נהר, ציפור, קדרה: תפקידם החיוני של בני הדור השני לתשובה

רבים מאתנו הם דור שני לבעלי תשובה. תנועת התשובה במדינת ישראל צברה תאוצה בשנות ה־70 של המאה הקודמת, ארגוני התשובה פרחו, ואלפים רבים הצטרפו והיו לבשר מבשרה של היהדות החרדית. עם השנים התגלו קשיי קליטה שונים, בעיקר בדור השני של אותם בעלי תשובה. במאמר קצר זה אבקש להציע מסגרת ביחס לתפקיד הייחודי והחיוני של הדור השני.

שיח של מחירים

לפני מספר חודשים פנו אלי מטעם ארגון שעוסק בבעלי תשובה ובני משפחותיהם בבקשה להגיש פודקאסט שעניינו בני הדור השני לבעלי תשובה. ביררתי מהי מטרת הפטדקאסט, והסתבר כי הם מבקשים להעלות על סדר היום את הקשיים הרבים שחווים ילדים לבעלי תשובה בשל אי הקבלה של החברה החרדית (במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב השמצה ואף הוקעה), ובמילים אחרות: העלאת המודעות לצרכים החברתיים, הסוציאליים, הכלכליים והנפשיים של בני הדור השני.

סירבתי להצעה, לא משום שהנקודות שהועלו אינן חשובות בעיני – להפך, אני סבורה שנושאים אלו הם קריטיים וטוב שיעסקו בהם – אלא משום שהקול שאני מבקשת להשמיע עבור בני הדור השני הוא אחר לגמרי.

לצד המודעות לחווית הכאב והתובנות שהיא נושאת, אני מבקשת להשמיע כאן קול אחר, הזקוק לפרספקטיבה של זמן.

רבות דובר על המחירים הכבדים ששילמו ומשלמים ילדים לבעלי תשובה בתוך העולם החרדי. כולנו מכירים את קשיי ההסתגלות, השפה השונה, ההשוואה לחווית ההגירה מתרבות לתרבות. דובר על כאבם של ההורים, על אזלת היד מול המערכת, על הניסיון הנואש להשתלב. על אחוזי הנשירה הגבוהים ועל קרעים שנוצרים בתוך המשפחה. על הכאב הקשה מנשוא של אנשים יקרים אשר עזבו את כל היקר להם ובחרו בחיים, וכעת עומדים מול ילדיהם העושים את אותה התנועה בכיוון ההפוך. ולבם נשבר.

לצד המודעות לחווית הכאב ותובנות שהיא נושאת, אני מבקשת להשמיע כאן קול אחר, הזקוק לפרספקטיבה של זמן.

החיסרון הוא המעלה

החברה הישראלית, המוצגת בתקשורת בתור חברה שסועה ומפולגת, משתוקקת לחיבור. היא מחפשת חיבור למסורת, חיבור לזהות יהודית, חיבור בין אנשים שונים מרקעים שונים. לא צריך להיות נביא כדי להרגיש זאת: מספיק להתבונן ולראות את המקום הרחב שתופסים מיזמי האחדות השונים (גם מיזמים שמטרתם התרפסות).

אל תוך הצורך הזה, אל תוך הכאב של הפירוד, נכנסת משימתם הקדושה של בנים לבעלי תשובה – להיות גשר בין העולמות. שתי שפות אנחנו דוברים, ישראלית וחרדית. עין אחת מזהה את העוולות והשקר שבציבור הזה, ועין שניה רואה את העוולות והשקר שבצד השני; אוזן אחת שומעת את החיסרון פה ואוזן שניה קשובה לחיסרון שם; רגל אחת ניצבת בעולם זה, ורגל ניצבת בעולם שמנגד.

לא הבנה מהסוג הסוציולוגי ישנה כאן, לא הבטה מנותקת ומחקרית, אלא הזדהות אנושית אמיתית, יניקה של תדרים ורחשי לב, הבנה עמוקה וערה לתהליכים תרבותיים ואנושיים.

אותם חסרונות קשים שמבכים עליהם בני הדור השני – חווית ניתוק, חוסר בזהות מגובשת, תחושת אאוטסיידריות ועוד – הופכים בעת הזו למעלה גדולה

אותם חסרונות קשים שמבכים עליהם בני הדור השני – חווית ניתוק, חוסר בזהות מגובשת, תחושת אאוטסיידריות ועוד – הופכים בעת הזו למעלה גדולה. הם מאפשרים לנו להגיע לשיח עם כל אחד מהצדדים, בהזדהות מצד אחד אך קצת בניתוק מהצד שני. ניתוק כזה מאפשר מידה של אוביקטיביות, ממסמס את תחושת הפטרונות ומעניק לנו נקודת מבט דו־ממדית.

היכולת הזו היא יכולת על. לא פחות. היא מייצרת הזדהות עם הערכים שנבחר להנגיש, והיא משדרת אמון. אין זו מניפולציה אלא אמת – יש לנו יכולת הסתכלות כנה, אמיתית ובלתי מנסה להגן על כל מה שלא צריך להגן. היא חותרת לבירור נקי ואמיתי, ומרגישה גם את הצד השני ורצונו הכן.

שלוש שלומות

"אמר רבי חנן: שלש שלומות הן: נהר צפור וקדרה. נהר דכתיב (ישעיה סו, יב) הנני נוטה אליה כנהר שלום. צפור דכתיב (ישעיה לא, ה) כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות וגו'. קדרה דכתיב (שם כו, יב) ה' תשפות שלום לנו. אמר ר' חנינא: ובקדרה שאין בה בשר שנינו (מיכה ג, ג), ופרשו כאשר בסיר וכבשר בתוך קלחת."

רבות נדרש מאמר חז"ל זה על סוגי השלום השונים. אציע נקודת מבט אישית כדי לסבר את האוזן, ואין בה יומרה לכוון לעומק דברי חז"ל.

אופן עשיית השלום של הנהר הוא חיבור של שתי ערים. הנהר מאפשר לאנשים לשאת ולתת בסחורה, לצאת ולבוא בסירה, להעניק ולקחת. בנים לבעלי התשובה הם הנהר הזה. הם מחברים את העיר שממנה יצאו ההורים עם העיר שאליה הם באו. הם מייבאים רעיונות, סמלים, הנהגות, אמונות ותפיסות עולם. אמנם הנהר מאתגר את יושבי שתי הערים (בעצם קיומו הוא מאפשר הגירה, וגם ניתן לטבוע בו חלילה), אך מי שרוצה זוכה להיות מופרה על ידו, להעשיר את עולמו ולקבל אפשרות להרחבת קיומו הצר.

שלומה של הציפור מונחת ביכולתה להיות ביבשה וגם באוויר, לבחור בכל פעם מרחב אחר, להביא את בשורת השמים אל הארץ ואת תוצר הארץ אל השמים. עצם הימצאותו של אדם כזה, המצליח לחיות בשני העולמות, הוא השכנת שלום. אחד הביטויים החזקים לכך הוא בפסקול הישראלי – חרדים וחילונים מאזינים באהדה לשירי קודש המבטאים את הפער שבין העולמות וגם את החיבור ביניהם: שולי רנד, אביתר בנאי ושכמותם הם ציפורים משכינות שלום מעצם היותם. בציפור לא ניתן להשתמש כמו בנהר, אך היא מחברת בין העולמות. בני הדור השני לבעלי התשובה חיים בפער הזה בין אם ירצו ובין אם לאו. הבחירה הלא פשוטה להמשיך לחיות בין קודש לחול ולא לוותר על אף אחת מהאיכויות – לא לקצוץ את הכנפיים ולחיות רק על הארץ, וגם לא לקטוע את הרגליים ולהישאר רק במרומים – היא בחירה שהיא השראה הן לשמים והן לארץ.

בתוך תוכו, מרגיש בן הדור השני שהישראליות זקוקה לחרדיות ולבשורה שלה, והחרדיות זקוקה לישראליות ולבשורה שלה

הקדרה, מנגד, אינה רק חיבור בין שני העולמות, אלא סינתזה שלהם: הסיר המלא בכל טוב זקוק לאש, למרות האיום הגלום בה. האש הופכת את המצוי בקדרה להיות ראוי למאכל. בתוך תוכו מרגיש בן הדור השני שהישראליות זקוקה לחרדיות ולבשורה שלה, והחרדיות זקוקה לישראליות ולבשורה שלה. את ההבנה הזו הוא מבקש לצעוק בכל כוחו. בני הדור השני מייחלים ליום שהאש תחמם את המים והמים לא יכבו את האש, ושני העולמות יתחברו באהבה.

"רק על עצמי לספר ידעתי," אמרה רחל המשוררת. גם אני מספרת על עצמי, אבל לא רק על עצמי. הדברים שנכתבו כאן הועלו על הכתב לאחר זיהוי מגמה ושעות ארוכות של שיחה עם רבים מבני הדור השני. הם מתחילים להבין כי יש להם קול מיוחד להשמיע, קול מיוחד ששתי החברות, החרדית והישראלית, זקוקות לו.

לב אבות על בנים

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם. בהלצה אומרים כי הבנים הולכים הפוך מדרך האבות, ובני הבנים שעושים הפוך מאבותם משיבים את הבנים – ההורים – אל האבות – הסבים. ואולי זו לא רק הלצה. הורינו בחרו לצאת למסע כמעט בלתי אפשרי. כעת אנו – דור הבנים – צריכים להמתיק את אותו המסע, לחבר בין העולמות, ועל ידי כך להשיב לב בנים אל אביהם שבשמים.

קרדיט תמונה: bigstock