא שום מוטיבציה שחבל על המשאבים שמשקיעים בהם כדי סתם להחזיק אותם.
במילא מי שתורם באמת לצבא זה רק מי שבאמת רוצה אז זה יעשה רק טוב לכולם אם יבטלו את חובת הגיוס ויקיימו צבא מקצועי ויעיל.
הציבור הדתי לאומי קורס תחת נטל המילואים
נא לא להפיל עליו חובות נוספות
בבקשה בבקשה תבואו לעזור
הבתים נחרבים, אי אפשר להחזיק נישואים נורמליים עם בעל במילואים כל הזמן
וכמה פצועים, הרוגים
כמה יתומים ואלמנות
הצילו!!!!!
לדעתי, נקודת הויכוח היסודית, כמו שהתבטאה בבהירות בדברי הכותב, היא: האם אנחנו חלק מקהילה – או חלק מעם.
בגלות, בצד הגלוי של החיים, היינו חלק מקהילה. אבל מעת שקמה מדינת ישראל – חזר עם ישראל להופיע, גם במציאות הגלויה.
זהו מעשה ד', שחזר והחייה את עם ישראל, תחיית מתים לאומית.
והשאלה היא, האם אנחנו עושים את רצון ד', הולכים בדרכיו ומשתתפים בפועל עם כלל ישראל – יחד עם שמירה מלאה על כל השו"ע כמובן, או נשארים להגדיר עצמנו כחלק מקהילה, קהילה של שומרי מצוות.
ויכוח אידאולוגי זה החל בהפרדת הקהילות בגרמניה, ובתת המודע הוא הבסיס לכל שאר הדיונים האחרים והחשובים שהועלו פה.
נשמע נאיבי עד כדי מושחת לדרוש מציבור אחר שחייו מושתתים על תפיסה אחרת לשנות את עורו
זה כמו לבקש מכל החילוניים שישלחו לישיבות לפחות חלק מבניהם כי אנחנו קורסים כלכלית
הציבור בני הישבות המסורתי צריך לתת דו״ח רק לעצמו
ואכן מי שיוצג לעבוד ולא בוחר לשרת לפחות שירות אזרחי
הוא מושחת!
בעל המאמר, המקיף והמעמיק, ציטט את עוז סימנובסקי, אשר כתב בעוינות וזלזול על החברה החרדית. למרות שהאיש הוא משפיען ידוע בעולם הדתי-לאומי – אין להקיש ממנו על רוב הציבור הדתי-לאומי.
ובהקבלה: לפני כשנה ומעלה, רב ליטאי ידוע, התבטא בעוינות וזלזול על החיילים, והשווה אותם לפועלי-זבל, אשר בסה"כ ממלאים את תפקידם. למרות שהרב הוא משפיען ידוע בעולם הליטאי – אין להקיש ממנו על רוב הציבור הליטאי…
ייתכן שאותו עוז סימנובסקי יוציא בקרוב "התנצלות מתחמקת" וינהג כפי שנהג אז אותו רב – פרסם מודעה ב"יתד נאמן": "אני מצטער אם מישהו נפגע מדברי" (כלומר, אינני חוזר בי מדברי, אבל חבל שמישהו נפגע…).
מסקנה: עדיף להתעלם מקיצוניים מזיקים.
אם כל הכבוד והערכה העצומים לדת״ל זה נשמע נאיבי או מושחת לבקש מציבור אחר להפוך את עורו ביום אחד בגלל שהם קורסים מהנטל הלא הם נמצאים שם תמיד ולא רק מהשבעה באוקטובר ועל זה בנוי כל חייהם
תארו לעצמיכם שהיינו מחייבים את כל הציבור הדתי ללמוד או לתת לפחות את רובו לכך כי אנחנו קורסים כלכלית זו טענה הזויה ביותר
בקיצור הציבור החרדי צריך לתת דין וחשבון רק לעצמו בלבד
ונכון שלא מספיק נשמעים בתוכו גם את השאלה הנכונה האם יש לכך הצדקה מוסרית שלא לשרת בצבא או על כל פנים איזה שירות לא צבאי לטובת הכלל
ואכן פשיטא שעל כל אגם לפחות אם גם הזקנים לא מדברים על כך מאיזה חששד וחרדיות שלהם לעשות את חשבון נפדו
לפי עניות דעתי אגם דיוצא לעבוד ולא עושה שירות לפחות אזרחי חוטא לערכים הכי בסיסים של בן אנוש דלא לדבר על ערכי היהדות
המשך לדברי לעיל:
במילים אחרות: האם להיות חלק מעם ישראל רק בהרגשה וברצון, כמו שהיה במשך הגלות – או להיות חלק ממנו גם בפועל, כמו שהמציאות של ימינו מאפשרת, מאז הקמת במדינה.
נתחיל בכך שהצבור החרדי, בהשראת גדוליו, יפסיק לבזות את המיזרוחניקעס.
אליהו לוי היקר.
פספסת את הנקודה, זו לא בעיה אידאולוגית עם עצמנו, זו בעיה מעשית. אנחנו פשוט כועסים ומאוכזבים מהציבור החרדי. מהישיבה שאני מלמד בה נהרגו 12(!) בוגרים במלחמה האחרונה ולא נדבר על מספר הגיבורים הפצועים, קטועי אברים ומתמודדי נפש. הורים לחיילים קרביים ונשותיהם, לא ישנים כבר 3 שנים בלילות, מהפחד מדפיקה בדלת. ילדים גדלים בלי אבא ורעיות בלי בן זוג שנמצא בלחימה בין במילואים ובין בקבע. רמי"ם מעל גיל 50 חזרו למילואים אחרי שהשתחררו לפני 10-15 שנה וכל הצוות נקרע כדי לגבות אותם ולהחזיק את התורה בישיבה. כשאנחנו יוצאים החוצה ורואים נערים בגיל צבא מטיילים ברחבי הגולן -לא בבין הזמנים, מה אתה מצפה שנרגיש ?
במישור השכלי הציבור חלוק בין אלו שהתייאשו מהשירות שלכם בצבא ומתייחסים אליכם כאח הקטן שאין ממנו ציפיות, לבין אנשים שחושבים שלחץ יקדם את מספר המתגייסים. קחו אחריות תציעו פתרונות, הטענה שיש תהליכי עומק שאיננו רואים, צריכה ביסוס, תפסיקו לצפות שמישהו ישנה אתכם מבחוץ, אתם לא ילדים.
יש ביטוי יהודי עתיק המבטא בשלוש מילים את המסה כולה: "צדיק אִין פֶּעלְץ". קרי – צדיק בפרווה הדואג שרק לו עצמו לא יהיה קר.
ובמילים אחרות: גם אגואיסט אידיאולוגי הוא אגואיסט.
הכותב אומר דבר מזעזע שקראתי שוב פעם כדי להאמין למה שאני קוראת: שהטענה של החרדים נגד הגיוס היא שקרית ונועדה לאפולוגטיקה כלפי חוץ בעוד שהטענה האמיתית היא תפיסה אידיאולוגית המתנגדת למדינה החילונית. זה חילול התורה הכי גדול שיש. משקרים בשם התורה!!!!! אם אכן אתם עומדים מאחורי הטענה של ההתנגדות הערכית למדינה, מדוע צריך לשקר???? ומהיכן ההיתר לשקר??? אני לא מבינה. לא מבינה פשוט לא מבינה
ודבר שני- גם אם נקבל את תום הלב, ואת זה שיש אידאולוגיה אמיתית וערכית ונקיית כפים, בגינה אינכם מתגייסים, הרי שעדיין עומדת שאלת הניכור מעם ישראל. בשמחת תורה הנורא, כשעוד לא הבנו מה קורה, ראינו מכל עבר שכנים דתיים וחילוניים יוצאים עם מדים לדרום להציל!!! להציל!!! יהודים מטבח. הם לא הלכו מפחד הצאר או הפריץ או הקיסר או הרמטכל של מדינת היהודים. הם יצאו מתוך קול עמוק ונורא וקדום של עם ישראל, של ערבות הדדית, של חיבור עמוק ליהודים באשר הם. ושל מסירות הנפש. החרדים שמשמרים את ההתבדלות ואת השנאה וההתנשאות לא מסוגלים לשמוע את הקול הזה, אזניים להם ולא ישמעו. ועל זה הכעס. המדינה היא כלי, אמצעי לחיים יהודיים ולתחושתי ההתנגדות היא לא באמת למדינה אלא לחיים יהודיים ישראליים שדורשים גדילה, אמונה, חיבור לעולם הזה. זה גדול על החברה החרדית כנראה
יש נקודה נוספת שמאירה את הדברים וכואבת לא פחות:
יש הבדל בין כעס לשנאה, שנאה תמיד נולדת מפגיעה אישית ולרוב מי שחוטף את האש הוא לא בהכרח מי שפגע בך.
כשאני רואה את הזעם בציבור הדתי לאומי כלפי הציבור החרדי שהופך לאט לאט לעוינות ממש אני מבינה שזה לא רק בגלל צה"ל ולא רק בגלל שהם לא נושאים בנטל, יש פה משהו הרבה יותר כואב, יש פה פגיעה.
הציבור הד"ל מאמין במדינה בכל ליבו, הוא רוצה להיות חלק, להוכיח שאפשר לשלב את קדושת הארץ עם קדושת התורה, אבל בתוך תוכם יודעים את האמת המרה, המדינה בזה להם ורואה בהם סכנה.
וזה קורע אותם. מה עוד נשאר להם לעשות? הולכים לסיירות, משלמים את היקר מכל ובכל זאת מתייחסים אליהם בחשדנות, בולמים את קידומם בצבא והאמהות חיות בחרדה מתמדת מפני מפקד קל דעת שיקבל החלטה הרת גורל על חיי הבנים שלהן.
ההשפלה מקוממת, אז היכן יפרקו אותה? הם לא יכולים לצאת נגד המדינה כי המדינה היא אידיאל, למרוד בה זה למרוד בעצמם. הם כמו אמא שרואה כמה הילד שלה נכשל בלימודים ויודעת שהוא נושא את הדי אנ איי שלה ומתחילה להאשים את מערכת החינוך.
קל הרבה יותר לשנוא מישהו שהיה בעצם צריך להיות כמוך מאשר להכיר בשבר המייסר מול המדינה.
הטענות בדבר רדיפה על רקע דתי אין להן בסיס, להיפך – בתקופת נתניהו שנמשכת מעל 16 שנה כמעט ברציפות ובמצטבר מעל 18 שני, המשרות הבכירות ביותר מאויישות ע"י דתיים – כולל יועציו הבכירים שרבים מהם שהסתבכו בכל מיני פרשיות מונקי ביזנס שונות ומשונות, השרים הבכירים ביותר, ראש בשב"כ שהוא חסיד הרב טאו – מהגורמים הקיצונויים ביותר בעולם הדתי אורטודקסי – זאת בשעה שאחיו מעורב לכאורה בבגידה במדינה, גם בבית המשפט העליון שנוא נפשו של הימין הביבסטי משיחי יש ייצוג נכבד לדתיים ומתנחלים. התקציבים לחינוך הממלכתי לאומי גבוהים בכ 40% ביחס לאלו של החינו המממלכתי, ובמקום האחרון החינוך הממלכתי בחברה הערבית.
אבל חוסר האמון במה שמייצגת התפיסה הדתית משחית נובע בדיוק מהדברים שאפילו כותב המאמר מודה בהם – ההתנגדות לקיום מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית, ופירוקה לגורמים, תוך הרס כל המרקם החברתי שלה
התזה לעיל גורסת שהסמכות המדינתית החילונית והסמכות ההלכתית-רבנית סותרות זו את זו. התזה לא מדוייקת כיוון שהיא תלויה מראש בהגדרת גבולות ההלכה, לדוגמא- האם החלטת ממשלה על החזרת שטחים היא פעולה כנגד הדת ? זה תלוי בפרשנות הלכתית. אבל לשם הדיון נניח שיש סתירה, ואני מסכים שבוודאי ובוודאי שהיא קיימת מול הפרשנויות ההלכתיות הפונדמנטליסטיות.
בהתאם, לפי הטענה במאמר, החרדיות והחרדליו"ת רואות במדינת ישראל החילונית סתירה ליהדות, כשהאחת גורסת שהסתירה מחייבת התבדלות מהמדינה, והשניה גורסת שהסתירה תפתר ע"י התמזגות במדינה החילונית הדמוקרטית והכנעתה באופן דמוגרפי. וזאת אכן מהות הפרוייקט של ישיבת עלי (הלווינשטיינים) – השתלטות על עמדות מפתח של בוגרים, וזאת גם המהות "הרפורמה המשפטית".
אבל משפט מפתח במאמר – "אנשי הקצוות, הדמוקרטים והחרדים" – מלמד שבעצם הדמוקרטיה במובנה המקובל היא עצמה סתירה לדת לדעתו, ושמי שמחזיק בתפיסה דמוקרטית הוא בכלל קיצוני.
יש רק כמה בעיות קטנקטנות בכל זה, והעיקרית שבהן:
האמונות האישיות המשיחיות של הכותב בוודאי מוטמעות באופן רגשי רב עוצמה באישיותו, ואולי יש להן גם איזה בסיס תאולוגי (לדעתי רעוע), אבל אין להן אף נקודות השקה עם חשיבה ביקורתית. זאת לא בעיה שלי אלא בעיה שלו – אין לו למי למכור את ה"לוקשים" האלה מעבר לחלק מסויים בציבור בישראל, אולי גם לכמה אוונגליסטים בארה"ב ולתומכי עליונות לבנה – שחלקם בכלל אנטישמים. מעבר לכך הוא לא יכול לתווך אותם לאף אחד אחר.
הן גם לא מסתדרות עם המציאות – כמו שאומרים "בוא" – איך ישראל תתקיים כרפובליקת בננה דתית או סמי-דתית, לא ליברלית ולא דמוקרטית, שממשיכה להתנגד לקידום הסדרים מדיניים ולקדם פרעות בפלסטינים תחת איצלה דתית? מי ימשיך לתמוך בה? מה קרה בדיוק בחודש האחרון ? אם נכונות לנו עוד "תקופות של נס" מופלאות בעתיד כל מי שיכול יברח מכאן וכבר עתה יש הגירה שלילית ובעיקר של משכילים.
למגיב "תפיסת מציאות כמו של תמונות ה AI ההזויות שלכם" :
יישר כוח גדול על התגובה. דברים נכונים וכל כך אמיתיים. מסכים כמעט עם כל דבריך, כך שאין טעם לחזור על הנקודות. פשוט לקרוא את התגובה שלך שוב ושוב. שפתיים ישק!
ולגבי כותב המאמר – הוא עצמו לא חלי ולא מרגיש עד כמה הוא ציוני גדול. כי בעוד שהוא מתלבש ברוח של "אנטי מדינה", הוא תומך נלהב של מדינת יהודה ושומרון… הקיצור: אנחנו נגד מדינת הציונות הפרקטית-ליברלית שהביאה לנו את כל השפע הזה – כלכלה, מדע, רפואה, ביטחון ואיכות חיים, חדשנות בקנה מידה עולמי ויכולת של מדינה מורכבת להחזיק מעמד ולהתפתח – אך בעד מדינת יהודה ושומרון המשיחית. במילים אחרות: ציונות פרקטית – אאוט, ציונות משיחית – אין.
כמה שכואב לקרוא שחלקים כל כך גדולים מהציבור החרדי נדבקו בעניין הזה, שמחליף דיון פרקטי במציאות קיימת בחזון אידאולוגי שמנותק מהתפקוד היומיומי של מדינה מודרנית.
מעריך את הקרדיט ! אני לא חושב שיש בהכרח סתירה בין דתיות לליברליזם דמוקרטי, אני מכיר דוגמאות אחרות, להיפך – אני מאמין שהדברים קשורים. עצם הניסיון להציג את הדברים כהתנגשות בין תרבויות, במאמר הזה, מתכתב עם תפיסות אנטי דתיות קיצוניות שלפיהן אדם דתי לא יכול להיות ליברל ודמוקרט. בעצם הקיצונים משני הצדדים דומים מאוד – ואני לא מתכוון למה שהכותב מגדיר כקיצונים – אני חושב שהכותב בעצמו קיצוני.
פרשנות הלכתית יכולה לייצר התנגשות בין הלכה למדינה\מדע\מוסר, או שלא, ואין מאחורי זה שום נוסחה או חוק-על שאין ממנו מנוס. זה תלוי באישיות, בתפיסה מוסרית, ובעולם הידע והאינטיליגנציה (או העדרה) של הפרשן.
אני אעשה את זה הרבה יותר קצר מהמגיבים האחרים:
1. האנלוגיה של ועד הבית היא קשקוש. ועד הבית לא משלם לי משכורת. אני משלם לוועד הבית עבור תחזוקה שוטפת ולא מקבל ממנו.
2. כבר עשרות שנים שהציונות הדתית מתעסקת רק בדבר אחד: יהודה ושומרון. כל דבר אחר נדחק הצידה: חינוך, תחבורה, איכות סביבה, דמוקרטיה וכמובן חרדים.
עכשיו מאוחר להתעורר
קראתי את המאמר.
קראתי את התגובות.
קשות. גם החרדים המגיבים לא מבינים את הקוהרנטיות של המאמר.
החרדיות נמצאת במלכוד.
אם תלך לקראת גיוס ושותפות – תאבד את דרכה הרוחנית מקום המדינה – ותתפרק ההירארכיה המחזיקה את החברה החרדית לרסיסים.
אם תמשיך להתנגד לכל שילוב – תאבד קשר עם המציאות הריאלית. המחירים יהיו – מוסריים, לעמוד על דם אחיהם, כשבט ראובן וכו'… ומחירים רוחניים – נהנתנות וניתוק מהמצב הלאומי הסובב אותם. ומחיר הכי נורא – פירוק איטי של המדינה המחזיקה את הסיפור היהודי במרחב.
כשאני רואה את המלכוד ושוקל את השיקולים – ברור לי מה צריך לבחור, אבל אני רואה שגדולי התורה הליטאיים הולכים לכיוון הפוך של ניתוק מהמציאות.
אני חש הסתר פנים גדול ה' יתברך בנקודה הזו. ציבור הולך וגדל שקורא בשפתיו בשם ה', אבל מנתק עצמו מכרם בית ישראל.
רבותיי – הגיע הזמן לתיקון חצות.
אתה כותב מאוד יפה ההיתי רוצה אפילו להיפגש איתך ולחדד דעות
אבל קודם כל הצבא שלנו חד משמעית
רוצים חיילים הוראות פתיחה באש הזויות ולא הגיוניות אפס ערך לחיי לוחמים המקסימום ערך לחיי גויים
ובעניין הצניעות השירות נשים אני כבר לא צריך להסביר .. ובתור תאוותן חרדי לא יכול בכלל לעכל את הרעיון שלוקחים בת ישראל חתיכה הורסים אותה בצבא עם פגעי מזג האויר והתעמרות של מפקדים
הנקודה מאד פשוטה. צה"ל הוא המוסד המרכזי המקדם את הרעיון הציוני. החרדים נלחמים בציונות כבר 130 שנה. לא נקבל לאומיות שאין כל בסיסה בתורה. לא נקבל מוסר מערבי. הצבא מבחינתנו מייצג את ההיפך מהיסוד של כלל ישראל. וכבר גדולי ישראל מהחתם סופר חזון איש חפץ חיים וכו' נתנו גט כריתות לציונות. אין מקום לפשרות כלל. גם מי שלא לומד. הישיבה לעומת זאת מגדלת ליהודי על בסיס תורה ומוסר מערכי התורה בלבד. זה ויכוח של חינוך. הציונים דתיים ממשיכים להגיע עם מחשבון כיס למלחמה תיאולוגית, ולא מבינים בכלל את הנושא. לבינתיים מורחים את הזמן לבנות רוב במדינה.
מי שצריך לתקן את העיוותים הקיימים בעולם החרדי, הוא הציבור החרדי. אנשים בוגרים אחראים למעשיהם. זה לא תפקיד של הציבור הדתי לאומי.
הרי אתם, לא משנה אם אתם בעד\נגד גיוס, חרדל"ים ושאינם, כך או אחרת, חסידים, גורים, וישניצים, חבדניקים, חרלדני"קים, ליטאים, קווקזים, בלרוסים או אסקימוסים – תצביעו בעד ממשלת ביבי שאינה מגייסת חרדים באופן עקרוני – אפילו אם חלקכם בעד גיוס הצבעתם ותמשיכו להצביע לקואליציה המונעות גיוס …
הוידאו הקצרצר להלן , התייחסות מנהיגכם לשאלות שהוא נשאל עליהם בעת כניסתו לאולם המשפט בו הוא מואשם בעבירות שוחד, מסכם את זה יפה
https://x.com/YaelFreidson/status/2071485155944915166/video/1
עוד מילה לכותב המאמר והוגה הפתרון
מר אליהו
במה זכו הד"ל שאתה מכתיר אותם כאלו שיובילו את הפתרון לצרות של ע"י עם החרדים, שזה בעצם הצרות שלו עם עצמו.
כי למעשה המשענת האידאולוגית המוצהרת שלנו היא אך ורק התורה מסיני – הטענה נגדנו היא שאיננו באמת מקיימים אותה אך לפחות הכוונה היא כזו.
לעומת זאת, חדשים מקרוב באו הלא הם הד"ל והחליטו על מסורת חדשה, והיא, בין השאר, החיוב להלחם על א"י השלמה, לא רק בתור הצלת חיים אלא כערך שכדאי למסור עליו את הנפש ועוד הרבה דברים בדרך.
(אם תשאל אותם מה המקור, הם יצביעו על הרמב"ן שטוען כך באופן כללי, הבעיה שכבר אז הראשונים התקשו בדבריו ומצאו יישוב בכך שכיום א"א לקיימם בגלל גזירת הגלות, כך לפי נכדו הרשב"ש).
בנוסף הם סומכים על ספרים אחרים, יותר חדשים שטוענים שאותם מסיתים ומדיחים שהצהירו בפה מלא שכוונתם היא לשנות את מהות ע"י ולהוציא אותו מקדושתו, וגם פעלו כך, אינם אלא אורות של תחיה שמצווה לעזור להם במשימתם הקדושה.
כיום, אתה יכול למצוא אנשי אקדמיה מטעמם שכואבים ע"כ שאחרי יותר מ-2000 הרוגים, אנחנו "מתרגשים מכל זבוב".
נראה שהם ממש מקנאים בכוח הסיבולת (והטירוף) של מדינות וארגונים אסלאמיים רדיקלים וחושבים שהתפקיד שלנו בעולם הוא להלחם אתם ב"שפה שלהם".
כך שהם גם מעריצים שרי ממשלה עם סיכת חבל תליה על המקטורן ובעוגת יומולדת (אולי ביומולדת 60 הוא יקבל גם אדם תלוי על חבל).
בנוסף הם גם מתגאים בכך שהשתלטו בכח על אדמות פרטיות של יושבי הארץ הערבים ופוערים את פיהם כנגד מי שמעז לבקר אותם, ממש מזכיר את רועי לוט מול רועי אברהם, ע"כ בדיוק אמר א"א ללוט "הפרד נא מעלי".
אז בוא תסביר לי בבקשה, למה בחרת דווקא בהם, להיות ה"חונכים" שלנו.
אכן, הד"ל דורשים שהחרדים יתגייסו כדי לאפשר את המלחמות המיותרות שאת רובן יזמו בעצמם. רק חבל שנציגי הציבור החרדי לא מעלים על דעתם להימנע מתמיכה באותן מלחמות והתוצאה הבלתי נמנעת שכולם סובלים. אם מרדיפה פושעת אחרי הבחורים ואם המלחמות עצמן. על הציבור החרדי להתעשת, להפסיק לתמוך במדיניות פושעת זו, ורצוי גם להחריף את הדברים נגד אותם צעירים הקוראים לעצמם חרדים ונלהבים לתמוך באותו מנוול העומד סיכת תליה על בגדו בראש חוצות
הפתרון הוא לא לנסות לחנך את ה"נציגים", אלא פשוט לא לתת להם כח בצורת קולות.
במיוחד כשרואים איך שהם מקדמים את החבירה לימין שאין לה שום הצדקה, לא אידאולוגית וגם לא מעשית.
אז למה? כי פשוט קהל המצביעים, שחלקם מתמצאים בהרבה סוגיות תורניות, על הסוגיה הזו החליטו לדלג.
כך שבמקום השני, בלמידת הספר "ויואל משה" שהבבא סאלי קרא לו "המסכת של דורנו", אחרי קהילות סאטמר והעדה, נמצאים הד"ל שיש להם עניין מיוחד בללמד את הצעירים גם את הצד החרדי כדי בעיקר להסביר את הסתייגותם ממנו.
האגודאים וש"ס בחרו להתעלם לגמרי מהסוגיה ולהשאיר הכל בצ"ע.
ואל הואקום הזה נכנס האלמנט הלאומי!
זו התוצאה שמעמיסים הוראות ללא הסברים, מתישהו זה פשוט מתפורר.
תגובה ל"מה שמגוחך":
יפה טענת, אם כי כל ממשלה שקיומה נשען על חרדים הייתה נכנעת לאידאולוגיה הפרזיטית שלהם (כשם ש"ממשלת השינוי" נכנעה לאידאולוגיה הפלסטינית של המפלגות הערביות).
עכ"פ אין טעם להפנות את הקוראים לפוסט ברשת X, כי מן-הסתם לרובם (כולל לי) אין גישה לרשת זו – על פי בחירה.
ואפילו כ whatabout היא חסרת בסיס (אשמח להבין באיזה אופן בדיוק ממשלת השינוי פעלה בשליחות גורמים אנטי ישראליים בעולם הערבי ? הבא נתונים ולא ספקולציות – לדוגמא האם עוזריו של בנט\לפיד עבדו בשליחות קטאר בעת כהונתו ודיבררו אותה בתקשורת, האם בנט\לפיד הגדירו את קטאר כ"מדינה מורכבת", וכדומה).
שנית, לגבי X, בוא … כולנו יודעים שיש רבים שיש להם שני סלולרים – אני לא מפשפש בציציות של אף אחד, ושיש גם דבר מאוד פשוט ויעיל שנקרא VPN, ושאם X הוא הדבר היחיד בו הם היו מתעניינים אז דיינו … ודי לחכימא ברמיזא
הטיעון שהמדינה חילונית, והחרדים אינם מוכנים לקת את מרותה, איננו משכנע. איך מוכן החרדי להיות שכיר בחברה "חילונית"? כיצד החרדי הכפוף לתורה מוכן להיות כפוף למוסדות חילוניים בחייו האזרחיים? גם הטענה שהחרדים מעוניינים "לפרוש מענייני העולם הזה", "והחברה החרדית עדיין רואה בפרישות מדרך ארץ אידיאל עליון" בלתי משכנעת – האם באמת החרדים פורשים מענייני העולם הזה ומענייני דרך ארץ, ואך ורק עוסקים בתורה? הייתי מצפה שכל חרדי שאינו כזה, ואף מוכן לסור 'למרותם' של מוסדות חילוניים, כגון בעבודה, ובשאר מערכות חילוניות שאין לו ברירה אלא לסור למרותם, יסור גם למרותה 'החילונית' של המדינה ויתגייס לצבא, ויילחם על זכויותיו כחייל דתי. הרושם הוא שבנושא הצבא החרדים אינם מקבלים את מרותה של המדינה, אך ורק כי מאפשרים להם. מכאן עלול לצמוח עיוות מחשבתי. אדגיש: אני אוהב את החרדים, הם העתיד שלנו והמדינה צריכה לבוא לקראתם למרות שיש בתוכם טרמפיסטים.
נו, באמת
צא מהחובה להצדיק את השבט.
כל היום מספרים שקרים ומצילים ככל הניתן כולל קופונים נאים לדרעי, גפני ומשפחותיהם.
לא רוצים להיות חלק מהמדינה? שיגידו בקול רם ויראו את כוחם באוטונומיה על פי התורה. יש לה סיכוי כמו למדינת הלכה ואיכות חיים כמו באיראן.
כל כך מגוחך לקרוא את התגובות כאן ודווקא את המושקעות ביותר
זה הלא ברור כשמש שיש כאן ג’ו שיח של חרשים
איך אפשר עם אנשים שגדלים על מסכת ערכים א לבוא לאנשים שגדלים על מסכת ערכים ב ולהוכיח אותם ולשנוא אותם ולהראות על הבדל החינוכי כביכול בשעה
שמה שאצלך; כשל אצלו זו הצלחה
כמה הערות על הדברים.
ועד בית ואוטונומיה:
כותב המאמר טוען כי מקום המדינה ועד עתה חלה מעין הסכמה שקטה לפיה החרדים מקבלים אוטונומיה ובתמורה משתתפים בחלק מחובות המדינה. הכותב אף מגדיל וטוען כי החרדי נוכח פה בארעא דישראל מתוך מסירות נפש ולא מתוך חוסר בברירה טובה יותר.
מדובר בשורה של טענות שבינן לבין האמת יש מעט מאוד. איש לא הסכים ליצירתה של האוטונומיה החרדית. מי שהסכים לפטור גורף לכלל הציבור לא היה בן גוריון, אלא מנחם בגין. בחירתו של בגין לא נבעה מרצון לייצר סטטוס קוו מגזרי, היא נבעה מצורך פוליטי בממשלה. הפטור הגורף, לצד תקציבים שהלכו ותפחו לישיבות החרדיות (ולצד סיבות נוספות), הביאו יחדיו לבחירתו של הציבור החרדי לייצר לעצמו אוטונומיה בתוך המדינה. הציבור הציוני מעולם לא הסכים לכך עקרונית, ולא מסכים לכך גם היום. להבדיל משאלת הגיוס, הציבור הציוני היה די עקבי בעמדתו על האוטונומיה החרדית מאז קום המדינה ועד היום.
גם הטענה לפיה החרדים נמצאים במדינה מתוך מסירות נפש מעוררת תמיהה. רוב החרדים באו לפה לא מתוך רצון ולא משאיפה להתיישב בארץ אבותינו. רובם באו לפה לאחר שיהדות אירופה באה אל חורבנה, וחיפשו מקום בטוח המאפשר אורח חיים חרדי. מדינת ישראל, שקמה על ההתחייבות להגן על העם היהודי, לא רק סיפקה את הביטחון המבוקש, אלא אף אישרה אזרחות לכל יהודי החפץ בכך ועוד הגדילה לעשות בהקצבתה סכומי כסף ייעודיים לישיבות החרדיות. בואה של היהדות החרדית האשכנזית לארץ ישראל היה מעשה של ייאוש מזוועות הגולה ותקווה להגנה וחיי תורה בארץ ישראל.
כאמור, האוטונומיה החרדית מעולם לא זכתה להסכמה מצד הציבור הציוני, אך אפילו אם נקבל את טענת הכותב בנוגע לכך, תקשה מאוד טענתו באשר לועד בית, המשתתף בחלק מן החובות המוטלות על הדיירים. הנמצא חבר בוועד בית, שכאשר בני הבית נרצחים והבית עולה באש, ישב לו רגל על רגל בחדר לימודו כאילו הדבר אינו מעניינו? הנמצאים הדיירים אשר יסכימו לכך? הטענה כאילו ישנה הסכמה ידועה לפיה אנחנו נמות למענכם בשעה שאתם תסתפקו בלשלם משכנתאות הינה נלעגת.
דין מלכות והלכה:
טענה נוספת לה התקשיתי למצוא כל יסוד הייתה בנוגע ליחס בין המדינה לבין הדת. הכותב מתייחס למדינה החילונית הכופרת כאל חידוש גדול, המצריך את הציוני הדתי לפלפולים השקפתיים והלכתיים גדולים על מנת ליישב בין המחיה במדינה זו לבין השמירה על ההלכה ועל אמונת אבותינו.
מדובר בהנחת יסוד מופרכת, מלכויוח יהודיות כופרות היו עוד מימי ירבעם בן נבט ועד השתא. כפי שנהג אליהו במלכות אחאב, כפי שנהג אלישע תלמידו, כפי שנהג שמעון בן שטח בימי ינאי, כפי שנהג בבא בן בוטא בימי הורדוס, כן אנו נוהגים במלכות ישראל זו. אדרבה, ההתעלמות החרדית השיטתית מהיותה של מדינת ישראל נושאת עימה את דין המלכות היא רפורמה של ממש בתורת משה, ואין לה כל יסוד בהלכה. אם תצווה המדינה את שניתן בידה לצוות החובה בידינו לקיים, ואם תצווה את שנאסר עליה לצוות החובה בידינו שלא לקיים, הקונפליקט בו עוסק הכותב אינו מתקיים במציאות.
למעלה מכך, דווקא בהערת אגב של הכותב מסתתרת המחלוקת כולה. הכותב ציין כי אין בסיס הלכתי של ממש לפטור לומדי תורה מן החובה לצאת למלחמה על חיינו, ולו מדין פיקוח נפש בלבד. הכותב לא התעמק בזה רבות, אולם על כך עומד הזעם הציוני דתי ומתגבר. בזמן שהחרדים משכנעים את עצמם ואת העולם כולו כי הם הם המעמידים את עולמה של תורה על כתפיהם, הרי אלו החרדים עצמם שמבטלים במזיד את מצוותיה. לא מצוות פיקוח נפש לבדה נפלה קרבן לתופעה נוראה זו, אלא אף מן המצוות שבדרך ארץ היו למרמס בציבור החרדי (חובת האב ללמד את בנו אומנות, לדוגמא).
הסובלנות הציונית דתית לכפירה החילונית נובעת בעיקרה מהבנה שמדובר בתינוקות שנשבו, כאלו שגדלו והתחנכו על שקר ואינם יודעים כיצד להיחלץ ממנו. ה'הנחה' הזאת אינה עומדת לחרדים. בראייה הציונית דתית החילונים עוברים עבירות ומקדמים ערכים אנטי יהודיים מבורות ובשוגג, ואילו החרדים, העוסקים ועמלים בתורה, מבטלים מצוות כלאחר יד במזיד, ועוד מתגאים בכך, כאילו זו תורה וזו מצוותה. זה לא חילול שם שמים בלבד, אלא כפירה גמורה, למידה שעל מנת שלא לקיים, שמד הלכתי מוחלט.
בראיית הכותב העולם הציוני דתי הוא העומד בפני הכרעה באשר ליחסו לחרדים. בראייתי החרדים עצמם הם העומדים בפני הכרעה שתקבע את מקומם בתולדות עם ישראל – האם דרכם תהיה על פי השאלה "מה היה עד עכשיו" כדרכם של הקונסרבטיבים הכופרים, או שהשאלה "מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו" היא אשר תוביל את מעשיהם בכל השאלות העומדות לפתחם?
וה' יעשה הטוב בעיניו
אחח כואב,
כחרדי מבטן ולידה שאוהב כל יהודי ממש
ליבי נקרע למקרא הדברים,
הפלונטר גדול ופיתרון מיידי אין,
אבל בתוך עמי אני חי, הזמן יעשה את שלו ובטוח אני בזה שהדברים יראו אחרת בעוד כמה עשורים,
כבר עכשיו יש שינוי עמוק ואיטי בתוככי החברה החרדית
בסוף יהיה פה צבא חרדי!
מוכן לשלוח לי לעצמי מייל מתוזמן לעוד כמה עשורים עם הנבואה הזאת, אני בטוח שיתגשם על מלא.
שבת שלום אחיי
אם אתה אוהב כל יהודי אז למה אתה כ"כ רוצה שהם ילכו למלחמות מיותרות שאותן יזמו אלו שרוצים לנתק את היהודים מהמהות האמיתית שלהם, שכמו שאנחנו יודעים, זו הסכנה הכי גדולה שיש.
למה אתה לא כואב את כאבם של מיליוני ילדים שלא יודעים כלל מהמשמעות האמיתית של היותם יהודים והולכים כצאן לטבח אל עבר תרבות הכפירה והפריצות?
תשלח לעצמך עוד מייל, למחר שקצת אולי תחשוב על הדברים.
מאמר מעניין ותגובות מרתקות
רק רוצה להוסיף,
שאני כרגע סיימתי שנת לימודים של הכשרה מקצועית במוסד דתי-לאומי שהייתי שם החרדית בערך יחידה
ולא הרגשתי שום שנאה כלפיי, אדרבה קבלה והערכה
וגם מצדי אין חלילה שום זלזול, רק חילוקי דעות
וכן, אני חושבת שיש לנו הרבה מה ללמוד מהציבור הדתי לאומי ואני עושה את זה
אע״פ שאני משוכנעת לגמרי בצדקת הדרך שלנו, ואני לגמרי עומדת מאחורי האידאולוגיה של אי התגייסות לצבא מתוך אידיולוגיה של התנגדות למדינה שכן חונכתי בחוגי העדה החרדית ולעניין היחס למדינה אני לחלוטין בדעה זו, לא כן בנושאים אחרים שיש לי מחלוקת רבה על הדעה החרדית הקלאסית.
בקיצור זה מגוחך להתייחס לכולם כבעלי דעה והסתכלות שווה כי לכל אחד יש את ההסתכלות והיחס המורכב שלו
מה שכן, לעולם לא אקיים ויכוח עם מישהו מהמגזר הדתי לאומי בנושא גיוס אף כי אני משוכנעת לחלוטין בצדקת דרכנו, כי לא אפשרי ולא אנושי לעמוד ולהתווכח מול פצע מדמם, רק לנסות לחבוש ולתת אמפתיה, גם אם אתה צודק לגמרי.
כבודו צודק רק שתי הארות.
1) לגבי החרדלים בגדול זה לא נכון (יש כמובן גם כאלה) הסיבה שהם תומכים בכם זה רק בגלל אינטרס, הם חושבים וזה ממש נכון שאין רוב במדינה לדעה שלהם,(כולל ברוב הציבור הדתי לאומי) לכן הם חושבים שבעתיד אתם תהיו שותפים נאמנים להם והם מוכנים לסבול אותכם, הם פשוט אדיטים שימושים שלכם, בסיבוב הראשון אתם תזרקו אותם לכל הרוחות.
2) הפתרון היחידי לבעיה החרדית, זה להפסיק באופן קיצוני לממן אותכם, לעצור הנחות בתמ"ת הנחות בארנונה, תחבצ, מחיר בביטח לאומי לאברכים ותלמידי ישיבות. (אברכים משלמים 150 ש"ח ב"ל כולל מס בריאות) להפסיק לשתף פעולה איתכם בכול תחום, כל ההטבות באוניברסיטה, משרד החינוך מי שלומד מאה אחוז מה שהמדינה קובעת מקבל, מי שלא כלום, מי שלא משרת לא יוכל לקבל שום מישרה בשום מקום ממשלתי רב ראשי, דיין , קק"ל הסתדרות הציונות. תוך זמן קצר תיראו שכל החרדים החדשים/המודרניים/הלייט יישרו קו, כרגע אין להם שום אינטרס, טוב להם גם לקבל מהמדינה וגם לספר סיפורי מעשיות. להזכיר לכם שנתניהו היה שר האוצר. הוא קיצץ בכמה מקומות והתחיל שם שינוי, זה היה ניסיון קצר מידי, בבחירות אחרי זה חזר להם הכול עם ריבית.