הזכות הלא טבעית וההיסטוריה של ישראל

יסוד מוסד באמונה היהודית שיש הבדל בין ישראל לשאר העמים: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים." עם ישראל אינו עוד עם בין העמים, וההבדל בין יהודי לצרפתי אינו דומה להבדל בין צרפתי לרוסי. ישראל שונים מהותית מכל שאר העמים. מה טיבו של שוני זה?

לאדם יש יכולת שליטה על חייו ועל סביבתו: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ, כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. השאיפה הטבעית של אדם היא להיות, להתפשט, לבצר את מעמדו ולמקסם את השליטה שלו בעולם. בדומה לרצון ההתפשטות הפרטי, גם עולם העמים בנוי על שאיפת השליטה, על הרצון של כל עם בהתעצמות מקסימלית. האגו הלאומי מבקש להתרחב ולשלוט במשאבי החיים באופן מרבי. סיפורם של העמים הוא סיפור אנושי זה: תולדות הרצון האנושי בהתעצמות ובשלטון ללא מצרים.

תכליתו של עם ישראל בקיומו הלאומי הוא להנכיח את הרעיון שהתרחבות השלטון העצמי אינה תכלית הקיום וכי יש תכלית נעלה הימנה

אולם כוח השליטה של האדם עלול להשחית. ההיסטוריה האנושית נראית לעתים סיפור של מאבקי שליטה אנושיים, מאבקים על כוח ועל משאבים, המובילים לשנאה ולרצח. המדרש מתאר שכבר קין והבל אמרו זה לזה, הבה ונחלוק את העולם, זה אמר המטלטלין שלי וזה אמר הקרקעות שלי, "דין אמר חלוץ ודין אמר פרח" [זה אמר חלוץ מנעליך שהמטלטלין שלי, וזה אמר פרח באוויר שהקרקע שלי], ומאבק השליטה הסלים עד לרצח. המאבק בין עמים שונים על הגשמת "הזכות הטבעית" לקרקע, לעוצמה ולמשאבים ייצר את ההיסטוריה האנושית העקובה מדם.

עם ישראל התעצב באופן אחר. מה שיוצר את קיומו הוא הרצון של הקב"ה שיהיה עם המנכיח אותו באופן ממשי בהיסטוריה: עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. עם ישראל אינו קיים לשם עצם קיומו. הוא יצירה של ה' שתפקידה לספר את שמו ודרכו בגויים. המאפיין המרכזי של דרך ה', שהקב"ה רוצה שאברהם ינחיל לבניו, הוא עשיית צדקה ומשפט, שהם צמצום של תביעת ההתפשטות העצמית למען הקיום המשותף. תכליתו של עם ישראל בקיומו הלאומי הוא להנכיח את הרעיון שהתרחבות השלטון העצמי אינה תכלית הקיום וכי יש תכלית נעלה הימנה.

כדי שעם שלם ייווצר על בסיס זה, אין די בצדיקים אחדים החיים בתוכו – צדיקים יש בכל עם ועם. דרוש בסיס חדש לקיום הלאומי כולו. יש צורך לייצר "עם קדוש", עם שכולו קודש, עם המוקדש כולו לשם ה'. דברים דומים לכך כותב הראי"ה: "אי אפשר לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי כי אם עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כך יגביר את הטוב בעולם" (אורות הקודש ג ב, א).

שעבוד מצרים – הכנעת יצר ההתפשטות הטבעי

לפיכך, עם כזה אינו יכול לצמוח בצורה טבעית. הצמיחה הטבעית של העמים היא התרחבות קולקטיבית של חפץ הקיום. אדם מוליד ילדים ומרחיב את שטח המחיה שלו; ילדים אלו יולדים ילדים נוספים וכן הלאה, עד שהשבט מתרחב דיו להפוך לעם. יצירה טבעית זו אינה אלא התרחבות של יצר השליטה האישי לגבולה של קבוצה שלמה. בדרך זו נולדים עמים הרואים באדמה את המולדת שלהם. בעיני העמים, האדמה היא אמו הורתו של העם, וזכות קיומם היא עצם היותם חיים על האדמה. זוהי "זכותו הטבעית" של העם, שעליה הוא מגן באותן דרכים שבהם נוהגים העמים להגן על זכותם המתרחבת והולכת: בחרב ובחנית. וכך, תרבות אי הצדק והרצח מסתתרת מעבר לפינה, וכל עם מבקש להתרחב עד מקום שידו משגת. כדי להציל את ישראל, ולבסוף את העולם כולו, מגורל זה, היה צורך בכל התהליך הארוך והכואב של שעבוד מצרים.

באמצעות שעבוד מצרים, שכופף את רוחם והנמיך את קומתם של ישראל, הם יכלו להיוולד מחדש ולהיות לעם העומד על יסוד אחר; עם שתוקף קיומו אינו תביעה לאיזו "זכות טבעית" אלא היותו נושא שם ה' בעולם

עם ישראל היה חייב לאבד את תחושת ה"מגיע לי" הטבעית, המביאה את האדם לבקש להרחיב את קיומו עוד ועוד. באמצעות שעבוד מצרים, שכופף את רוחם והנמיך את קומתם של ישראל, הם יכלו להיוולד מחדש ולהיות לעם העומד על יסוד אחר, עם שתוקף קיומו אינו תביעה לאיזו "זכות טבעית" אלא היותו נושא שם ה' בעולם. קשי השעבוד במצרים השכיח מישראל את התביעה הטבעית להתפשטות ולהתעצמות. יצר ההתנגדות הטבעי לשעבוד נשכח מהם, ורק ידו החזקה של הקב"ה משתה אותם מתוכו והעניקה להם זכות א-להית, לא טבעית, לקיום עצמי.

שוני זה מביא לכך שהליכתם של ישראל בדרך ה' אינה רק "תרבות" של העם המבקש לו דרכים אל הנעלה, אלא היא היא ההצדקה לקיומו. התורה אינה החוק של ישראל, כמו שלשאר העמים יש חוק. אצל שאר העמים, קודם הקיום של העם מבחינה ערכית לקיומו של החוק, והחוק נועד לאפשר לו חיים טובים. לפיכך, אם הם מפרים את החוקה שלהם, הם אינם מאבדים את זכות קיומם. ישראל לעומת זאת מאבדים את זכות הקיום הלאומית שלהם אם אינם שומרים את הברית עם הקב"ה – את התורה. זהו הפירוש של דברי הרס"ג המפורסמים "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". אין זה אומר שאין לנו קיום לאומי מעבר לשמירת התורה, אלא שללא שמירת התורה אנו מאבדים את זכות קיומנו.

בממד הסמלי של הדבר, ישראל נעקרו מ"אמא אדמה" בשעבוד מצרים ונולדו מחדש בחיקו של הקב"ה. ליתר דיוק, כציורו של הנביא יחזקאל בפסוקים המצוטטים בהגדה, הקב"ה הוא הבעל הגואל הממלא את מקומה של האם האובדת: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

זו אינה התפיסה הטבעית של קיום בעולם אלא חריגה ממנה. לפיכך, השכחה אורבת תמיד מעבר לפינה, וקל לגלוש לתפיסת כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: אנו עם ככל העמים, ויש לנו "זכות טבעית" על הארץ

תפיסה עצמית כזו לעם שלם אינה יכולה להשתמר בזיכרון הקולקטיבי ללא פעולה נמשכת של זיכרון. זו אינה תפיסה טבעית של קיום בעולם אלא חריגה ממנה. לפיכך, השכחה אורבת תמיד מעבר לפינה, וקל לגלוש לתפיסת כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: אנו עם ככל העמים, ויש לנו "זכות טבעית" על הארץ. התורה מלמדת כי אין די בכתיבת היסטוריה וגם לא בחינוך אידאולוגי כדי להתגבר על יצר ההתפשטות הטבעי. צריך לחקוק לנו את הרעיון בגוף, ביד חזקה ובזרוע נטויה: עלינו לקשור אותו לאות על ידנו, לשימו לטוטפות בין עינינו, לחתמו בבשרנו ולשנן אותו ללא הרף. נקודת השיא של זיכרון זה נמצאת בחג הפסח, שכולו מוקדש להטמעת תודעה זו, לעיסוק בה ולסיפור שלה. באופיו של חג הפסח ובאופן שבו הוא מעביר את המסר האמור אבקש לעסוק להלן.

יציאת מצרים כלידה

הולדת עם ישראל ביציאת מצרים נמשלה בנביא ללידה. האריז"ל מלמד כי מסיבה זו היא אירעה בחודש האביב, תקופת הלידה המחודשת של הטבע לאחר ההריון בחודשי החורף. ראש השנה, "היום הרת עולם", הוא בסתו, ראשית המחזור הטבעי, ושעת הלידה של עם ישראל היא האביב.

הלידה של יציאת מצרים היא קריעה של עם ישראל מתוך צורת הקיום הטבעית, אלי קיום חדש, הן מהבחינה הפיזית והן התודעתית. עם ישראל נקרע קריעה מכוונת, מודעת, מתוך הקיום הרגיל אל קיום חדש וא-להי

מה בין בריאה ללידה? בין מעשה בראשית ליציאת מצרים? אם נתבונן במעשה בראשית נראה הרמוניה מופתית של בריאה המתרחשת צעד צעד עד לקיומה השלם. יש בה סדר השתלשלות הדרגתי ומסודר. הלידה לעומת זאת כרוכה תמיד בקריעה של ישות אחת מישות אחרת, קריעה הכרוכה בדם ובכאב. הלידה של יציאת מצרים היא קריעה של עם ישראל מתוך צורת הקיום הטבעית, אלי קיום חדש, הן מהבחינה הפיזית והן התודעתית. עם ישראל נקרע קריעה מכוונת, מודעת, מתוך הקיום הרגיל אל קיום חדש וא-להי.

אפשר לראות דימויים של לידה בכל מהלך יציאת מצרים. המכות דומות לחבלי לידה. מוטיב הדם מקבל מקום מרכזי: "מתבוססת בדמיך". קריעת ים סוף משולה לפתיחת הרחם ויציאת הוולד מתוך המים. דומני שמוטיב הלידה יכול להסביר גם כמה מהלכות הפסח. המצה היא לחם בעיבוד מינימלי. היא מזון גולמי כמעט, ללא תהליכי עיבוד, ממש כמו חלב האם. המצה מסמלת את ההזדקקות שלנו אל ה', את העובדה שכרגע הפצענו לחיים ואין לנו עוד קיום עצמאי, כתינוק שנולד זה עתה ומיד הוא פועה למזון.

דימוי זה של לידה אינו רק משל יפה לנקודת הראשית של העם. הרעיון של לידה נושא תוכן, מסר מסוים, שאנו חווים מחדש בחג הפסח בכלל, ובליל הסדר בפרט. ההיזכרות מחדש ברגע הלידה, בהזדקקות שיש ברגע הזה, מזכירה לנו את האופי המיוחד של קיומנו. החירות שלנו אינה ביטוי של הקיום הבלתי תלוי שלנו, של ההתעצמות שלנו ושל התגברותנו על אויבינו: אדרבה, החירות, רגע הלידה, הוא הזמן שמצאנו את עצמנו זקוקים יותר מכל, כתינוק שנולד: "ואומר לך בדמיך חיי." החיים העצמאיים שזכינו להם ברגע הלידה מבטאים את הקשר ההדוק שלנו עם זה שנולדנו אליו, עם הקב"ה. אנו חוזרים לינוק את הקיום רק ממנו, ממש כמו שהתינוק תלוי לחלוטין באמו ובמזון שהיא מעניקה לו. אפשר לומר שבאכילת המצה אנו חוגגים את הלידה מחדש, ומבטאים את הנזקקות לחסדו של הקב"ה.

ליל הסדר – שחזור חווית הלידה

תובנה זו יכולה להנהיר את מה שאנו עושים בליל הסדר. ליל הסדר מיוסד על אכילה שבתוכה נמזג סיפור. הסיפור אינו עומד לעצמו; אנו מספרים על האוכל, ועיקרו של סיפור הוא: "מצה זו", "מרור זה", שבלעדיהם אין האדם יוצא ידי חובתו. אולם גם האוכל אינו עומד לעצמו: כל כולו ארוג בסיפור שנכרך סביבו, בהלל ובהודיה.

איננו "אוכלים חופשי" בלילה הזה. אין זו יציאה למנגל ביערות, ברוח הקלה, עם ילדים המתרוצצים בחופשיות מסביב ומפריחים בועות סבון. ליל הסדר גם אינו סעודת חג רגילה. הכל נסוב סביב ה"סדר". זוהי חירות מעוצבת מאוד. זו ארוחה טקסית ללא מקום לספונטניות, בדומה לחוקת הפסח הקפדנית שבתורה.

הרגע שבו היש בוקע מתוך האין לעולם אינו מובן מאליו. אין זו אלא אשליה שהעולם קדמון, אשליה שאחוזים בה אלו הסבורים שקיומם מובן מאליו, שהוא "זכות טבעית". מי שער לרגע הלידה שלו, יודע שצריך שמירה, חיפזון וזריזות בתהליך הלידה

מאפיין נוסף של הלילה הוא העיסוק הרב בילדים. השאלה של הילד ניצבת במרכז, וכל הסדר סובב סביבה. אכילת הכרפס ופעולות רבות נוספות מטרתן "שישאלו התינוקות", ו"ואם אין לו בן אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו". הסדר הוא חזרה למצב הראשוני של הילדות, שבו דבר אינו מובן מאליו. אנו שבים לרגע ההוא ומשחזרים אותו.

ליל הסדר אמור לשחזר חוויה. אנו בגופנו חווים את היציאה ממצרים, בבחינת "כאילו הוא יצא ממצרים". אנו משחזרים את המצה שלא הספיקה להחמיץ, את המרור של השעבוד, וכולם מביאים אותנו לחוות את פסח כרגע של לידה. ההתמקדות בשאלה, בשאלת הילד, שקולה ללידה תודעתית. היא חזרה לנקודת התשתית שבה דבר אינו מובן מאליו. בליל הסדר אנו יוצרים ערעור מכוון (ולפיכך מעט מלאכותי) של הרגיל והשגרתי. אנו מכוונים לייצר קריעה לא טבעית מהקרקע הטבעית, ומתוך כך לכונן תודעה חדשה.

אנו מצווים לחיות מתוך תודעת יציאת מצרים. זו עיקר מגמת התורה. אולם אין זה פשוט לחיות בתודעה זו – זה לא "טבעי". לכן גם בלילה זה איננו יכולים להיות משוחררים, 'לזרום', לחגוג את החירות שלנו בחופשיות ובטבעיות. החירות שלנו אינה חירות טבעית. הקב"ה הוציא אותנו מסדר הדברים הטבעי ולקח אותנו אל מסע מיוחד, שתמיד יהיה בגדר חידוש, שתמיד עלינו להיוולד אליו מחדש. שכן לפחות בהיסטוריה הריאלית של עולם העמים, הרעיון של צדקה ומשפט לעולם אינו טבעי.

החירות שלנו אינה חירות טבעית. הקב"ה הוציא אותנו מסדר הדברים הטבעי ולקח אותנו אל מסע מיוחד, שתמיד יהיה בגדר חידוש, שתמיד עלינו להיוולד אליו מחדש. שכן לפחות בהיסטוריה הריאלית של עולם העמים, הרעיון של צדקה ומשפט לעולם אינו טבעי

תודעת יציאת מצרים, לפיכך, אינה רק זיכרון היסטורי של מה שהיה וחלף. היא פעולה של חידוש, של שאלה מחודשת ותשובה מחודשת בכל שנה ושנה, בכל דור ודור. היא לעולם תידרש לשבור במכוון את התודעה הרגילה, הטבעית, משום שהיא סותרת אותה. היא אינה מתמסרת לקיום הבוטח והזחוח של הכוח הטבעי. היא תצטרך לזריזות המטרימה את המתרחש מאליו, הנתון לזרם העובדות והמקרים. היא אינה יכולה 'לזרום', לתת לדברים לקרות; היא חייבת להקדים את הקיום הטבעי, לדאוג שלא להחמיץ את נקודת הלידה. הרגע שבו היש בוקע מתוך האין לעולם אינו מובן מאליו. אין זו אלא אשליה שהעולם קדמון, אשליה שאחוזים בה אלו הסבורים שקיומם מובן מאליו, שהוא "זכות טבעית". מי שער לרגע הלידה שלו, יודע שצריך שמירה, חיפזון וזריזות בתהליך הלידה. אם המיילדת תהיה עצלה, אם היולדת תחשוב שהלידה מובנת מאליה – העסק עלול להחמיץ…

החידוש בתודעת יציאת מצרים

יתרה מזאת, נראה שכל מאורעות הפסח הם בעצם כתיבת התסריט לסיפור העתידי. התורה מוסרת לנו כי כל מה שקורה הוא הצגה א-להית שמטרתה שיהיה לנו סיפור: בֹּא אֶל פַּרְעֹה… לְמַעַן תְּסַפֵּר. הדרמה הגדולה של יציאת מצרים מתחוללת כדי שיהיה מה לספר לבנים. אפשר לומר כי פסח מצרים היה כולו בשביל פסח דורות, בשביל שנוכל לשחזר ולחיות מחדש בכל דור ודור את אי הטבעיות של הקיום שלנו. וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: איננו זוכרים את מה שהיה, להפך: מה שהיה לא היה אלא כדי שאפשר יהיה לזכור – כדי שנוכל לחוות מחדש בכל שנה את היציאה מהטבעיות. האירוע של יציאת מצרים נועד בשביל הסיפור: שתהיה לנו תמיד נקודת מוצא לשוב אליה, לספר אותה, וכמו להיוולד ממנה תמיד.

הקיום היהודי זקוק להיוולד תמיד מחדש, לשוב אל אותה נקודת ראשית לא מובנת מאליה, ולהתכונן מכוחה, כאותה לְבָנָה המתחסרת ונולדת מחדש בכל פעם. ולמה, לפי שאין לה מעצמה כלום, לפי שאינה חיה מכוח עצמה כמו השמש, אלא ממעטת עצמה תמיד כדי לקבל אורה מן השמש העליונה, מהקב"ה.

בליל הסדר אנו נולדים מחדש ונולדת תודעה חדשה, הרואה לעצמה הכרח לערער, כמו יהודי טוב, על המובן מאליו. אולם אין זה ערעור לשם ערעור, אלא לשם ביסוס של הקיום על הצדקה גבוהה יותר. בליל הסדר אנו זוכרים שאין דבר טבעי ומובן מאליו בקיום שלנו, ושהוא מקבל את הצדקתו מהקב"ה בלבד.

Photo by Joe Gardner on Unsplash